ארץ אחרת

פרופ' דוד מאיירס: "האמריקאים כיום עשירים פי שניים מכפי שהיו בשנות החמישים ולא יותר מאושרים. בינתיים הוכפל שיעור הגירושים, מספר ההתאבדויות של בני הנוער שולש, שיעורי הדיכאון הרקיעו שחקים, בעיקר בקרב בני הנוער והצעירים. אני מכנה את השילוב הזה של עושר חומרי ומיתון חברתי הפרדוקס האמריקאי. ככל שאנשים שואפים יותר למטרות חיצוניות כמו כסף, כך עולה מספר בעיותיהם ויורד חוסנם הנפשי"

סבתא שלי, שעזבה את רוסיה בשנות העשרים של המאה העשרים, נהגה לספר ששם, ברוסיה, "הבחורות הרוסיות תמיד רצו להתחתן עם בחורים יהודים, כי היה ידוע שהבחורים היהודים לא שותים ולא מכים את הנשים שלהם". מאז השתנו פניה של החברה היהודית, ואחת הבעיות המרכזיות שהקהילות היהודיות בארצות הברית מתמודדות איתן היום היא צריכת-יתר של אלכוהול בקרב בני הדור הצעיר.

ד"ר מרק סיקליק, רופא משפחה מומחה לאלרגולוגיה ואימונולוגיה בסידהרסט, אחת מחמש ה"ערים" המרכיבות את הפַייב טָאוּנס בלונג איילנד, ואשר מאופיינות בשיעור גבוה של אוכלוסייה יהודית אורתודוקסית מהמעמד הבינוני-הגבוה, מטפל זה שנים ברבים מחברי הקהילה היהודית המקומית. לדבריו, בשנים האחרונות יש עלייה תלולה בצריכת האלכוהול בקרב הצעירים. "הלחץ החברתי לשתות הרבה יותר חזק מכפי שהיה בתקופה שבה גדלתי אני, בשנות השישים". התופעה בולטת במיוחד בחגים, בעיקר בפורים ובשמחת תורה, שנעשו ימי פורענות של ממש במקצת הקהילות האורתודוקסיות באמריקה.

לארי גורדון, עורך ה-Five Towns Jewish Times, פרסם לפני שנה תחקיר בנושא. בריאיון איתו הוא אומר כי " שתיית קצת יין לגיטימית, שהרי היא חלק בלתי נפרד מהריטואלים של החיים היהודיים, אבל מאות צעירים אורתודוקסים עוברים כל גבול. הם מנצלים את הלגיטימציה שהחגים מתירים, וקופצים על ההזדמנות להשתכר".

המצב חמור כל כך, מגבה את דבריו ד"ר סיקליק, "שלקראת פורים ושמחת תורה יוצא 'הצלה' [שירות הפרמדיקים של האוכלוסייה האורתודוקסית באמריקה] בקמפיין הקורא לפקח על שתיית האלכוהול בבתי הכנסת ולהגביר את המודעות של ההורים לנושא". גם רבנים ברבים מבתי הכנסת נוהגים להזהיר מפני שתיית-יתר בדרשות השבת שלפני פורים, ומדגישים כי מצוות "חייב איניש לבסומי" אין משמעה חובה להשתכר. הרב יעקב הופמן, למשל, מקהילת וושינגטון הייטס במנהטן, הסביר בדרשה שנשא בשבת שלפני פורים האחרון בדיון על "חייב איניש לבסומי", כי "יש למצוא פרשנות שהיא נאמנה להלכה, אך הולמת את מה שקורה כיום בקרב הדור הצעיר". לדבריו, "יש כמה רבנים שהרחיקו לכת, וטענו כי ההשתכרות בפורים אסורה לחלוטין מבחינה הלכתית". בשונה מהם הרב הופמן סבור כי "ראוי לשתות בפורים משקה אלכוהולי כגון יין, אך יש להימנע מוויסקי וכיו"ב, ומותר להיות קצת 'שמח', אך לא לאבד את השליטה העצמית. זו הנקודה המרכזית".

מעיון בטקסטים המדרשיים וההלכתיים עולה כי גישה מתונה זו היא גם הגישה המקובלת ביהדות. ד"ר נעמי סילמן, סגנית ראש המחלקה לסוציולוגיה במכללה האקדמית אשקלון, חקרה את המשמעות הסמלית של היין בתרבות היהודית באמצעות ניתוח טקסטים מדרשיים והלכתיים. לדבריה, "במדרש יש התייחסות למידה הרצויה של שתיית היין. השפעתו החיובית של היין אפשרית אם שומרים על מידה נכונה ולא מניחים לטבע להביא לידי פריצת גבולות חברתיים. כך מצינו במפורש: 'שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן: דרך ודרך ארץ, עושר ומלאכה, יין ושינה, חמין והקזת דם' [בבלי, גיטין ע ע"א]. במאה האחת-עשרה נוסחו הדברים כך: 'יין רובו קשה לגוף ומיעוטו יפה' [מחזור ויטרי סימן תקלא עמ' 731]". בספרה "המשמעות הסמלית של היין בתרבות היהודית" (ספרית הלל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014) מציגה ד"ר סילמן את המשמעות הסמלית של היין כנגזרת מהמתח המתמיד בין שליטה והיעדר שליטה. מנקודת המבט הזאת, מסבירה ד"ר סילמן, "שתייה מופרזת היא ניסיון לשבור את האיזון בין שליטה והיעדר שליטה ולפרוץ גבולות חברתיים, מה שאופייני במיוחד לגיל ההתבגרות".

ד"ר מרק סיקליק:"אם בשבת אתה הולך מקידוש לקידוש או מבית לבית, וממתין לרגע שבו תלגום אלכוהול, אתה בבעיה. הדבר ניכר היטב גם ב'קידוש קלאב' בבתי הכנסת השונים ברחבי ארצות הברית"

 

איש אינו חסין

אנשי מקצוע מתחומי הבריאות והרווחה ובריאות הנפש העובדים עם האוכלוסייה היהודית האמריקאית, ובכלל זה הציבור הדתי המודרני והציבור החרדי, מציינים כי תופעת השתייה מתפשטת בכל המגזרים: חילונים, דתיים מודרנים וחרדים.

ד"ר סיקליק מספר: "איש אינו חסין מפני בעיית השתייה. יש לי מטופל חרדי שסיפר לי יום אחד שבתו התארסה. כשאיחלתי לו מזל טוב, הוא אמר, 'אני לא שמח', וסיפר כי בליל שבת החתן המיועד שתה לשוכרה, והדבר קרה גם בסעודת השבת. בנימת דאגה הוסיף האב, 'בתי בת יותר משלושים, והיא גם אינה יפה. לא יהיה פשוט למצוא לה שידוך אחר'. אמרתי לו, 'בתך היא אדם בוגר עם ראש על הכתפיים, היא צריכה לקבל החלטה'. כעבור זמן קצר האירוסין בוטלו".

מה היקף בעיית השתייה ובאילו גילאים מדובר?

ד"ר סיקליק: "אני נתקל במקרים רבים של צעירים החל מאמצע שנות העשרה שלהם. אני עובד בשיתוף פעולה עם המשטרה ועם גורמים אחרים שמטפלים בנושא. מהמשטרה נמסר לי שיש גם צעירים יותר. משיחות שקיימתי עם צעירים ועם מנהלי בתי ספר יהודיים עלה שמדובר בכעשרה אחוזים מהתלמידים. אם בשבת אתה הולך מקידוש לקידוש או מבית לבית, וממתין לרגע שבו תלגום אלכוהול, אתה בבעיה. הדבר ניכר היטב גם ב'קידוש קלאב' בבתי הכנסת השונים ברחבי ארצות הברית, ולא רק בקרב בני הנוער, אלא גם באוכלוסייה הבוגרת".

באומרו "קידוש קלאב" מתייחס ד"ר סיקליק להתארגנויות לא פורמליות של מתפללים, אשר חבריהן נוהגים לנצל את קריאת ההפטרה בבית הכנסת כדי לצאת "להרים כוסית". חלקם חוזרים לתפילה כשהם שתויים וקולניים. דני, בתחילת שנות השלושים לחייו, הוא חבר קבוע ב"קידוש קלאב" בבית כנסת אורתודוקסי-מודרני באחד הפרברים היוקרתיים של ניו יורק, לדבריו: "בדרך כלל יוצאים לפני הדרשה של הרב, בשעת קריאת ההפטרה, כי לא נעים לצאת באמצע הדרשה. מישהו מביא בקבוק, וכולם שותים כוסית ועוד כוסית ועוד אחת ונהנים". גם ג'פרי, בן ארבעים וחמש בקירוב, "פעיל" ב"קידוש קלאב" בבית הכנסת שהוא מתפלל בו במנהטן. "ה'קידוש קלאב' הוא מסורת רבת שנים בבתי הכנסת כאן", הוא מסביר. "זה התפתח כהווי חברתי. המתפללים נפגשים זה עם זה לאחר שלא התראו כל השבוע ומוספים לכך קצת אלכוהול…"

אבל לא רק קבוצות לא-פורמליות דואגות לצריכת האלכוהול של המתפללים. בתי כנסת בקהילות עשירות ברחבי ארצות הברית מתהדרים בקידושים שעולים אלפי דולרים בחודש, וכסף רב נשפך על יינות וליקרים משובחים כדי למשוך מתפללים.

לוּצטה לאגנאדוֹ תיארה את התופעה במאמר שפרסמה ב"ניו יורק טיימס" לפני שנה וחצי. "תמיד יש וודקה, מבחר של בירות, טקילה", מצטטת לאגנאדו חבר של רב בית הכנסת (אורתודוקסי-מודרני) בעיירת הנופש המפטונס, המשמש יועץ לכיבוד בקידושים. לדבריה, חרף העלויות הגבוהות של הקידושים, יש בתי כנסת שבהם תמיד יימצאו חברי קהילה הלהוטים לממן את הקידוש על המשקאות החריפים היקרים הכלולים בו. בית כנסת אורתודוקסי-מודרני אחר שמתארת לאגנאדו, הנחשב לאחד המרכזיים במנהטן, פרסם בעלונו הודעה על הקמת "לחיים קלאב". בהודעה פנה בית הכנסת לחברי הקהילה בבקשה לתרום מאה דולר לקניית משקאות חריפים, וציין כי "בכך יוכל התורם לשתות אלכוהול כאוות נפשו ללא רגשי אשמה". ממאמרה של לאגנאדו עולה גם כי יש מגמה גוברת של עריכת קידושים מחוץ לבתי הכנסת. קידושים אלה מתקיימים בבתים פרטיים. רוב המשתתפים בהם הם גברים והאלכוהול הוא אטרקציה מרכזית בהם. "ככל שהוויסקי איכותי ויקר יותר", מסביר אחד הרבנים שעמו שוחחה לאגנאדו, "כך הקידוש נחשב יוקרתי יותר".

בנסותם להתמודד עם בעיית השתייה מבקשים הרבנים ברבים מבתי הכנסת לחסל את ה"קידוש קלאב". לדברי ג'פרי, "אי אפשר לחסל אותו, כי יש דמויות חזקות בקהילה שמרגישות שזה חלק מההווי המקומי והן לא יוותרו על כך", ואילו ד"ר סיקליק מספר כי "אני אישית דאגתי לחסל את ה'קידוש קלאב' בבית הכנסת שלנו". פעם אחת, הוא מוסיף, ראיתי אחד מחברי הקהילה יוצא מהחדר ובידיו ארבעה בקבוקים. מיד לקחתי אותם ממנו. איך אפשר אחר כך לבוא בטענות אל הצעירים?"

ואיך הגיבו החברים בקהילה?

ד"ר סיקליק: "אחד מהם הפסיק לדבר איתי. אחר, שהייתי הרופא של משפחתו, עבר עם כל בני משפחתו לרופא אחר, והיה מישהו שהתרגז עלי ולאחר מכן חזר בו ואמר שאני צודק".

לא רק את ה"קידוש קלאב" מנסים רבנים ופעילים אחרים מהקהילה למגר, אלא גם את שתיית האלכוהול בעת הקידוש, ורבנים רבים מבקשים מהברמנים שיפקחו על שתיית האלכוהול במהלך הקידוש. "ה'פקחים' מסתכלים שלא תיקח יותר מכוסית אחת של משקה חריף, ואם אתה בכל זאת לוקח, הם עוצרים בך ואומרים, 'שתית מספיק, אינך יכול לקבל עוד'", מספר דוד, התר תמיד אחר כוסית נוספת "כדי לעשות לחיים". ד"ר סיקליק: "יש בתי כנסת גדולים שנעשו 'יבשים' באופן מוחלט ומגישים רק מיץ ענבים, ויש אחרים שנעשו 'יבשים' כאשר אין ברמן שמפקח על השתייה".

לא רק קבוצות לא-פורמליות דואגות לצריכת האלכוהול של המתפללים. בתי כנסת בקהילות עשירות ברחבי ארצות הברית מתהדרים בקידושים שעולים אלפי דולרים בחודש, וכסף רב נשפך על יינות וליקרים משובחים כדי למשוך מתפללים

בור ברשות הרבים

על ממדי תופעת השתיינות, גם בקרב הציבור החרדי, ניתן ללמוד ממייל שהפיץ הרב יעקב בנדר, ראש הישיבה החרדית "דרכי תורה" בפר רוקוויי, ניו יורק. במייל ששיגר להורי התלמידים לקראת פורים הדגיש הרב בנדר את אחריותם של ההורים על צריכת האלכוהול של ילדיהם, ואת העובדה שדפוסי השתייה של הצעירים הם תולדה של דפוסי השתייה שראו בבית. וכך כתב:

בכמעט 35 שנות עבודתי בתחום החינוך לא ראיתי בקהילה היהודית האורתודוקסית כזו הפקרות והתעלמות מוחלטת מהנורמות באשר לשתיית אלכוהול. לקראת פורים אנו ההורים קרובים להיסטריה – מה יקרה לילדינו היקרים במהלך החג. אנו […] זועקים לעזרה ומתחננים לפני מוסדות החינוך לפקח על צריכת האלכוהול של ילדינו […]. עם זאת, עלינו לזכור את האימרה הישנה: "הילדים מתנהגים בהתאם למה שאנו עושים, לא בהתאם למה שאנחנו אומרים להם". ילדים תמיד מחקים את התנהגות הוריהם. […] הרוב הגדול של הצעירים שצורכים אלכוהול גדלים בבתים ובבתי כנסת שבהם צריכת האלכוהול היא ללא בקרה. לאחרונה נערך קידוש בבית הכנסת באזור שלנו, שכלל שולחנות מהודרים עם ויסקי מהסוג המשובח והיקר ביותר. "ג'וני ווקר בּלוּ לייבּל" הוא כאין וכאפס לעומת המשקאות היקרים שהוגשו שם. הילדים עמדו סביב, צופים בהוריהם טועמים מכל משקה אפשרי. […] למרבה הצער מדובר בעניין שבשגרה, בכל רחבי ניו יורק רבתי. […] זה הזמן להצהיר אחת ולתמיד […]: אם אתה, ההורה, שותה לשוכרה בכל שבת, אנא אל תפנה אלי בבקשת עזרה לילדך. זה הזמן להפסיק את צריכת האלכוהול. […] אני מתחנן בפניכם, ההורים, דרשו מחבריכם, מבתי המדרש ומן הישיבות לעצור את שתיית האלכוהול אחת ולתמיד… מבחינתי, האלכוהול הזורם בחתונות שלנו הוא "בור ברשות הרבים". כמה עוד צעירים צריכים להיהרג רחמנא ליצלן, או להיפגע ולהישאר נכים מתאונות דרכים הנגרמות בשל שכרות? […] מספיק! […] אנו נמצאים על ספו של אסון.

אנשי המקצוע שעמם שוחחתי סיפרו על עלייה גם בשיעור הצעירים המשתמשים בסמים בקרב הקהילה היהודית על מגוון זרמיה, אם כי מדובר בהיקף נמוך מזה של הצעירים השותים אלכוהול. ד"ר יצחק שכטר, פסיכולוג קליני המנהל את המכון למחקר יישומי ושיתוף פעולה קהילתי במונסי, מסביר כי קיים הבדל בין שתיית אלכוהול לשימוש בסמים. לדבריו, "שתיית אלכוהול נעשתה מקובלת יותר בחברה האורתודוקסית, משום שהיא נעשית בהזדמנויות לגיטימיות ונורמטיביות". עם זאת, גם הסמים חדרו לכל המגזרים. "ראיתי את זה במו עיני גם אצל חב"ד בברוקלין וגם בחסידיות אחרות", מספר משה, המכיר היטב קהילות אורתודוקסיות שונות באזור ניו יורק.

לאחרונה נערך קידוש בבית הכנסת באזור שלנו, שכלל שולחנות מהודרים עם ויסקי מהסוג המשובח והיקר ביותר. "ג'וני ווקר בּלוּ לייבּל" הוא כאין וכאפס לעומת המשקאות היקרים שהוגשו שם. הילדים עמדו סביב, צופים בהוריהם טועמים מכל משקה אפשרי. […] למרבה הצער מדובר בעניין שבשגרה, בכל רחבי ניו יורק רבתי. […] זה הזמן להצהיר אחת ולתמיד […]: אם אתה, ההורה, שותה לשוכרה בכל שבת, אנא אל תפנה אלי בבקשת עזרה לילדך

"זה לא סיפור של אלכוהול וסמים, אלא של חוסר משמעות בחיים"

ד"ר שכטר מסביר: "זה לא סיפור של אלכוהול וסמים, אלא של חוסר משמעות בחיים ובמה שאתה עושה. כשיש לך הכל ובשפע, אינך מבחין בדברים היומיומיים שיש לך ואינך מעריך את מה שיש". מדובר בצעירים שנולדו לתוך שפע ומורגלים בשפע, ואינם יודעים מחסור מהו. "בשבילם", מסביר ד"ר שכטר, "הדברים מובנים מאליהם. שום דבר אינו כרוך במאמץ ועל כן שום דבר אינו ראוי להערכה. מצב כזה מוליד תחושת ריקנות וחוסר משמעות".

מסביר ד"ר סיקליק: "כיום יש לנו הגדרה אחרת לעוני. בתקופת השפל המשמעות של עוני היתה שאין כסף לאוכל. אמי חסכה שנה שלמה פרוטה לפרוטה כדי לקנות סוודר. היום אתה קונה זוג נעלי ספורט בשלוש מאות דולר. אבי הלך לאתרי בנייה כדי לחפש בקבוקים ולהמיר אותם לכסף כדי שיהיה אוכל בבית. היום הרוב הגדול של חברי הקהילה היהודית אינם צריכים לדאוג למחייה. בקיץ כל הצעירים פה יוצאים למחנות קיץ יוקרתיים. נוסעים להוואי ולאלסקה. בעידן שלי, בקיץ, הייתי יושב בספרייה וקורא". הבעיה המרכזית של חיי השפע, קובע ד"ר סיקליק, היא פועל יוצא של רצון ההורים לגונן על ילדיהם, והם עושים זאת בעיקר באמצעות כספם.

סטיב, איש עסקים מצליח ומוכר בפייב טאונס אשר במסגרת עבודתו בא במגע עם רבים מבני הקהילה היהודית המקומית, טוען כי דווקא בקהילות היהודיות היותר מבוססות יש שיעור גבוה של ילדים ובני נוער בסיכון: "רואים שיעור גבוה של צעירים אורתודוקסים עם בעיות משמעת ושתייה וסמים דווקא כאן, בפייב טאונס ובקהילות הדומות להן, משום שלאוכלוסייה היהודית בהן יש כסף והרבה, ומשום שיש יותר לחץ חברתי להפגין את הכסף: מחשב חדשני, אייפוד משוכלל, בית בהרים, גם אני רוצה, ואני רוצה להראות שגם לי יש. אנשים רצים להוציא את כספם על מכוניות יוקרתיות. במציאות שכזאת ההורים נתונים בתחרות ובלחץ מתמידים להרוויח כמה שיותר והם עצמם פונים לטיפה המרה. הילדים רואים ולומדים". רינה, חברת קהילה אורתודוקסית באחד הפרברים היוקרתיים של ניו יורק, מצהירה במילים פשוטות ובנימה ביקורתית: "יש פה הרבה הפגנה של מה שיש לך, הרבה זיוף והרבה צביעות, שמובילים בסופו של דבר לאלכוהול".

סטיב מסביר: "ההורים פה אומרים לילד, 'קח כסף, קנה לך טאבלט, קנה אוטו, קנה מה שאתה רוצה', רק שיניח להם". וד"ר סיקליק מוסיף: "דמי הכיס הגבוהים שהילדים מקבלים מההורים מאפשרים להם לקנות יותר אלכוהול ויותר סמים, וסמים יקרים".

חשוב לציין כי אין מדובר בבעיה המיוחדת לאוכלוסייה היהודית באמריקה. הבעיה הזאת אופיינית לחברה המודרנית, ומאז סוף המאה הקודמת היא תוארה בידי כמה חוקרים, שהדגישו את המחיר הרגשי והחברתי שיש לעושר החומרי ולשפע הכלכלי. הפסיכולוגית פרופ' סוניה לות'ר מאוניברסיטת קולומביה, מן החוקרות החלוצות בנושא, טענה כי אף על פי שילדים ממשפחות עשירות נתפשים כנתונים בסיכון נמוך, מחקרים מלמדים כי הם בעייתיים יותר מילדים אחרים, בעיקר בנוגע לשימוש בסמים, לצריכת אלכוהול, לחרדה ולדיכאון. הגורמים המרכזיים לכך הם, לדעתה, לחץ גבוה במיוחד להישגיות וריחוק מן ההורים. גיליון כתב העת American Psychologist , שיצא לאור לקראת המאה העשרים ואחת, הוקדש לנושא זה. כמה מהחוקרים שהציגו בו את עבודותיהם ציינו את הזיקה בין עושר רב לרווחה פסיכולוגית נמוכה. אחד החוקרים הללו היה פרופ' דוד מאיירס. וכך הוא כתב במאמר שפרסם באותו גיליון: האמריקאים כיום "עשירים פי שניים [מכפי שהיו בשנות החמישים] ולא יותר מאושרים. בינתיים הוכפל שיעור הגירושים, מספר ההתאבדויות של בני הנוער שולש […], שיעורי הדיכאון הרקיעו שחקים, בעיקר בקרב בני הנוער והצעירים [….]. אני מכנה את השילוב הזה של עושר חומרי ומיתון חברתי הפרדוקס האמריקאי. ככל שאנשים שואפים יותר למטרות חיצוניות כמו כסף, כך עולה מספר בעיותיהם ויורד חוסנם הנפשי"

ד"ר יצחק שכטר: "מדובר בפתולוגיה חברתית שמאופיינת ברעב שאינו יודע שובע לעושר והצלחה"

ד"ר שכטר מסביר: "מדובר פה למעשה באפלואנזה (Affluenza) – פתלוגיה חברתית שהיא תולדה של רעב שאינו יודע שובע לעושר והצלחה. המונח אפלואנזה נוצר משילוב של שתי מילים. Influenza (שפעת) ו- affluence(שפע, עושר). דהיינו, מדובר במחלה מידבקת, בשפעת של דור השפע. האפלואנזה, השפע-ת, היא סימפטום של תרבות הרואה בהצלחה כלכלית את אחד ההישגים החשובים ביותר". אנשים המוגדרים כנגועים באפלואנזה מאופיינים בכך שהחתירה הבלתי נלאית אחר ההצלחה הכלכלית מותירה אותם בתחושה של חוסר מימוש, ובייחול לעושר נוסף. מכאן ועד צריכת אלכוהול וסמים הדרך לא מאוד רחוקה.

פלחים גדולים בקהילה היהודית האמריקאית "נדבקו" באפלואנזה, וזאת בעקבות שני תהליכים המתרחשים במקביל ומצויים בזיקה זה לזה: החברה היהודית בארצות הברית מאבדת את הסגוליות שלה, שבאה לידי ביטוי בערכים, בנורמות ובפרקטיקות שהיו יחודיים לה; ובה בעת היא מאמצת דפוסים, נורמות, פרקטיקות והתנהגויות מהחברה הסובבת אותה. היטיב לבטא זאת ד"ר סיקליק: "אנו נעשים כמו כלל החברה הסובבת אותנו, אף שעדיין נשארנו עם השטריימל. הסממנים החיצוניים נותרו, אך הסגוליות הפנימית שהיתה לנו הולכת ונעלמת".

רוח דומה עולה מדבריו של הרב בינדר במייל שהפיץ להורים והוזכר קודם. לדבריו, "אנו אולי בתקופה הקשה ביותר בהיסטוריה היהודית מבחינת גידול ילדים. הרחוב קורא לך, הטכנולוגיה מאוד מפתה, וקיימים מכשולים רבים בפני ילדים צעירים ומתבגרים".

עם המכשולים האלה נמנים לדעתם של כמה מן הדוברים: הטלפון הנייד, האינטרנט והרשתות החברתיות. סטיב מדגיש את ההיבטים הבעייתיים שלהם: "הטלפון והרשתות כל כך נגישים, ובקלות רבה מדי הם מובילים את הצעירים למפגשים עם דמויות מפוקפקות מחוץ לקהילה המגוננת שלהם, דמויות החושפות אותם לתכנים הרסניים ומסוכנים. לפני שאתה, ההורה, יודע, הילד כבר נפגש עם מישהו ללא כל פיקוח, מתחיל לשוטט איתו, לחוות עמו ריגושים והרפתקאות, ואז מתחילות הבעיות".

ד"ר שכטר אינו פוסל לחלוטין את השימוש באינטרנט בקרב הצעירים, ומתייחס גם להיבטים החיוביים שלו. עם זאת, הוא קובל ש"לא מלמדים את הצעירים בחברה הדתית כיצד להתמודד עם האינטרנט", ואומר שיש לכך השלכות קשות, במיוחד בציבור החרדי: "באינטרנט יש גם דברים חשובים, אבל בחברה החרדית חוסמים הכל, ואם לא תחנך את ילדיך כיצד להשתמש בכלי הזה בצורה נכונה, אלא תחסום אותם בפניו לגמרי, זה יחזור אליך כבומרנג".

גם השינויים שחלו בשנים האחרונות במערכת המשפחתית ובמעמדם של ההורים – שינויים שבאים לידי ביטוי בהתערערותה של הסמכות ההורית – תורמים להידרדרות של הצעירים. "היום", מסביר ד"ר סיקליק, "הרבה יותר קשה להיות הורה. בזמני, כשאבא שלי היה אומר 'לא', זה היה סוף פסוק. כיום, ל'לא' של ההורים אין כמעט חשיבות, או חמור מכך, ההורים אינם מעזים לומר 'לא'. יש לי שלושה בנים בוגרים. בצעירותם נהגתי לומר להם: 'אני לא צריך שתאהבו אותי בגיל חמש-עשרה אלא בגיל שלושים'".

אחת הטענות של אנשי המקצוע היא כי ההורים אינם יודעים מה קורה לילד משום שאינם רוצים לדעת, והדבר נכון גם בעניין צריכת האלכוהול והשימוש בסמים בקרב הצעירים מן הקהילה היהודית. ד"ר סיקליק מסביר: "בשנים הראשונות של מגפת האיידס הופתעתי כאשר טיפלתי בגברים אורתודוקסיים שלנשותיהם לא היה מושג על מחלת הבעל ועל חיי המין שהוא מנהל; אך המציאות היא שאם אתה לא רוצה לדעת אתה לא תדע. 'עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעון'. כך גם לגבי הילדים. כולנו חושבים 'לא אצלי. לא אצל הילד שלי'".

הן סטיב והן ד"ר סיקליק ממליצים על ארוחת הערב המשפחתית כאמצעי מרכזי לתקשורת של ההורים עם ילדיהם, ולמעקב של ההורים אחר פעילות ילדיהם. דבריהם של השניים עולים בקנה אחד עם ממצאי מחקר שעשה המרכז הלאומי להתמכרויות וחומרים ממכרים באוניברסיטת קולומביה (CASA Columbia), ואשר ממצאיו פורסמו בשנת 2012: נמצא כי מעורבות ההורים בחיי הילדים היא משתנה חשוב ביותר להרחקת הילדים מעישון, מאלכוהול ומחומרים ממכרים אחרים, וכי להורים ההשפעה הגדולה ביותר על החלטת המתבגר אם להשתמש בחומרים הללו. המחקר מצא גם כי קיים קשר בין תכיפות קיומן של ארוחות הערב המשפחתיות ובין הירידה בסיכון לעישון, לצריכת אלכוהול ולשימוש בסמים ובחומרים ממכרים אחרים. מסקנת המחקר היא כי התקשורת במהלך ארוחת הערב המשפחתית היא אחד האמצעים החשובים לגידול ילדים בריאים בנפשם.

"היתרון שלנו כיהודים הוא שיש סעודה משפחתית בשבת", אומר ד"ר סיקליק, "אחרת לא היינו יושבים בצוותא. כולנו רוצים שלילדינו יהיה הכל, ואנחנו עובדים עד שעות מאוחרות לצורכי פרנסה, נוסעים הרבה מחוץ לעיר, ולעתים גם לנים מחוץ לבית, ויש לכך מחיר".

הפסיכולוגית פרופ' סוניה לות'ר מאוניברסיטת קולומביה, מן החוקרות החלוצות בנושא, טענה כי אף על פי שילדים ממשפחות עשירות נתפשים כנתונים בסיכון נמוך, מחקרים מלמדים כי הם בעייתיים יותר מילדים אחרים, בעיקר בנוגע לשימוש בסמים, לצריכת אלכוהול, לחרדה ולדיכאון. הגורמים המרכזיים לכך הם, לדעתה, לחץ גבוה במיוחד להישגיות וריחוק מן ההורים

 "היד קלה על ההדק בכל הנוגע לגירושים"

ד"ר אלן סינגר , מטפל זוגי, מנהל בכיר של Shalom Task Force ("ארגון למען נישואים וחיי משפחה בריאים ושלווים") ומחבר הספר Creating Your perfect Family Size (הוצאת Wiley , 2011), מסביר כי פירוק התא המשפחתי הוא גורם מוכר בחברה הכללית לקידום התנהגויות סיכון בקרב ילדים ונוער, והדבר אינו שונה באוכלוסייה היהודית האמריקאית. "הילדים לומדים לשחק בין ההורים, וההורה הגרוש, הרוצה את נאמנות הילד, ימנע מלהטיל עליו משמעת".

"רבים מההורים הגרושים היו טרודים בבעיות זוגיות עוד לפני הגירושים", מוסיף ד"ר סיקליק, "והעיסוק בבעיותיהם האישיות לא אפשר להם להתפנות לענייני הילדים. הילדים מנצלים את היעדר הפיקוח ועושים ככל העולה על רוחם". למותר לציין כי גם החסכים הרגשיים שחווה הילד בעקבות פירוק התא המשפחתי עשויים להוביל את הילד למציאת חלופות ומזור בערוצים מפוקפקים.

ד"ר אלן סינגר: "הילדים לומדים לשחק בין ההורים, וההורה הגרוש, הרוצה את נאמנות הילד, ימנע מלהטיל עליו משמעת"

נכון לעכשיו אין בנמצא נתונים עדכניים על שיעור הגירושים בקרב יהודי אמריקה, אך רוב אנשי המקצוע ששוחחתי איתם ציינו כי מדובר בתופעה שממדיה הולכים ותופחים, ויש המכנים אותה "משבר של ממש". ד"ר סיקליק מסביר: "כשגדלתי לא ידעתי שאנשים דתיים מתגרשים. לא שכולם היו מאושרים, אך הרוב הגדול נמנעו מלפרק את המשפחה. תמיד היו גירושים בחברה היהודית, אך לא בכמות שיש כיום. היום אתה רואה מישהו שהתגרש שלוש-ארבע-חמש פעמים".

ד"ר סינגר: "בעבר גירושים לא היו בגדר אפשרות ריאלית מבחינתם של בני זוג בחברה האורתודוקסית, ואילו בעשורים האחרונים הם נעשו לאפשרות ממשית ביותר בציבור הזה". יש לכך כמובן צד חיובי, שהרי הגירושים מאפשרים לשחרר שני בני אדם ממערכת יחסים שאין הם שבעי רצון ממנה ואינם חפצים בה. בה בעת, טוען סטיב, "בפייב טאונס, בטינאק ובמקומות בעלי אוכלוסייה יהודית דומה מדובר במגפה כמעט, בתופעה שהיא מחוץ לשליטה ומעבר לכל פרופורציה". לדבריו, "אתה מוצא שהחברה מעודדת את הזוגות להתגרש. היד קלה על ההדק בכל הנוגע לגירושים. יש אינטראקציה חברתית מתמדת, במידה רבה הודות לרשתות החברתיות, ואנשים חושבים שבמקום אחר ועם מישהו אחר יהיה יותר טוב, יהיה יותר כסף, יהיה שדרוג של הסטטוס, ובכלל יהיה יותר". "זה לא בהכרח עניין של נאמנות", מוסיף ד"ר סיקליק, "יש פה גם היבטים חומריים וכספיים. אני רוצה יותר, ואמצא מישהו שיוכל לתת יותר, למרות שיש לי די והותר".

מחקר שעשה המרכז הלאומי להתמכרויות וחומרים ממכרים באוניברסיטת קולומביה ואשר ממצאיו פורסמו בשנת 2012 מצא כי מעורבות ההורים בחיי הילדים היא משתנה חשוב ביותר להרחקת הילדים מעישון, מאלכוהול ומחומרים ממכרים אחרים, וכי להורים ההשפעה הגדולה ביותר על החלטת המתבגר אם להשתמש בחומרים הללו. המחקר מצא גם כי קיים קשר בין תכיפות קיומן של ארוחות הערב המשפחתיות ובין הירידה בסיכון לעישון, לצריכת אלכוהול ולשימוש בסמים ובחומרים ממכרים אחרים

בהתבססו על ניסיונו המקצועי ועל מחקרים עדכניים מסביר ד"ר סינגר כי אחת הסיבות המרכזיות לגירושים בשנים האחרונות היא קונפליקטים קטנים והתרחקות בני הזוג זה מזה. לדבריו, "המחקר מצביע על כך שהגורם לשני שלישים ממקרי הגירושים הוא קונפליקטים שהיה אפשר להתמודד איתם בלי לפרק את התא המשפחתי. על פי רוב אין מדובר באלימות ובהתעללות. במקרים שכאלה אני הראשון שאומר שצריך להרחיק בין בני הזוג". עוד סיבות מרכזיות לגירושים הן תחושה של אחד מבני הזוג שאין הוא אהוב ומוערך על ידי בן זוגו, וקשיים על רקע יחסים אינטימיים. הבעיות הללו, שלטענת ד"ר סינגר ניתן בדרך כלל להתמודד איתן, נפוצות גם בציבור היהודי.

עוד גורם לעלייה בשיעור הגירושים הוא השינויים שחלו במעמד האישה בחברה היהודית, והשפעתם על מבנה המשפחה ועל תפישת שלמות התא המשפחתי כערך מרכזי. ד"ר שכטר: "נשים משכילות, בעלות מקצוע, שמרוויחות לא פחות מהבעל, ולעתים אף יותר, אינן נמנעות עוד מגירושים בשל תלות כלכלית בבעל. הן יכולות להרשות לעצמן לפרק את החבילה".

בדומה לקהילה החרדית בישראל, גם הקהילה החרדית האמריקאית אינה חסינה מפני עליית כוחה של האישה. שיעור בלתי מבוטל מהצעירות החרדיות האמריקאיות רוכשות כיום השכלה אקדמית, ונעשות למפרנסות העיקריות (אם לא היחידות) בעת שהבעלים שלהן ממיתים את עצמם באוהלה של תורה. כתוצאה מכך ניתן לזהות גם בקרב נשים אלה התפתחות של מערכת ציפיות חדשה מן הבעלים, וכשאלה אינם עומדים בה, המערכת הזוגית מתערערת. זאת ועוד: האינטרנט, המחלחל גם לתוך החברה החרדית האמריקאית (בדומה למתרחש בחברה החרדית בישראל, ואף ביתר שאת), מחולל בה מהפכת תרבות, ולדבריו של ד"ר שכטר, "מוביל ליצירת 'חסיד מודרני' שאופקים רבים נפתחים לפניו והוא מתחיל בתהליך של חיפוש אחר זהותו העצמית".

ד"ר סינגר מספר כי אף שהוא דתי מודרני, "יש רבי אחד בברוקלין שמרבה להפנות אלי את חסידיו. לא מזמן הוא שלח אלי זוג צעיר, באמצע שנות העשרים לחייו. במהלך אחת הפגישות אמר הבעל: כמו יתר הזוגות בחסידות, גם אני ואשתי התחתנו לאחר שנפגשנו פעמים ספורות באמצעות שידוך. עוד לא הספקנו להכיר, וכבר קיימנו יחסי מין. עוד לא הכרנו זה את זה, וכבר אשתי נכנסה להריון, שהרי אסור לנו להשתמש באמצעי מניעה, ובתוך תשעה חודשים כבר היה לנו ילד ראשון. הכל כל כך אינטנסיבי. אני מרגיש צורך לבוא ולומר לרבי שלי שהשיטה שלו כבר לא עובדת".

בדומה לסוגיות אחרות שנדונו כאן, גם העלייה בשיעור הגירושים בקהילה היהודית מושפעת מהעלייה בשיעור הגירושים בחברה האמריקאית הכללית. גירושים נעשו הרבה יותר שכיחים ומקובלים בארצות הברית מאז סוף שנות השישים של המאה הקודמת, עם ההקלות בדרישות החוק לפירוק הנישואים. בעבר היה פירוק הנישואים כרוך בהוכחת חוסר נאמנות של אחד מבני הזוג, ואילו כיום איך בכך צורך, והתהליך הרבה יותר קל בשל מה שמכונה "no-fault divorces". לדברי ד"ר סינגר, חצי מהנישואים הראשונים בארצות הברית מסתיימים בגירושים. כאשר מדובר בנישואים שניים, 70 אחוז מהם מסתיימים בגירושים, ובנישואים שלישיים עולה שיעור הגירושים ל-80 אחוז. הדבר, ללא ספק, מחלחל גם לאוכלוסייה היהודית, לרבות הציבור האורתודוקסי.

הרב דב סילבר, מקים ארגון "מדרגות" ונשיאו: נפתח בניו יורק לפני עשור ונוכח הביקוש הרב, נפתחו מאז עוד סניפים רבים ברחבי ארה"ב

להגיע אל הילד מבעוד מועד

על העלייה בשיעור הילדים ובני הנוער בסיכון בקהילה היהודית האמריקאית ניתן ללמוד גם מריבוי השירותים שהוקמו בשני העשורים האחרונים כדי להתמודד עם הבעיה. הקהילה היהודית לא נותרה אדישה למתרחש בתוכה. רבנים, מנהיגים מקומיים, אנשי חינוך ואנשי מקצוע בתחומי הבריאות, הרווחה ובריאות הנפש התגייסו למערכה והקימו קשת רחבה של שירותים שמטרתם מניעה, הכוונה וטיפול. דוגמה לשירות כזה הוא "טובה" – שירות חונכות לצעירים יהודים שנוסד לפני שמונה-עשרה שנה ונחשב לאחד השירותים הבולטים לנוער בסיכון בפייב טאונס. יהודה קלינקוביץ, עובד סוציאלי המנהל את השירות בשנים האחרונות, מספר כי "טובה" מספק חונכות שבועית לילדים ובני נוער הזקוקים לתמיכה. "המטרה שלנו היא להקדים תרופה למכה", אומר קלינקוביץ, "ולהגיע אל הילד מבעוד מועד, לפני שהוא יגיע לאלכוהול ולסמים".

"טובה" מפעילה גם תוכנית חונכות לפיתוח קריירה לבוגרי תיכון. דוד אנגליש, עובד סוציאלי המנהל את התוכנית, מסביר: "גם החונכות המקצועית היא פועל יוצא של הצרכים בשטח. המטרה שלנו היא לספק ייעוץ והכוונה בכל הנוגע לפיתוח קריירה לצעירים אבודים שנופלים בין הכיסאות". וכאלה, מסתבר, יש לא מעט בקהילה היהודית, ובפרט בקרב הציבור החרדי.

ארגון אחר שמספק תמיכה לילדים, לנוער ולצעירים בסיכון הוא "מדרגות". הרב דב סילבר, מקים הארגון ונשיאו, מסביר כי הארגון משרת "ילדים וצעירים ש'לא הצליחו' במערכת החינוכית, החברתית, הדתית והמשפחתית, ובכלל זה כאלה שסובלים מהתמכרות לסמים ולאלכוהול". הסניף הראשון של "מדרגות" נפתח לפני כעשור בניו יורק, ונוכח הביקוש הרב, נפתחו מאז עוד סניפים רבים של השירות בכל רחבי ארצות הברית. בין היתר מספק "מדרגות" טיפול קבוצתי וקבוצות תמיכה למכורים אנונימיים, וכן ייעוץ לזוגות צעירים הסובלים מקשיים במערכת הזוגית.

עם השנים גדל מספר הפונים ל"מדרגות". עובדה זו יכולה להעיד על כך שהציבור מעז יותר לבקש עזרה. בה בעת, הדבר יכול להצביע על עלייה במקרי המצוקה בקרב האוכלוסייה היהודית האמריקאית, ועל צורך הולך וגובר לזכות במענה למצוקה.

ראוי לציין כי לצד הקולות שהובאו כאן נשמעים גם קולות אחרים, הטוענים כי "יש הגזמה לגבי הערכת שיעור מקרי הגירושים בקהילה היהודית", כי "בעיית השתייה אינה קשה כפי שמתארים, אלא שהרבנים רוצים יותר פיקוח ושליטה", כי "צריכת-היתר של האלכוהול היא פועל יוצא של הכללים הנוקשים ומנגנוני הפיקוח, האוסרים לחלוטין שתיית אלכוהול"; וכי "האוכלוסייה היהודית בארצות הברית גדלה, ומטבע הדברים יש גם יותר אוכלוסייה בעייתית". גם אם מתייחסים לקולות הללו בכובד ראש, לא ניתן להתעלם מהתמונה הכללית, וזו מעידה כי הקהילה היהודית בארצות הברית, על מנגנוניה השונים, אינה מספקת עוד תשובה לחוליים חברתיים המוכרים מתרבות השפע האמריקאית.

ברצוני להודות לפרופ' ארטור אידלמן שהציג בפני את נושא המאמר וקישר אותי עם ד"ר מרק סיקליק שהיה דמות מפתח בתחקיר.