ארץ אחרת

המרחק הגיאוגרפי מבית הקפה במנהטן שבו אני יושבת עם הרב יששכר כץ לשכונת ויליאמסבורג שברובע ברוקלין אינו גדול. לא יותר משעת נסיעה ברכבת התחתית החוצה את גשר ויליאמסבורג. אבל בשביל הרב כץ חציית הגשר המפריד בין שני העולמות לא היתה עניין של מה בכך.

את סמיכתו לרבנות קיבל כץ בגיל שמונה-עשרה מהרב יחזקאל רוט, דיין של UTA Satmer. הוא למד יותר מעשור בישיבות בריסק ובית יוסף-נובהרדוק המהוללות, ולימד שנים רבות בשכונת בורו פארק בברוקלין. כיום הוא מכהן כראש המחלקה לתלמוד וכמנהל מרכז לינדנבאום ללימודי הלכה בישיבת "חובבי תורה" בריברדייל – ישיבה בניו יורק הנחשבת לסמן הליברלי של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית. בנוסף כץ מכהן כרב בית הכנסת האורתודוקסי מודרני של קהילת פרוספקט הייטס, וכראש התוכנית ללימודי יהדות בבית הספר לוריא בברוקלין, שבו לומדים בנות ובנים בצוותא.

כץ אינו האדם היחיד שעזב את העולם החרדי, וגם לא הראשון שנטש את חסידות סאטמר. אבל סיפורו והשקפותיו מעניינים במיוחד משום שבשונה מרבים אחרים שגדלו בעולם החרדי ונטשו לגמרי את בית גידולם ואת אורח החיים הדתי. כץ אניו בועט בכור מחצבתו והוא מקפיד על אורח חיים אורתודוקסי.

כאשר הודיע כץ שהוא עוזב את תפקידו כמגיד שיעור, "כל הסובבים אותי היו בשוק. מה שהקשה עליהם עוד יותר היתה העובדה שלא פרקתי עול. בסאטמר יודעים לטפל במי שעובר לצד השני, לעולם החילוני, אבל איתי, שהייתי לא פה ולא שם, לא היו להם כלים להתמודד

הרב כץ אינו שוכח את הצעירים המתמודדים עם שאלות וקשיים הדומים לאלה שהוא עצמו התמודד איתם בצעירותו. יחד עם חברו הרב לוי בראקמן, לשעבר איש חסידות חב"ד, הוא הקים את ארגון "דוסים ותקועים" Frum and Stuck)) במטרה לסייע לצעירים העוזבים את העולם החרדי. שלא כמו ה.ל.ל (האגודה ליוצאים לשאלה בישראל) ו"פוטסטפס" (ארגון המסייע לצעירים העוזבים את החברה החרדית בארצות הברית), שמתמקדים בעיקר בסיוע לאנשים "לעבור" לעולם החילוני, Frum and Stuck מסייע לאנשים "שהחליטו לעזוב את העולם החרדי אך לא לוותר על אורח החיים הדתי, או שעדיין לא החליטו לאיזה כיוון הם הולכים, אך החליטו שהם רוצים משהו שונה ממה שהעולם החרדי מציע להם. התפקיד שלנו הוא לסייע להם לנווט בכאוס שהם נמצאים בו. אין לנו משנה ברורה, וגם לא כיוון ודרך מוגדרים. אנו לא מכתיבים דרך כלשהי, אלא מנסים לסייע לפונים אלינו לנווט בחיפוש אחר חלופה".

כדי להבין את הדרך הארוכה שעשה כץ אפתח ברקע קצר על חסידות סאטמר.

ראשיתה של חסידות סאטמר ברב יואל (יואליש) טייטלבוים (1979-1887) מהעיר סאטו מארה שבטרנסילבניה. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר רבי יואליש לשכונת ויליאמסבורג בניו יורק והקים בה קהילה חסידית. חסידות סאטמר מאופיינת בהתנגדות מוחלטת למדינת ישראל ולמפעל הציוני. זאת בהתאם למשנתו של רבי יואליש, אשר ראה בציונות את שורש הרע ואת הגורם העיקרי לצרות שפקדו את עם ישראל במאה האחרונה. בספרו "ויואל משה" כתב רבי יואליש: "אם ניקח כל פירצות הדור והעבירות המרובות הנעשות בכל העולם וישימו אותם בכף מאזניים אחת, ומדינה הציונית בכף מאזניים השני, תכריע [המדינה] את הכל, שהוא השורש של אבי אבות הטומאה שבכל העולם כולו".

רבי יואליש הפגין עמדות קיצוניות גם נגד המודרנה וההשכלה, ופיתח אידיאולוגיה של התבדלות מהעולם ה"טמא" שמחוץ לחסידות (ובתוך כך עודד את חסידיו לדבר יידיש בלבד). אורח החיים בקהילת סאטמר מבוסס על תקנות, הנהגות וכללים נוקשים הנוגעים לכל תחומי החיים, ועל המפרים אותם מוטלות סנקציות קשות. למשל, יש בחסידות פיקוח מחמיר על המיניות שמתבטא בין היתר בהפרדה מגיל צעיר בין נשים לגברים, בנישואים בגיל צעיר באמצעות שידוך ובהקפדה על לבוש צנוע. נשות החסידות נדרשות לגלח לחלוטין את שער ראשן לאחר הנישואים ולכסותו בפאה או במטפחת.

לאחר מות רבי יואליש ירש את מקומו בהנהגת החסידות אחיינו, הרב משה טייטלבוים (2006-1914). ולאחר מותו של זה התפלגה החסידות בין שניים מבניו: הרב אהרון טייטלבוים, שחצרו שוכנת בקריית יואל במונרו, והרב זלמן לייב טייטלבוים, שחצרו שוכנת בוויליאמסבורג. קהילות גדולות של סאטמר מצויות גם באנטוורפן, במונטריאול, בסן פאולו, במלבורן ובלונדון. בישראל יש לסאטמר קהילות בירושלים, בבני ברק, באלעד ובבית שמש. מעריכים כי החסידות מונה כיום יותר מ-120 אלף נפש.

הרב כץ נולד ב-1968 למשפחה השייכת לאליטה של חסידות סאטמר. כץ מספר: "סבי גדל בבית חרדי בהונגריה. הוא התייתם מאב בגיל צעיר ונשלח על ידי אמו לישיבה של סאטמר. באותה העת היתה חסידות סאטמר בתחילת דרכה. הישיבה היתה קטנה, וסבי ויתר התלמידים לא התקשו לקשור קשר קרוב עם הרבי. הרבי היה דמות חשובה ביותר בחייו של סבי, ולאחר מכן גם בחיי אבי ובחיי שלי. כשהרבי נפטר הייתי בן אחת-עשרה, ומובן שבאתי ללוויה. וכמו כל החסידים שעמדו ובכו, גם אני עמדתי ובכיתי. זה היה כאילו אבא או דוד קרוב הלך מאיתנו".

השינוי אצל כץ החל כאשר סולק מהישיבה כשהיה בן שמונה-עשרה בקירוב. לדבריו: "נתפסתי בישיבה קורא את התניא [ספר היסוד של חסידות חב"ד; נכתב בידי מייסד חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי]. זה לא היה עותק רגיל של הספר, אלא עותק עם ההערות של הרבי האחרון, רבי מנחם מנדל שניאורסון, וזה מבחינת ההנהגה של סאטמר נחשב למעשה חמור במיוחד, מעשה שלא יעשה".

"בסאטמר נהגו לספר כי בסיגט, העיירה שבה אביו של רבי יואליש היה רבי, החליט אחד החסידים ללמוד רפואה. הוא נעשה רופא ונשאר חסיד. והרבי, האדמו"ר מסיגט, נהג לומר שהוא מתפלל יום יום בעבור אותו חסיד שיתנצר. שהרי, אילו עזב לגמרי, ההתמודדות איתו היתה פשוטה, אך בהיותו גם משכיל וגם חסיד, ההתמודדות עם האתגר שהציב היתה הרבה יותר קשה. חסידים אחרים היו עשויים לחשוב שאפשר גם ללמוד ספרים חיצוניים וגם להיות דתי, וזה מבחינתו של הרבי היה איום של ממש על הסדר החברתי הרצוי".

מדוע?

"באותה תקופה קבוצה קטנה של חסידים מהאליטה של הקהילה עברה לחב"ד, וההנהגה חששה שהדבר ידבק ביתר החסידים. המעבר הזה כל כך איים על ההנהגה, שכאשר חסיד אחד שהשתייך לאליטה פרש לחב"ד, גייסה ההנהגה כמה חברים שחטפו אותו, היכו אותו נמרצות וגילחו את זקנו. למען יראו וייראו יתר החסידים. מציאת התניא אצלי עוררה בהם את החשש שגם אני נמנה עם אותה חבורה".

מה משך אותך בספר התניא שלקחת על עצמך כזה סיכון?

"כשאתה בסאטמר, ואתה בגיל ההתבגרות, ואתה מחפש משהו אחר, הברירה היא בין ספר של הרבי מלובביץ' וסמים".

"נוכחתי שהסיפור שסיפרו לנו בסאטמר לא כל כך נכון"

לאחר שסולק מהישיבה שכנע כ"ץ את הוריו לשלוח אותו ללמוד בישיבת בריסק המיוחסת בירושלים, צעד לא מקובל בחסידות "הן בשל האידאולוגיה האנטי-ציונית שלהם והן בשל החילון הפושה בארץ הקודש". במהלך לימודיו באחת מהישיבות הליטאיות הנחשבות ביותר הוא דווקא נעשה חרדי יותר, כי "מבחינות מסוימות בריסק יותר קיצוניים מסאטמר".

לדוגמה, "אצל סאטמר האנטי-ציונות זה בתיאוריה, כי רוב החסידים מתגוררים בחו"ל, ואילו בבריסק זה הלכה למעשה, כי מתגוררים בישראל. בבריסק גם יש יותר אדיקות ויותר הקפדות ביחס להיבטים שונים בחיי היומיום". כץ גם מצא את הלימוד בבריסק רציני יותר ומעמיק יותר מזה שבסאטמר. "למדתי בישיבה יום יום, משבע בבוקר ועד אחת-עשרה בלילה". עם זאת, ממשיך כץ ומספר, "במבט לאחור, נראה שהניצנים של הרצון לצאת מהעולם החרדי החלו להופיע באותה תקופה".

איך זה בא לידי ביטוי?

"הנה אני בישראל, ואני רואה אנשים שאינם חרדים, והם לא כל כך נוראים כפי שלימדו אותנו בסאטמר. ישיבת בריסק שכנה אז ליד מחנה שנלר, ובכל בוקר, כשהלכנו לישיבה, היינו רואים חיילים וחיילות. היינו אומרים בינינו, בצחוק, הנה, זו חיילת, אך היא משלנו – כלומר בת יהודים – והיינו מכנים אותה 'חנהל'ה'; והנה, החייל הזה, גם הוא משלנו, 'יענקל'ה'. וכך, לאט לאט, נוכחתי שהסיפור שסיפרו לנו בסאטמר לא כל כך נכון".

"פעם אחת", הוא ממשיך, "החלטנו בסודי סודות לנסוע באמצע הלילה לחוף תל אביב. חוף תל אביב נתפש אצלנו כאבי אבות הטומאה. אבל זו היתה טומאה של יהודים, של 'חנהל'ה' ו'יענקל'ה. וכך, באישון לילה, כולנו נרגשים מן ההרפתקה, הגענו לחוף תל אביב. את יכולה לתאר לעצמך שכמובן לא ראינו שום דבר מסעיר או נוראי. כן… בחמש בבוקר הופיעו כמה פנסיונרים…". בין לבין החל כץ באותה תקופה גם לקרוא את "ידיעות אחרונות", ולדבריו, "ממש התמכרתי לזה".

ואם לא די בכל הריגושים הללו, כחודש לאחר שהגיע לישראל, התקשרו אל כץ הוריו וסיפרו לו כי "הוצע לי שידוך מעולה וכי כדאי לו לחזור. "חזרתי, התארסתי, ואז חזרתי לארץ לשנת לימודים עד הנישואים".

"אבא שלי הוא איש צדיק במלוא מובן המילה. הוא מקבל כל אחד. עם זאת, הוא אמר לי פעם שאין יום שהוא אינו מבכה את עזיבתי את סאטמר ואין יום שהוא אינו שואל את הקב"ה לפשר עזיבתי"

עם עבר לא מחמיא כזה של סילוק מהישיבה, איך מצאו לך שידוך מעולה?

"מעניין לספר שכאשר אביה של הכלה המיועדת שמע שזרקו אותי מהישיבה, ושמע את הסיבה לכך, הוא אמר 'דווקא משום כך אני רוצה בו לחתן'".

כעבור שנה התחתן כץ עם הצעירה שנבחרה בשבילו ועבר לחיות בבורו פארק, ברוקלין, שם למד כמה שנים בכולל וגם החל לעבוד בהוראה כמגיד שיעור. הוא לימד את הדף היומי בשני מקומות, בוקר וערב, ושיעוריו משכו משתתפים רבים ונחשבו להצלחה גדולה. במהלך אותה תקופה נולדו לכץ שני ילדים, והוא ניהל לכאורה אורח חיים שגרתי במסגרת הקהילה. "אבל, יום אחד", מספר כץ, "הרגשתי פשוט שזהו, שמבחינה אידיאולוגית-פילוסופית יש לי בעיה רצינית עם מה שקורה בסאטמר. לא היה בזה עוד שום היגיון".

מה היתה הבעיה?

"בזמנו התקשיתי להגדיר מה מפריע לי, אבל במבט לאחור אני יכול לומר שהיה מדובר בצירוף של כמה גורמים. ראשית הייתי נשוי שבע-שמונה שנים נישואים לא טובים. אמרתי לעצמי: 'אין כאן אשמים. שנינו אנשים טובים. אלא מדובר באי התאמה'. חשבתי ביני לביני שאילו בקהילה היו נוהגים להסדיר שידוך בצורה מודרנית יותר, היו יוזמי השידוך רואים את חוסר ההתאמה בינינו, והיו מונעים נישואים כושלים וחוסכים סבל רב משני מבוגרים ושני ילדים. חשבתי, שאם הם טועים בעניין הזה, אולי הם טועים גם בדברים אחרים, והשאלות הללו הובילו לערעור האמון שלי בכל המערכת. שנית, רוב הגברים במשפחתי נחשבים תלמידי חכמים מופלגים. מנגד, הנשים במשפחה שלי, אמי ואחיותי, שאינן נופלות מן הגברים בחוכמתן ובכישוריהן, לא זכו לגישה לידע ולמורשת שלנו. בשל המגבלות בקהילה והנושא של הדרת הנשים שמאד הטריד אותי והוביל אותי לחפש את הדרך החוצה.

"את יודעת, בעולם החסידי יש אמונה טפלה שאכילת קצה החלה, הלשיקה, גורמת לשכחה. והנה, מאחר שחבל לזרוק לחם, גם אם מדובר במעט לחם, שמתי לב שאצלנו, בסאטמר, הבעלים נוהגים לתת את הקצה לאישה. בעבר חשבתי לתומי: 'איזה יופי. הבעל דואג לאשתו ונותן לה את הפרוסה הראשונה'. לימים הוסבר לי כי האישה מקבלת את הלשיקה מאחר שאין מה שיישכח ממנה…"

"פעם אחת", הוא מספר, "החלטנו בסודי סודות לנסוע באמצע הלילה לחוף תל אביב. חוף תל אביב נתפש אצלנו כאבי אבות הטומאה. אבל זו היתה טומאה של יהודים, של 'חנהל'ה' ו'יענקל'ה. וכך, באישון לילה, כולנו נרגשים מן ההרפתקה, הגענו לחוף תל אביב. את יכולה לתאר לעצמך שכמובן לא ראינו שום דבר מסעיר או נוראי. כן… בחמש בבוקר הופיעו כמה פנסיונרים…"

תוכנית "השער" פותחת שער

התקופה שבה החל כץ לחפש את הדרך החוצה היתה קשה במיוחד בשבילו. "מצד אחד ידעתי שאני לא יכול לחיות ככה יותר", הוא אומר, "ומצד שני היה מפחיד מאוד לעזוב". לאורך כל השיחה כץ מרבה להדגיש את הקשרים הטובים שהיו לו עם בני משפחתו, ואת העובדה שגדל בבית חם ומגונן. בנוסף, "היה לי את השיעור הקבוע שהעברתי, שנהגתי להקדיש בכל יום ארבע-חמש שעות להכנתו ועוד שעתיים להעברתו, והפעילות הזאת מילאה אותי וגרמה לי סיפוק רב". אבל הקושי הגדול ביותר של כץ נבע מכך שלא התאפשר לו לחלוק את העובר עליו עם איש. "זה היה סוד כמוס נצור בלבי, וחס ושלום אם מישהו יידע, כי אז כל עולמי יקרוס – המשפחה, החברים, מקור הפרנסה".

אחד המקומות שפקד כץ באותה תקופה היה בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS), השוכן במנהטן והוא אחד המרכזים של היהדות הקונסרבטיבית בניו יורק. לדבריו, "באותה העת היה JTS מעין עיר מקלט לאנשים כמוני. לחרדים שחיפשו דרך החוצה. בקרב כולנו היתה איזו הסכמה שבשתיקה שאף אחד לא מספר על השני. רוב הזמן ישבנו בספרייה, אבל גם הלכנו לבית הכנסת כדי לפגוש סטודנטים. היה מעניין לשוחח עם אנשים שלומדים אותם ספרים כמונו מתוך נקודת מבט שונה".

נשמע דומה למה שקורה בספרייה הלאומית בגבעת רם. אפשר לפגוש שם חרדים רבים, ובהם גם כאלה שמחפשים קשר עם העולם שמחוץ לעולם החרדי.

"בדיוק. זאת היתה מעין גבעת רם על גדות ההדסון. היו שם חרדים מכל הקבוצות והזרמים, והיו שם לא מעט מסאטמר".

את ניצני הגאולה החל כץ לראות כאשר הצטרף לתוכנית "השער",. תוכנית להכשרת מורים מטעם "דרישה", מכון ללימודי יהדות ברוח אורתודוקסית מודרנית במנהטן. כץ בא לראיון הקבלה "במדים", לבוש כחסיד סאטמר, ונדחה על הסף, אבל בערב טלפן אליו הרב דוד סילבר, ממייסדי "דרישה", והודיע לו שהתקבל לתוכנית.

איך קרה הנס?

"סילבר סיפר לאשתו על מועמד אחד, חסיד שבא לראיון. אשתו, המלמדת ב-JTS, הכירה אותי משם, וביקשה מבעלה שיתאר את 'אותו חסיד'. עד היום אני אומר שהאישה הזאת הצילה את חיי".

רגל בפנים רגל בחוץ

כעבור שנה, עם סיום תוכנית "השער", קיבל כץ משרה כמורה ב"מעיינות", תיכון לבנות בטינאק, ניו ג'רסי.

כץ: "בית הספר 'מעיינות' נוסד בידי אסתר קראוס, אף היא יוצאת בית חסידי, מתוך תפישה שגם בנות ראויות להשכלה… כך החזקתי מעמד שנתיים, כשבינתיים הנישואים שלי מתפרקים ורציתי להתגרש. במקביל התלבטתי אם להמשיך בהוראת הדף היומי או לעזוב. שהרי בזמנו, לפני שתים-עשרה שנה, גירושים היו דבר מאוד חריג ולא מקובל בסאטמר, והנחתי כי כאשר אודיע על גירושי אאלץ לוותר על מקום העבודה".

להפתעתו, הוא לא נאלץ לוותר על משרתו. כץ סבור כי התגובה הזאת משקפת יותר מכל את ההבנה שגילתה הקהילה ביחס למצבו, ואת העובדה שחרף הנוקשות והקיצוניות המאפיינות את אנשי סאטמר, "במובנים מסוימים הסאטמרים הרבה יותר מודרנים מכפי שחשבתי. הם היו מוכנים לקבל את גירושי והבינו את מצבי". באורח פרדוקסלי, התגובה הזאת אכזבה את כץ. "קיוויתי שהם יפטרו אותי מעבודתי ושהדבר יפטור אותי מן הצורך לקבל החלטה אם להישאר בתפקיד".

כץ המשיך בעבודתו כמגיד שיעור, אך החיים הכפולים נעשו מעיקים יותר ויותר. "פעם אחת, למשל, כאשר לימדתי את מסכת סוכה, הגעתי לקטע שבו הרמב"ם טוען משהו רדיקלי – שלימוד המטאפיזיקה יכול להיות יותר חשוב מלימוד גמרא – ולימדתי זאת. בתגובה פנו אלי המשתתפים ושאלו: 'למה אתה מספר לנו את זה'. כשהגענו לסוף מסכת סוכה, הגעתי לקטע של הרמב"ם שמדבר כמעט באופן מיסטי על חשיבות השמחה בעת עשיית מצווה. או אז הם פנו אלי ואמרו: 'דברים כאלה אתה צריך ללמד'. שאלתי את עצמי מדוע עלי ללמד את הקטע הזה ולצנזר את הקטע ההוא. הרי זה אותו הרמב"ם. לבסוף החלטתי שאיני יכול יותר, וגמרתי אומר לעזוב את התפקיד".

את שעבר על כץ באותן שנים ניתן להסביר באמצעות המושג "טראנס יציאה". שרית ברזילאי, במחקרה על "יוצאים לשאלה" בחברה הישראלית (2001), מגדירה "טראנס-יוצאים" כבני אדם החצויים בזהותם הדתית באופן כזה שחלק מזהותם מזוהה בגלוי עם החברה החרדית וחלק אחר בזהותם מזוהה בסתר עם החברה החילונית. ואולם, בעוד שה"טראנס-יוצאים", לדידה של ברזילאי, אינם שואפים לצאת מהחברה החרדית, אלא מסתפקים בהצצה אל מחוץ לה ולעתים בטעימה ממושכת ממנה, הרב כץ היה מעוניין, בסופו של דבר, לעזוב את המסגרת החרדית.

כאשר הודיע כץ שהוא עוזב את תפקידו כמגיד שיעור, "כל הסובבים אותי היו בשוק. מה שהקשה עליהם עוד יותר היתה העובדה שלא פרקתי עול. בסאטמר יודעים לטפל במי שעובר לצד השני, לעולם החילוני, אבל איתי, שהייתי לא פה ולא שם, לא היו להם כלים להתמודד. בסאטמר", מוסיף כץ ואומר, "נהגו לספר כי בסיגט, העיירה שבה אביו של רבי יואליש היה רבי, החליט אחד החסידים ללמוד רפואה. הוא נעשה רופא ונשאר חסיד. והרבי, האדמו"ר מסיגט, נהג לומר שהוא מתפלל יום יום בעבור אותו חסיד שיתנצר. שהרי, אילו עזב לגמרי, ההתמודדות איתו היתה פשוטה, אך בהיותו גם משכיל וגם חסיד, ההתמודדות עם האתגר שהציב היתה הרבה יותר קשה. חסידים אחרים היו עשויים לחשוב שאפשר גם ללמוד ספרים חיצוניים וגם להיות דתי, וזה מבחינתו של הרבי היה איום של ממש על הסדר החברתי הרצוי".

השינויים שחלו בכץ לא רק בלבלו את הסובבים אותו. הם עוררו בהם גם כאב. במיוחד אצל אביו. כץ מספר: "אבא שלי הוא איש צדיק במלוא מובן המילה. הוא מקבל כל אחד. עם זאת, הוא אמר לי פעם שאין יום שהוא אינו מבכה את עזיבתי את סאטמר ואין יום שהוא אינו שואל את הקב"ה לפשר עזיבתי. אבי הוא איש תמים והתיאולוגיה שלו מאוד פשוטה: לכל דבר שקורה יש סיבה, ובעניין שלי, קשה לו להבין את הסיבה לעזיבתי והדבר מכאיב לו מאוד. לשמחתי, גם אני וגם בני משפחתי היינו עיקשים בהחלטה לשמר את הקשר בינינו ולעשות את הנדרש כדי למנוע נתק".

מתי ניתן לומר שעזבת לגמרי את חסידות סאטמר?

"אני לא יודע אם עזבתי לגמרי… המשכתי כל אותה תקופה לחבוש את השטריימל [כובע פרווה שחובשים החסידים לאחר הנישואים בשבתות ובחגים]. לא ברור לי למה. אולי כי זה היה חשוב לי מבחינה אידיאולוגית, אולי כי לא היה לי האומץ להוריד, אולי בגלל הילדים שהיו לי שם, ואולי כי עדיין רציתי את השייכות לקהילה".

עץ עזב את בורו פארק והעתיק את מגוריו לווסד סייד לפני תשע שנים כשנישא לשרון פלאטו, פרופסור למדעי היהדות בברוקלין קולג' שגדלה בבית אורתודוקסי מודרני. הפעם השידוך נעשה ב"רוח מודרנית" יותר. פרופסור פלאטו כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על הרב יחזקאל סג"ל לנדאו (הנודע ביהודה), מגדולי פוסקי ההלכה במאה ה-18. מאחר שכץ מתעניין מאוד בפוסקים הגדולים מאותה תקופה, חבר משותף הכיר ביניהם. "הוא חשב שיהיה לנו הרבה מן השותף", אומר כץ, "והוא צדק".

כיצד הגעת מהקיצוניות של סאטמר ל"חובבי תורה", מוסד שנחשב לסמן השמאלי הליברלי ביותר ביהדות האורתודוקסית? מוסד הדוגל במתן מרחב מרבי לפעילות נשים בבית הכנסת, ומצדד ב"הכשרת" נשים לכהונת "מנהיגה הלכתית רוחנית תורנית"?

"בקיצוניות של סאטמר יש משהו מאוד מושך: העוצמות, האינטנסיביות, המחויבות המוחלטת לקיום מצוות והטוטליות באמונה. בקיצוניות, באשר היא, יש משהו בעייתי, אך יש בה גם אמת. כי אם אתה מאמין במשהו, תלך עם זה עד הסוף. נראה שחיפשתי מקום שבדומה לסאטמר ילך עד הסוף עם האידיאולוגיה שהוא מצדד בה. הואיל והחלטתי שהכיוון שלי הוא אורתודוקסיה מודרנית, אני הולך עם זה עד הסוף – אני אהיה אורתודוקסי לגמרי ומודרני לגמרי, ואת השילוב המוחלט של שני הדברים אני מוצא ב'חובבי תורה'. יש בה לימוד תורה רציני ומעמיק, ובה בעת, ניסיון למצוא ככל האפשר את המודרנה. נראה שבתוך תוכי אני עדיין סאטמר", אומר כץ בחיוך, "הולך עד הסוף, גם בהיותי מחוץ לחסידות".

משהו רקוב בממלכת סאטמר

תיאורו של כץ את היחס של בני משפחתו (ושל הקהילה בכללה) אליו מלמד על קיומם של "מנגנוני ספיגה", המאפשרים לחסידות לספוג לפחות באופן חלקי את בניה אשר חדלו לנהל את אורח חייהם בהתאם לנורמות המקובלות בה. בשנים האחרונות "מנגנוני הספיגה" הללו נדרשים לפעילות מאומצת יותר, וזאת נוכח ממדי הנשירה מן החסידות התופחים והולכים. כץ: "יש כאלה שעזבו לגמרי ויש כאלה שנראים חסידים לכל דבר, אך בחדרי חדרים הם פורקים כל עול: אינם מניחים תפילין, מחללים שבת ואוכלים במקדונלד ביום כיפור".

"החסידות עוברת משבר רציני. אין כמעט משפחה שאין בה בן או בת שעזבו את הקהילה. אני מעריך שמדובר בעשרים וחמישה אחוז… לאורך כל השנים היו אנשים שעזבו את הקהילה, אבל לא בממדים כאלה".

מה שיעור ה"נושרים" בסאטמר?

"החסידות עוברת משבר רציני. אין כמעט משפחה שאין בה בן או בת שעזבו את הקהילה. אני מעריך שמדובר בעשרים וחמישה אחוז… לאורך כל השנים היו אנשים שעזבו את הקהילה, אבל לא בממדים כאלה".

מה הוליד את המשבר הזה?

"להערכתי מדובר בצירוף של כמה גורמים מרכזיים: הרבי הראשון של סאטמר, רבי יואליש, היה תלמיד חכם גדול וכריזמטי, וכונן מערכת יחסים קרובה במיוחד עם חסידיו. מאחר שלא היו לו ילדים, והיורשים לא הצליחו להיכנס לנעליים הגדולות של הרבי – לא מבחינה אינטלקטואלית, לא מבחינת כושר ההנהגה ולא מבחינת היכולת לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון". כתוצאה מכך אין כיום בחסידות אף דמות המסוגלת להוביל שינוי, לרענן את ההנהגות ולעשות בדק בית רציני.

הגורם השני למשבר נעוץ לדעת כץ במציאות הכלכלית: "אבי עובד ביהלומים והוא מפרנס משפחה שלמה בכבוד. הוא חסר הכשרה מקצועית, אך בזמנו, עד לפני כמה שנים, היה אפשר לפרנס משפחה גדולה גם אם לא היתה לך הכשרה מקצועית. המציאות השתנתה. כיום אין כמעט עבודות המאפשרות פרנסה בכבוד ללא הכשרה מקצועית. הואיל ובסאטמר אוסרים על הכשרה מקצועית חילונית, שלא לדבר על רכישת השכלה גבוהה ולימודים אקדמיים, רוב אנשי סאטמר עניים, והעוני מעביר אנשים על דעתם ועל דעת קונם… וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את האינטרנט, שבקע את חומת הגטו. מדובר בשינוי שהפך את ה'חוץ' לנגיש הרבה יותר בעבור החסידים".

שלושת הגורמים הללו הובילו לדעת כץ לאכזבה של רבים מהחסידים מהממסד הסאטמרי. לדבריו, "כיום יש בסאטמר גרעין מצומצם של אנשים שהם הממסד, ההנהגה, המערכת, והם נהנים ממעמדם זה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית. מטעם זה הם ממשיכים באותה הדרך של נוקשות, קנאות דתית והתנגדות למודרנה. אבל כל יתר החסידים, ומדובר בעשרות אלפים, יודעים שמשהו רקוב מאוד בממלכת סאטמר".

אתה נהנה מנקודת מבט ייחודית של אדם שהוא גם פה וגם שם. מנקודת המבט הזאת – מהו לדעתך מצבה של יהדות ארצות הברית?

"החברה היהודית האורתודוקסית נמצאת בזרימה מתמדת. אנשים משנים את ההגדרות שלהם כל הזמן וקשה לדעת איפה יהיה כל אחד בעתיד. אני סבור שחרדים רבים יימשכו לאורתודקוסיה המודרנית, או לגרסה מסוימת שלה, כשבמקביל רבים מהאורתודוקסיה המודרנית יאמצו קו יותר חרדי, כפי שאנו עדים לכך כבר היום. גם רבים מהקונסרבטיבים עשויים לפנות לעבר האורתודוקסיה, וזאת בתנאי שהיא תהיה מספיק ליברלית בעבורם". מן הבחינה הזו, טוען כץ, "אנו חיים בעידן מאוד מסעיר ומרגש, עידן של תהליכים ושינויים רבים". בה בעת, המציאות הנוכחית בארצות הברית מציבה אתגר רציני לאורתודוקסיה המודרנית: "הרב אבי וייס ציין שכתשעים אחוז מיהודי אמריקה אינם אורתודוקסים, כך שהאורתודקסיה למעשה יודעת לדבר רק אל עשירית מיהודי אמריקה, ואינה יודעת לדבר אל הנותרים. וזה אתגר רציני. אשתי ואני מגיעים כל קיץ לתל אביב למשך חודשיים, ואנו רואים את ההתעוררות המחודשת של היהדות, ואני מקנא. הייתי שמח מאוד לראות התעוררות כזו גם כאן. השאיפה שלי, של 'חובבי תורה', של האורתודוקסיה המודרנית באמריקה, היא להביא את האורתודוקסיה לאותם תשעים אחוז".

בדברו על הבאת האורתודוקסיה אל מי שאינם שומרי תורה ומצוות, אין כץ מתכוון לפעילות של "קירוב" ו"החזרה בתשובה". "משמעות הדברים היא שבמקום לשווק את האורתודוקסיה כאפשרות של דרך חיים", הוא מסביר, "עלינו לחשוב כיצד האורתודוקסיה יכולה לספק לחילונים עניין משמעות, אף שהם בוחרים באורח חיים חילוני".