ארץ אחרת

בכניסה למשרדיו של מייקל שטיינהרדט, בקומה ה-17 של בניין בשדרות מדיסון בניו יורק, עומדים פסלי עץ של אריות רעבים למראה המשקיפים על אולם הקבלה. שטיינהרדט עצמו, על אף עגלגלותו, מזכיר במשהו אריה רעב. האיש, שנולד למשפחת מהגרים ענייה וגדל בשכונה קשה בברוקלין, חסר מנוחה וקצר רוח ויש תקיפות רבה בעצם נוכחותו ובנימת קולו. הוריו של שטיינהרדט התגרשו בהיותו פעוט ואביו לא נותר עני – במקום זאת עשה לעצמו שם בעולם התחתון, התיידד עם אנשים כמו מאיר לנסקי ואף ריצה שנתיים מאסר (מתוך חמש שנגזרו עליו) בעוון סחר ברכוש גנוב – בעיקר תכשיטים. פרנק הוגאן, התובע המחוזי המפורסם של ניו יורק, החשיב אז את "מקגי האדום" – כינוי שהודבק לו בזכות שערו הג'ינג'י, האירי למראה, והעור הוורדרד שהוריש גם לבנו – לסוחר התכשיטים הגנובים הגדול באמריקה. מגיל צעיר הוקסם שטיינהרדט משוק המניות. עם הגיעו למצוות נתן לו אביו 5,000 דולר במניות, ועד גיל עשרים הרוויח שטיינהרדט את 200,000 הדולר הראשונים שלו. הוא היה אחד ממנהלי קרנות הגידור הראשונים והמצליחים ביותר, ונודע הן ביכולת נבואית לחזות התפתחויות פיננסיות והן כמתחרה קשוח וחסר עכבות. מגיל צעיר הוא גם רוחש אהבה כמו-דתית לעם היהודי ולמדינת ישראל – אף על פי שהוא עצמו אתיאיסט מוצהר. יחד עם צ'רלס ברונפמן הקים שטיינהרדט את פרויקט "תגלית", אשר מימן עד כה ל-300,000 צעירים יהודים מאמריקה הצפונית מסע של עשרה ימים בישראל, שנועד לחבר אותם למדינה ולמורשתם היהודית.

אני לא חושב שהפילנתרופיה היהודית כפי שהיא בנויה כרגע היא מפעל קונסטרוקטיבי במיוחד. זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא לפתח רעיונות חדשים שימשכו את לבם ודעתם של בני הדור היהודי הבא. אנחנו צריכים למצוא כמה רעיונות שיתפסו את האצילות שביהודיוּת. זאת המילה שהייתי משתמש בה. אצילות

במסיבת יום ההולדת השבעים שלך הכרזת שאתה עוזב את עולם הפילנתרופיה היהודית. למה התכוונת?

זו לא היתה הכרזה. לא הכרזתי כך. הייתי במסיבה ועניתי לשאלה. אמרתי שבחמש-עשרה השנים האחרונות לערך הקדשתי כמעט את כל זמני ומרצי לשינוי העולם היהודי. בשנה הבאה אסיים את הספר שאני כותב על העתיד היהודי, ואמרתי שאני רוצה לחשוב שסיום הכתיבה יסמן את השלמת החוויה שלי בעולם היהודי, ושלאחר מכן הייתי רוצה לחשוב על חיי. זה מה שאמרתי. זו לא היתה אמורה להיות הודעה לציבור… בנקודה הזאת בחיי אני לא רוצה להקדיש את כל מרצי לענייני העולם היהודי. למשל, גיוס כספים לפרויקטים פילנתרופיים חדשים כבר לא מעניין אותי.

למה?

כי אני לא חושב שהפילנתרופיה היהודית כפי שהיא בנויה כרגע היא מפעל קונסטרוקטיבי במיוחד. זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא לפתח רעיונות חדשים שימשכו את לבם ודעתם של בני הדור היהודי הבא. המוקד לא צריך להיות הפעילות הפילנתרופית, שמורכבת בעיקר מאותם דברים ישנים שנעשים בעולם היהודי כבר שנים.

מה הם, לדוגמה, כל אותם דברים ישנים?

כמעט הכל. יש מעט מאוד דברים שאינם כאלה. פרויקט "תגלית", שהוא רעיון שהתחיל בסך הכל לפני עשר שנים, פשוט מלהיב יותר וכובש יותר מכל שאר הרעיונות בעולם היהודי. זה רעיון בעל חשיבות, הרעיון הזה, המסע עצמו. אנחנו צריכים למצוא כמה רעיונות שיתפסו את האצילות שביהודיוּת. זאת המילה שהייתי משתמש בה. אצילות.

למה המילה הזאת דווקא?

כי זה לא חשוב בהכרח שצעירים יהודים ילמדו את הרקע הדתי של החוויה שלנו, או אפילו את הרקע ההיסטורי שלה. אבל חשוב שילמדו את הליבה הרוחנית שלנו, את מה שמייחד אותנו כעם. וחלק מזה – אבל רק חלק – טמון בהישגים המדהימים של שלוש מאות השנים האחרונות, הישגים שאינם קשורים לדת דווקא אלא למשהו מן הקסם שבחוויה שלנו. זאת לא החוויה החילונית שלנו – גם זה מצמצם מדי – אלא מכלול החוויה היהודית שלנו.

אתה בן לדור שגדל על התפר שבין ההגירה מאירופה להצלחה בארצות הברית. הדור שלך נחלץ מעוני, וגם הכיר לעומקה את חוויית ההגירה. אבל הדור הצעיר של יהודי ארצות הברית לא חווה את האתגרים האלה, שבמידה מסוימת הגדירו עד לאחרונה את היהדות הזאת. האם הדור הצעיר הזה עדיין מזוהה כיהודי? האם יש לו מה שהיה לך?

כן. זה נכון. לפעמים יש יתרון אמיתי בילדוּת ענייה. יש יתרון אמיתי מבחינת הצרכים שעולים בילדות דלה, שוחרת, כמהה, ובסביבה כלכלית שתמיד מרימה מבט ומחפשת אופקים חדשים. היום אנשים הם הרבה יותר שבעי נחת. זה מקשה מאוד להבחין בתגמולים רוחניים, משום שהם מוצפים בתגמולים חומריים. כך שמהבחינה הזאת אתה צודק. ואף על פי כן, כאשר מציעים להם – וכוונתי כאן למעמד הבינוני-העליון, ליהודים הצעירים האמידים – כשמציעים להם חזון רוחני, הם נעתרים ברצון, הם מתלהבים בקלות, כך שאפילו לעשירים עוד יש תקווה.

אתה מרגיש את ניחוח היהודיוּת בילדים האלה?

אני לא יודע. זאת שאלה טובה. אני מרגיש שכאשר הם נחשפים אפילו לעשרה ימים במסגרת "תגלית", הילדים האלה שהם ברובם, תסלח לי, בורים ועמי ארצות, איכשהו משתנים במהלך עשרת הימים האלה, ואז הם מיד מתחילים לפחות להבין שלהיות יהודי זה משהו הרבה יותר גדול, הרבה יותר משמעותי, מאשר רווחה כלכלית.

אתה עשית את הונך בזכות היכולת לנחש או לחזות את העתיד. כיצד אתה רואה את העתיד היהודי בארצות הברית?

כפי שהדברים נראים כרגע, ובהנחה ש"תגלית" לא תחולל את המהפכה שאני חולם עליה, אני חושב שהתפוצה הלא-אורתודוקסית נמצאת במצב של שקיעה בלתי נמנעת. וזה נכון לא רק משום שהצדדים היהודיים שהם נחשפים אליהם הם החלקים הפחות מושכים של כל מה שזמין באמריקה – כלומר, חומרנות וחילוניות שמוקירות את הנוחוּת מעל הכל ומחפשות הפתעות רק לעתים רחוקות, תוך שקיעה מתמדת של הרוחניות.

כמה מחקרים ומאמרים – למשל זה של פיטר ביינארט – טענו שהצעירים היהודים פחות מתעניינים בישראל בגלל המדיניות הימנית והכיבוש. אני משוכנע שזה פשוט לא נכון. יש מחקר שהראה שמבין הילדים שנסעו ב"תגלית" ואחר כך התחתנו, 73 אחוזים התחתנו עם יהודים – זה לעומת 44 אחוזים בלבד בקרב צעירים יהודים שלא השתתפו ב"תגלית". איזה הבדל בזכות טיול של עשרה ימים!

אולי הנכונוּת לקחת סיכונים היא אחד היתרונות של ישראל?

אני חושב שכפי שיהדות ארצות הברית נמצאת בשקיעה, כך האוכלוסייה המקבילה בישראל נמצאת בעלייה. זה קורה, בין השאר, מפני שהמעמד הבינוני הנמוך עדיין שולט שם. זה כמובן פשטני קצת – כי יש הרבה סיבות, וקשה לטעון לגבי היהודים המזרחיים באופן כללי שיש להם אותה מנטליות שהיתה לנו באמריקה בתור מהגרים ממזרח אירופה – אבל באופן כללי זה נכון שהאנרגיות שמגיעות מהמעמד הבינוני הנמוך עדיין קיימות בישראל. בארצות הברית רוב האוכלוסיות היהודיות והלא-יהודיות חוות איזה רפיון בין-דורי שיהיה קשה להתגבר עליו, לפחות לא בלי איזה אתגר חדש.

מרבים לדבר על כך שיהודי ארצות הברית הולכים ומתרחקים מישראל. למה אתה מייחס את ההתרחקות הזאת? האם יהודי ארצות הברית מתביישים בישראל? האם הם סתם אדישים?

הטענה שיהודי ארצות הברית מתרחקים מישראל היא אמירה כללית מדי. היו הרבה מחקרים שניתחו את היחסים בין יהדות אמריקה לישראל, ואף על פי שהיהודים טובים מאוד בעריכת מחקרים, איכות המחקרים האלה טעונה שיפור. כמה מחקרים ומאמרים – למשל זה של פיטר ביינארט– טענו שהצעירים היהודים פחות מתעניינים בישראל בגלל המדיניות הימנית והכיבוש. אני משוכנע שזה פשוט לא נכון. יש מחקר שהראה שמבין הילדים שנסעו ב"תגלית" ואחר כך התחתנו, 73 אחוזים התחתנו עם יהודים – זה לעומת 44 אחוזים בלבד בקרב צעירים יהודים שלא השתתפו ב"תגלית". איזה הבדל בזכות טיול של עשרה ימים! התחושה שלי היא שרוב יהודי אמריקה מחויבים לישראל ובצדק – כי ישראל היא מפעל אדיר. עשרת הימים האלה מציתים אצלם ניצוץ רוחני שלא היה בהם קודם. פתאום הם יודעים שהם חלק מעם שאפשר להתגאות בו. אני זוכר שלפני כמה שנים ביררתי כמה מתוך ילדי "תגלית" "עשו עלייה". דוּבּר אז על 7 או 8 אחוזים – זה מספר עצום אם אתה יודע מה שיעור היהודים שעולים לישראל באופן כללי. זה מראה שהילדים האלה מצאו השראה אמיתית בישראל. "תגלית" – בעזרת ממשלת ישראל ומספר קטן מדי של ארגונים פילנתרופיים – עשויה להגיע לנקודה שבה נשלח מספיק ילדים באופן סדיר כך שייווצרו יחסים ארוכי-טווח קבועים בין ישראל לתפוצות.

במה עוסק הספר שאתה כותב על העתיד היהודי?

אני מנסה להשיב על השאלה "בשביל מה להיות יהודי?" הערכים שאנשים קוראים להם ערכים יהודיים הם בעצם ערכים יודיאו-נוצריים. אבל אני זיהיתי קבוצה של ערכים שהם ייחודיים לנו. אתן לך דוגמה. יהודים מאמינים ברוחניות סקרנית, מחפשת. לא כך הנוצרים. היהודים אינם אוהבים בהכרח את אלוהים – מין אלוהים עם זקן לבן. הם רואים בו מישהו שאפשר לאהוב אותו, לשנוא אותו, להתווכח איתו, לריב איתו. אתה יכול להיות יהודי ואתיאיסט. זה ערך יהודי ייחודי. עוד דוגמה: יצירתיות. זה ערך יהודי.

כאשר התחלת בפעילותך הפילנתרופית, המנהיגים של יהודי ארצות הברית היו רבנים ואנשי רוח. כיום חלק גדֵל והולך מן ההובלה נמצא בידי אנשי עסקים עשירים כמוך. איך זה השפיע על הקהילה היהודית?

המחשבה הזאת מזעזעת אותי. פירושה שאיבדנו את הערכים שלנו. זה לא נשמע לי טוב. אני לא חושב שהעשירים הם דמויות לחיקוי. למעשה, יכול להיות שהם הדבר הקרוב ביותר לסמל את השקיעה שלנו.

הרווחת הרבה מהשווקים ומהשיטה הקפיטליסטית. האם אתה מאמין בניאו-ליברליזם מהסוג של אֵיין ראנד או מילטון פרידמן?

לא. אני מודה שהיו תקופות בחיי שבהן הלכתי שבי אחרי קסמי השוק החופשי, אחרי איין ראנד, אבל זה עובר לי בהדרגה, ואני כבר לא מאמין שזה החזון הנעלה ביותר של האדם. מה החזון הזה? החזון היהודי הנאצל הוא החזון הנעלה ביותר.

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן