ארץ אחרת

כמו אדם המצוי בפוסט-טראומה, מצאתי עצמי מספרת שוב ושוב על החוויה שעברה עלי במכון ון-ליר; איך ישבתי על כסאי בידיים שלובות, כשאחיזתן הולכת ומתהדקת, מתגוננת ומצטמררת מפני מה שנאמר שם. אם היה זמן שבו חשתי מפוחדת בביתי-שלי, שבו ניסיתי לצוד במבטי בעלי-ברית, ככל הנראה זה היה ביום-העיון בנושא החזון של ערביי ישראל במכון ון-ליר.

קראתי את חלקו הראשון של החזון והנחתי אותו בצד; לא הצלחתי לחזור ולקרוא בו. ההיסטוריה שבה פתחו ערביי ישראל את המסמך היתה מקוממת, ולוּ רק משום שהחלה ב-1948. למרות זאת, החלטתי לשמוע את הדברים בגוף ראשון, לחוות את הרגשות ולהתמודד גם עם אותן אמירות וביקורת, שהדחף הראשוני הוא לדחותן.

בפאנלים השונים היתה נציגות של אזרחי ישראל הערבים: ביניהם פרופ' עזיז חידר וג'עפר פרח; את השמאל הרדיקלי ייצגו הפרופסורים יהודה שנהב ויוסי יונה; את הימין ? שר הביטחון לשעבר משה ארנס ופרופ' עוזי ארד; מקומם של השמאל הציוני והמרכז נפקד כמעט כליל. היחיד שייצג אותם היה אלעזר גרנות, חבר-כנסת מטעם מרצ ושגריר ישראל בדרום אפריקה בעבר, שפעל רבות למען עקורי איקרית ובירעם. מכאן שהשיח היה בין שתי קבוצות מרכזיות: זו הכופרת בזכותו של הרוב להגדרה עצמית מחד וזו הנדחקת ללאומנות התומכת בכיבוש מאידך.

שורשי השנאה

מנסחי החזון הציגו במכון ון-ליר את משנתם ואת דרישותיהם. המרירות ניכרה בכל מילה, והשנאה פעפעה וכמו ניתזה מכל הברה. חשתי כיצד אני נסוגה. אני, שנהגתי להזדהות עם מצוקת המגזר הערבי והשתתפתי בפעילויות משותפות, מצאתי את עצמי הולכת ומסתגרת. בצאתי מיום העיון נסערת כולי, ביקשתי לצפות שוב בסרט "השנאה". הצפייה המחודשת היתה אולי יותר מכל ביטוי לשינוי שחל בי.

הדוברים דיברו בעברית רהוטה, בטון שקט, לעתים חרישי, והשתמשו בעגה אקדמית עכשווית. לא יכולתי להיוותר אדישה לנוכח השילוב של שלושת המרכיבים ? אידיאולוגיה, שנאה ותוכנית פעולה; הטלטלה שחשתי, כאדם המשייך עצמו לצִדה השמאלי של המפה הפוליטית, היתה עצומה

הסרט, בבימויו של מת'יו קאסוביץ', נוצר בשנות התשעים המוקדמות בעקבות ההתפרעויות בפרבריה של פאריס, וחזה בדיוק מקפיא דם גם את ההתפרצות המחודשת בשנת 2005. הסיבה להתלקחות המהומות היתה כשלונה של הרפובליקה בשילובם של המהגרים הרבים, בעיקר המוסלמים שבהם, בחברה הצרפתית.

את הסרט, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן ב-1995, ראיתי לראשונה לאחר עלייתו של שרון להר-הבית, ותסריטו ? כך היה נדמה לי ? כמו נלקח מהעדויות שהושמעו בפני ועדת אור, ותיעדו את ההתפרצות האלימה שידעה הארץ בשנת 2000. ראיתי אז את קווי הדמיון בין הדיכוי וההשפלה שחווים ערביי ישראל לבין מצבם של המוסלמים בצרפת; את ההתנגשות בין הרצון להשתייך, מחד, לבין הצורך לשמר את הזהות הלאומית, מאידך. בעקבות הסרט הבנתי אחרת את היחסים בין הרוב לבין המיעוט הערבי בישראל, וחשתי את הצורך הדוחק בשינוי.

כשצפיתי בו שוב לאחר יום העיון, ניסיתי להתחקות באמצעותו אחר שורשי השנאה, להבינה דרך מבט מרוחק על סכסוך דומה-שונה בפרברי עיר הבירה של צרפת. הצפייה המחודשת סייעה לי לבדוק מחדש את הנחות היסוד שליוו אותי כִּבְרת דרך ארוכה; בניגוד לציפייתי, לא חוויתי שום קתרזיס. נהפוך הוא, הבנתי היטב את סיבת הפחד שאחז בי כצבת כשהקשבתי למחברי המסמך. הסרט המחיש עד כמה השנאה היא טוטאלית, מזינה את עצמה, מלבה ומעצימה תחושות קשות, עד כי נשחקת היכולת להישאר סמוך אליה ולהכילה.

המרצים דיברו על ישראל כתולדה של פעולה קולוניאליסטית, שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות; על המדיניות המפלה של המדינה היהודית כנגד אזרחיה הערבים-פלסטינים; על תחושת ההשפלה, על תקרת הזכוכית שבה הם נתקלים מבחינה מקצועית, על מיעוט התקציבים ליישובים הערביים, על אי-מתן אישורי בנייה ועוד.

לא הופתעתי. הרי אני עצמי כתבתי עבודת סמינר במהלך לימודי התואר השני, שבה תיארתי כיצד אי-ההכרה בציבור הערבי, בתרבותו ובזכויותיו באה לידי ביטוי בסוגיית "היישובים הלא מוכרים בנגב". לא היה קשה להיווכח בַּדברים. הרי גם עין לא מקצועית, שלא שזפה מעולם תוכנית מִתאר, יכולה להבחין בהבדלי התכנון בין המגזר היהודי למגזר הערבי. מנקודת מבטו של הרוב, בניית המדינה וביסוסה הטריטוריאלי והכלכלי הם יעדי התכנון העיקריים. מנקודת מבטם של אזרחי המדינה הערבים, התכנון שימש מאז ומתמיד כלי לשליטה חברתית ולדיכוי; מכשיר לביסוס השליטה האתנית, הזהות התרבותית, העליונות הפוליטית והעוצמה הכלכלית של הרוב.

הסמינר נסמך על חיבורו רב-ההשפעה של צ'רלס טיילור, "הפוליטיקה של ההכרה", (בתוך: נחתומי אוהד (עורך), רב תרבותיות במבחן הישראליות, הוצאת מאגנס, 2003) אשר עורר דיון נרחב עם צאתו והעלה על סדר-היום את ההכרה בתרבויות השונות ובזהויות הקולקטיבים. טיילור, פילוסוף ואיש ציבור קנדי, בחן בחיבורו את הקהילה הדוברת צרפתית בחבל קוויבּק ואת תביעתה להכרה בתרבותה ובשפתה. בספרו העשיר בתובנות פסיכולוגיות, מושגיות והיסטוריות הוא הציג גישה חדשנית ומאוזנת לרב-תרבותיות, והדגיש כי ההכרה בזהות השונה חיונית להשגת היציבות המדינית במשטר דמוקרטי-ליברלי ולמימוש הזכות לתרבות של קבוצות מיעוט.

בחירת הנושא והמסקנות שהגעתי אליהן העידו על עמדותי. אם כך, הייתי אמורה להיות בראש המברכים על יוזמה כדוגמת "החזון", להנהן בהסכמה למשמע דברי המרצים ולשמוח על ההזדמנות לפתוח בשיחה משותפת; אך לא כך היה. ככל שנמשך יום העיון, כן גדל הפער בין גישתי הבסיסית לתחושתי.

הדוברים דיברו בעברית רהוטה, בטון שקט, לעתים חרישי, והשתמשו בעגה אקדמית עכשווית. לא יכולתי להיוותר אדישה לנוכח השילוב של שלושת המרכיבים ? אידיאולוגיה, שנאה ותוכנית פעולה; הטלטלה שחשתי, כאדם המשייך עצמו לצִדה השמאלי של המפה הפוליטית, היתה עצומה. מצאתי את עצמי בוחנת מחדש את עמדותי אל מול גישות הימין, שכה תיעבתי בעבר.

ההשוואה המקוממת לדרום אפריקה

ואי-שם, הרחק באפריקה, כאשר הקופים היו מפטפטים ביניהם לפני ששכבו לישון לאור הירח, היו אומרים זה לזה: "מעניין מה עושה האיש הטוב הזה בארץ האנשים הלבנים. מה דעתכם, האם יבוא עוד לבקר אותנו?". ופולינזיה היה מציץ אז ממקום מושבו על עץ הגפן וקורא: "אני מאמין שיבוא. אני חושב שהוא יבוא, אני מקווה שהוא יבוא".
(יו לופטיג, עלילות דוליטל הרופא)

בעבר חשנו, אני ושאר חבריי מהשמאל, אי-נוחות בין חברינו הרדיקליים, כשהעדנו על עצמנו כציונים. מיד הושתקנו והואשמנו בלאומנות, בהעדר ליברליזם ובהתנגדות לשוויון אזרחי; אך החזון המונח כאן מול עיניי, והאסטרטגיות להגשמתו, משנים את פני הדברים

קשה לייחס כוונות גזעניות לדמותו של ד"ר דוליטל הטוב, אבל קריאה מאוחרת בספרו של יו לופטיג אינה יכולה להתעלם מהנחת היסוד שהיצירה מבוססת עליה, והיא ההירואיות של האירופי המסתכן להביא את ברכת הציביליזציה לנחשלים ולנדכאים, והכרת התודה האינסופית של נציגי התרבות הנחותה.

מהאוטוביוגרפיה של נלסון מנדלה, "לוחם חירות", אפשר ללמוד שגם המנהיג האפריקאי עבר דרך ארוכה מילדותו בכפר בדרום-מזרחה של דרום אפריקה, עד אשר הצליח להשתחרר מאותן דעות פטרנליסטיות מתנשאות שבאו לידי ביטוי, בין השאר, בדבריו של מנהל בית-הספר שלמד בו, אשר הקפיד להדגיש שוב ושוב בפתח אסיפות המוסד המיסיונרי של הכנסייה המתודיסטית, שהוא "צאצא לדוכס הגדול מוולינגטון, אציל, מדינאי ומצביא, שמחץ את הצרפתי נפוליאון בווטרלו, וכך הציל את הציביליזציה למען אירופה כולה ? ולמענכם, הילידים" (נלסון מנדלה, לוחם חירות, תרגם עמנואל לוטם, כתר, 1996, עמ' 38).
במשך שנים רבות היו יושביה של דרום אפריקה עבדים בארצם, אריסים על אדמתם. שלטון האפרטהייד, שהנהיגה המפלגה הלאומנית בראשו של ד"ר דניאל מאלאן, ביסס את ההפרדה הבין-גזעית והפך אותה למערכת אימתנית חובקת-כל בהיקפה ובעוצמתה. ההשפלות שהיו מנת חלקם של בני המקום לבשו צורות רבות: ביזיון חברתי ופסיכולוגי, זיהוי האדם עם חפץ, בידוד שיטתי וחקיקה שאסרה, בין היתר, על נישואים ועל יחסי מין בין בני גזעים שונים, חובת ציון הגזע במרשם האוכלוסין (שחור, לבן, צבעוני), הגבלת חופש התנועה ואיסור על התאגדות פוליטית ומקצועית.

אפריקה כולה ידעה שלוש שיטות של השפלה בעלות חשיבות מרבית: סחר עבדים, קולוניזציה אירופית ואפליה מתמשכת נגד השחורים על רקע גזעני במקומות יישוב משותפים להם וללבנים. דרום אפריקה ייצגה את דגם ההשפלה השלישי, שבמובנים רבים הוא המשפיל מכולם: לספוג בביתך שלך השפלה ממוסדת, בשם החוק.

החל משנות השישים, עם נפילת הקולוניאליזם האירופי, עלייתן של תנועות השחרור הלאומי ברחבי העולם השלישי וביטול ההפרדה הבין-גזעית בדרום ארצות-הברית, החלה מדיניות האפרטהייד של ממשלת דרום אפריקה לזכות לגינויים הולכים וגוברים מצד האו"ם והקהילה הבינלאומית. בהדרגה מצאה עצמה דרום אפריקה מבודדת במישור הבינלאומי ונגזרו עליה סנקציות כלכליות, אמברגו נשק, הרחקה ממוסדות בינלאומיים והחרמה באירועי תרבות וספורט. לחץ חיצוני זה, בד בבד עם הלחץ הפנימי מצד הרוב השחור והאופוזיציה הליברלית, נמשך והתעצם והביא בסופו של דבר לנפילת משטר האפרטהייד לאחר ארבעה עשורים, והעברה מסודרת של השלטון בשנת 1994 לידי הרוב השחור בבחירות דמוקרטיות.
הדעות הקדומות של המערב ביחס לעולם השלישי, וכן אימוצן של גישות מתנשאות אלה על-ידי האוכלוסייה הנכבשת, הם-הם "צלב ההשפלה" שעליו מדבר הפרופסור המוסלמי עלי מזרואי בספרו "אפריקה: שקיעת גן-העדן" (מפרש, 1985), ועם עמדה זו מזדהים ערביי ישראל הזדהות מוחלטת.

אם כך, כל מה שנדרש מצִדם של ערביי ישראל הוא שכלול ההשוואה בין מדינת ישראל לבין משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, כדי לבסס את תנועת השחרור הפלסטינית כתנועת שחרור מעולו של המשטר הקולוניאלי הישראלי. אולם יש לזכור כי השחורים בדרום אפריקה ראו באפריקנרים הלבנים בני המקום ולא "קולוניאליסטים" ומאבקם היה מאבק פטריוטי-אזרחי ולא אתני-לאומי.

הדעות הקדומות של המערב ביחס לעולם השלישי, וכן אימוצן של גישות מתנשאות אלה על-ידי האוכלוסייה הנכבשת, הם-הם "צלב ההשפלה" שעליו מדבר הפרופסור המוסלמי עלי מזרואי בספרו "אפריקה: שקיעת גן-העדן" (מפרש, 1985), ועם עמדה זו מזדהים ערביי ישראל הזדהות מוחלטת

"גזענות ממוסדת" ו"אפליה גזעית" אכן היו שני המושגים, שחזרו ללא הרף בדברי מחבריו של "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל". חזונם של ערביי ישראל משמש מעין תיבת תהודה לקולות דומים, הנשמעים מבית ומחוץ. אך ככל שהם מפליגים בטיעוניהם, כך הם הולכים ומאבדים את תמיכת השמאל הציוני. בעבר חשנו, אני ושאר חבריי מהשמאל, אי-נוחות בין חברינו הרדיקליים, כשהעדנו על עצמנו כציונים. מיד הושתקנו והואשמנו בלאומנות, בהעדר ליברליזם ובהתנגדות לשוויון אזרחי; אך החזון המונח כאן מול עיניי, והאסטרטגיות להגשמתו, משנים את פני הדברים.

המחשבות לא נתנו לי מנוח. ערעור על זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית, בשילוב רקבון ההנהגה הפוליטית והציבורית הישראלית, מעלים חשש כבד שמא הדבר יעלה בידיהם של ערביי ישראל. בדיוק כשם שיושביה של דרום אפריקה ? שהם שואפים להידמות להם בתודעה הציבורית ? הביאו להפלת שלטון האפרטהייד, הם יביאו לביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל.

בצר לי, בחנתי את פני היושבים בקהל, ניסיתי לבדוק אם מי מהם חש מצוקה דומה לשלי ולבסוף, בחשש-מה, שמא יוסגרו מחשבותי, פניתי ליושב לצדי, אדם הנמנה עם אנשי השמאל ובעל תפקיד בכיר באחת הקרנות הגדולות של העולם היהודי. "אתה מסכים איתם?", שאלתי בלחישה. התשובה החד-משמעית לא אחרה לבוא: "לא! איני יכול להתייחס לטיעונים כאלה ברצינות", הוא ענה. "אותי הפרופסור הזה איבד! אבל בדבר אחד אין לי ספק, כמדינה יהודית חובתנו היתה לנהוג אחרת… הרי גם אנו מיעוט". חשבתי לעצמי שתשובתו היא המפתח לפתרון. בפועל, מעמדם של הערבים במדינה הושפע ממצב הלוחמה שבו נתונה ישראל עם חלק משכנותיה באזור ומהשתייכותו של המיעוט הערבי ? בתרבותו, בדתו, בשפתו וברגשותיו ? לרוב הערבי במזרח התיכון. במשך שנים סבלו הערבים אזרחי ישראל מאפליה, מגילויי גזענות, מהתעלמות, מקיפוח ומזלזול. דרישתם להקצאה שוויונית של המשאבים ולשותפות אזרחית תואמת לחלוטין את הערכים, שמדינה יהודית ודמוקרטית מושתתת עליהם.

אולם הפתרונות שהם מבקשים במסגרת "החזון", קרי, הפיכתה של ישראל למדינה רב-תרבותית והתפרקותה מכל סממן יהודי במרחב הציבורי, מצרפים למדורת הימין הקיצוני, המתנגד לשוויון מטעמים גזעניים ולאומניים, גם אנשים ממחנות אחרים. מתוך כך, יותר ויותר אנשי שמאל ציוני מציינים, כי יכלו להזדהות עם המגזר הערבי כל עוד נשמרה זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. כשהזכות הזאת מתערערת, שוב אין הם יכולים לסייע בידו. זוהי התפתחות שעלולה להיות הרת-אסון לשני הצדדים.

הסרט "שנאה" הוקדש לכל אלה שמתו במהלך עשייתו, והסתיים באמירה הקשה: "זהו סיפורה של חברה בנפילה, ובדרכה למטה היא אומרת לעצמה שוב ושוב כדי להתעודד: 'עד כאן הכל בסדר… עד כאן הכל בסדר… מה שקובע זה לא הנפילה אלא הנחיתה'". מסמכי "החזון" מחייבים "נחיתה" ובדיקה מחודשת של יחסי המיעוט והרוב בישראל. אם אמנם מהימנים נתוני הסקרים, המלמדים ש-64 אחוז מערביי ישראל מוכנים לקבל את הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בתנאי שתעניק להם שוויון אזרחי מלא, אזי האליטה האינטלקטואלית החילונית שעומדת מאחורי חיבור החזונות והתנועה הדתית האיסלאמית ? שתיהן אינן משקפות נכונה את עמדת הרוב. בחינה עניינית יותר של הדברים שאינה "נופלת" להגדרות סטריאוטיפיות, שטחיות וריקות מתוכן של הצדדים בדיון תוכל להביא לשילוב בין הרוב המצוי בשני המגזרים, ולסייע לתיקון העוולות ולהנהגתו של שוויון אזרחי.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 39: "חזון ערביי ישראל- ערבים ויהודים מול המסמכים החדשים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

לקריאת המאמר באנגלית You have lost my support לחצו כאן