ארץ אחרת

הדוֹגמה של הדמוקרטיה השלטת כאן מעוניינת לערוך השוואה בין המוות שאנו מביאים על הפלסטינים והמוות שהם מביאים עלינו. כאילו מדובר בעימות בין שתי חברות המנוהלות על ידי אותו אידאל דמוקרטי ואותם מושגים על אודות ערך החיים

מרק לילה מתאר את הדמוקרטיה כצורה השלטונית המועדפת והנפוצה ביותר בעולם, ומסייג: הצורה המועדפת בחברות בהן קרתה "ההפרדה הגדולה" בין הדת לבין המדינה. אבל את הדבקות בדמוקרטיה הוא מכנה "דוֹגמה", כלומר מערכת של אידאות ואמונות שלא רק שאין עליה עוררין אלא שאין אפשרות להרהר בהן. הדמוקרטיה יושבת בתודעה כאדון לכל מחשבה פוליטית וכנימוק עליון בכל שאלה על קונפליקט או בהתלבטות כלשהי על דרכי פעולה.

אך אם טוב ואכן טוב לחיות בדמוקרטיה, חוסר הבנה ומחשבה על המבנה של צורה שלטונית זו ובעיקר חוסר הבנה של תנאי התהוותה וקיומה דן את עתידה של הדמוקרטיה לכשלון. "הדוגמה הדמוקרטית" נעשתה לגורם המכשיל כל ניסיון לפתור את הבעיות הקשות אשר פוקדות את עידננו הרעוע והמבשר רעות.

בקטע של מאמרו שבעיניי נושא את עיקר המסר מזכיר לילה את דניאל בל אשר דמיין שקץ האידאולוגיות בתום המלחמה הקרה ישחרר את המחשבה לחקור את יחסי הגומלין בין הפוליטי לבין הכלכלי והתרבותי בחיי החברה. אלא שבל לא העלה בדעתו, טוען לילה, שעצם הרצון לחקור יגווע וזה לדאבוננו בדיוק מה שקרה.

להמחשת טענתו מביא לילה כדוגמה את הטעות האיומה שעשתה ארצות הברית בעירק. כשהם מסונוורים מאמונתם הדוגמתית בדמוקרטיה, הניחו מנהיגי האומה החזקה הזאת שאם יוסר הרודן מכס השלטון, העם העירקי החופשי יבחר בדמוקרטיה ויכונן את המוסדות החברתיים המתאימים. ובא המבול. היום אנו צופים בהשלטת שלטון המוות בסוריה ועירק ובפיזורן של הקבוצות שהניעו את ה"אביב הערבי" בתקווה להביא את השיטה הדמוקרטית לארצות מוסלמיות שונות.

לילה עורך הבחנה מאלפת בין דוֹגמה לבין אידאולוגיה. זו האחרונה מזמינה הרהור וחשיבה כי היא מערכת מחשבתית שצריכה להתעמת ולהתאמת במציאות. אידאולוגיה מטבעה פתוחה לפרושים ומשתנה בעקבות הפרוש, היא בוחנת את עצמה ולומדת את תולדות התהוותה. על העידן שלנו במערב אומר לילה שאנו ליברטריאנים, כלומר שאנו מאמינים שהאדם החופשי יבחר בטוב ושהטוב העילאי הוא החופש.

אשליית "חופש הבחירה"

ישראל סובלת היום מאותו מוות של הרצון לחקור ולהבין שפושה בארצות המערב. הדוֹגמה של הדמוקרטיה השלטת כאן מעוניינת לערוך השוואה בין המוות שאנו מביאים על הפלסטינאים והמוות שהם מביאים עלינו. כאילו מדובר בעימות בין שתי חברות המנוהלות על ידי אותו אידאל דמוקרטי ואותם מושגים על אודות ערך החיים. זאת בזמן שאנו ניצבים מול אויב שמתפאר בכך שהוא אוהב את המוות יותר משאנו אוהבים את החיים ומוכיח זאת לעייפה לא רק במוות שהוא מבטיח לנו אלא במוות שהוא מציע לעמו.

האידאולוגיות והדוֹגמות מאפשרות לסובייקט (=האדם שבו מדובר) דווקא להזדהות ולהתעלם מחוסר הלכידות והסתירות הפנימיות שלו עצמו. ככל שהדוֹגמה קיצונית יותר כך היא משכיחה מהאדם את הבלתי אפשרי, ומאפשרת לו את האשליה של כוח בלתי מוגבל. בדרך זו היא מאפשרת לו להסתדר בלי אהבה. נדמה לי שברור לכולנו כמה מאיים הוא זה המסתדר ללא אהבה

פרויד לא היה תם ביחסו לדחף שמביא את בני האדם למלחמה. הדחף לרצוח את האחר אינו נעלם בתרבות אלא שנכבש בשל הצורך של האדם באחר, הצורך שלו באהבה. מאידך הבדלים בתנאי הקיום של העמים עושים, לטענתו, את המלחמה לבלתי נמנעת. יחד עם כל אלה אמר פרויד שהחובה הבסיסית שחלה על האדם, אולי החובה היחידה שבה מכירה הפסיכואנליזה היא החובה לשאת את החיים. פרויד גם לא האמין שהאדם יכול באמת להיות חופשי. הוא התייחס ל"חופש הבחירה" כאשליה שנוצרת דווקא בהימנעות, באמצעות דיכוי פנימי של החלטות רצוניות. כלומר את ההרגשה שאנחנו חופשיים אנו משיגים דווקא באמצעות מה שאנו לא עושים. בדיחה ידועה מספרת: שני יהודים מגיעים לאי בודד ובונים בו שלושה בתי כנסת: אחד לאחד, שני לשני, והשלישי לשם מה? "בזה לעולם כף רגלי לא תדרך".
אשליית "חופש הבחירה" הנה אשליה שלטענתו של פרויד לא עוזרת לחיות, בשונה מאשליות אחרות שנחוצות לנו במשא החיים. פרויד גם גילה שאין כלל ערבות ל"בחירה הטובה" משום שאנשים בוחרים לא רק במה שטוב להם אלא דווקא במה שמזיק להם.

פרויד גילה בקליניקה, שאחת הסיבות שאנשים לא נרפאים נעוצה בעובדה שהאדם קשור לסימפטום שלו בעבותות דחפיים: כלומר, יש התענגות במקום של הסבל. הרעיון הזה היה בבחינת סטירת לחי מצלצלת ביותר לבני דורו. כמה שנים קודם לכן הוא אמר: אתם לא יודעים מה אתם חושבים, כי המחשבה מתרחשת בלא מודע והיא רחוקה מהשגת המודעות שלכם, ובשנות העשרים הוא אומר: במקום שאתם סובלים שם אתם נהנים. זו הייתה באמת שערורייה ולחברה היה קשה מאד לקבל את זה.
כך גם ניתן להבין את דבקות ההמון ברודן אכזר ואת המשיכה האיומה של צעירים מערביים דשנים ובריאים אל דאע"ש. ההצלחה של קבוצות הטרור בימנו טופחת קשות בפנינו ואין אנו יודעים להתמודד עם הדת של המוות.

האידאולוגיות והדוֹגמות מאפשרות לסובייקט (=האדם שבו מדובר) דווקא להזדהות ולהתעלם מחוסר הלכידות והסתירות הפנימיות שלו עצמו. ככל שהדוֹגמה קיצונית יותר כך היא משכיחה מהאדם את הבלתי אפשרי, ומאפשרת לו את האשליה של כוח בלתי מוגבל. בדרך זו היא מאפשרת לו להסתדר בלי אהבה. נדמה לי שברור לכולנו כמה מאיים הוא זה המסתדר ללא אהבה.

כשהטקסט בלתי קריא

דווקא בשנת מהפכת הסטודנטים בפאריס ז'אק לאקאן הגה ומסר בשעוריו את תפישתו אודות הקשר החברתי והצורות השונות בהן השיח מנווט את התקשורת בין אנשים, את היחס לאמת ואת הוויסות של האפקטים וצורות ההתענגות. לאקאן תיאר אז לראשונה מבנים שונים של שיח, שאותם כתב על הלוח בנוסחאות בנות ארבעה אלמנטים: הסובייקט, מסמן האדון, הידע והאובייקט.

כך כתב, למשל, את השיח של האוניברסיטה, בו שולט הידע, ואת השיח של האדון בו שולט מסמן אדון שמקבל אצל לאקאן את המספר "1" והוא הרעיון או האידאה ששולטים בחברה מסוימת ומארגנים וגם מובילים את המחשבה ואת האמונה של האנשים הפועלים בשיח.
דוגמא מצוינת לנפילת התוקף של מסמן אדון אפשר למצוא בדברי אובמה. נשיא ארצות הברית הכריז ששימוש בגז קטלני בסוריה הוא קו אדום שאם יחצה הוא יוביל לפעולה צבאית אמריקאית נגד אסד. ברגע שהתברר שהיה שימוש בגז קטלני אובמה אמר בפומבי: "עלי לשאול את הקונגרס".

כשאין מסמן אדון, כשלא נרשם אידאל כלשהו, כשאין מצפן שיכוון את הדיבור, נוצר אפקט של טקסט בלתי קריא: אי אפשר לדלות ממנו מובן, אין בו טעם ולא ניתן לדעת לאן הוא חותר או מאיפה הוא בא. בהעדר מסמן אדון, בהעדר מוסכמה, בהעדר מערכת נורמטיבית שפועלת כמו אבזם או כמו כריכה, ניתק הקשר בין המילים לדברים.

השאלה היא מתי זה קורה. מתי קורה שהשיח הופך לנטול מצפן וכיוון. לאקאן לא ממקם את זה בצורה מדויקת מבחינה היסטורית, אך הוא מתאר מהפך בשיח של האדון: במקום שבו קודם ניצבה דת או אידיאל שהנחה את סדר ההתרחשויות – נמצא עתה הסובייקט, על התענגויותיו. זה, אפשר להגיד, הניסוח הלאקאניני של האינדיבידואליזם הקיצוני של עידננו.

לכל זה יש אפקט של מבול. מאז פרויד יודעים אנו שהסובייקט משוסע על ידי סתירות פנימיות, חוסר זהות וחוסר לכידות. כל עוד הנורמה או אידיאל היו הרעיון המנחה, אפשר היה לינוק ממנו לכידות. אבל כשהסובייקט השסוע על סתירותיו הפנימיות ועל דרכי ההתענגות שלו הוא העיקרון המוביל – החברה נותרת ללא מצפן והמחשבה נעלמת. אולי לא בדיוק כי גווע הרצון לחקור ולחשוב אלא כי בלתי אפשרי לחשוב אלא אם כן קיים מסמן אדון לחשוב כנגדו. האובייקט דוחה כל אפשרות של סקרנות, שאלת שאלות או המצאת תשובות שמעבר להתענגות המיידית.

השיח המסוים שמחליף את שיח האדון הוא דווקא השיח הקפיטליסטי. גם אם השיח הקפילטליסטי לא מעודד מחשבה על אודותיו, ניתן לדעת עליו שהוא שיח ערמומי מאוד, הדוחף להתענגות ובו בזמן בולם את האהבה. שיח שלא מכיר בערך של החסר במצב האנושי, האהבה לא יכולה לפרוח בו. האהבה, לדידו של לאקאן פרושה לתת את מה שאין. מקום האהבה אנו עדים להתפרצות אדירה של הפורנוגרפיה.
הגלובליזציה, המעניקה כוח לקפיטל על מרחב שאינו מכיר בגבולות של מסורות שונות, לאומים שונים וסגנונות שונים, מערטלת לגמרי את הגוף הדל של הסובייקט שמופיע אז כנטול מסלול. לאקאן צפה שמצב עניינים זה יביא לניצחון הדת.

בסיום המאמר לילה אומר שהגעגועים לעתיד הוחלפו בשכחה של ההווה. קשה לי לדמיין שניתן לשכוח את מה שאי אפשר לקרוא. אין לנו געגועים לעתיד כי אין בתודעתנו עתיד. התרוששות הפעולה הסמלית בשל הקושי או בשל חוסר העניין בקריאה של ההווה מותירה את הסובייקט ללא עתיד כי כדי שהתודעה תוכל לדמיין, להבנות או להמציא את העתיד דרושה דווקא הפעולה הסמלית המובהקת מכולן: הקריאה.

בשנת 1972 הגדיר לאקאן את היהודי כזה שיודע לקרוא. אני תוהה האם אנחנו עדיין יהודים בישראל הבלתי קריאה של שנת 2014.