דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 ביוני 2001 | / מהדורה 04

אין לאן לברוח

שניים מכל חמישה ישראלים בחרו לשים בקלפי פתק לבן. במאמר "יש לאן לברוח" [מוסף "הארץ", 16.3.2001], ביקש אוריה שביט לחבר בין תופעת הפתק הלבן לבין אסקפיזם ישראלי מהמציאות הנוגה. "אבל", עונה לו ענת צוריה, "אנחנו, אנשי הפתק הלבן, לא בורחים מהמציאות הישראלית. אנחנו שוברים את הכלים"

הסיפור "כיצד ניצלו חייו של ואנג פו" מתאר בריחה אמנותית, מפתיעה ופנטסטית שהתעוזה שלה מצטיירת כחסרת תקדים בתולדות הבדיון. גיבורהּ הוא הצייר הסיני הגדול ואנג פו, המסתבך בעימות בלתי צפוי עם המונרך הגדול, קיסר סין. לעימות הבלתי אפשרי זה מקדימה הסופרת מרגרט יורסנאר משהו מתולדותיו של הצייר הגדול שהיה אמן נודד, קנאי אדוק לאסתטיקה ולבדיון, וקיים אורח חיים תלוש. ואנג פו המנותק העריך, למשל, את היתרון שבמוות האנושי "כי אהב את הגוון הירקרק שפני מתים מתכסים בו". ואנג פו המנותק הקפיד לקיים צורת חיים, שנמנעה מכל מגע רגשי מחייב ומיותר עם אנשים. לפיכך, כשהצייר הגדול, זקן ומותש, נגרר כבול אל חצרו של הקיסר, הוא מופתע לשמוע מהקיסר, אדם שלא פגש מימיו, שעליו למות משום שחטא בחטא שעליו לא שמע מעולם. הקיסר, יהיר ובודד כדרכם של קיסרים, גדל בילדותו בחברת ציוריו של ואנג פו, וזמן רב היו ציורים מהוללים אלו דימויי המציאות היחידים שאותם הכיר הקיסר בתוך חצרו הנעולה. נשים, חיות, צמחים ומים היו האשליה הגדולה, אסקפיזם אמנותי מרהיב שבתוכו צמח ושאותו דחה כשבגר, כשגילה, לאכזבתו, כי אין להם כל קשר עם המציאות.

וכך שומע ואנג פו בתימהון את הקיסר קובע כי בשל מה שהקיסר מכנה שקריו, ראוי שייעקרו עיניו וייחתכו ידיו, אשר היו אחראיות להסטה הגדולה של המתבונן מהמציאות. "שקר שיקרת לי, ואנג פו, נוכל זקן… ממלכת האן אינה היפה בממלכות ואני אינני הקיסר". רגע לפני שהסיפור כמעט מסתיים במותו של הצייר, מתרחשת הבריחה הגדולה. ואנג פו הזקן נמלט מהעימות האכזרי שנכפה עליו. הוא מצייר ים ענקי ומים כחולים רבים, ומוסיף ומצייר מים רבים, ואלה ממלאים את חצרו של הקיסר ומאיימים להטביעו.

לבסוף מצייר ואנג פו סירה ונמלט אליה, מתפוגג לעולמים במרחבי המים שבדה ממכחולו.

בסיפור הבריחה הפנטסטי של ואנג פו מתקילה אותנו מרגרט יורסנאר במושגי היסוד של התופעה האסקפיסטית, שכוללים בין היתר את הטשטוש בין המציאות לדמיון, את ההסטה של הצופה מהמציאות, את הניתוק הרגשי ובעיקר, את העוצמה הרבה שהאסקפיזם מעניק למשתמש, שהרי, כפי שיורסנאר מספרת לנו, בסיפור בריחה אסקפיסטי אותנטי אין ולוּ רגע אחד של התפכחות. סיפורה, אף שהוא שייך לעולם ספרותי אנין, יכול לשמש לדעתי נקודת מוצא ראשונית להתייחסות אל תיאור האסקפיזם המקומי בתקשורת הישראלית. התייחסות שהתאפשרה בעיקרה בזכות התקשורת החושבת: אוריה שביט, יורם ברונובסקי מ"הארץ" ונוספים, אשר תרמו לעצם מיקום המושג בשפה העכשווית של הציבור.

אל נחלת הכלל הגיעה השמועה על התופעה רק בזמן האחרון, אחרי הבחירות, כשהאסקפיזם הזדמן אל השפה החברתית העדכנית שלנו וזכה לעיצוב מחודש בידי מקורות תקשורתיים מודעים.

האחראי העיקרי לשמועה, המגדיר הבולט של תופעת האסקפיזם הנוכחית, הוא אוריה שביט, שבמאמרו הבּהיר "יש לאן לברוח" שימש כמאבחן חברתי, כשהוא מביא לידיעתנו אסקפיזם מזן חדש. הוא מספר סיפור חברתי שגיבוריו הם ציבור שלם של ישראלים הבוחרים לכאורה בבריחה הקיומית הגדולה, אשר לפי שביט, חובקת את כל תחומי חיינו החברתיים, הפוליטיים, התקשורתיים והתרבותיים. שביט יצר את המשנה הסדורה ביותר, אשר מקופלים בה תיאור וניתוח של המהפך ההתנהגותי האסקפיסטי שעובר הישראלי, והרהור על משמעותו. כיוון שאני נוטה לא רק לחלוק על חלקים מסוימים במשנתו אלא גם לראות במאמרו מופת לעשייה תקשורתית חשובה, אף שלה עצמה יש ניחוח אסקפיסטי, אתעכב בתחילה על תיאור מאמרו שמצטיין, כאמור, ביכולת אנליטית משכנעת.

לא אכפת

שביט פותח את מאמרו בתיאור הלך-הרוח של גיבוריו. הוא מפקיד את התיאור בידי מתבונן מבחוץ, תייר מזדמן מארצות-הברית, שמספר מופתע על תגובות אדישות ומנוכרות של ישראלים, תל-אביבים שוחרי סינמטק ,לפיגוע קשה שהתרחש בזמן שהייתו בארץ. התגובות הביכו את התייר, הותירו אותו עם תחושה שהניכור האמריקאי המתאפיין במוטו "כל עוד אתה נשאר בחיים, לא חשוב מי מת" חלחל וחדר ללב החברה הישראלית, ללב האינטליגנציה. זהו תיאור בהיר וחד שהשימוש בו אמור לשקף מאפיין עדכני של ההוויה הישראלית החדשה, אשר מסיטה את מבטה, ובעיקר את לבה, מהמצב הבטחוני והפוליטי. "ישראלים רבים, רבים מאי-פעם, עוצמים את העיניים ואוטמים את האוזניים. הם חיים כאן אבל לא רוצים לשמוע, לא רוצים לראות ולא רוצים לדעת". לפי פרשנותו של שביט, גיבורי העלילה, הישראלים העדכניים, מפגינים לפתע פתאום, ברגע של משבר לא נעים, סימפטומים של ניתוק אסקפיסטי, ולא רק בנושא אחד אלא בכל תחומי החיים. לא אכפת להם. פשוט לא אכפת.

שביט אינו מוכן לתת תשובה מחייבת על השאלה המתבקשת, מה הוביל את הישראלים דווקא לדפוס תגובתי אסקפיסטי שמעולם לא אפיין אותם. הוא מניח שגיבוריו בוחרים להתעלם מהמציאות משום שנקלעו, לפי ניסוחו, "לתחושה של מבוי סתום". זהו מבוי סתום הקשור לחיים בעידן של פוסט-אוסלו. הוא אמנם מספק תשובה, אבל מתעלם בה מהצורך להתחייב בפרשנותו למציאות על-ידי פרישׂה, ואפילו פשוטה, של איזו כרוניקה חברתית, פוליטית, רוחנית או פסיכולוגית אשר מבהירה את המהלך שמוביל קבוצה שלמה להיזקק לשינוי אישיותי כה חריף כתוצאה מחשיפה למשבר שמשכו כה קצר. שכן, לפני שנחזור לסימפטום העיקרי שבו מטפל שביט, תופעת הפתק הלבן, צריך להיות ברור שיש הבדל עמוק בין התנהגות אסקפיסטית של קבוצה או יחיד ובין תופעה של הדחקה או הכחשה שיכולה להיראות טבעית שעה שנקלעים למשבר עמוק.

הפתק הלבן

הביטוי הבולט "העגום" ביותר אשר מעיד על היקפה של התופעה האסקפיסטית נמצא, להערכתו של שביט, בפוליטיקה ומשתקף בעוצמה בתופעת הפתק הלבן.

קשה שלא להצטרף לדעתו הברורה של שביט, שתופעת הפתק הלבן מאפיינת שינוי בהתנהגות חברתית של הציבור הישראלי. הניסיון לאבחן את משמעות התופעה הוא יותר חמקמק. כרגע אין מספיק נתונים מסודרים, אבל ברור שמדובר בקבוצה מסקרנת שמכילה גורמים שונים, מערביי ישראל דרך אנשי מחנה השלום ועד לדמויות שוליים מהימין. עם השותפים לתופעת הפתק הלבן נמנה, אני חייבת לציין, גם הרוב המוחץ של בני משפחתי, שסירבו להשתתף בבחירות האחרונות.

תופעת הפתק הלבן כוללת הן את האנשים שטרחו ושלשלו פתק לבן אל תיבת הקלפי, והן את אלה שהתעלמו מהבחירות ולא באו להצביע. אלו ואלו, כל אחד מהם בסגנונו האישי, השתתפו באקט אי-ההצבעה הגורף שהתרחש בבחירות האחרונות אשר בהם, לפי הנתונים, שניים מכל חמישה אזרחים לא הלכו להצביע. מהנתון המטריד הזה קשה להתעלם. אפשר להבין את שביט, שבצדק רב שומר לאנשי הפתק הלבן תפקיד ראשי. מבחינתו, הם הסַמן היותר מובהק לשינוי האסקפסטי, שהרי במבט ראשוני נוצר הרושם שמי שלא הצביע הוא מי שלא אכפת לו, ומי שלא אכפת לו הוא מי שהתנתק. ובמקרה הזה מדובר בקבוצה גדולה של ישראלים שבמקום להתמודד עם היש, עם נוכחות פוליטית ממשית, העדיפו להתעלם או לעשות את הצעד היותר תמוה ולבחור באין, בפתק הלבן ,במציאות אלטרנטיבית שלא קיימת. על פניו, אכן מדובר בצורת התנהגות שדורשת הסבר הגיוני ופרשנות אשר ינמקו, כיצד התנהגות שמאז ומתמיד אפיינה בישראל את השוליים נעשתה לפתע בבחירות האחרונות לנחלת הציבור הישראלי הרחב והפכה לתופעה מרכזית.

"גם רגשות הם עובדות"

העובדה שסביבתי הקרובה מונה יותר מעשרה אנשי פתק לבן המריצה אותי לנסות לבחון את המניעים למעשיהם ולשמוע את עדותם, עדות ישירה ואישית. הנחתי ששיחות אחדות עשויות להוביל אותי לקצה חוט בהבנת התופעה, לא מעבר לכך.

בחרתי לשוחח עם כמה דמויות מהמשפחה, שהצטיירו לי עד כה כשייכות לזרם המרכזי של האינטליגנציה הישראלית. מדובר באנשים שבמהלך עשור אוסלו היו שייכים למחנה השלום הרחב. אף אחד מהם אינו נמנה עם הגרעין האידיאולוגי הקשה של השמאל הישראלי. כולם שירתו בצבא ובמילואים, מאז ומתמיד נהגו להצביע, חלקם קשורים בתנועות של מעורבות חברתית, רובם היו מכורים לחדשות ולפני שאתייחס לעדותם, אני חייבת לציין פרט נוסף: הם כולם אנשים עצמאים מבחינה כלכלית המשמשים בתפקידים בכירים במקום עבודתם, ובמשך עשור האמינו באוסלו אמונה תמימה.

היה משהו מסקרן בשיחות המשפחתיות, משהו עקבי שחזר על עצמו, ולפחות בהתחלה הפתיע אותי. מה שהתמיה אותי לא היה כרוך בניסוח של הנימוקים לאי-ההצבעה, אלא בעוצמה הרגשית שעורר הנושא במהלך השיחה. בני משפחתי המתונים והמסויגים דיברו על המעורבות, המעורבות העיקשת שהולידה בהם את הצורך למצוא ביטוי חריג, ביטוי קיצוני לתחושות שצמחו בעקבות ההתפכחות הפוליטית שלהם. הם הציפו את השיחה בביטויים רגשיים ערניים שהבהירו שאכפת להם, אכפת להם ממה שקורה והם פשוט מסרבים להדחיק את המשבר. הפתק הלבן, לפי עדותם, הוא ביטוי למקרה פשוט של מחאה בוטה, שבירת הכלים של מי שהתפכח ומסרב היום לשתף פעולה עם מנהיגות שהכשילה אותו, שנכשלה והתכחשה, מנהיגות אוסלו.

"האקט הזה של לא להצביע היה מתוך מעורבות גדולה… הרגשנו שלמרות שהוא כרוך במה שנראה כדיסוננס חברתי, הרי הגיע הרגע כשהשלטון כל-כך נגטיבי, כשיש בו מרכיבים כל-כך הרסניים, כשהוא נכשל בכול… שזו החובה האזרחית שלי לא להצביע עבורו ולבטא באופן הכי ברור את המחאה. כי אי-ההצבעה שלנו היתה הדרך היחידה למחות, ואנחנו גם לא נחזור להצביע עד שמשהו ישתנה פה מהותית…", נאמר באוזניי. המונולוג הזה משקף את הלך-הרוח שנוכחתי בקיומו, ולא רק במסגרת השיחות המשפחתיות. נתקלתי באמירות מסוג זה גם במפגשים נוספים, שבהם נכחו אנשי הפתק הלבן והסכימו לחשוף את דעתם ואת תחושותיהם האינטימיות ביחס לנושא.

אנשי הפתק הלבן שפגשתי הצטיירו בעיניי כחבורה מפוכחת וכנה של ישראלים, שחיפשו דרך להביע מחאה ברורה בפני מנהיגות כושלת אשר לא השכילה לחבר את תפישתה המדינית למציאות, ומצאו את עצמם באופן פרדוקסלי, הופכים בידיים שנונות של לסמל האולטימטיבי לאסקפיזם חברתי. הם חיפשו דרך ביטוי למחאה חברתית גדולה, וציפו בתמימותם שקולם יישמע בתיווכה האינטליגנטי של התקשורת. אבל התקשורת, לפחות המודעת והמתוחכמת, התקשתה לבטא עמדה נאיבית שכזו, עמדתו של המתפכח המתחיל.

אז למה דווקא אסקפיזם?

וכאן כדאי לגעת בשאלה הטבעית והפשוטה, האם האסקפיזם אכן נטול כל קשר למציאות הישראלית?

האם הגל האסקפיסטי קיים רק בתודעה של אנשי התרבות והתקשורת? להערכתי, למושג "גל אסקפיסטי" יש הקשר חברתי, שאזכורו תורם לשפה החברתית-תרבותית שלנו דיוק ועניין. אבל את הקשרו החברתי איני מוצאת דווקא בהתנהגותו של הציבור הרחב. נראה שבעידן הקצרצר של פוסט-אוסלו, הציבור הרחב עסוק ממש ברגעים אלה בתהליך המייגע של יקיצה, התעוררות והתפכחות מעשור אוסלו.

מכל הביטויים האסקפיסטיים שהצמיחו מנהיגינו הפוליטיים בעידן אוסלו אני מעדיפה לציין שניים, אחד משעשע במיוחד והשני כבר פתטי ונוגע ללב. הראשון הוא פרס הנובל לשלום שהוענק לשלושת מנהיגי האזור על תרומתם לשלום, פרס המשקף, אגב, אסקפיזם גלובלי. ההתרגשות, האופוריה, המדשאות, זרי הפרחים, טקסים על גבי טקסים, גרסה עכשווית של בגדי המלך העירום שמטשטשת בין המציאות לבדיון, ומשום מה קיבלנו אותה בשיא הטבעיות, תחת גודש של קלישאות.

הביטוי האסקפיסטי האחר קשור במושג המדיני שהתווה המדינאי פרס, "מזרח תיכון חדש", מושג שכשלעצמו היו לו שימושים חברתיים מבורכים, אילולא קיבל ייצוג תקשורתי שהעניק לו מימד בדיוני. זמן רב מדי נהגנו לשמוע על קיומנו במזרח תיכון חדש, מממשים בחיינו פנטזיה מזרח תיכונית נאורה שהשתמעה והתקיימה כאילו היתה המציאות עצמה.

מה שמאפיין את הלך-הרוחות בשני המקרים הוא טשטוש עמוק בין מציאות לבדיון, טשטוש עקשני שבזכות פוליטיקאים רדודים ובזכות שפה תקשורתית הלוקה בסכמתיות ובדיכוטומיה קיבע זמן ממושך, ממושך מדי את אוסלו כפתרון היחיד והמוחלט לכל מצוקות חיינו. הדיכוטומיה המוחלטת שנוקטת השפה התקשורתית בארץ, המחלקת את עולמנו בין ימין לשמאל, דיכוטומיה זו יש לה תפקיד ניכר בשיתוק הקולות החושבים העצמאיים, אלה שיכלו לסייע לתהליך אוסלו עצמו וגם, לצערי, לתהליך ההתפכחות ממנו. השתקת הקולות העצמאיים היא החטא העמוק ביותר של אוסלו, ותהליך זה הוביל לאטימות, לניכור רגשי, לשפה שמתקיימת רק בזכות קלישאות בדיוניות, מסרבת לשרטט עוד ביטויים למציאות, תקועה בסכימה פרשנית אחת, וכעת נאלצת בעל-כורחה לפתוח את עצמה לכאוס שהמציאות חושפת בפניה.


המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 4 "אין לאן לברוח" לחצו כאן להזמנת הגיליון

ענת צוריה היא בימאית של סרטי תעודה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה