ארץ אחרת

בעיות התעסוקה של הישראלים האתיופים. צילום: באובאו

נושא התעסוקה של קהילת יוצאי אתיופיה עלה לאחרונה על סדר היום. מחקרים חדשים מצביעים על ממצאים מדאיגים של עלייה באבטלה, ופעילים חברתיים מבני הקהילה מזהירים מפני התוצאות הקשות של מגמה זו. אחוז האבטלה בקרב הקהילה גדל בעשור האחרון בעשרה אחוזים, והוא עומד כיום על 25 אחוז בקרב המשתתפים במעגל העבודה, לעומת עשרה אחוזים בכלל האוכלוסייה בישראל. כך עולה מניתוח נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על-ידי ג'וינט-מכון ברוקדייל (2005).

ביולי השנה עבר בכנסת חוק שירות המדינה (תיקון מס' 13) להעדפה מתקנת לבני הקהילה האתיופית. על-פי החוק החדש, יינתן ייצוג הולם לבני העדה האתיופית – אלה שנולדו באתיופיה או שאחד מהוריהם נולד באתיופיה – בשירות המדינה, בכלל זה בקרב הדרגות המקצועיות, בכל משרד ובכל יחידת סמך. החוק מאפשר לממשלה לייעד משרות מסוימות להעסקת בני העדה האתיופית ומחייב את היחידות השונות לדווח על יישום החוק לנציבות שירות המדינה ואת נציב שירות המדינה לדווח לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. לחוק הזה קדמה החלטת ממשלה משנת 1997, המורה לקלוט במסגרת העדפה מתקנת 17 יוצאי אתיופיה בכל שנה במשך שלוש שנים במסגרת השונות של משרדי הממשלה. אך משום שאפילו ישראלי אתיופי אחד לא נקלט כעובד ממשלה במסגרת אותה החלטה, החוק החדש לא עורר התרגשות רבה בקרב בני הקהילה.

"בסך הכל שדרגו את ההחלטה לחוק ולא יותר מכך. החוק הוא על הנייר, אבל בשטח לא נראה שום שינוי. בסופו של דבר יקלטו עובדי ניקיון ואנשי אבטחה למשרדים השונים, ויטענו כי הם מממשים את החוק", טוען באזני מלסה קברטֶה, שניסה להתקבל למשרד האוצר.

מרכז אדוה פרסם באוגוסט האחרון מחקר מקיף על מצב התעסוקה בקרב ישראלים אתיופים, שנכתב על-ידי קָפֶלֶה יוסף וברברה סבירסקי. המחקר כלל קבוצות מיקוד של אקדמאים, נשים, חיילים משוחררים והורים מבוגרים ובדק את יכולתם להשתלב בשוק העבודה. הדו"ח מנתח את הבעיות המיוחדת לכל קבוצה וממליץ על היערכות מתאימה.

מיעוט קשרים

ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת התכנסה ב-28 בנובמבר 2005 כדי לדון בממצאי המחקר. לישיבה זו הוזמנו מחברי המחקר, נציגים מנציבות שירות המדינה, ממשרד הקליטה ומשירות התעסוקה וכן נציגי ארגונים של יוצאי אתיופיה. חברי הכנסת החברים בוועדה הפגינו נוכחות אפסית. עיקר ממצאי המחקר הצביע על קושי ממשי של בני הקהילה, אקדמאים וחסרי השכלה אקדמית, במציאת תעסוקה, ועל חוסר יכולתם להשתלב במגזרים השונים של שוק התעסוקה.

לדברי נציגים של נציבות שירות המדינה, כיום עובדים בשירות המדינה 490 יוצאי אתיופיה, רובם, במשרד הבריאות. שיעור כלל המועסקים בשירות המדינה הוא 55 אלף, מתוכם עשרת אלפים עובדים בחוזים. לשאלה באילו סוגי משרות ובאילו תנאים מועסקים אותם יוצאי אתיופיה לא היתה תשובה. לטענת פעיל חברתי בן הקהילה, הוא עצמו מכיר כמעט את כל המועסקים במשרדים השונים. מספרם, לדבריו, אינו יותר משלושים, וכולם מועסקים בחוזים שנתיים. במספר הזה כלולים, לטענתו, כל העוסקים בפרויקטים שבחסות המשרדים השונים וכן העוסקים בהסברה במשרד הבריאות.

יו"ר הוועדה, ח"כ קולט אביטל, סיכמה את הישיבה והורתה לנציגים של נציבות שירות המדינה להוציא מכתבים לכל משרדי הממשלה ובהם הוראה להפעיל את חוק העדפה מתקנת לשירות המדינה. כמו כן הוחלט כי יו"ר הוועדה תפנה בעצמה לראשי הבנקים בהמלצה לפתוח את דלתותיהם בפני בני הקהילה.

אחד הקשיים הבולטים בהעסקתם של עולים במקום מגוריהם החדש הינו מיעוט קשריהם עם מעסיקים פוטנציאליים. אנשים נוטים לחשוב כי הם עצמם מועסקים במקומות עבודה טובים, משום שהם ראויים למשרותיהם וממלאים את הדרישות על הצד הטוב ביותר. אך אם ישחזרו לרגע את הדרך שבה הם הגיעו לאותה משרה, הם ייווכחו לדעת כי לא היה זה בהכרח משום שנענו למודעת "דרושים" בעיתון. על פי רוב נודע להם על מקום עבודה מפי חברים או באמצעות קרובי משפחה, וייתכן שאף הגיעו לראיון העבודה עם המלצה של אדם המוכר למעסיק. למעשה, גיוס עובדים חדשים מקרב חבריהם של העובדים הוותיקים הינה דרך מועדפת ואפילו מדיניות מוצהרת של מקומות עבודה רבים.

על-מנת לסייע לקהילה שזה מקרוב באה להתגבר על בעיית העדר הקשרים עם המעסיקים המקומיים, וקשיים אחרים המיוחדים לבני הקהילה הוכשרו לפני יותר משנתיים ביוזמתה של עמותת פידל (עמותה לחינוך ושילוב של יוצאי אתיופיה בישראל) מספר אקדמאים יוצאי אתיופיה כמגשרים תעסוקתיים.

ילאו מולה ויוני צ'קול, שניהם בוגרי קורס מגשרים תעסוקתיים ובעלי ניסיון רב בתיווך בין עובדים לבין מעסיקים. אף שיוני הכיר היטב את אזור קריית-עקרון, גדרה והסביבה, ומולה עבד בבית-שמש ובירושלים, שניהם מציירים תמונה דומה. הם מדווחים על הצעות עבודה רבות יותר לנשים מאשר לגברים וכן על ביקוש רב יותר לעולים חדשים בלתי מקצועיים מאשר לעולים ותיקים.

ילאו מולה: "אני עבדתי בשתי רמות: ברמה אחת עזרתי למחפש העבודה הבלתי מקצועי להכין קורות חיים בכתב ובעל-פה, כדי שיוכל להציג את עצמו בפני המעסיק. ברמה שנייה חיפשתי עבורו מקום עבודה לפי דרישותיו ולפי הנתונים שלו. החלק החשוב בעבודתי היה לברר ולהדגיש את זכויותיו של העובד טרם תחילת עבודתו. פעם-פעמיים בשבוע הייתי יוצא לסיור רגלי באזורי תעשייה על-מנת לאתר מקומות עבודה אצל מעסיקים, ובפעמים אחרות עשיתי זאת גם באמצעות טלפונים. עם זאת הקשרים הישירים עם מעסיקים שחיפשו עובדים ואני סיפקתי להם היו מעטים. לחברות כוח אדם היו הקשרים וההסכמים עם רוב בעלי המלאכה – רק בירושלים פועלות יותר משבעים חברות כוח אדם – כך שלא נותרו לי הרבה ברירות, ועבדתי ברוב המקרים עם חברות כוח האדם".

בשלוש השנים האחרונות היגרו עולים חדשים רבים לירושלים ולבית-שמש, אך שיעור מקומות העבודה לא גדל בהתאם. ילאו מולה: "פנו אלי בעיקר עולים שעלו לאחרונה, אך גם עולים בלתי מקצועיים וכן מעט חיילים משוחררים. נשים פנו יותר מאשר גברים. הגברים חיפשו מקומות עבודה מסודרים, מפעלים שיש להם שעות עבודה קבועות, אך לא היה פשוט למצוא את מבוקשם. לנשים היה קל יותר למצוא מקורות תעסוקה, כי הן הסתפקו בעיקר בתחומי הניקיון והשירותים, אבל לעתים קרובות עבודות אלו לא התאימו לנשים שלא מצאו סידור משפחתי לילדיהן או שמסגרות הטיפול לילדיהן היו יקרות מדי עבורן".

יוני צ'קול: "היתה לי הזכות לסייע לאנשים רבים למצוא תעסוקה בקריית-עקרון, בגדרה והסביבה, בעיקר לבלתי מקצועיים מביניהם, עולים הנמצאים בארץ משנתיים ועד שש שנים. הייתי אוסף את דרישותיו של מעסיק ומתאים אותן למועמד ולהפך. ניהול משא ומתן לגבי תנאי העסקתו של המועמד מול המעסיק היה חלק מהתהליך, למרות שלפעמים זה שידר חולשה ותלות של המועמד, אך במקרים רבים לא היתה ברירה, העולה היה זקוק לתמיכה הזו. עיקר הפניות היה של נשים, והיה קל יותר למצוא להן תעסוקה, מכיוון שהן היו מוכנות לעבוד בשירותי ניקיון וסיעוד. אך נוסף על הקשיים שלהן במציאת סידור לילדים, היתה בעיה של נגישות למקום העבודה. רוב העבודות שהוצעו להן היו במשקי בית במושבים שבסביבה, יישובים שלא מגיעה אליהם תחבורה ציבורית".

ישנה מגמה של עלייה במספר הגברים הלא מועסקים מהקהילה לעומת שנים קודמות. האם זה נובע מעצלות של הגברים?

יוני צ'קול: לגברים הבלתי מקצועיים קשה יותר למצוא תעסוקה מאשר לנשים, וזה מכיוון שגברים אינם מוכנים לעבוד בעבודות ניקיון ושירותים. הם מחפשים, ואפשר להבין אותם, מקום עבודה מסודר עם שעות עבודה מסודרות וקבועות. גינון וטיפוח נוי הם תחומים שהגברים התחברו אליהם בקלות ואהבו אותם בגלל העיסוק עם הטבע. גברים בלתי מקצועיים יכולים לעבוד בקווי ייצור, אבל אין הרבה עבודה בתעשייה. חוסר תעסוקה ממושך גורם לתסכול אצל גברים. אצל אחדים אפשר לשמוע תלונות על מחלות בלתי מוכחות כמגננה ותירוץ לחוסר עיסוקם. הגברים רוצים לעבוד, להביא פרנסה למשפחה. ככל שהם מובטלים זמן רב יותר, כך הם מאבדים את מעמדם ואת ערכם גם בעיני המשפחה וגם בעיני החברה.

ילאו מולה: ככל שעבדתי עם בני הקהילה זמן רב יותר, כך הבנתי טוב יותר שכולם רוצים לעבוד. הגברים אינם עצלנים, הם רוצים לצאת ולהביא פרנסה הביתה. צריך רק למצוא לכל אחד מהם מסגרת שתואמת את יכולתו ואת כישוריו, וכולם יעבדו. נעשית הכללה חמורה לגבי גברים בלתי מקצועיים, שכביכול ממציאים סיבות שונות על-מנת לא לעבוד, וזו ממש הכפשה. אלה שבאמת אינם עובדים או אינם מחפשים עבודה הם בדרך כלל חולים, או שיש להם מגבלה אחרת. נתקלתי בירושלים במקרה של זוג, שהבעל חולה בסוכרת והאשה עם בעיות ברגליים, שבגללן לא יכלה לעמוד על רגליה שעות רבות. לא היו להם אישורים רפואיים המעידים על מוגבלותם, מכיוון שלא יכלו להסביר את בעייתם במרכזים הרפואיים. כולם דיברו עליהם כאילו הם לא רוצים לעבוד מעצלות, אבל הם היו במצוקה.

נתקלתם באפליה על רקע גזעני?

ילאו מולה: היה לי מקרה אחד עם חברת ניקיון שהיתה לה, מתברר, היסטוריה עם עובדים עולים מאתיופיה שלא התמידו וברחו. בחברה אמרו לי: 'אנחנו לא רוצים איתך קשר ולא רוצים עובדים אתיופים'. אבל בשאר המקרים הגזענות התבטאה אולי בניצול. לעתים קרובות המעסיקים אינם מספקים לעובד את כל המידע הדרוש בנוגע לזכויותיו ולתנאי העסקתו. במקרה אחר חברת כוח אדם לא שילמה לשני אנשים שכר של חודשיים עבודה. למרות שלא אני הוא שעזרתי להם למצוא את העבודה, התערבתי וסייעתי להם.

יוני צ'קול: הספקנות שיש למעסיקים רבים לגבי יכולתם של עובדים בני הקהילה היא גדולה. רובם לא מבחינים בין אדם לאדם ורואים בכל אתיופי בן לקבוצה חלשה, לא אסרטיבית וחסרת ידע לגבי זכויותיה. עם קליטתו של העובד, המעסיקים מבטיחים הטבות בעתיד, אך אחרי חודשיים מפטרים אותו. חוסר המעורבות של העובדים ואי העמידה על זכויותיהם משדרים למעסיק חולשה וחוסר ידע ובכך מעודדים ניצול. גם אני נתקלתי במקרה של אי תשלום משכורת עבור מספר חודשי עבודה. שלוש עובדות שעבדו בעבודות בלתי מקצועיות הפסיקו את עבודתן לאחר שהמעסיק, חברת כוח אדם, לא שילם את שכרן.

האם פניית צעירים רבים לעסוק באבטחה מעידה על סף השאיפות הנמוך של צעירי העדה?

יוני צ'קול: אני חושב שלצעירים רבים ישנן אפשרויות מעטות, לא בכל מקום כל הדלתות פתוחות בפניהם. חיילים משוחררים, גברים או נשים, מוצאים בקלות עבודה כמאבטחים בשיטה של חבר מביא חבר. מהשיחות עם מספר חברים ומכרים, חלקם אקדמאים, הם פנו לאבטחה פשוט מכיוון שאין להם אופציה אחרת.

ילאו מולה: פשוט וקל יותר לעבוד באבטחה מאשר להתאמץ ולדרוש מעצמם להגיע למקומות אחרים. אצל חלקם נראה אפילו כי הגיעו לפסגת שאיפותיהם בחיים. אם רוח השאיפה קיימת באדם, הוא יכול בשלב הראשון לשאוף להתקדם בתוך הארגון שבו הוא עובד; כך אפשר לשאוף להיות למנהל ולאחראי גם בחברת אבטחה.

האם לדעתכם ישנה דרך לשיפור מצב התעסוקה בקרב הקהילה?

ילאו מולה: הקמת מרכז מקיף להדרכה, הכשרה והשמה מקצועית לעובדים הבלתי מקצועיים היתה עשויה לשפר את המצב. במסגרת זו אפשר להדריך את האנשים ולהרגיל אותם לשיטות המערביות בכל הנוגע לעולם התעסוקה, לשדרג ולהבהיר את ההתנהגות הרווחת ביחסי עובד-מעביד כאן, לעומת מה שהיה באתיופיה. אני לא חושב שמצבם של העולים היה גרוע עד כדי כך אלמלא הייתי שם לסייע להם. אני מאמין שהם היו מסתדרים. אחד הקשיים שבהם נתקלתי במהלך עבודתי כמגשר תעסוקה היה פניות רבות של אנשים בנושאים שלא בהכרח קשורים לתעסוקה: עזרה בעיון במכתב מהביטוח הלאומי, קבלת הסבר או תרגום מעברית. במסגרת הכשרת העובדים יהיה צורך ליצור מערך להענקת כלים להתמודדות עצמאית עם בעיות קטנות.

מה דעתכם על הפרויקטים הרבים למען הקהילה?

יוני צ'קול: פרויקטים אמורים להיות זמניים ולתת את המענה שלשמו הוקמו. פרויקטים רבים ממשיכים להתפתח ולהתקיים אף על פי שהגיעו לסוף יעדם. על-מנת למשוך עונה נוספת ולגייס את המשאב הדרוש, הממונים על הפרויקט מציגים באופן מוקצן וקודר את מצבה של הקהילה בפני בעל המאה. כאן בעצם הפרדוקס הגדול: הפרויקטים קמו על-מנת לסייע לקהילה, אך בפועל הם מחלישים אותה, מעצימים את התלותיות ויוצרים סטיגמות שליליות. הקהילה מצטיירת כחלשה וכחסרת יכולת. לעתים פרויקטים אלה הם הגורמים המרכזיים בהפרדת הקהילה מכלל החברה, למשל פתיחתם של גני ילדים ליוצאי אתיופיה בלבד בכל שנה במספר יישובים בארץ. המצב הזה נוצר רק משום שיש סבסוד בתשלומים. אם עוסקים בסבסוד, למה לא לסבסד את המערכת שממילא קיימת?

חלק ניכר מן האקדמאים בני הקהילה חוזרים לטפל בענייני העדה כעובדים סוציאליים, כמגשרים וכמפעילי פרויקטים חינוכיים ואחרים מטעם הסוכנות או מטעם הקרנות השונות. האם זה הליך נכון ובונה?

יוני צ'קול: מצב התעסוקה הכללי אינו פשוט כלל גם לאקדמאים. תחילה כולם רוצים לעבוד במשהו ומסתפקים בפרנסה זמנית, אך היא הופכת לקבועה. אנשים פונים לפרויקטים ייחודיים ונכנסים למעגל שמסתובב סביב עצמו. לבני הקהילה יש יתרון בפרויקטים המיועדים קהילתם, אך המימוש העצמי לא חייב להיות בפרויקטים האלה. כדאי לנסות משהו אחר. אני סבור שזו בעיה שנובעת מביטחון עצמי נמוך ומחוסר האמונה ביכולת האישית לפעול ולנהל במסגרות שאינן קשורות לקהילה.

ילאו מולה: רבים למדו חינוך ועבודה סוציאלית, אך אין להסיק מכך שכולם חייבים לעבוד בפרויקטים קהילתיים. אני מזהה מספר קשיים האופייניים לצעירי העדה, והאקדמאים ביניהם: חוסר מאמץ, מודעות כללית מועטה ושיווק עצמי חלש. השאיפות הנמוכות משאירות את רוב בוגרי האוניברסיטאות בחיק הפרויקטים הזמניים, הגורמים לחוסר התקדמות. רובנו מתלוננים על אפליה, אך אנחנו לא דורשים את המרב מעצמנו בשביל עצמנו.

התופעה שאותה מתארים צ'קול ומולה נמשלת בדו"ח של מרכז אדוה (אוגוסט 2005) לדלת מסתובבת: "חלק גדול מן האקדמאים מועסק בפרויקטים המיועדים לטיפול בקהילה האתיופית, העסקה זו אינה משמשת ככל הנראה קרש קפיצה לזרם המרכזי של החברה הישראלית. היא מעבירה אותם מפרויקט לפרויקט ועוצרת בעדם יותר משהיא מקדמת אותם" (עמ' 11).

טובה אברה, עובדת סוציאלית הנמצאת בקשר עם נשים מהקהילה, מצביעה על תהליך בחירת המקצוע כעל מקור בעייתם התעסוקתית של האקדמאים. "חלק מהסטודנטים מגיעים לאקדמיה ללא הכנה לאתגר הניצב בפניהם", היא מסבירה. "הרקע התרבותי וחוסר המודעות הסביבתית נוטעים בסטודנטים את הרושם שהם לומדים בשביל התואר ולא על-מנת לרכוש מקצוע או לפתח את כישוריהם. הצעיר לומד בקצב הדרוש על-מנת לעמוד בבחינות מבלי לחשוב על יום המחר. כמו כן יועצים ומורים בבתי הספר התיכוניים הפנו לעתים קרובות את הצעירים המוכשרים למקצועות של מדעי החברה, ואין לבוגרים בעלי תעודה כזו ביקוש בשוק העבודה".

העדר התמודדות מערכתית

"תעסוקה מכובדת היא יותר מאשר מקור לפרנסתה של המשפחה", אומר דני אדמסו, העוסק בחינוך בני נוער ומעורה בהתפתחויות השונות בתוך הקהילה. "מוסר העבודה של העולים מאתיופיה הוא מן הגבוהים ביותר, מכיוון שהתפישה שעל פיה התחנכו מנוסחת בפשטות: עבדת – אכלת, לא עבדת – לא אכלת. בשנים הראשונות שלהם בבית הספר נדרשים הילדים לענות על השאלה 'מהו מקצועו של אבא שלך?'. ההורה הבלתי מועסק אינו מספק לילד את התשובה שלה מצפה בית הספר, והעמודה לציון מקצועו של האב נשארת ריקה. מאותו יום נושא הילד בלבו פצע שאינו מגליד. הוא אינו יודע איך להתמודד עם המצב הזה ואינו מצליח להפריד בין מצב משפחתו לבין מצבו האישי".

על-מנת למנוע מצוקה העוברת מדור לדור, סבור אדמסו ש"חייבים ליצור תוכנית-אב כוללת, שמטפלת בנושא התעסוקה, בכל תחומי ההכשרה וההשמה, מראשית קליטתם של העולים בארץ עד לשילובם במעגל התעסוקה. חלק חשוב במערך תוכניות ההדרכה חייב לטפל בהבדלים התרבותיים. לדוגמה: מפעל שמועסקים בו מספר גברים יוצאי אתיופיה בני ארבעים פלוס ואשר מנוהל על-ידי צעיר בן עשרים וחמש עשוי להיות מקור למשבר ולתסביך תרבותי אצל העולים. הקניית מיומנויות בסיסיות חייבת להיות מקיפה ורחבה.

"המנגנון חייב להיות חלק מזרועה של המדינה בתוך המשרד הרלבנטי, בדומה למרכז ההיגוי לעולי אתיופיה במערכת החינוך, הכפוף למשרד החינוך, ולא פרויקט זמני המופעל באמצעות עמותה כלשהי. דוגמה לכשל מערכתי של משרד הקליטה הוא מינהלי הסטודנטים בערים השונות, ובעיקר בתל-אביב, שאמורים לתת מענה למאות הסטודנטים העולים מאתיופיה באזור המרכז. יושבת שם פקידה אחת דוברת רוסית, שמנסה לסייע לכולם בעברית הדלה שבפיה".

נהוג לומר כי נבונים לומדים מטעויות של אחרים, בעוד הטיפשים אינם לומדים אפילו מהטעויות שלהם עצמם. לאור המצב הקיים, אי אפשר להימנע מן המסקנה כי אחת מן השתיים: או שהמערכות במדינה פועלות ללא מחשבה ותכנון, או שקיימת מדיניות המעוניינת בהנצחת מצבה של קבוצה חלשה בחברה.

פעילים חברתיים מקרב בני הקהילה אינם נרתעים מלמתוח ביקורת עצמית. ברור לכולם כי יוזמה והסתגלות הן תנאים הכרחיים לקליטה טובה. עם זאת, מדינה המעוניינת לקלוט עלייה חייבת לגייס לשם כך את ענפי התעשייה והשירותים כדי לספק מקומות עבודה ולטפח את האוכלוסייה החדשה. מהלך כזה עשוי לפתור חלק ניכר מן המשברים התעסוקתיים, האישיים והחברתיים שאותם עוברים העולים בתהליך התערותם, שאם לא כן, השלכות האבטלה יצוצו מיד בדמות הידרדרות נוספת ואלימות.

גדי מלקו הוא רכז גרעין "רעות-שב"א" של תנועת הצופים והוא מתנדב בעמותת "המסע אל ציון" בלוד

העובדים הלא-מקצועיים האתיופים כמשל

שאלות לד"ר שלמה סבירסקי, ראש מרכז אדוה – מידע על שוויון וצדק חברתי בישראל

מהם התנאים שעימם צריכים להתמודד כיום העובדים הבלתי מקצועיים?

קודם כל עם תחרות, תחרות קשה עם מהגרי עבודה הקרויים אצלנו 'עובדים זרים' וכן עם עובדים פלסטינים, שבגלל האינתיפאדה אינם רבים, אבל עדיין קיימים. כמו כן הם צריכים להתמודד עם העדר הגנה של איגוד מקצועי. שיעור ההתאגדות בקרב בעלי עיסוקים המספקים שכר נמוך הוא נמוך ביותר. ההסתדרות לא כל כך מגינה עליהם, והמדינה לא אוכפת את חוקי העבודה על המעסיקים. כתוצאה מכך מעסיקים רבים אינם מקפידים על תשלום שכר המינימום כמתחייב מן החוק.

בשני העשורים האחרונים חברות כוח אדם וקבלני משנה מעסיקים נתח גדול מאוד מהעובדים הבלתי מקצועיים. עובדה היא כי הם אינם משלמים שכר מינימום ואינם פועלים לפי חוק השבת וימי המנוחה. כמו כן לא חלים הסכמים קיבוציים על העובדים באמצעות חברות כוח אדם וקבלני משנה, וכתוצאה מכך הם אינם זוכים לפנסיה. ואם לא די בכל אלו, פועלים זולים מאוימים מן המגמה הגוברת והולכת של העברת פסי ייצור למדינות שבהן השכר נמוך עוד יותר.

האם לנשים קל יותר למצוא עבודה?

הנשים קלות יותר לניצול.ישנם מקומות עבודה שמעסיקים רק נשים, בעבודות כמו ניקיון וסיעוד או כקופאיות. כמו כן יש ציפייה של הגברים מעצמם ושל החברה שהגבר יביא את המשכורת העיקרית, ואז הגבר מתעקש יותר על יום עבודה מלא. בסקרים שונים נמצא כי גם נשים מעוניינות במשרות מלאות, אבל השוק מציע להן משרות חלקיות. ההנחה היא שנשים, בגלל הטיפול בילדים ומשום שהן נחשבות מפרנסות שניות, יכולות להסתפק בפחות. מערכת החינוך בנויה על ההנחה הזו. התקציב הנמוך שלה היא זוכה מתבסס על השכר החלקי והנמוך של נשים.

משרדי החינוך והקליטה ויוזמות של יהדות ארצות-הברית דחפו צעירים ישראלים אתיופים לאוניברסיטאות, כל זאת מתוך אמונה כי השכלה היא המפתח להצלחה בחברה המודרנית. מתוך היכרות עם הדרישות של שוק העבודה, נשאלת השאלה אם הציפיות האלו עומדות במבחן המציאות?

בעקבות מאמץ מערכתי משולב ניתן יהיה לראות כבר בעשר השנים האחרונות יוצאי אתיופיה רבים בקרב בוגרי האוניברסיטאות. קיימת אמנם בעיה רחבה של תעסוקת אקדמאים, הנובעת בחלקה מצמצום המשרות במגזר הציבורי. עם זאת עלינו לזכור כי להשכלה גבוהה יש פונקציות נוספות חוץ מתעסוקה: טיפוח מנהיגות והערכה עצמית. אמנם נוצר תסכול בקרב האקדמאים המובטלים, אך עדיין היוקרה החברתית של האקדמאים גבוהה מזו של העובדים באבטחה ובקווי הייצור.

נוסף על כך, בכוחם של האקדמאים לתבוע – באמצעות רשת העמותות וההתאגדויות השונות – את שינוי המצב. מצאנו, למשל, שיש נישות תעסוקתיות הפתוחות לאקדמאים, שבהן לא נוצר קשר עם ישראלים אתיופים. ח"כ קולט אביטל לקחה על עצמה ליזום קשר בעניין זה עם הבנקים. אפשר להתפשט למקומות תעסוקה מגוונים רק על בסיס השכלה אקדמית.

נעמה צפרוני היא עורכת המשנה של מגזין "ארץ אחרת"

המאמר פורסם בגיליון מספר 30 של "ארץ אחרת": ציון שהכזיבה – יהודי אתיופיה בישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון