ארץ אחרת

צילום: איל יצהר

החידוש הגדול ברומן "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי לא היה עצם תהליך הענישה שנגזרה על האדם בעקבות חטאו. הרי חטא, הגורר אחריו ענישה, הוא יסוד מרכזי בתרבות האנושית משחר נעוריה. מה שחידש דוסטוייבסקי היה הצבעה על עונש שמקורו אינו בגורם חיצוני (מערכת משפטית, דתית או אזרחית), אלא הוא תוצאה בלתי נמנעת של החטא עצמו, בשל הייסורים התוקפים את הסטודנט רסקולניקוב בעקבות חטאו.

בין כלל תחלואיה של התקשורת הישראלית העכשווית ישנה בעיה מרכזית אחת, התואמת את התיאור הזה: הכוונה היא להתמכרותו של תחום התרבות בכלל, והתקשורת בפרט, למולך הרייטינג, אשר הובילה לרידוד אופיו ורמתו של השיח התקשורתי – כאשר חלקה של התקשורת עצמה ביצירת הבעיה הוא מרכזי.

ביישוב העברי שלפני קום המדינה, וכן בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, חלקה העיקרי של התקשורת היה מרוכז בידיים ציבוריות. הטענה הזאת בוודאי נכונה בכל הנוגע לאמצעי התקשורת האלקטרוניים (רשות-השידור וגלי-צה"ל נמצאים בידיים ממלכתיות עד היום), אך גם בנוגע לחלק נכבד מן העיתונות הכתובה: עיתונים מפלגתיים חזקים במושגים של אותם ימים, כדוגמת "דבר", "על המשמר" ו"למרחב".

ברבות השנים, ובייחוד אחרי מלחמת יום-הכיפורים, שעוררה אי-אמון עמוק במימסד, השתרר בקרב האליטה התרבותית והאינטלקטואלית הלך רוח של בוז – עד כדי עוינות עמוקה – לכל מה שמזוהה עם המדינה ועם מימסדיה הפוליטיים והאחרים. וכך – יצירה שתכניה משדרים הזדהות עם המדינה והמימסד הוגדרה מעתה כ"קונפורמיסטית", מתקרנפת וכיו"ב (גם אם ההזדהות לא נכפתה על היוצר, אלא בנפשו היתה). הסתייגות מריכוז הבעלות התקשורתית וניהולו של תחום התרבות בידי המימסד היתה תולדה של אותו הלך-רוח. ההנחה היתה שתקשורת ויצירה מן הסוג הזה בהכרח יהיו כפופות לתכנים ממלכתיים או פוליטיים, על חשבון חופש הביטוי והיצירה.

כנגד ה"מימסד" השנוא, עד כדי הצגתו כמעט כדמון מפלצתי, הוצב האידיאל החדש: האינדווידואל. לא עוד האחריות הקולקטיבית לחברה ולמדינה; המטוטלת הציבורית נטתה בבירור לצד של הבטחת החופש של הפרט, זכויותיו ודאגה לשלומו, לחייו היומיומיים וכו'. האליטה התקשורתית והתרבותית הובילה את המהפך הזה, עד לחלחולו לכל שכבות החברה. בתחום הזה, להבדיל מהוויכוח המדיני, דווקא לא היתה הסתייגות ציבורית ניכרת מה"תקשורת העוינת"; אולי מפני שהמגמה תאמה גם את שאיפותיהם הכמוסות של רבים בחברה הישראלית הרחבה, שאף הם לא צפו את השלכותיו מרחיקות הלכת של השינוי. כנגד התרבות המימסדית-הריכוזית, שאכן שלטה עד אז ברחוב הישראלי, הועלה על נס היזם הפרטי והשוק החופשי, שאינו "עבש", "אנכרוניסטי" ו"מסורבל", אלא קל רגליים וזריז תגובה. כוחות השוק שבשירותם הוא פועל לא יתמכרו להטיה פוליטית וממלכתית, ויתמקדו בתוכני היצירה נטו.

אחת הדוגמאות הבולטות למגמה זו בתחום התקשורת היתה יחס של בוז לרשות-השידור ("רוממה", כפי שכינוה המבקרים, על-שם משכנה של ה"טלוויזיה הישראלית", בימים שבהם עוד היתה הערוץ הבלעדי). הרשות נעשתה מושא ללעג של דור שלם של מבקרים שנונים. חִציהם הופנו אל הוועדים המגבירים את העלויות ואינם מאפשרים הפקה פשוטה; הם מתחו ביקורת על כפיפותה של הרשות לאנשי השלטון, על נסיונם להשפיע על תוכני השידור וכד'.

היום אנחנו יודעים, שאידיאל ההפרטה אולי הוביל לפחות ביורוקרטיה ויותר יעילות וזריזות תגובה, אבל מחיריו בכל התחומים שבהם מוּמש גבוהים מאוד, וניתן לתמצת אותם לכדי אפיון אחד: שעבוד המערכת לקריטריון הכלכלי, כלומר, לרווח. כך נפגעים התנאים הסוציאליים בשוק העבודה, שלא לדבר על עצם הביטחון במקום העבודה; כך נפגעות גם מערכות ציבוריות מובהקות כמו חינוך ובריאות, ששיקולים כלכליים מניעים את התנהלותן. ולענייננו, אחד הנזקים הגדולים והחמורים נגרם לשדה התקשורת והתרבות.

אכן, העיתונות המפלגתית התרסקה; אכן, מעמדו של ערוץ-1 ירד פלאים וזירת הטלוויזיה היא כיום הרבה יותר מגוונת מבעבר. עם זאת, כיוון שמישהו בכל זאת צריך לממן את היצירה בתחום התקשורת והתרבות (בדרך-כלל, היוצרים עצמם אינם מסוגלים לעשות זאת), הרי בסופו של דבר בסך-הכול החלפנו את זהותו של "בעל המאה".

שאלות אפיקורסיות

להוציא יוצאי דופן מעטים, "בעל המאה" החדש, המשקיע הפרטי, אכן אינו מעוניין לרוב בשכפול עמדותיו האישיות. רצונו ברווח כספי, ושיהיה גבוה ככל האפשר (בעלי המניות מצפים לדיבידנדים). זהו המולך החדש של היצירה התקשורתית, ובמידה רבה של היצירה התרבותית בכללה. השורה התחתונה היא לא רק עצם הפגיעה בבטחונם הכלכלי של העוסקים בתקשורת ובתרבות, אלא – מה שחמור יותר – הזניית המערכות. אין המדובר כאן בנוסטלגיה לתקשורת המימסדית של שנות החמישים והשישים, שחולשותיה בתחום חופש המידע והדיון ברורות וידועות. ואולם, אם עורכים השוואה כנה בין העידן המימסדי ובין העידן המסחרי, דומה שניתן להעלות כמה "שאלות אפיקורסיות":

ראשית, חופש המידע העכשווי הוא בעיקר תולדה של האווירה הציבורית הכוללת בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ופחות נובע מהמעבר מתקשורת מימסדית למסחרית. הראָיָה לכך היא, למשל, שגם כלי תקשורת מסחריים – כמו שלושת העיתונים הגדולים – נטו לשתף פעולה עם המימסד ולהצניע ידיעות רגישות, בעידן שלפני מלחמת יום-הכיפורים, אף על פי שלא היו בבעלות ממלכתית או מפלגתית. ומנגד, גם תחנת שידור צבאית כמו גלי-צה"ל, שבראשה עומד מפקד בעל דרגה צבאית והיא כפופה בשלמות לצבא מבחינה מינהלית, מאפשרת כיום דיווחים שאינם נוחים לצבא, וכן מתיחת ביקורת על פעילותו מצִדם של גורמים אזרחיים.

על בסיס טענה זו, ניתן לשער שגם אילו נשארנו עם ערוץ טלוויזיה ממלכתי בודד ולא-מעט עיתונים מפלגתיים (לצד שלושת העיתונים המסחריים), תמונת המידע החופשי שהיינו מקבלים בעקבות המשבר שלאחר מלחמת יום-הכיפורים לא היתה שונה בהרבה מזו שאנחנו מקבלים אותה כיום.

מנגד, ניתן להעריך שהמעבר לתקשורת שהמסחריוּת היא מאפיינה המובהק דווקא יצר בבירור כמה בעיות חדשות. המרדף אחר הרייטינג יוצר, למשל, צורך למשוך את תשומת-לבו של הצרכן בכותרות צעקניות ומוגזמות, וכן בדיווחים סנסציוניים, עד כי ייתכן שהמידע שאנחנו מקבלים אותו כיום אולי פחות מצונזר מבעבר, אבל לא בהכרח יותר מדויק. לפיכך, תמונת המציאות שבידינו סובלת מהטיות חמורות, גם אם אופיין של ההטיות שונה מזה שהכרנו בעידן המימסדי.

יתר על כן, גם לבעלים המסחרי יש אינטרסים, אף אם הם שונים באופיים מהאינטרסים של בעלים המימסדי. האינטרסים הללו יכולים להשפיע על חופש המידע והדיווח בתקשורת המסחרית. כמובן, זו אינה רק אפשרות תיאורטית. מדורי התקשורת וכתבי-העת המוקדשים לנושא מלאים בדיווחים על נורמות דיווח פסולות בתקשורת המסחרית: מניעת תחקירים על גופים כלכליים חזקים מחשש לאובדן פרסומות; טיפוח והבלטה של המקורבים לבעלים, בחלקם אישים פוליטיים; צמצום העיסוק בנושאים שנדמה שהציבור אינו מתעניין בהם (החל מהפרות בתחום ההומניטרי בשטחים וכלה בתחומים כמו מדע ואיכות הסביבה).

זאת ועוד, לטיפול בעיוותים בתקשורת המימסדית ישנם כלים המאפשרים לחץ זמין ומהיר באופיו: פנייה לבג"ץ ביחס לתקשורת הממלכתית או מערכת הלחצים הפנימית במפלגה ביחס לעיתונות המפלגתית. לעומת זאת, אין שוט ציבורי שיוכל לאיים על התקשורת המסחרית: לא נוכל לעתור לבג"ץ כנגד מו"ל או עורך של עיתון פרטי, והלחץ היחיד האפשרי הוא "הצבעה ברגליים" מצד הלקוחות. אך זהו אמצעי לחץ בעל השפעה אטית מטבעו, וניתן להשתמש בו רק לנוכח תהליך של עיוות מתמשך, ולא לשם תיקון מיידי של עיוות נקודתי.

מעבר לכל אלה, ככל שאופייה המסחרי של התקשורת הולך ומעמיק, וחלה ירידה חריפה מאוד באיכות הסיקור, הן מבחינת בחירת הנושאים והן מבחינת אופן העיסוק בהם, המידע טובע בים של הבל ולכן יכולת ההשפעה שלו על השיח הציבורי היא הרבה יותר מצומצמת. יתר על כן, כשבעיית התקשורת היא צנזורה, לצרכן אמנם חסר מידע חשוב אבל הוא לפחות מקבל לידיו מוצר בעל רמה גבוהה. לעומת זאת, כשמחלת התקשורת היא הזניה מסחרית, איכות המוצר עצמו היא קלוקלת.

ה"שורה התחתונה" של כל ההשוואות הללו היא, שלמרות הביקורת הקטלנית הנמתחת על העידן המימסדי בתקשורת, נראה שלתקשורת של העידן ההוא יש בכל זאת כמה יתרונות בולטים לעומת התקשורת של ימינו (בלי להתעלם, כמובן, גם מהחסרונות). לא במקרה, אפוא, "תור הזהב" של התקשורת הישראלית היה שלב המעבר בין העידן המימסדי ובין העידן המסחרי, דהיינו, התקופה שמהמחצית השנייה של שנות השבעים ועד סוף שנות השמונים. אלה היו השנים שבהן ל"בעל-הבית המימסדי" כבר לא היתה השפעה משתיקה כבעבר על כלי התקשורת הממלכתיים והמפלגתיים, ול"בעל-הבית המסחרי" עדיין לא היתה השפעה משטיחה ומרדדת כמו היום על כלי התקשורת המסחריים. אלה היו שנות הפריחה של "ניקוי ראש", גלי-צה"ל, "כותרת ראשית", המקומונים (בהיבטם החיובי) ועיתון "חדשות".

ההוכחה הברורה ביותר להכרתם של אנשי התקשורת והתרבות עצמם בבעייתיות העכשווית היא תחנוניהם של יוצרים (שחקנים, תסריטאים, במאים, מפיקים וכד') לעוד קצת כסף מהקופה הציבורית, ול"רגולטורים" (עד לא מכבר שם נרדף לפקידי השלטון השנואים) שיכפו עוד אחוזים מעטים של יצירה מקורית על ערוצי השידור השונים. וזאת, דווקא לאחר שזכו לכאורה בהגשמת החלום הגדול של "היפטרות מן המימסד". דוגמה לא פחות בולטת היא הגעגועים התוקפים את העוסקים בתקשורת להשבת מעמדו של ה"שידור הציבורי". כן, גם היום רשות-השידור זוכה לביקורת נוקבת, אבל כדאי לשים לב להבדל בתוכן הביקורת: אם בעבר היא בוקרה בבוז כגוף אנכרוניסטי חסר חשיבות – בוודאי לעומת ההתנהלות הרעננה והיעילה של השידור המסחרי – היום היא מבוקרת על כך שאינה מממשת את ייעודה החשוב.

המסקנה שצריכה לנבוע מכך היא קודם-כול הכיר בכך ש'חטא' השנאה העיוורת למימסד ולכל הקשור בו יצרה תחליפים, הגרועים עוד יותר מקודמיהם לפחות בכמה מובנים. במילים אחרות, המציאות התקשורתית אינה מסתכמת בברירה בין הבעלוּת המימסדית, שכולה שלילה, לבין הבעלות הפרטית, שכולה כליל השלמות. לשני סוגי הבעלות יש יתרונות וחסרונות, והיעד אפוא צריך להיות ניסיון למצות את המרב מהיתרונות של שני הסוגים ולהשתדל להיזהר מהפוטנציאל הבעייתי הטמון בכל אחד מהם.

כך, למשל, התקשורת הממלכתית שלנו זקוקה בדחיפות להנהלה ציבורית המנותקת מהשפעת הפוליטיקאים. בערוצי הטלוויזיה המסחריים, לעומת זאת, יש מקום לעגן בחוק ואף לחזק את סמכותם של נציגי הציבור להתערב בתכני השידור והפרסום (לא במסרים עצמם כמובן, אלא בביטויים אלימים ומיניים בוטים). כמו כן, מן הראוי להעניק סמכויות חוקיות למועצת העיתונות – מתוקף היותה גוף ציבורי א-פוליטי – להטיל סנקציות על כלי תקשורת זה או אחר, או על עובדיו, בשל חריגה מהנורמות האתיות שהמועצה תקבע. אגב, המלצה ברוח זו כבר נכללה לפני שנים אחדות בדו"ח של ועדת צדוק, ועדה בראשותו של שר המשפטים המנוח חיים צדוק, שבחנה את מכלול החקיקה בתחום התקשורת. לא ניתן להאשים את צדוק ואת שאר חברי הוועדה בנטייה אנטי-ליברלית ל"סתימת פיות", ובכל זאת המלצתם מעולם לא מומשה.

במילים פשוטות, אלה שהטיפו בהתלהבות להרס הבעלות המימסדית בתקשורת, בלי לבחון ברצינות את השאלה אם הבעלות הפרטית בהכרח טובה ממנה, צריכים להיזהר מעתה ואילך בכל שינוי שהם מציעים, על אחת כמה וכמה כשהדבר מוצע בהתלהמות גורפת. אין זה אומר ששינויים רדיקליים אינם מתבקשים לעתים, אבל גם אז ראוי שהדבר ייעשה מתוך ניסיון רציני להעריך את התגובות שיחולל השינוי.

יאיר שלג הוא חבר מערכת עיתון "הארץ" וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

המאמר פורסם בגיליון מספר21 של "ארץ אחרת": מראה שבורה: שקיעתה המקצועית של התקשורת הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן