ארץ אחרת

"אנחנו כקתולים, כפולנים אמיתיים, לא נוותר על אלוהים, על הכבוד, על המולדת… הרב הזה, אני לא רוצה להשתמש במלה גסה, הרבי הבן-אלף הזה, הייתי תוקע בו את המסמר הראשון, היינו שמים את הממזר הזה על הצלב הכי גבוה… למה אני שונא יהודים? כי הם רוצחים… מאיזה מוצא היה לנין, אחד הרוצחים הגדולים בעולם, יהודי או לא? ומארקס? הם צלבו את המשיח… לכן הם צריכים לכפר על עוונם בכל העולם… זו פשוט בדיחה גרועה, שיהודים ישלטו עלינו בארץ שלנו, בפולין הקתולית… הצלב ופולין שייכים לנו".

בתחילת שנות התשעים הועמד צלב גדול, ללא ההיתר הכנסייתי הנדרש, בשטחו של המנזר הכרמליתי לשעבר באושוויץ. באביב 1998 החלה קבוצה של קיצונים קתוליים, שחששו מפני סילוק הצלב, להעמיד צלבים יותר קטנים מסביב לצלב הגדול. הדבר אכן מנע את האפשרות לסלק את הצלב המקורי, והוביל למשבר אושוויץ שֵני ביחסי נוצרים-יהודים.

בסופו של דבר סילקו השלטונות את הצלבים החדשים, באישור הכנסייה, אך הצלב הישן נשאר במקומו. במובן זה יכלו "מגיני הצלב" להכריז על נצחונם. אך למעשה, הרגישו מובסים: הם ציפו שהעמדת הצלבים תהפוך לטקס מתמשך, פטריוטי-דתי. מה שבולט לעין בדברים שנאמרו שם, ופסקת הפתיחה היא דוגמה מייצגת להסברים הללו, הוא העדרה המוחלט של מודעות עצמית. היה ניתן לצפות שהאנשים האלה יהיו קצת יותר מקוריים. הרעיון לצלוב רב בו-במקום יכול להיתפש כסוג של נקמה פרימיטיבית ("שיטעמו מן התרופה שלהם") רק כשמתעלמים מן התוצאות התיאולוגיות הברורות של מימוש המטאפורה עד סופה.

אך לבד מן ההיבט הבלתי צפוי הזה כל השאר, יחסית, שגרתי למדי. היהודים הרגו את המשיח, (אישום שכנסייתם שלהם חזרה בה ממנו לפני יותר מדור), וחייבים לסבול בשל כך, הם הביאו לעולם את הקומוניזם ומנסים לשלוט בפולין, אבל המדינה ממשיכה להתנגד ותנצח לבסוף, בשם אלוהים. כפי שגלוח-ראש אחד נשמע פעם אומר: "אנחנו נושאים את ישו בקצה האלה שלנו".

אמירות מן הסוג שהובא לעיל נפוצות למדי בפולין. ניתן לפגוש בהן בציורי גרפיטי או בספרים ובמגזינים שנמכרים ברחוב ובדוכני העיתונים, לשמוע אותן מפיהם של מטיפים ונואמים. איכותן חסרת הבושה היא שמפתיעה יותר מכול. שכן, בהתחשב בשכיחותן, מי שמדבר כך כנראה אינו חושש כלל מפני תגובה עוינת. הצופה מן הצד יטעה בסברו שהקישור בין האנטישמיות לכיבוש הנאצי, שיצרה מלחמת העולם השנייה, הכתים לעד את האנטישמיות הפולנית, כמו את האנטישמיות ביתר ארצות אירופה. הוא יטעה בהניחו שנותק הקשר בין האנטישמיות לפטריוטיזם, והונח הבסיס לביקורת ציבורית כנגד עמדות אנטישמיות. בפועל, הגרמנים לא היו מעוניינים בכל צורה ממוסדת של שיתוף פעולה עם "התת-אדם" הפולנים, ולפיכך אנטישמים פולנים רבים נעשו פטריוטים והפעילו לא פעם התנגדות מזוינת כלפי הגרמנים. גם העולם שאליו הגיחו מתוך המלחמה מיהר לכאורה לאשש את תוקפה של תפישת עולמם. המשטר הקומוניסטי הברוטלי ניהל מלחמת חורמה כנגד הדת וכנגד הרוח הלאומית הפולנית; במסגרת זו, קבוצה קטנה אך בולטת (ובעלת ייצוג-יתר בכוחות הביטחון ובתקשורת) של יהודים איששה, כביכול, את התפישה שלפיה לא ייתכן פיוס בין הפולני הקתולי (הפולני הוא קתולי) לבין אויבי המשיח. שום טיעון רציונלי – למשל, שרוב היהודים ברחו או לפחות ניסו להתרחק ממרכז העניינים – לא היה יכול להשפיע על תפישה זו.

התמדתה העיקשת של האנטישמיות לא מנעה מתכניה להשתנות בהדרגה. מרכיבים חדשים, פוליטיים יותר מאשר דתיים השתלבו באמונה בטבעהּ המוּלד של הערמומיות היהודית ושל התשוקה היהודית לכוח, והצמיחו את הסיסמאות: "היהודים שולטים בכלכלה ובתקשורת העולמית", "היהודים תומכים זה בזה תוך פגיעה בכל האחרים", "היהודים המציאו גם את הקפיטליזם וגם את הקומוניזם"

תווית היהודי

תדיאוש מזובייצקי, ראש הממשלה הלא-קומוניסטי הראשון של פולין לאחר מלחמת העולם השנייה ודמות מרכזית בארגון 'סולידריות', התמודד ב-1990 על הנשיאות כנגד לך ואלנסה. מאחר שוואלנסה גילם את הסטריאוטיפ הפולני-קתולי, מזובייצקי – לא פחות פולני ולא פחות קתולי ממנו – נוצק אל תוך תפקיד היהודי. "הוא באמת הפך לראש ממשלה, לא?", זה היה הצידוק החביב עלי להאשמה הנפוצה, שבוודאי עלתה למועמד בקולות של בוחרים רבים, אף על פי שלא היא שהביאה לתבוסתו המשפילה. אדם אחר הסביר באופן תמציתי, מדוע נתפש ראש הממשלה כיהודי: "הוא עצוב מדי ומתפלל יותר מדי". העובדה, שהקביעה השנייה (שתיהן היו נכונות, אגב) התייחסה לפעילות שנערכה בכנסייה ולא בבית-כנסת, לא שינתה דבר.

תווית היהודי שדבקה במזובייצקי עברה במהירות גם לאחרים. סיפוק מסוים נגרם לי יום אחד כשראיתי מגן-דוד מצויר על פוסטר של פוליטיקאי ימני קיצוני – אנתוני מצ'יארביץ' – שבעצמו לא הביע כל הסתייגות מן האנטישמיות. המגן-דוד איבד כל קשר ליהדות, ונעשה פשוט תווית המוצמדת לכל מושא של מחלוקת. במקומות אחרים אנשים נולדים יהודים. בפולין הם מתמנים לתפקיד.

עניין זה עשוי להסביר את אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לכתובת גרפיטי אנטישמית, שניתן לראותה בכל רחבי פולין: מגן-דוד נתלה מגרדום, ומתחתיו רשומה מלה. המלה היא שמו של מועדון ספורט, כדורגל בדרך-כלל, שכותב הגרפיטי אינו מחבב. כשמעמתים פולנים עם שכיחותם של הציורים האלה, הם בדרך-כלל מגיבים בביטול ואומרים ש"האדם שעשה זאת לא התכוון לשום דבר רע: הוא פשוט לא אוהב את המועדון המתחרה". הם אינם משקיעים מחשבה יתרה בעובדה שכדי לבטא שנאה למשהו, מסמנים אותו כיהודי. אפשר לראות זאת גם בשגרת העידוד של האוהדים: הם צועקים "יהודי, יהודי" לעבר הקבוצה היריבה, ובכך רומזים כנראה שדעתם עליה היא כדעת הגרמנים על היהודים, ושמן הסתם גם היו רוצים לנהוג בה בדרך דומה.

ידועה בציבור

סימוכין נוספים לתופעה ניתן לקבל מן העובדה, ששם תואר "יהודי" המוצמד לשם עצם הופך את משמעותו על פיה. כך "אומץ-לב יהודי" משמעו פחדנות, "הגינות יהודית" פירושה חוסר הגינות, וכן הלאה. הפועל הפולני judzić, שנגזר מצורה ארכאית של המלה "יהודי", משמעו להסית, לחרחר ריב. אין פלא, אם כן, שאנשים נמנעים מלהשתמש במונח, פן יעליבו מישהו בטעות. באסיפה שארגן פעם כומר קתולי, הציג אותי המארח כ"אורחנו היקר בן דת משה". כשאמרתי שהמלה היא "יהודי", הסמיק האב ותיקן את עצמו: "כן, אורחנו היקר שהוא יהודי… כפי שאמר בעצמו".

החיבה המועטה ליהודים נפוצה למדי, וידועה בציבור. בסקר שנערך בפולין ב-1992 אישרו 46% מהנשאלים שפולנים אינם אוהבים יהודים. אך בה-בשעה, רק 21% מן הנשאלים סברו שפולנים הם אנטישמים, ו-65% מהנשאלים קבעו שאנטישמיות היא בעיה שולית בפולין, או אינה קיימת כלל. הממצאים האלה סותרים לכאורה, אך ניתן להסבירם בקלות: אנשים אולי אינם רואים כל פגם בשנאת העם שהרג את אלוהים, המציא את הקפיטליזם והקומוניזם, סירב להצביע ללך ואלנסה ואפילו הוציא מקרבו דמויות לא אהודות כמו אנתוני מצ'יארביץ', אך אותם אנשים גם מודעים לעובדה שכולם – החל מהמשטר הקומוניסטי הקודם וכלה בכנסייה הקתולית של ימינו – מוקיעים את האנטישמיות. מכאן, שהמונח "אנטישמיות" אינו יכול לסמן רק חוסר אהבה ליהודים, ומוכרח להצביע על משהו יותר חמור, כמו רציחתם הסיטונאית. בהקשר זה קל להסכים, שאמנם מדובר בבעיה שולית בפולין של ימינו.

סקרי דעת קהל שנערכו בשנות התשעים הצביעו על גידול הדרגתי הן בשכיחותן של עמדות אנטישמיות, והן בשכיחותן של עמדות אנטי-אנטישמיות (ששיעורן גדול פי שניים, באופן עקבי). הנתון הראשון מייצג חתך-רוחב של החברה הפולנית, ואילו השני מאפיין בדרך-כלל תושבי ערים יותר צעירים ויותר משכילים.

אך החלחלה, שאפיינה את תגובתן של חברות המערב לאנטישמיות בעקבות מלחמת העולם השנייה, לא מצאה לה מקבילה בפולין. המדינה היתה שקועה עמוק מדי בסבלה מכדי שתיוותר בה אהדה מרובה לסבלם של אחרים. מחצית מששת מיליוני הפולנים שנהרגו במלחמה היו בני הלאום הפולני. ואילו היהודים, שלושת המיליונים הנותרים באריתמטיקה המזעזעת הזו, נתפשו בבירור כאחרים, כמי שאינם "אנחנו". בנוסף לכך, דיון חופשי במשמעויותיה של השואה היה יכול להתקיים רק במידה שדיון חופשי מסוג כלשהו היה בכלל אפשרי – חלום באספמיה תחת המשטר הקומוניסטי. שני דורות אחר-כך נגוזה הדחיפות המוסרית של הדיון הזה. הדבר מצער מאוד, אך גם מובן.

מאידך, האנטישמיות הפולנית אחרי המלחמה כמעט לא היתה קשורה ליהודים עצמם. היא ביטאה בוודאי פחד מפני המפלצת היהודית-קומוניסטית, זו שביקשה להרוס את כל מה שהוא פולני וקתולי. אך עדיין לא הבנתי מדוע מוצאו האתני (היהודי) של יאקוב ברמן, מי שעמד בראש המשטרה החשאית בפולין הסטליניסטית, יכול להסביר את מדיניותו, בעוד מוצאו האתני (הפולני) של הבוס שלו, בולסלאב בְּיֵירוּט, נחשב ללא רלוונטי. כפי שאמרתי בתשובה לדבריו של הארכיהגמון הקתולי יוזף גלמפ, "אני יכול להתנצל בפניך על ברמן אם תתנצל בפני על ביירוט".

בתחילת השנה התפרסם – וזכה לשבחים ראויים – ספרו של יאן גרוס, "שכנים". הספר עימת סוף-סוף את הפולנים עם התוצאות הבלתי נמנעות של האמונה האנטישמית: רצח המוני. נשיאה הפוסט-קומוניסטי של פולין הלך לעיירה ידוואבנה כדי להתנצל, "בשם כל מי שלבם נוקף אותם". אך הארכיהגמון הקתולי נעדר מן המעמד הזה. שוב מקרה של יהדות קומוניסטית מול פולניות קתולית?

לא ממש. שכן, הדיון שהתנהל סביב הספר חצה את הגבולות המקובלים. אנטישמים מוצהרים אמנם זכו לתמיכה ציבורית – ולבסוף גם לייצוג פרלמנטרי – אך מי שהביעו חרטה על הפשע (32%, לפי הסקרים) לא באו עוד מן המעמדות המתפלספים בלבד. אנטישמיות כבר אינה מתקבלת בשוויון נפש: היא מעוררת התנגדות חריפה או, להבדיל, חיוך אוהד. היא החלה סוף-סוף לפלג את המדינה, שנדרשת להחליט אם היא יכולה להרשות לעצמה להתחיל את המאה ה-21 לפני שסיימה להתמודד עם המאה ה-19.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 7: "יהודים, לכו לפלשתינה – על אנטישמיות ושנאה עצמית". לחצו כאן להזמנת הגיליון