ארץ אחרת

צילום: שרגא מרחב, 1977

לקראת יום העצמאות תשל"ז (1977) הוזמן הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף מוטה גור, לראיון באולפן החדשות בערוץ-1, ערוץ טלוויזיה היחיד באותם ימים. הנוהל שרווח אז היה, שכל ראיון עם איש צבא צריך לקבל אישור של הצנזורה הצבאית. נוסף על כך, בין רשות-השידור לצה"ל היה הסכם, שלפיו ראיונות כאלה צריכים לעבור "דברוּר", כלומר, לקבל את אישורו של דובר צה"ל לפני השידור. עמדת הטלוויזיה היתה, כי מאחר שמדובר במפקד הצבא אין צורך באישור הדובר ודי באישור הצנזורה. גור טען שיש להעביר את הראיון לאישורו של שר הביטחון, שמעון פרס, אנשי הטלוויזיה טענו, לעומתו, שאין הם מוכנים להתערבות פוליטית בראיון עם הרמטכ"ל. לאחר ויכוח עזב הרמטכ"ל את אולפני הטלוויזיה בלי שרואיין, האיפור על פניו. למחרת היום היתה התקרית לאירוע תקשורתי-פוליטי. היו שטענו שלא ייתכן שהטלוויזיה תפגע כך ברמטכ"ל, ובייחוד כשמדובר בראיון לכבוד יום העצמאות, והיו שחשבו שטוב עשתה הטלוויזיה בכך שהקפידה לשמור על העדר תלות פוליטית בהחלטות המערכת.

זה היה אחד הקרבות הבלתי פוסקים שניהלה אז הטלוויזיה, כדי לשמור על עצמאותה אל מול המערכת הפוליטית. מאבקים נוספים התנהלו סביב קיומם של שידורים בערב שבת, סביב הסדרה הסאטירית "ניקוי ראש" או שידור הדרמה "חרבת חזעה" על-פי סיפורו של ס. יזהר. המאבקים הללו סללו את הדרך לגיבושן של נורמות בתחום השידורים שאיפשרו זרימה חופשית, ללא משוא פנים, של מידע, ומתן ביטוי להשקפות ולדעות המייצגות את כל הקשת הפוליטית, החברתית והתרבותית. היום לא ייתכנו מאבקים כאלה ברשות-השידור. התלות של רשות-השידור במערכת הפוליטית בשנים האחרונות היא מוחלטת ומשפיעה, כמובן, לא רק על התכנים של חדשות ושידורים על ענייני היום, אלא גם על לוח התוכניות כולו.

את ראש הממשלה זכינו לראות ביום העצמאות האחרון בתוכנית הבידור המרכזית. ניתנה לו במה של קרוב לשעה בזמן צפיית השיא, שבה היה יכול להסביר בניחותא, ערב המשאל בליכוד, את תוכנית ההתנתקות למראיינים-בדרנים, שאפילו הקדישו לו שיר ניצחון. אחריו הופיע שר הביטחון, ולבסוף גם הרמטכ"ל. המראיינים-הבדרנים יצרו רקע נעים ונוח למסרים שראש הממשלה ושר הביטחון רצו להעביר לציבור. אם הערוצים המסחריים מערבבים מדיניות ובידור, זה רע; אבל אם ברשות-השידור אין הפרדה חד-משמעית בין חדשות לבידור, ואיש ממנהליה אינו רואה בזאת טעם לפגם, הדבר הוא חמור ומדאיג ביותר.

מאפייני השידור הציבורי

העקרונות של השידור הציבורי, במתכונת שבה הוא התפתח במערב אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, היו שלושה: מונופול, תלות פוליטית ומימון ציבורי. מאחורי זה עומדת פילוסופיה של "אחריות ציבורית", כלומר, המדינה נותנת הרשאה לשימוש במשאב לאומי שיש מחסור בו – תדרי שידור – ודואגת באמצעות חקיקה למימון ציבורי של השידורים. בתמורה על כך ממנה הממשלה את המוסדות המנהלים, ועל המשַׁדֵר מוטלת החובה של מילוי תפקידים חברתיים-תרבותיים על-פי חוק מיוחד. יחד עם זאת, בצד מעורבות המדינה במינוי הגופים הציבוריים והמנכ"ל, בדרך-כלל מאפשרים החוקים לגופים הציבוריים המנהלים את רשויות השידור עצמאות בקביעת מערכת השידורים והתכנים. כמובן, שיווי המשקל הוא עדין מאוד, ומותנה בכללי המשחק הפוליטיים במדינות השונות. בישראל מעניק החוק לרשות-השידור ולמוסדותיה עצמאות כמעט מוחלטת בקביעת התכנים.

על-פי החוק ובהתאם למסורת שהתפתחה במהלך הזמן, ערוצי השידור הציבורי במערב אירופה שואפים להפיק תוכניות לפי קני-מידה מקצועיים גבוהים. הם מחויבים בראש ובראשונה לדאוג לקשת רחבה ומאוזנת של תכנים שתענה על צרכיו של ציבור מגוון, וכן לעידודה של הפקה מקורית מקומית. מחויבותם הנוספת היא לשדר תוכניות "רציניות" בזמן צפיית השיא, ולהקפיד על כך שבשידורי החדשות ותוכניות על ענייני היום יישמר איזון ראוי של השקפות ודעות והשידורים יהיו חפים מעמדת מערכת.

בארצות-הברית, שלא כמו באירופה, התחילו השידורים, כידוע, על בסיס עסקי-מסחרי מובהק. רק בשנות השישים החלה להישמע הדרישה להקמת רשות-שידור חלופית לצד הרשתות המסחריות. ועדת קרנגי הגישה ב-1967 דו"ח לקונגרס, ובתמיכת הנשיא ג'ונסון היה הדו"ח לחוק שקבע כי תוקם מערכת חדשה של שידור ציבורי, אשר לא תמומן מפרסומת אלא מחסויות, מתרומות וממימון פדרלי. השידור הציבורי החל לפעול בארצות-הברית ב-1970, מאוחר מאוד בהשוואה לאירופה, ולאחר שמערכת השידורים המסחריים כבר התבססה היטב. הצפייה הממוצעת בערוץ הציבורי בארצות-הברית בפריים-טיים עומדת על שני אחוזים: צפייה נמוכה ועם זאת, קבועה.

ימים של תקווה ותמימות

בשנים המכוננות של הטלוויזיה הישראלית, שנות השבעים, נבנה עמוד השדרה התוכני של הטלוויזיה. באמצעים מועטים ובסיועו של צוות לא-מנוסה אבל באקלים יוזם ויוצר, שודרו: "מבט", "יומן השבוע", "מוקד" (כמה עיתונאים מראיינים יחד אישיות בעמדת מפתח), "כלבוטק", "מבט שני", "ניקוי ראש" (תוכנית סאטירה), "טנדו" ו"עלי כותרת" (תוכנית ראיונות אישיים), סרטי תעודה, דרמות מקוריות, תוכניות לילדים, וכן תוכניות תרבות, מוזיקה ובידור. מדגם הבחירות הראשון לכנסת, הסדרה ההיסטורית "עמוד האש", משחקים בהשתתפות מכבי תל-אביב כדורסל בשידורים ישירים, ואפילו "אירוויזיון" – דפוסים אלו נוצרו בעשור הראשון לקיומם של שידורי טלוויזיה כלליים בישראל. מאז לא ראינו בטלוויזיה חידוש או פריצת דרך תוכנית. תנופת העשייה והיצירה של שנות השבעים נבלמה, בלי שיהיה לה המשך של ממש.

זה היה עדיין שלב התקווה, ואולי שלב התמימות. בכל פעם שטכנולוגיית מדיה חדשה פורצת לעולם, מרבים לתלות בה תקוות בכל הנוגע לשיפור החינוך וההשכלה ואיכות החיים. תהליך זה לא פסח גם על הטלוויזיה בתחילת דרכה. החזון של תחנת הטלוויזיה הציבורית של בוסטון, WGBH, שהחלה לשדר בתחילת 1955, הוא דוגמה טובה לכך. מייסדי התחנה קבעו אז: "תפקידנו הוא לתת באמצעות השידורים השכלה כללית לציבור, בכך שנציע לו תוכניות אינפורמטיביות ומעוררות מחשבה, ואנשים בני כל הגילים והאמונות יקבלו תמריץ, באווירה של חופש יצירתי, ללמוד ולהעריך את ההיסטוריה, המדעים, אוצרות הרוח, האמנויות, המוזיקה, הפוליטיקה, הכלכלה והיבטים חשובים נוספים של העולם שהם חיים בו, דבר שיעשיר וישפר את חייהם".

אפשר להביא עשרות רבות של ציטוטים ברוח זו, שהצביעו על כוונות טובות בתחילת דרכה של הטלוויזיה כמכשיר רב-עוצמה בתחום של תקשורת המונים. חלק מן הכוונות הללו התממשו בתקופות מסוימות, בעיקר בערוצים הציבוריים של ארצות מערב אירופה, וחלקן מתממשות במידה מסוימת גם היום.

הטלוויזיה הכללית בישראל הוקמה אחרי מלחמת ששת-הימים, שנים אחדות לאחר תחילתם של שידורי הטלוויזיה הלימודית, ונשענה על הרעיון הנשגב שלפיו הטלוויזיה, באמצעות שידורים בשפה הערבית, יכולה לשמש גשר להידברות ולהבנה בין ישראל לשכנותיה. בעידן התמימות ניסתה הטלוויזיה לשמור על נאמנות לעקרונות השידור הציבורי, כאשר היא מגבשת את עצמאותה בענייני תוכן והודפת את הלחצים הפוליטיים.

שבירת המונופול

ההתפתחויות הטכנולוגיות, יחד עם התפישה השלטת המצדדת בכלכלת השוק החופשי, בתחרות ובהפרטה, הביאו בתחילת שנות התשעים להפסקת ההגמוניה רבת-השנים (1968–1993) של ערוץ טלוויזיה ציבורי-מונופוליסטי אחד בישראל.

כבר בסוף שנות השמונים, עם כניסתם של שידורי הכבלים, נעשתה ישראל חלק מכפר הטלוויזיה הגלובלי. הטכנולוגיה סיפקה ערוצים חדשים ואנשי הכלכלה יזמו עסקים שאינם מבוססים עוד על מימון ציבורי, אלא על הכנסות מפרסומת או מדמי-מנוי.

הערוצים הציבוריים החלו מפסידים צופים ויוקרה, ומצאו את עצמם לראשונה בתחרות על לבו של הצופה. "מדורת השבט" האינטימית המקומית היתה לתוכנית טלוויזיה אחת מני רבות, שעמדו לבחירת הצופים.

אבל המהפכה האמיתית, מבחינתו של הצופה הישראלי, התחוללה עם התחלת השידורים של ערוץ-2 המסחרי בנובמבר 1993. הטלוויזיה הישראלית, שנקראה מעתה "ערוץ-1", החלה מאבדת את הרוב השבוי שלה לטובת ערוץ חדש, מודרני, רענן, בעל פנים חדשות, עם פרסומות מקצועיות, שידור קצבי ומכוון למכנה משותף רחב, המביא איתו טעם של חו"ל, ובייחוד של אמריקה. הערוץ סחף עד מהרה את קהל הצופים והותיר את הערוץ הציבורי הכבד הרבה מאחוריו, מבחינת אחוזי הצפייה.

רייטינג היה מעתה שם המשחק. מהדורת החדשות בערוץ-2 היא יותר קלה לעיכול, קצבית, קצרה, פניה רעננות והכיסוי בה קצת יותר עממי. כאשר הרייטינג שלה עבר את זה של "מבט", התברר שהערוץ החדש הצליח להביס אפילו את ספינת הדגל של ערוץ-1.

השידורים בערוצים המסחריים בזמן צפיית השיא הם המפתח העיקרי להבדל. אלה היו בעיקרם בידוריים-פופולריים, וכללו הרבה שעשועונים, תוכניות אירוח ואופרות-סבון. אפילו הפרסומות המאוד מושקעות היו עניין חדש, שעורר התעניינות וסקרנות של קהל הצופים. המכובדוּת והכבדות של הערוץ הציבורי פינו את מקומן לערוץ קליל ומבדר, שכנראה נתן לציבור את מה שהוא רוצה. תוכניות האירוח הבידוריות של דודו טופז ודן שילון, השעשועונים של ארז טל ואברי גלעד משכו את חלקם הגדול של הצופים בטלוויזיה. ראוי אגב לציין, שתופעה זו אינה ייחודית לישראל, ויש לה מקום במידה זו או אחרת ברוב ארצות מערב אירופה.

משמעותה של החלטת הממשלה בדבר "שמים פתוחים" היתה יותר תחרות, ריבוי ערוצים מסחריים בטלוויזיה וברדיו, הפרטתו או לפחות צמצומו של השידור הציבורי, שאיפה להענקת רשיונות במקום קיום מכרזים, ומתן זכיונות לערוצים ייעודיים הממומנים מפרסומות.

המעבר לטכנולוגיה דיגיטלית, לשידורים ישירים מלוויינים, לצלחות ביתיות ולכבלים מאפשר את הפעלתם של מאות ערוצי שידור, וגם את קליטתם של ערוצי השידור הגלובליים שאין להם מגבלות של גבולות לאומיים, פוליטיים או גיאוגרפיים. המחשבה שעמדה מאחורי המדיניות הזאת היתה אמונה עמוקה בפעילות חופשית של כוחות השוק, אך ככל הנראה, גם התקווה כי ריבוי הערוצים יקהה את השפעתם של אמצעי התקשורת האלקטרוניים ויפחית מכוחם ומחשיבותם, בעיקר בתחומי החדשות וענייני היום.

מצב סכיזופרני

לכאורה, המצב החדש היה אמור לדרבן את קברניטי השידור הציבורי לנסח לעצמם פילוסופיית שידור חדשה. אך במקום זאת, נקלע השידור הציבורי למצב סכיזופרני: מצד אחד, לא רצו מנהליו לוותר על הצופים וניסו להשיג רייטינג גבוה ככל האפשר; מצד שני, הם היו כבולים למחויבות ציבורית לשידורים מתוקף החוק ובשל ההכרח שבהצדקת עצם קיומו של הערוץ. כדי למשוך יותר צופים ניסה הערוץ הציבורי את כוחו בשידורים בידוריים-פופולריים, אבל שגה פעמיים, מפני שבתחומים האלה הערוצים המסחריים יכולים ויודעים לעשות זאת יותר טוב, וגם מפני שאם יהיה ככל שאר הערוצים המסחריים, לשם מה הציבור צריך לממן אותו? שאלת הלגיטימציה של המימון הציבורי החריפה לנוכח חוסר היעילות, העייפות, המוראל הנמוך וכן עודף כוח-אדם, מחד, והידלדלותו של כוח-אדם יצירתי העוזב לטובת המתחרים המסחריים, מאידך.

מנהלי הערוצים הציבוריים חוששים שאם ישדרו תוכניות דלות רייטינג, ערוציהם עלולים להיעלם מן המפה. הדילמה, אם ננסח אותה בהקצנת-מה, היא בין "תן לציבור את מה שהוא רוצה" לבין "תן לציבור את מה שהוא צריך", כלומר, בחירה בין תרבות רייטינג מובהקת לבין גישה פטרנליסטית-אליטיסטית.

בד בבד עם שיטפון של ערוצים זרים, רובם אמריקאיים, בשידורי הכבלים והלוויין, הביא תהליך זה, במתכוון או שלא במתכוון, לרידודו של הדיון החברתי והפוליטי ולצמצום ניכר של היצירה המקורית.

פוליטיזציה

בישראל היו להידרדרותה של מערכת השידור הציבורית סיבות נוספות. אחת מהן היא ההתערבות הפוליטית הבוטה שבאה לידי ביטוי במינוי מנכ"לים של רשות-השידור, אשר הגיעו לתפקידם בראשית שנות השמונים היישר מלשכתו של דובר ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, ומאוחר יותר מלשכתו של יצחק שמיר. לפי אותו עיקרון, נתמנו ליושב-ראש הרשות והוועד-המנהל שלה דובר הליכוד וחבר מרכז הליכוד. גם בעבר היו המינויים של מנכ"ל הרשות ושל אנשי הוועד-המנהל מינויים פוליטיים, אך בכל זאת תפקידים אלה איישו לרוב באנשי מקצוע מתחום השידור.

בשל הפוליטיזציה המוגברת של רשויות הפיקוח, אין הוועד-המנהל מסוגל לפעול כמועצת מנהלים לכל דבר ועניין. במקום שיעסוק בקביעת מדיניות או אסטרטגיות תוכניות, ארגוניות וניהוליות לנוכח השינויים המתרחשים במפת התקשורת, מבטל הוועד המנהל את רוב זמנו בדיונים עקרים.

ההתערבות הפוליטית גרמה למחנק בתחום היצירה ולאקלים שאינו מעודד פריצות דרך מבחינת התכנים. יתר על כן, אפילו תוכניות שפותחו בשעתן בטלוויזיה הישראלית הממלכתית, כדוגמת "כלבוטק", נדדו למחוזות אחרים. התקציבים הוקדשו בעיקר לאחזקת המנגנון ולמימון פרויקטים חסרי תכלית, כמו ערוץ-33 או ערוץ הלוויין בשפה הערבית. להפקה מקורית-יצירתית של סדרות דרמטיות או סרטים תיעודיים נשארה הקצבה זעומה בלבד. הסיבות העיקריות לנפילתו המהירה של ערוץ השידור הציבורי בתחילת העשור הנוכחי הן בראש ובראשונה ניהול כושל, השמה של אנשים לא מתאימים וחסרי כל כשרון יצירתי – על-פי כל קנה-מידה אובייקטיבי – בתפקידי מפתח, כניעה מוחלטת לתכתיבים פוליטיים, איושם של מוסדות ציבוריים בבעלי תפקידים חסרי משקל והשפעה, המאופיינים בתפקוד לקוי. כל אדם בעל דעה עצמאית במערכת החדשות סולק, או עבר מרצונו לאחד הערוצים המסחריים.

כדי להבטיח את קיומה של רשות-שידור ציבורית חזקה ואיתנה, שתוכל למלא את תפקידה כפורום לאומי להחלפה חופשית של רעיונות ודעות, לשקף את התרבות והיצירה המקורית הישראלית על כל גוניהן ולהתמודד עם השינויים במפת התקשורת – רשות שתהיה ארגון יציב ויעיל, ובעיקר בעל פילוסופיית שידור שתגדיר מחדש את משימות השידור הציבורי בתחילת המאה ה-21 – צריכים לעמוד בראש מוסדותיה הציבוריים אנשים מן המדרגה הראשונה. מנהיגות מקצועית וערכית היא שם המשחק.

איבוד המצפן התוכני הוא גם נחלתה של הטלוויזיה החינוכית, המעורבת בשידור בערוצים המסחריים. הטלוויזיה החינוכית היא יחידה במשרד החינוך ובעלת ערוץ בכבלים (23). הרעות החולות שהיא סובלת מהן אינן שונות מאלה של ערוץ-1: עודף כוח-אדם, חוסר התעדכנות בטכנולוגיות חדשות, ייעוד עיקר הכספים ואמצעי ההפקה לתוכניות כמו "ערב חדש", במקום התמקדות בתכנים לימודיים-חינוכיים. בשל דרך התנהלותה הפסידה הטלוויזיה החינוכית את הלגיטימיות הציבורית שלה, והיא עומדת בפני חיסול. הציבור, ובעיקר הילדים והנוער, יהיה הניזוק העיקרי כתוצאה ממצב זה.

למערכת השידור הציבורי יש מחויבות עליונה להביא לציבור דרמות בהפקה מקורית, סרטי תעודה ודיונים, ובאמצעותם את הרעיונות וההתפתחויות בתרבות שלנו, במדע ובחשיבה החברתית והפוליטית. בשעה המסוכסכת וחסרת הקונצנזוס שבה אנו חיים, חייב השידור הציבורי לתרום לבניית ליבת הישראליות, כלומר, להציג בפני הציבור סוגיות מרכזיות כדוגמת תפישת היהדות כתרבות, מקומנו בין מערב למזרח, זהותנו התרבותית. האמצעי לכך הוא שידור איכותי, רלבנטי וחדשני, ללא קשר למספר הצופים בכל תוכנית ותוכנית. קנה-המידה הקובע יהיה מספר הביקורים בערוצי השידור הציבורי.

בעולם האינטרנט המהיר, שיש בו וידיאו ברמה הולכת ומשתפרת, אוטוסטרדת מידע, מאות ערוצים, צפייה בסרטים על-פי דרישה, עולם התקשורת המסורתי – כפי שאנחנו מכירים אותו היום – ילך וייעלם. ההתפתחויות הטכנולוגיות ישפיעו ללא ספק על עתידו של השידור הציבורי.

ישראל היא מדינה קטנה, רצופת משברים, בעלת שפה ודת ייחודיות, וזהותה התרבותית עדיין מצויה בתהליך של גיבוש ועיצוב. מדינה שאין בה קונצנזוס ביחס לנושאים פוליטיים, חברתיים וערכיים מהותיים; מדינה שעדיין נתונה לאיום קיומי מתמיד.

מדיניות השידורים יש לה חשיבות רבה בכל מדינה, אך בישראל זוהי חשיבות-יתר.

רשות-השידור בגדה באינטרס הציבורי בכך שהפקירה את התכנים. היא בגדה בקהל צופיה מפני שאיבדה את אמינותה וגילתה שיקולי דעת מוטים ומוטעים, ומפני שהיא מנהלת קרב הישרדות במקום להיאבק למען שירות האינטרס הציבורי בדרך הטובה ביותר. או-אז אולי היתה משכילה להבטיח את המשכו ללא הפרעות של הדיון הציבורי הפתוח, החופשי והנוקב בכל אורחות-חיינו – בתרבות ובמדיניות, בביטחון, בחינוך ובחברה, בכלכלה ובאמנות כאחד, משמשת מקור אמין למידע ולהבנת המתרחש סביבנו ומסייעת לגיבוש דעתנו בבואנו להצביע ביום הבחירות.

מחויבות לאיכות

יסוד קיומו של ערוץ ציבורי הוא ביצירת איכויות. את האיכות קובעת מערכת של השקפות ואמונות שמחויבות ציבורית בצדה, וכן רמה מקצועית גבוהה.

מודל השוק אין די בו כדי למלא את צורכי החברה, כלומר, ישנם תחומים חברתיים שאינם מתמלאים רק מן הדינמיקה של היצע וביקוש. רווח אינו קנה-המידה היחיד לתעשיית מדיה בריאה, יש צורך בתוספת של קריטריונים, כמו מהות התכנים והשונוּת: ריבוי גוונים תרבותי-חברתי. המרחב הציבורי הזה הוא מקור מרכזי למידע, ולכן יש לו משמעות מכרעת בכל הנוגע לתהליך הדמוקרטי. באופן בסיסי, מודל המרחב הציבורי מושתת על ראיית אנשים כאזרחים ולא כצרכנים; המופקדים על מרחב זה צריכים לשרת את האזרחים ולא לראות בהם מטרה פוטנציאלית כצרכנים.

טלוויזיה איכותית היא טלוויזיה שאינה פועלת רק על-פי נוסחאות ידועות מראש ומשדרת תוכניות אסקפיסטיות, לא-מחייבות, שאינן נחרטות בזיכרון. עליה לספק מגוון עשיר של התנסויות שיבטיח לה תפריט תוכניות רחב, אשר ישרת קבוצות רבות ככל האפשר בחברה. לא די בתוכניות אירוח, בידור ושעשועונים; צריך להפיק גם תכניות מעוררות מחשבה, שנויות במחלוקת, שיש להן איכויות סיפוריות אשר יעוררו אצל הצופים רגשות וסקרנות, תוכניות שהצפייה בהן תחייב מאמץ מסוים, שיש בהן חדשנות, מקוריות, הרפתקנות ולקיחת סיכונים; וכמובן, אחוז גבוה של הפקות מקור.

לפני למעלה מארבעים שנה אמר איש הטלוויזיה האמריקאי שהיה לאגדה, אד מורו (Ed Murrow):

"הכלי הזה יכול ללמד – כן, גם לפקוח עיניים – ואפילו לעורר השראה. אך הוא יוכל לעשות זאת בתנאי, שבני-האדם יחליטו להשתמש בו למטרות אלה. שאם לא כן, אינו אלא קומץ של חוטי חשמל ואורות מרצדים בתוך קופסה".

אצלנו אין רצון פוליטי שהשידור הציבורי יהיה איכותי, מגוון, מרובה רבדים, שהוא יקיים את השיח הציבורי, יביא את הדקויות שבהבדלי הדעות והמחשבות של ציבור מסוגים שונים. אצלנו הרצון הפוליטי הוא שהערוץ הציבורי יהיה כפוף לאינטרסים השלטוניים המיידיים. ההבנה שהערוץ הציבורי צריך להיות ממלכתי ולא ממשלתי, כלומר, ערוץ עצמאי לחלוטין מבחינת התכנים, ללא כל השפעה ממשלתית עליו – אבחנה זו קיימת בחוק, אבל לא במציאות. שקיעתו של השידור הציבורי פוגעת בריקמה העדינה והשבירה של הדמוקרטיה הישראלית, וזה אולי נזקהּ העיקרי.