ארץ אחרת

אישיותו של מוחמד מראח, שרצח במונטובאן ובטולוז שלושה "חיילים צלבנים" וארבעה "ציונים", בהם ילדים בני שלוש, שש ושמונה, מתחילה להצטייר באופן ברור. מראח, מסתבר, היה לוחם רגיל, איתן באמונתו וממושמע, של הג'יהאד העולמי. למעשה, הוא היה רגיל כל כך, שלאור הפרטים שמצטברים, והעדויות שעולות ומופיעות בכלי התקשורת, קשה שלא לחשוב שייתכן שהוא מהווה דוגמה עכשווית ל"בנאליות של הרוע", אם להשתמש בביטוי המפורסם של חנה ארנדט, אבל בנוסחתה ה"ירוקה", היינו האסלאמיסטית.

מראח – אשר במהלך ה"משא ומתן" המפוקפק שקדם למותו הסביר כי רצה "להפיל את צרפת על הברכיים" ושמצא "עונג אינסופי" ("plaisir infini") ב"להסתכל, לצלם, ולגעת" בקורבנותיו – מתגלה כמוצר מוצלח של אידיאולוגיה המחלקת את העולם בין הארצות אשר החוק האסלאמי כבר שולט בהן, לבין אלה שעדיין לא אוסלמו, ולפיכך הן בחזקת שדה קרב.

בגרסה זו או אחרת זוהי התורה שרכש מראח בדרום אפגניסטן, שם שהה ב-2010, ובעיראק ובאזורים של פקיסטן הידועים כמוקדי פעילות טליבאנית וג'יהאדיסטית, שם השלים את הכשרתו ב-2011, לאחר נסיעותיו אל האחים המוסלמים הסורים, הירדנים, ואף לישראל.

אם כך, אין מדובר כאן בניהיליסט בודד שפעל בטולוז, אלא במעצמה מסועפת שלמה – מעצמה הרואה את עצמה במלחמה. ולמרות זאת, קשה לקלוט את העובדות. אכן, המשבר העמוק שמסתמן בשיח הצרפתי נוגע ישירות בעצם הפנמת מצב מלחמה זה, בפרשנותו אך גם בהכחשתו, כאשר אחת השאלות הבוערות ביותר היא: הייתכן כי הג'יהאד כבר נמצא בין כותלינו? ואם כן, כיצד ועד כמה חדר לתוך הקהילות ממוצא ערבי?

כמובן, דיונים אלו אינם חדשים. ניתן לאתר את ראשיתם לפני כעשור, כאשר האלימות המילולית הפראנקופובית, הספוגה בהשפעות אסלאמיסטיות, התחילה להתפשט בזירה הציבורית; ובמקביל התברר כי האלימות האנטישמית הפיזית, שידעה התעוררות עזה מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, היתה באופן שיטתי מעשה ידיהם של מוסלמים. הנתונים הללו היו מהלומה קשה, והמשיכו להיות מעין אמת בלתי אפשרית, ולעתים מצונזרת, בקרב לא מעט ארגונים אנטי-גזעניים ובחוגים פוליטיים רבים. שהרי לפי התפישה שאומצה בזרמים אלו, המהגר (או הבן למהגר) נותר בצרפת קורבן לגזענות, וככזה הוא לא יכול ליצור גזענות בעצמו. יתרה מכך: בתור קורבן של "שנאה", מעשיו – כולל רציחות, במקרה של מראח – אינם אלא ביטוי של שאיפתו להשתחרר מגורלו המקופח.

עניין זה מסביר מדוע כל עוד יוחסו הרציחות של מראח לניאו-נאצי עלום, השתתפו כל הסיעות הפוליטיות הצרפתיות בהפגנות שאורגנו בפריז. שם, במהלך ההפגנות הראשונות האלה, חלק מנציגי השמאל הקיצוני, המפלגה הסוציאליסטית ואף פרנסואה באיירו, מנהיג המרכז ומועמד לנשיאות צרפת, מצאו הזדמנות לגנות את האווירה ה"גזענית" השוררת בצרפת של 2012.

"סטירה בפנים" – בביטוי חריף זה השתמש אריק זמור, אחד הפרשנים הבולטים של החיים הפוליטיים בצרפת, כדי לתאר את הרושם שעשתה זהותו של הרוצח: "רוב הארגונים האנטי-גזעניים, פרנסואה באיירו וכל מי שציפו לניאו-נאצי או למשוגע בסגנון הרוצח הנורווגי, היו מאוד שמחים להטיף מוסר על 'שחרורו של הדיבור הגזעני בצרפת' – רק שמופע תעמולתי זה נכשל בזכות הזריזות של החוקרים". זמור מתכוון לכך שמאז נודע כי מראח אינו מעריץ של לה-פן, וגם לא של סרקוזי, הזעזוע ממעשיו נעשה בכל יום מגוון יותר, וקולות רבים כבר מתנדבים לחפש להם הסברים.

הכחשה בפריים טיים

לוויכוח על האיום האסלאמיסטי יש השלכות רבות על ההוויה הצרפתית, על עתידו של המודל הרפובליקאי-חילוני וכמובן על מצבה של יהדות צרפת.

הקהילה היהודית השלישית בגודלה בעולם חווה בימים אלא חוויה אבסורדית, שבה היא מתמודדת עם ניסיונם של שחקנים פוליטיים שונים, ארגוני שמאל ואינטלקטואלים "אנטי-אימפריאליסטים" למיניהם, לנתח את פרשת מראח על רקע העבר הקולוניאליסטי של צרפת, או לאור הכשלונות במדיניות כלפי בני המיעוטים החיים בה והאינטגרציה החברתית שלהם.

כשלעצמו, העניין פשוט: אם מוחמד מראח אינו אלא "קורבן" של הגזענות הצרפתית, של ה"ניכור האזרחי" וה"יהירות המערבית", מותר להתייחס למעשיו כאל תגובה בעלת תוצאות מצערות בהחלט, ועם זאת לגיטימית ביסודה, או לכל הפחות, ניתנת להבנה.

הנרצחים בני הקהילה היהודית אינם עוד אפוא קורבנות של האנטישמיות החדשה – וזאת למרות אמירותיו המפורשות של מראח, שהצטער על ש"פספס" את היום הראשון לשנת הלימודים, משום שהיה יכול להרוג יותר ילדים יהודים, ושהספיק לקבץ את צילומי הרצח לסרט של 25 דקות, המשלב לדברי המשטרה "תמונות של הקורבנות בעת רציחתם, מוזיקה ופסוקים מן הקוראן – ומעתה הם אינם אלא "נזקים צדדיים" של מרד הרואה את ה"מנודים" וה"מקוללים עלי אדמות צרפת" קמים נגד ה"ממסד" הפושע. דעה זו, שנעשתה מקובלת בצרפת בדור האחרון, היא מה שאולי עודד את אביו של המחבל, מוחמד בנאלל מראח, לפרסם הודעה רשמית שקיבלה הדים עצומים בתקשורת, ובה הכריז על כוונתו להגיש תלונה נגד ה"מדינה הצרפתית" על הריגת בנו. ראוי, אגב, לציין כאן, כי מיד לאחר פרסום ההודעה, התייחס אליה פייר לוראן, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, במילים אלו: "בפרשה שכזו, את צערו של האב, ניתן גם להבין. אך כמובן, זה עניין פרטי שלו. אישית, אין לי פרשנות מיוחדת להביע על צערו של אביו של הבחור הצעיר הזה".

נוכח תגובות כאלה – תגובות שיהודי צרפת מקבלים כסימני סלחנות כלפי אויביה המוצהרים, כבלבול נבזה בין הקורבן לרוצחו הממשי וכעידוד פסיבי למעשי אלימות עתידיים – פרסם הפילוסוף שמואל טריגנו מאמר שזכה לתפוצה רחבה ונושא את הכותרת "הסינדרום הפתולוגי של צרפת". טריגנו מצביע על תופעת ה"מסך האידיאולוגי המונע כל התמודדות עם המציאות והמהווה מכשול בדרכו של המאבק הריאלי נגד האנטישמיות" ועל "התסריט האוטומטי והקונסנזואלי" אשר אפיין את הימים שקדמו לאיתור המחבל האסלאמיסט, ושלפיו "האנטישמיות לא יכולה לבוא מחוגים מוסלמים, אלא אך ורק מן הימין הקיצוני […] כאילו לא קרה כלום במהלך עשר השנים האחרונות".

אם כן, יהדות צרפת חווה מומנט מיוחד בתולדותיה; מומנט שבו "הכחשה בפריים טיים" מופעלת כלפי טיבן האנטישמי של המתקפות שהיא סופגת, כולל האירועים העקובים מדם האחרונים.

המאמר פורסם בגיליון מספר 64 של "ארץ אחרת": מדינת מעקב – המאגר הביומטרי ומאגרים אחרים. להזמנת הגיליון לחצו כאן