דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 ביוני 2003 | מהדורה 16

אני הערבי-הפלסטיני-העברי-הישראלי

איך זה להיות יהודי-ערבי במזרח התיכון, זאת השאלה, ולא איך זה להיות ערבי בישראל. המחזאי סלמאן נאטור בוחר להשתחרר מהגדרות הזהות הישנות ולעצב בעצמו את זהותו כמי ששייך לשתי התרבויות, הערבית-פלסטינית, מצד אחד, והעברית-ישראלית, מצד שני

סלמאן נאטור בהצגה "זיכרון", תיאטרון "אל סראיה, יפו.

בימוי אדיב ג'השאן, 2003

אחת השאלות הישראליות הנפוצות ביותר שאדם כמוני נתקל בהן לעתים קרובות היא "מה זה להיות ערבי בישראל", או "איך זה להיות ערבי בישראל". ואני צריך להתחיל את המשפט ב"להיות ערבי זה…".

השאלה הזאת הפסיקה להטריד אותי, היא גם לא מעצבנת אותי כי היא נעשתה טריוויאלית, היא כמו "מה נשמע?" ו"מה שלומך?", חסרת משמעות מרוב שימוש, וטובה כדי להתחיל בה שיחה.

בדרך-כלל מצפים ממך לשתי תשובות מנוגדות: שתאמר שזה בלתי אפשרי, או שזה קל ורגיל. ובכן, התשובה היא באמצע. זה מורכב, והמורכבות היא לא באישיות שלך אלא במציאות. אתה חי במציאות מורכבת והיא משליכה על הכול, על ההתנהגות, על החשיבה ובוודאי על הזהות.

נולדתי ב-1949. למעשה, אני תוצרת "כחול-לבן". נולדתי ב"מדינה היהודית", התחנכתי במערכת החינוך שהיא הקימה, וכשהייתי תלמיד בבית-הספר היסודי ביקש ממני מנהל בית-הספר לכתוב שירים לכבוד יום-העצמאות. למדתי באוניברסיטה העברית, גדלתי בתוך החברה הישראלית, 54 שנים אני ניזון מכל מה שהמדינה והחברה מייצרות, ובכל זאת שאלת האזרחות שלי עומדת בספק. גם אילו הייתי "מת" להיות אזרח של מדינת ישראל והייתי ממלא את כל החובות – ואני מילאתי את כל החובות בהיותי בן העדה הדרוזית – מדינת ישראל לא תכיר בי כאזרח מלא משום שהיא מדינה יהודית או "מדינתו של העם היהודי", כפי שהיא מגדירה את עצמה.

אני שייך לשתי התרבויות, הערבית-פלסטינית, מצד אחד, והעברית-ישראלית, מצד שני. במציאות הפוליטית יש התנגשות בין שתי הזהויות, עוד מאז 1948. זאת אינה התנגשות אינטלקטואלית או מילולית אלא פיזית, היא אלימה ותובעת קורבנות משני הצדדים. למעשה, המציאות הזאת צריכה להשתקף בי, בתודעתי ובאישיותי. מבחינה תיאורטית, ערבי בישראל הוא התגלמות הסתירה הזהותית, ולמי שמביט מבחוץ היא נראית כסוג של סכיזופרניה, פיצול אישיות.

זהו צירוף בלתי אפשרי בעיני מי שמתייחס אל המציאות ואל השתקפותה בתודעה במונחים של מלחמה או במונחים של שחור ולבן. או בעיני מי שרואה בתודעה רק השתקפות של המציאות, ושולל מהאדם את החירות לעצב את תודעתו למרות המציאות, ולפעמים גם בניגוד לה.

מבחינת המבנה התודעתי-תרבותי אני ערבי-פלסטיני וגם עברי-ישראלי (לא יהודי). הזהות הראשונה מוגדרת, מנוסחת ומובחנת. יש לה שורשים תרבותיים והיסטוריים עמוקים. יש בה רצף, היא דינאמית ומתפתחת. אני נולדתי אל הזהות הזאת כהמשך טבעי והיסטורי. התרבות הערבית-פלסטינית היא מרכיב בתרבות ערבית בת אלפי שנים וחולשת על גיאוגרפיה רחבה מאוד, מעיראק במזרח ועד מערב-צפון אפריקה, מלבנון בצפון עד תימן בדרום.

אני שייך מבחינה תרבותית למרחב הגדול הזה, אני ניזון ממנו. בהיותי אדם ששואף לשנות את הסביבה, לשפר אותה, אני רואה את עצמי שותף לשני תהליכים היסטוריים שמחלחלים במרחב הערבי: תהליך הדמוקרטיזציה ותהליך המודרניזציה של המזרח התיכון, או מה שאני קורא לו ה"מזרח הערבי".

אני נאבק למען הדמוקרטיזציה והמודרניזציה של המזרח התיכון לא רק בגלל היותי ערבי, אלא בעיקר מעצם היותי דמוקרט ומודרני בתפישת עולמי.

אני שואף למרחב ערבי חילוני, כי הערביות היא חילונית ביסודה והאיסלאם הוא רק אחד ממרכיביה, כשם שהנצרות והיהדות הן ממרכיביה. הערביות היא רב-תרבותית. במשך ההיסטוריה עיצבו והִפרו אותה תרבויות שונות ומגוונות: התרבות הפיניקית, האשורית, הכנענית, הפרסית, היוונית והרומית, וגם התרבות העברית והיהודית, לא רק בימי-הביניים אלא גם בתקופה המודרנית.

היותי עברי-ישראלי הוא עוד מרכיב בזהותי, המרכיב השני בעוצמתו ובנוכחותו. אני צרכן של התרבות העברית-ישראלית, ומשתמש בשפה העברית לא פחות מאשר בשפה הערבית. אני רואה קולנוע ותיאטרון ישראליים-עבריים, קורא בכל בוקר עיתון עברי ועיתון ערבי. טלוויזיה, רדיו, ספרים, מאכלים וכל מה שיש לישראלי-היהודי הממוצע יש גם לי, מהגפילטע-פיש ועד הקוסקוס, מחוה אלברשטיין ועד מרגלית צנעני, מביאליק ועד ארז ביטון.

אני גם שותף ליצירה העברית המתהווה בארץ, בכתיבה ובהשתתפות בחיי התרבות היומיומיים. זוהי התרבות שלי, שאין לה – כמו גם לתרבות הערבית – שום מעצורים בתוך תודעתי. במובן הזה אני הערבי-הפלסטיני-העברי-הישראלי. האם יש בכך סתירה או פיצול זהויות? לא. אדרבה, כל אחת משתי התרבויות מפרה את השנייה ומעשירה אותה. הקבלה המודעת הזאת של התרבות העברית-הישראלית שחררה אותי מתחושה של "בן מיעוטים" בחברה הישראלית. אני לא מרגיש מיעוט, לא במרחב הישראלי הקטן ולא במרחב הערבי הגדול. החלטתי לשחרר את עצמי ממה שהמציאות רצתה לכפות עלי, ועשיתי שלום עם האחר על-ידי קבלת תרבותו והסרת כל המחסומים ביני לבינו. האחר (העברי, הישראלי והיהודי) אינו עומד מחוץ לתודעתי אלא בתוך תודעתי ולכן אני חש מחויבות כלפיו; זוהי לא רק מחויבות תרבותית אלא גם חברתית וקיומית.

כל זה לא אומר שאני מוכן לקבל את הישראליות האחרת: הגלותית, הממסדית, הציונית, הכוחנית, האנטי-חברתית והאנטי-דמוקרטית.

בכל מדינה אחרת, כל מי שעבר את הדרך התודעתית הזאת פטור מכל שאלה בנוגע לזהותו, גם אם היה מהגר. בכל מדינה מתוקנת ודמוקרטית נותנים למהגר תקופה של חמש שנים כדי להתאזרח. אני לא מהגר, ובכל זאת אחרי יותר מחמישים שנה מתעוררות שאלות בנוגע לאזרחותי.

האם נוכחותי כאן לא מעמידה בספק רב את הקביעה "מדינה יהודית ודמוקרטית"?

בהיותי דמוקרט, אני שואף לחיות במדינה דמוקרטית. וכאן ברצוני למקד את הבעיה: הבעיה היא לא להיות ערבי, אלא להיות דמוקרט.

תהליך הדמוקרטיזציה של המרחב הערבי צריך להביא להעמקת הרב-תרבותיות, ותהליך המודרניזציה צריך להביא להתחברות המזרח הזה שלנו אל העולם כולו. ישראל תוכל להשתלב במרחב הזה אם יקבלו אזרחיה היהודים את רעיונות הרב-תרבותיות, הדמוקרטיה והמודרניזם.

זוהי חשיבה על שלום במונחים של שלום; אני מצפה שהישראלי-היהודי יחשוב באותם מונחים גם עלי ויעבור את כברת הדרך התודעתית שאני עברתי, לקבל את התרבות הערבית כמרכיב בזהותו התרבותית והלאומית.

איך זה להיות יהודי-ערבי במזרח התיכון, זאת השאלה, ולא איך זה להיות ערבי בישראל.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה