דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2007 | מהדורה 41

אפליה בוטה, ממוסדת ורשמית

עד מתי נתחנף לממסד האשכנזי כדי שיסכים לעשות לנו טובה ולקבל את בנינו ובנותינו המצוינים לישיבות ולסמינרים שלהם? כל עוד לא יהיו לנו מוסדות מצוינים ובעלי זהות עצמית שמכבדת את עצמה, וכל עוד יהיו הילדים שלנו בעלי דימוי עצמי נחות כל-כך שירצו להצטרף רק למוסדות אשכנזים שדוחים אותם, לא נצליח לצאת ממעגל הנחיתות. מנדל לופז מתאר ומנתח את תלאות המזרחים

והחוזרים בתשובה בחברה החרדית צילום: איל און. "איך נצליח לצאת ממעגל הנחיתות"?

למרות חוסר השלמות שבו, העולם החרדי הוא עולמי הרוחני והנפשי. כאדם שחונך על ברכי המסורת התורנית המזרחית ושואף להתקדם בדרכֵי הקדושה, אינני רואה מרחב אחר שבו אוכל לקיים את חיי משפחתי. בעיני, אפליית המזרחים הרווחת בחברה החרדית איננה בעיה מגזרית, שניתן לפתור אותה באמצעות טיפול קהילתי ממוקד בלבד. התופעה אמנם שכיחה וצורמת במיוחד אצלנו, אבל צריך לזכור כי ביחסה לחריגיה החברה החרדית היא מעין מיקרוקוסמוס של החברה הכללית, וכי הדימוי הנחות של המזרחי נוכח בחברה הישראלית כולה.

תחלואי חברת הרוב ותחלואי חברת המיעוט

יחסה של החברה החרדית למיעוטיה קשור לתפישתה את עצמה כאליטה ערכית, העומדת מעל כל הקבוצות האחרות בישראל. בדמיונו, הציבור החרדי רואה את עצמו עולה על קבוצות נערצות דוגמת אלה של הקיבוצניקים והמתנחלים. אלה בתורן טענו לעליונות ערכית-חברתית, ועם ירידתן נמסו הנרטיבים הגרנדיוזיים שלהן.

העולם החרדי משוכנע שאין הוא מוטה אחרי רעיונות שווא של לאומיות או משיחיות דתית או חילונית, ושבניו הם הממשיכים של ברית סינָי. כאשר בעולם כולו הפונדמנטליזם הנוצרי והמוסלמי נעשה מקור משיכה של המונים, וכאשר בארץ כל ילד יהודי שלישי הלומד בכיתה א' רשום בחינוך החרדי, הצגת החרדים את עצמם כאלטרנטיבה למחשבה המערבית בכלל ולמחשבה היהודית החילונית בפרט מתחילה להישמע הגיונית. דימוי עצמי הֶרוֹאי של עליונות ערכית בתנאים של עוני ומעמד בזוי מצליח בין השאר לאחד את השורות, ולמנוע את עזיבתם של צעירי הקהילה, שעלולים להתפתות לאורח החיים החילוני הקליל.

כדי שהחברה החרדית תוכל לזכות במעמד רם, הדבר האחרון שהיא צריכה לעשות הוא לקלוט רבים מבני המעמד הנחות. הדבר אינו רצוי לא לדימוי הפנימי ולא לדימוי החיצוני. ואם בני המעמד הנחות חודרים בכל זאת לתוך הקהילה, יש להימנע מלתת להם תפקידים מרכזיים או אפשרות להשפיע על אופיה של הקהילה, וצריך לצקת אותם ואת ילדיהם לתוך תבניות נוקשות כדי להתאימם לנורמות הרצוית. הדבר נכון בכל הנוגע למזרחים – שבינתיים הבינו שאין להם סיכוי ליהנות מייצוג פוליטי בממסד האשכנזי והקימו מערכת פוליטית משלהם – ולעולים חדשים ואפילו מוצאם בארצות-הברית. לאוכלוסיות האלה אין ייצוג פוליטי בממסד החרדי האשכנזי, וצאצאיהן אמורים להיעשות בתוך דור אחד לחרדים-ישראלים לכל דבר. כלומר, ילדיהם אינם זוכים להשכלה כללית מינימלית, ושאיפותיהם מנותבות לחיים המוקדשים כולם ללימוד התורה. אם הסלידה כלפי העולים החדשים נובעת מפער תרבותי, היחס למזרחים מושרש יותר, ויש לו ביטויים חמורים הגובלים בגזענות לשמה. חרדים מזרחים בני הדור השני והשלישי, שלמדו בישיבות האשכנזיות הטובות ביותר, אינם מתקבלים כשווים בין שווים.

בחיפושיה אחר לגיטימציה מחברת הרוב, מפנימה חברת המיעוט את הסטריאוטיפים של חברת הרוב ומעצימה אותם. משמעות הדבר היא שככל שקבוצה בזויה יותר בחברה הכללית, היא דחויה עוד יותר בחברת המיעוט. היחס המזלזל תקף כלפי המזרחים, ובעוצמה רבה עוד יותר כלפי הערבים והעובדים הזרים. אבל להבדיל מהחברה הכללית, בחברה החרדית לא נמצא את ההמתקה הממתנת בדמות התקינות הפוליטית הליברלית, ולכן האפליה בה בוטה, ממוסדת ורשמית. השיעור הזניח של יוצאי עדות המזרח בקרב האליטות הכלכליות, האקדמיות והאינטלקטואליות בארץ מעיד כי בשעה שהשיח הרשמי מדבר גבוהה-גבוהה על שוויון, האפליה משגשגת גם בקרבן. עם זאת, בחברה החרדית, האמת ניתנת להיאמר, המזרחים משלימים עם הקיפוח, ובמקרים רבים מצדיקים אותו כאילו הוא מעיד על נחיתות "אובייקטיבית".

שורשי האפליה

בסיפורי הגננות, כמו גם בשיחות המוסר ובדרשות ובכרזות התלויות ברחוב, חברת הרוב מוצגת כחברה מושחתת וחסרת ערכים, שמצליחה מבחינה חומרית בזכות הכוחניות שבה. לפי עמדה זו, אנחנו החרדים הננו המצפון של החילונים, ממש כפי שהיהודים היו המצפון הבלתי נסבל של הגויים. אנחנו מזכירים ליהודים השואפים להיות "גויים דוברי עברית" את האמת שהם בורחים ממנה, את האמת המאיימת עליהם יותר מכל, והיא שייעודו של האדם היהודי הוא להיות עובד ה'. כפי שהגויים שנאו את היהודים, כך הציונים משליכים על החרדים את כל חסרונותיהם שלהם ומאשימים אותם בכל דבר נבזה. החרדים הם בפיהם מתנשאים, מגזריים, אוכלי חינם, נצלנים, גזענים, מושחתים ואף מסריחים. ממש גלות בין יהודים.

כמו בחו"ל, גם כאן הקלילות של החיים בחברה הכללית מפתה את החלשים שבתוכנו. אך כאן אין לנו חומות: הרודפים סביבנו בשר מבשרנו הם. שותפים הם לנו בברית הגורל. החזון איש, ובעקבותיו הרב שך זצ"ל, קבעו כי רובם ככולם הם בבחינת "תינוקות שנשבו בין הגויים". הם חונכו בידי "מנהיגיהם הרשעים" ללעוג לדת ול"יהודים הפרימיטיבים" המסרבים להכיר "בקידמה המשחררת". אך בתוך תוכם הם נשמות ישראל טהורות, שחושקות בקירבה לתורה ולקדושה, אך מעדיפים להכחיש את ניצוץ האמת הפנימית שמהבהב בתוכם כדי לברוח מאחריות ומקיום המצוות. אותה אמונה תמימה, שלא פסה מן הלבבות, מיוחסת במיוחד למי שזכו לכינוי "בני עדות המזרח". כל חרדי אשכנזי יתאר אותם כחמים, אימפולסיבים ורגשנים, וכמי שבקלות הלכו שולל אחרי האידיאולוגים הציונים, שעקרו אותם מדרך ישראל סבא. אותה תמימות ילדותית כמעט, שהובילה אותם אל הציונות, מובילה אותם עתה חזרה למסורת. הציונים הבטיחו להם שאם יוותרו על עולמם הישן, יזכו במעמד חברתי ובשגשוג כלכלי. בינתיים הם הפסידו את ערכיהם המסורתיים ומעמדם החברתי היחסי לא שופר. הפרת החוזה הזה, שהמזרחים מילאו את חלקם בו (כלומר, ויתרו על תרבותם), התגלמה בסיסמת תנועת ש"ס "להחזיר עטרה ליושנה". ש"ס השכילה להבין את המצוקה הזאת, והטיפה להתנער מן הזהות השאולה שאינה מושיעה, ולחזור לגאוות הזהות המסורתית האותנטית.

וכך, המזרחים התמימים נתפשים בעיני העולם האשכנזי כחסרי עוגן אינטלקטואלי ושיקול דעת עצמאי. בעקבות הרצאות של מנהיגים כריזמטים הם עברו ללאומיות החילונית, ובעקבות שיחות מוסר של רבנים לא פחות כריזמטים הם חוזרים למורשת אבותיהם. הריגוש המלווה את ההתכנסויות התורניות הענקיות בהיכל הספורט יד אליהו או בקברי צדיקים יכול להפוך אוהד בית"ר ירושלים ממוצע לחסידו של גדול המחזירים בתשובה, הרב אמנון יצחק.

תולדות החרדיות הספרדית

בראשיתה היתה המובלעת החרדית אשכנזית ברובה. ב-1923 הוקמה אמנם ישיבת פורת יוסף, שממנה יצאו ראשוני רבני החרדיות הספרדית, אך היא נשארה תופעה שולית. ככלל, הציבור המזרחי לא התנגד למודרנה ולציונות. עם בואם לארץ נשלחו בני המנהיגים הרוחניים של קהילות המזרח לישיבות האשכנזיות המובילות, ושם הפנימו את עליונותה של הלמדנות האשכנזית, תפישה שלא התערערה עד היום.

אם עד ימי הרב סעדיה גאון במאה ה-9 לספירה 90 אחוז מהיהודים חיו במזרח, הרי שבמשך הדורות השתנתה המפה הדמוגרפית היהודית, וערב השואה היתה רוב יהדות העולם אשכנזית. מטבע הדברים, ובצל שקיעתו התרבותית של העולם המוסלמי ב-500 השנים האחרונות, רוב הפוסקים (אלה המוכרים בשם "האחרונים") חיו בארצות אשכנז. בישיבות הגדולות של הדורות האחרונים – ישיבות כמו פוניבז', חברון, סלבודקה, בריסק ומיר – שיטת הלימוד היתה מבוססת על דרך הלימוד האשכנזית ואיש לא הכיר את קומץ חכמי המזרח, שעל-פי רוב לא עסקו בפלפול תלמודי ישיבתי. אם כמה ליטאים למדו את קבלת הרש"ש, וכמה חסידים התבסמו מכתבי האור החיים הקדוש, אף אחד לא הכיר את כתבי רבני בגדאד, את שיטת הלימוד התוניסאית או את הפוסקים המרוקאים הגדולים הרב רפאל ברדוגו והרב יוסף משאש זצ"ל, שקומתם אינה נופלת מקומתם של גדולי הפוסקים האשכנזים.

וכך, בצל המפעל הכלל-ישראלי של דיכוי המסורת היהודית בכלל ושל דיכוי הזהות המזרחית-ערבית בפרט, הפנימו פרחי הרבנות המזרחים את נחיתותם התורנית והתרבותית. בישיבות האשכנזיות הם למדו ללבוש את החליפה האירופית השחורה הקצרה, לענוב עניבה צבעונית ולחבוש את המגבעת הליטאית הייצוגית. אלה הם התלמידים והאברכים שנעשו לימים, בגיבוי הרב שך, למנהיגים של תנועת ש"ס.

היחס לחוזרים בתשובה

לאחר מלחמת יום הכיפורים, ועם התערערות הנרטיב הציוני הקלאסי, החרדים החלו לתקוף חזיתית את האידיאולוגיה השלטת. מאז, אלפי חוזרים בתשובה, ובתוכם עשרות אלפי מזרחים המבקשים להקפיד הקפדה יתרה במצוות, החלו להתדפק על פתחי הקהילה החרדית ודרשו להצטרף אליה. לפי התפישה החרדית הדואלית, עצם העובדה שהם רוצים להשתלב בחברה החרדית מצביעה על הנחיתות שלהם.

שאלתי את ילדי, הלומדים בחינוך החרדי האשכנזי, מה הם חושבים על החוזרים בתשובה. תשובותיהם הפשטניות משקפות את הדעה הרווחת: "החוזרים בתשובה באים בדרך כלל ממשפחות הרוסות ומחפשים מסגרת חמה שתקבל אותם ותתמוך בהם". "בדרך כלל הם אנשים חלשי אופי, שמחפשים מסגרת שבראשה עומדת דמות אבהית חזקה שיש בפיה תשובות ברורות לשאלותיהם על משמעות החיים". הרעיון שאדם עשוי להיות מאושר גם אם הוא חילוני, או שגם אדם שאינו נתון באבדון קיומי עשוי לחפש ממד רוחני-דתי לחייו, הוא בלתי נתפש בקרב בני החברה החרדית בפרט ובחברות שרואות את עצמן כמובלעות נרדפות בכלל.

אכן, חוסר היכולת להכיל את האחרות מובנה בתפישה החרדית. עד כמה ניתן לסמוך על אדם שהמיר את דתו או את עולמו התרבותי? האם זהותו החדשה בת קיימא, או שמא יחזור לסורו? "לא דומה כד שנשבר ותוקן לכד שמעולם לא נסדק", ציטט בני הבכור כדי להצדיק באמירה הגיונית וחסרת נימה אישית את סלידתו מחייזרים משונים אלה. החוזרים בתשובה מביאים כל מיני רעיונות מעולמם הקודם, והחברה השמרנית מזהה אותם בחשש ובעין חשדנית.

דמותו של החוזר בתשובה ממלאת פונקציה חשובה ביותר בעולם הדתי. אחרי הכל, הוא זה שמאשר את צדקת דרכנו. ובכל זאת, מעמדו ירוד ביותר. כיצד לא נתמה על קנקנו של המטייל מהודו שהפך בתוך לילה לחסיד ברסלב ולובש עתה את הבגד הירושלמי המסורתי? איך אפשר שלא להביט בספקנות על חסיד ה"נ-נח" הקופץ בצמתים מתוך קרבתו לתורה? עבור קהילת המיעוט, המקבלת לגיטימציה ממבטה של קבוצת הרוב, חברים חדשים מסוג זה לא תורמים לשיפור מעמדה הקולקטיבי ומאיימים על צביונה, ולכן אפשר להבין מדוע הם נדחים.

עם זאת, קליטתו של בן המעמד הגבוה החוזר בתשובה מיטיבה עם הדימוי העצמי של בני המיעוט. ה"קיבוצניקים", ה"טייסים" ו"המדענים" התקבלו בזרועות פתוחות דווקא בגלל שבאו מקבוצות העילית המתחרות. הם זוכים להערכה משום שהגיעו אל שמירת המצוות מתוך חשק אמיתי בתורה, ולא בגלל סבל גשמי או רקע מפוקפק. רמת הבגרות הנפשית של המועמד ממלאת תפקיד מרכזי בקבלתו או בדחייתו: מי שמשכיל להבין את מגבלותיה של החברה החרדית, ואינו מתעכב בתהליך חזרתו בתשובה בשלב האידיאליזציה (כאילו כל ברנש חרדי מיישם בפועל את הערכים הגבוהים שכתובים בספרי מוסר) או בשלב הרומנטיזציה (כאילו החברה החרדית נקייה מסכסוכים ומיחסי כוח), יתקבל ביתר קלות. אם הוא מקפיד על הופעה והתנהגות נורמטיביות, ובנוסף הוא בעל משמעת עצמית ובעל יכולת למידה תלמודית ויכולת התבטלות, הוא יצליח להשתלב בקהילה, לפחות בחיי היומיום, ויזכה להערכה ואף להערצה.

המצב מסתבך כשמגיע הזמן לשדך את הילדים. בכל זאת, מדובר בכתם באילן יוחסין, ובחברה מסורתית היררכית לא מקובל לשדך מין בשאינו מינו. אבל בכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ולכן נמצא בנות של חוזרים בתשובה עשירים ששודכו לבני תלמידי חכמים, כמו גם חוזרים בתשובה שהיו לעילויים ולכן שודכו לבנות של מיוחסי החברה. חוץ מחסידויות חב"ד וברסלב, הטמיעה בעולם החסידי נדירה, ואם היא מתרחשת, החוזרים בתשובה נטמעים טמיעה מוחלטת. פעם, כשהלכתי בשבת בבוקר עם אורח חוזר בתשובה בתחילת דרכו, פגשנו את אשתו של אחד האדמו"רים הירושלמים החשובים. היא עודדה את האורח להעז לעבור באופן מלא לעולם התורה, ובהזדמנות זו התוודתה: "תראו את גדולתה של התשובה. אני עצמי נולדתי בקיבוץ של השומר הצעיר וזכיתי לשאת את נצר החצר בעצמו".

כרוניקה ידועה מראש

יש להודות על האמת ולתאר גם את הקשיים האובייקטיביים שעומדים בפני החברה האשכנזית הקולטת ובפני המזרחים המבקשים להיקלט בתוכה. בשנים הראשונות של תנועת התשובה היו רבים מבין המתחרדים בני משפחות חלשות, שלא הצליחו להשתלב בחברה הכללית וביקשו מסגרת תומכת אחרת. ה"מחזירים בתשובה", בלהט מלחמתם בשאפתנות החומרית החילונית, לא עודדו במיוחד הישגיות לימודית, התקדמות חברתית ורכישת מיומנויות למידה. להיפך: הם הדגישו את ערך התמימות, ההסתפקות במועט, ההכנעה, ההתבטלות והוותרנות: קוקטייל המבטיח את הנצחת הסדר החברתי הקיים.

להבדיל מהחוזרים בתשובה האשכנזים, שהפנו את גבם לעולם החילוני, המזרחים ש"התחזקו" שמרו על הקשר עם בני משפחתם המורחבת, המסורתית והפחות מסורתית. הדבר גרם לבלבול בזהותם ופגם מאוד בחינוך ילדיהם. אלה דבקו באורח החיים הקודם – כמו צפייה בטלוויזיה – שלא תאם את אורח חיים החרדי. כאמור, רבים מהם באו משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. הם היו חסרי הרגלים בסיסיים כמו תקשורת בין-אישית תקינה, ניהול זמן וניהול תקציב. מכיוון שהביטויים של תרבות העוני אינם נעלמים בתוך רגע בזכות קבלת אורח חיים דתי, מטבע הדברים, מנהלי המסגרות החינוכיות הטובות נמנעו מלקלוט תלמידים מרקע מזרחי.

לא רק הסטריאוטיפים והסלידה מן הזר והשונה הקשו על השילוב של בני החוזרים בתשובה המזרחים במסגרות האשכנזיות האליטיסטיות. גם הפער התרבותי הקשה על כך. בשעה שהילד האשכנזי חוזר עם אביו האברך על לימודו, בנו של החוזר בתשובה מוצא את עצמו מבודד וחסר אונים. ילד כזה, אם אינו גאון, יתקשה לעמוד בקצב הלימוד. וכך, הילדים המזרחים מתנקזים לכיתות החלשות ולהקבצות הנמוכות בבתי הספר האשכנזיים, או לבתי ספר חלשים שאינם מעודדים הישגיות. הבעיה מסתבכת כאשר המתבגר המתקשה בלימוד גמרא מבין כי אף בציבור החילוני הרחב לא יוכל לחפש את עתידו המקצועי, שכן הוא חסר ידע בסיסי ומיומנויות יסודיות. גם אם הוא תלמיד טוב נעשה לו ברור יותר ויותר, שאפילו ישתדל ויקדיש את זמנו ללימוד, סיכויו להשיג עמדה של רב, דיין או ראש ישיבה הם אפסיים. הסיפור העצוב ביותר הידוע לי קשור לחוזרים בתשובה ששלחו את ילדיהם למסגרות חסידיות ששפת הלימוד שלהם היא יידיש. צאצאיהם, במיוחד בעלי השמות מזרחיים, הודחו או לא קיבלו מענה לימודי וחברתי הולם. בגיל 15-13, אחרי שנים של חוויית כישלון ושעמום בספסל בסוף הכיתה, בני נוער אלה נושרים בהמוניהם מתלמודי התורה לרווחתם של כל אנשי צוות ההוראה. ללא ידיעת אנגלית, חשבון ולפעמים אף קריאה רהוטה, חלק מהם מתגלגלים לעבריינות זעירה ואף חמור מזה.

קווים של אפליה שגרתית ממוסדת

בימי הרישום לסמינרים (בתי ספר תיכוניים לבנות), אחרי שנים של חינוך לתמימות ולעבודה לשם שמים, הרגישו בנותי לראשונה ובאופן בוטה את הצביעות ואת הגזענות. "שמעתי על זה כבר קודם, אך הפעם ראיתי זאת במו עיני", אומרת בתי. "חברותי האשכנזיות, שהיה להן ממוצע שבעים, התקבלו לסמינרים הטובים ללא מאמץ, ואילו אני, עם ממוצע של מעל מאה והמלצות מכל צוות המורות, נדחיתי פעם אחר פעם על בסיס תירוצים אומללים. אם זכות אבותי לכאורה לא עמדה לי בסמינר, כנראה שהיא כן עמדה לפני בורא עולם, כי בסוף, כשהתברר שכל 'המקושרות' כבר מצאו מקום, עשו לי חסד וקיבלו אותי. כל הבנות שלא התקבלו לשום סמינר היו ללא יוצאת מן הכלל בעלות שמות מזרחיים, ובתוכן היו תלמידות עם ציון 'ראוי לשבח' בהתנהגות והישגים לימודיים גבוהים ביותר".

הרב אלישיב שליט"א פסק אמנם, שיש לשאוף לקבל לסמינרים הטובים, שהם כולם אשכנזיים, 30 אחוז בנות מזרחיות, אך הן שבות ונדחות. על פניו נראה כי אפשר לפתור את הבעיה באמצעות הקמת סמינרים טובים עבור בנות מזרחיות, אבל אפילו סמינרים של בית יעקב (למשל, בנות אלישבע בירושלים), שהוקמו מלכתחילה עבור התלמידות המזרחיות הטובות, אינם קולטים למעלה מ-30 אחוז בנות מזרחיות. לדברי מנהליהם, אילו הגדילו את שיעור המזרחיות, היתה יוקרתם נפגעת וגם בנות מזרחיות היו מואסות בהם. הדבר נראה כמתבסס על שמץ של אמת: בינתיים, ובנסיבות הקשורות קצת בתסביכי "הפנמת הדיכוי" וקצת בדינמיקה של תחרות, המסגרות המזרחיות השואפות לאליטיסטיות אינן מצליחות למשוך את הבנות המזרחיות הטובות ביותר.

אם קשה להתקבל כתלמידה, ברור שאין כמעט סיכוי להתקבל כמורה בסמינר שהמשרות הפנויות בו מעטות ביותר, ושמורות לבנות ולאחיות ולגיסות ולכלות של צוות ההוראה הקיים. אומרת בתי: "גם בסמינר שלי זה נראה כך. מורתי לכימיה היתה דודתה של המחנכת שלי, ומורתי לגיאומטריה היתה בתה של המנהלת. המורות המזרחיות נדירות. המקום היחיד שבאופן עקבי מוצאים בו מורה מזרחית הוא ברישום". והיא ממשיכה: "גם בענייני שידוכים, אין הבחורים מעוניינים בבחורות מזרחיות וחוזרות בתשובה. אפילו כאשר המשפחה מעולה ביותר והבת מצוינת. זה שחברותי האשכנזיות הטובות ביותר אף פעם לא הציעו לי את אחיהן לשידוך הוא דבר בהחלט לא נעים. אבל מה לעשות, מדובר בעניין של ביקוש והצע, ועסק פרטי בין אנשים פרטיים. הדבר כה נפוץ, שהרב עובדיה יוסף שליט"א פסק, כי אם יוצע בחור אשכנזי לבחורה מזרחית יש לדחות את ההצעה שכן ודאי יש בבחור מום".

כידוע, שם משפחה מעיד לעיתים קרובות על מוצאו של האדם, ובעולם החרדי אדם הנושא שם מזרחי לא יתקבל בנקל למסגרות חינוכיות אשכנזיות או לעבודה בעמדת ניהול. לכן ראה ראש ישיבה של חוזרים בתשובה לפסוק לתלמידיו, שאם קשה לאדם לרשום את ילדיו במסגרת חינוכית בגלל קושי זה, עליו לשנות את שם משפחתו לשם אשכנזי. אבל אז מתרחשים אבסורדים, כמו הסיפור שנודע לי עליו באלול האחרון: אב רשם את בנו לתלמוד תורה אשכנזי ברמת בית שמש, וקיבל את הפתק הבא: "הורה יקר, אמנם הילד אשכנזי לכל דבר, אך העובדה שאבא של אשתך ספרדי מונעת מאיתנו לקבל את בנך לתלמוד התורה שלנו".

האם הישועה תבוא מהפוליטיקאים? הנציגים הפוליטיים של המזרחים החרדים נוהגים במכוניות פאר כאילו הם רוצים לפצות על דימוים העצמי הנחות. מבחינת פעולתם הפוליטית הם מנציחים את הריבוד החברתי. הם דואגים לאינטרסים שלהם ושל החברים שלהם יותר מאשר לאינטרסים של בני המגזר שהביא אותם לפסגה. שפתם משקפת את רמתם התרבותית הרדודה, ותכניה מביעים בכיינות, קיפוח והאשמה. כדי לגרום לשינוי המצב, נדרשת מנהיגות פוליטית חרדית מזרחית ברמה גבוהה ביותר, וזאת לא נראית באופק.

סוף דבר

עד עכשיו תיארתי את ביטויה של האפליה השגרתית ברחובותינו. אך כמו שלימדו אותנו רבותינו, החיסרון הוא קודם כל בנו. עד מתי נתחנף לממסד האשכנזי כדי שיסכים לעשות לנו טובה ולקבל את בנינו ובנותינו המצוינים לישיבות ולסמינרים שלהם? כל עוד לא יהיו לנו מוסדות מצוינים ובעלי זהות עצמית שמכבדת את עצמה, וכל עוד יהיו הילדים שלנו בעלי דימוי עצמי נחות כל-כך שירצו להצטרף רק למוסדות אשכנזיים שדוחים אותם, לא נצליח לצאת ממעגל הנחיתות. הרב עובדיה שליט"א בחר בפיתוח "גאוות יחידה" נגדית, עם זהות מוחצנת במקצת, וייתכן שהדבר בלתי נמנע כשלב ראשוני של מאבק בנחיתות תרבותית. אבל הגדרת עצמנו מתוך שלילת האחר מצמיחה שיח של קורבּנוּת ושל התנשאות, שלא תואם את דרך התורה. נצטרך דרך אחרת. בהווה, כאמור, לא רואים מנהיגות מתאימה, אבל כשמתבוננים בישיבות שונות, רואים ניצנים של זהות תורנית ספרדית שמתחילה להתגבש, ואולי מכאן תצמח לימים מנהיגות ראויה.

מנדל לופז הוא שם בדוי

המאמר המלא פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מס' 41: "העגלה המלאה: החרדים ומחיר ההצלחה".לחצו כאן. להזמנת הגיליון

מנדל לופז הוא שם עט של כותב חרדי שמעדיף להישאר אנונימי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה