דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 ביוני 2001 | מהדורה 04

ארוכה הדרך הביתה

הטרנד האתני במוזיקה באמריקה גורם לישראלים צעירים, שבארץ עשו מוזיקה בהשראת פאנק בריטי ורוק אמריקאי, להבין את הקסם שבזרותם. כשהם רחוקים מישראל, הם מגלים לפתע את שורשיהם היהודיים

ענת פורט: "ככל שאני יותר זמן רחוקה מישראל,

אני יותר נמשכת למשהו שקשור ליהדות"

קהילת האמנים הישראלים בניו-יורק מתעבה מרגע לרגע. חלקם אנשים שכבר הקליטו, השמיעו, הציגו, עיצבו בארץ ובאו לנסות את מזלם כאן, בארצות-הברית, חלקם באו להתחיל כאן קריירה וחלקם אנשים שזוכים לכבוד ולהערכה בסצינת האמנות המקומית. אך כולם, וזה אולי ההבדל הגדול בין החיים בניו-יורק לחיים בארץ, עסוקים. לא כולם מתפרנסים מהאמנות אך כולם בלי יוצא מן הכלל, בכל רגע נתון, נמצאים בשלב חשוב כלשהו ביצירתם. ניו-יורק סובלנית כלפי חולמים מן הסוג הזה, אף אחד כאן לא ציני ביחס לשחקנית שכותבת מחזה וממלצרת בבר אופנתי. האווירה הזו משמשת קרקע פורייה, וכולם באמת עסוקים.

אז אמרנו, עסוקים. אך עסוקים במה?

את המושג "יתרון יחסי", שבטח המציאו אותו בקורסים לשיווק בקולג'ים אמריקאיים, הישראלים כאן מפנימים מהר. וכך, ניתן למצוא רוקיסט ישראלי מלב שינקין, שמקורות ההשראה ליצירתו בארץ היו פאנק בריטי ורוק אמריקאי, מופיע במועדון חשוך, קורע את הגיטרה ומקשט באלמנטים מזרחיים. או שחקן ישראלי, שבא לאודישן לסדרת טלוויזיה אמריקאית, ולא מחביא את המבטא הזר באנגלית (אף על פי שהוא מאומן בכך).

אמנים ישראלים הבינו את הקסם והאקזוטיות הטמונים בזרות, ובמקום להיאבק בשורשיהם, הם מבליטים אותם עתה כאמצעי שיווקי.

נויה עינב, שחקנית ישראלית:

אני פה שש וחצי שנים וזה קורה אחרי ארבע שנים בערך, את מרגישה שאת נטמעת, את מחפשת דברים שייחדו אותך, את מתחילה לשכוח ורוב האנשים לא רוצים לשכוח.

הם לא רוצים לשכוח את החום האנושי, את השפה, את הבדיחות ואת ההקשר החברתי שהיה בארץ ובמלים אחרות, את תחושת השייכות. ניו-יורק היא עיר שבה בו-בזמן לאף אחד אין ייחוד ולכולם יש, כולם שייכים ולא שייכים בה-בעת. יש כאן הרבה מהכול, ישראלים, ברזילאים, צרפתים וכו', וכל אחד מגדיר לעצמו באיזו מידה הוא מבקש לשמור על זהותו המקורית ובאיזו מידה הוא מבקש להיטמע. הגדרת הזהות המקורית היא שלב ראשון בדרך למאזן האישי הנכון בין היטמעות לבין שמירה על הייחוד. אמנים ישראלים, כדרכם של אמנים, מתמודדים עם השאלה כיצד לבטא ביצירתם את הרצון הזה לזהוּת. וכמה נוח וטוב שהחזרה לשורשים האתניים היא הדבר הטרנדי ביותר באמנות של השנים האחרונות.

אלון כהן, לשעבר חבר בלהקת נושאי-המגבעת, ורע מוכיח, לשעבר חבר בזקני-צפת ומפיק מוזיקלי, הפיקו ביחד דיסק בניו-יורק בשם "סליחות", מוזיקה עם השפעות יהודיות חזקות. עובדה זו מפתיעה בהתחשב בסגנון יצירתם בארץ, אך אינה מפתיעה לנוכח התהליכים שעוברים על חלק מהיוצרים הישראלים כאן.

בבית-כנסת רפורמי

ענת פורט ניגנה בארץ פסנתר קלאסי. אהבתה לאלתור ולקומפוזיציה הביאה אותה לניו-יורק, ללמוד בוויליאם פטרסון קולג', אבל כששמעה ג'אז לא הרגישה שהגיעה "הביתה".

ענת:

כשיצאתי מבית-הספר יכולתי להמשיך לעשות את הכול. הייתי פרילנסרית, היו מתקשרים אלי לכל מיני סוגים של עבודות, ואז חשבתי אם לתת לרוח לסחוף אותי לכל הכיוונים או לנסות להתמקד.

כאמנים צעירים רבים, ענת גרה בברוקלין ואחת מהעבודות שלקחה לפרנסתה היתה ללוות בנגינה תפילות ושירה בבתי-כנסת רפורמיים.

ענת:

בהתחלה לחלוטין התייחסתי לזה כאל עבודה, לא רציתי להיות שם דקה מיותרת. אבל עם חלוף הזמן התחלתי לגלות דברים שאני מתחברת אליהם מוזיקלית, וגם גיליתי שדי כיף להיות שם.

החזן שעימו ענת מופיעה בבית-הכנסת הרפורמטיבי (הכלאה בין רפורמי לקונסרבטיבי) 'בית ראשון' מושך קהל של 1,500-2,000 איש בחגים. נראה שבנשמתו הוא קרוב יותר לאלוויס פרסלי מאשר לסטריאוטיפ של חזן. הוא מנגן בגיטרה ומלהיב את הקהל בעיבודי ג'אז ורוק לשירי שבת שבהם ענת וקבוצת נגנים נוספת מלווים אותו, הוא רוכב על אופנוע כבד ופעם אפילו נכנס איתו לבית-הכנסת והעלה אותו על הבמה בשעת הופעה (ולמי שדואג, באותו אירוע הסתירו את ספרי הקודש מאחורי וילון). ענת מלווה אותו בנגינה מאולתרת גם בשעת התפילה.

ענת:

מה שקרה ועדיין קורה יותר ויותר זה מין תהליך שהוא גם אישי וגם מוזיקלי. ככל שאני יותר זמן רחוקה מישראל אני יותר נמשכת למשהו שהוא, הרבה יותר מבפנים, קשור ביהדות.

היא מופיעה בשנתיים האחרונות עם הרכב משלה ברחבי ניו-יורק. הנגינה בפסנתר מאפשרת אלמוניות מסוימת, אך ענת מספרת בין הקטעים המוזיקליים על ההשפעות ועל החברים מישראל, וגם אנקדוטות משם. באחת ההופעות האחרונות, במרתף של מסעדה בגריניץ' וילג', היא ניגנה עיבוד ל"עושה שלום" וכשהציגה את הקטע אמרה: זהו עיבוד לנעימה יהודית, וזה המעט שאני יכולה לעשות במעמדי לטובת המצב בישראל.

ענת:

גיליתי שהדברים שאני כותבת, מוזיקלית יש בהם המון השפעות יהודיות. אם פעם כתבתי ג'אז, עכשיו זה דברים אחרים. גיליתי כל מיני דברים שנוטים לשורשים שלי במוזיקה שלי. זה לא שהפכתי לנגנית כליזמר, אלא לא התעלמתי מדברים שהופיעו.

תהליכי היצירה והצמיחה האמנותית האישית, בשילוב עם הטרנד האתני ששטף את כל העולם, נותנים לאמנים הישראלים כאן קרקע פורייה להיבנות עליה. בעבר תהליכים אלו, אם הם אמנם קרו, נותרו במגירה הפרטית של היוצר עצמו; כעת יש עידוד ולגיטימציה לחיפוש ולהוצאתם לאור.

נויה עינב:

לאמן ישראלי יש הרבה יותר מה למכור בתור שלמה בר מאשר בתור משינה. בכל העולם זזים לאתני, וזה גל שאפשר לרכוב עליו. ההגדרה של אמריקאים לאתני שונה, פה אף אחד לא מבין את ההבדל בין זהבה לאום כולתום לדורית ראובני. כל דבר שבארץ היית שומעת בתחנת דלק נחשב פה אתני, ואת שומעת את זה בחנויות בגדי מעצבים בסוהו.

האמנים הישראלים לא פועלים בלימבו. גם אמנים אמריקאים מובילים עוברים לאתני, מחפשים מקור וזהות. פרי פארל, לשעבר מנהיג להקות הרוק המצליחותJane's Addiction וPorno for-Pyros ואחד ממייסדי פסטיבל הרוק החשוב בצפון אמריקה Lollapalooza , שרגיל להופיע בפני איצטדיונים מלאים מגובה בכמה מנות סם, מופיע עתה בתור די.ג'יי. פרץ וחוקר באמצעות מוזיקה אקספרימנטלית את שורשיו היהודיים. בפורים הוא הופיע בתחפושת במועדון הפופולרי 'מקור', ומתח את גבולות המושג עדלאידע לגבהים חדשים. 'מקור' נפתח לפני כשנה וחצי, והוא ממוקם ברחוב שישים ושבע, קרוב לסנטרל פארק. זהו מועדון שפועל תחת ההגדרה "המרכז החדש לתרבות בניו-יורק – מקור – שותפות לחיים יהודיים" (New York's Newest Center for Culture – Makor – The Partnership for Jewish Life ), ומאגד בתוכו פעילות תרבותית מכל הסוגים, בראשה הופעות מוזיקליות, סרטים, תערוכות והרצאות. 'מקור' משמש במה לאמנים ישראלים שמגיעים לעיר, ולאמנים מקומיים שפועלים בתחומים שונים. כמות הקהל המעודכן והמתוחכם שהוא מושך ורבגוניותו מוכיחים שיש עדנה לחיפוש זהות ושורשים, שכן באמריקה, על-פי מיטב עקרונות הקפיטליזם, שום דבר אינו מתקיים אם אין לו הצדקה כלכלית. האם התרנגולת, במקרה זה הבמה שמאפשרים מועדונים בעיר, מייצרת את הביצה, במקרה זה הפופולריות של השורשיות, או להפך? התשובה לא ממש משנה. בשורה התחתונה, עבור אמנים ישראלים, העובדה שיש היכן להקרין סרט תיעודי בנושא יהודי (בכל עיר חשובה בארצות-הברית צמח בשנים האחרונות פסטיבל סרטים יהודי) או היכן להעלות מופע מוזיקלי בסגנונות משולבים, לחקור את מקורותיהם ולהבליט את זרותם, יכולה אפילו להשתלם.

ענת פורט:

מבחינה מסחרית, ברמת העיקרון אני חושבת שזה דבר טוב. כל הזרמים האלה נותנים איזושהי לגיטימציה למין שילוב סגנונות. זה משהו שקורה גם בארץ, אבל פה זה יותר קל וזה מתקבל מאוד בברכה, שמשלבים דברים. זה לגיטימי להביא את השורשים שלך.

אך ישראל אף פעם לא היתה, ואינה גם היום, שם סקסי להתהדר בו ולכן כמו ישראל עצמה, האמנים כאן שואבים ממקורות שונים, יהודיים, מזרחיים ואחרים, כל אחד בדרכו. הם מגלים שצריך ללכת אחורה כדי ללכת קדימה. כאן, בארצות-הברית, דווקא רחוק מהבית, הישראלים מחפשים ביצירתם להתחבר למרכיבים השונים בזהות שלהם. הזרות והמרחק מגדירים את הזהות הזו בעבורם. עליהם ללכת רק צעד קטן נוסף קדימה כדי לשלב זאת במוזיקה או בכל עבודת אמנות אחרת, בעוד שבארץ, כדי לעסוק בשורשי הזהות נדרש מעשה קיצוני כמו חזרה בתשובה, התעמקות בהיסטוריה הישראלית והיהודית שנחשבת למעייפת ברוב חוגי האמנות, או חציית קווים קולנית מרוק למוזיקה מזרחית. בישראל האלמנטים השונים כמעט ולא מתקיימים ביחד, שילוב הסגנונות אינו מתקבל בפתיחות כזאת, וזה תהליך שספק אם היה קורה באותה עוצמה לאותם יוצרים בארץ.

ענת פורט:

פה אף אחד לא מכיר אותך, ואם תיכנסי לבית-כנסת לאף אחד זה לא יזיז. זה לא שמישהו יגיד לך: מה? חזרת בתשובה? יש מעלות לריחוק וזאת אחת המעלות שלו, מתפתחים באופן אחר. יש המון געגועים וגם יש המון הבדלים בין ישראליות ליהדות. פה אפשר להתייחס ליהדות, בארץ זה מעורבב.

וכמו בכל דבר, יש בזה מגמה של התעמקות וגילוי אמיתי, ויש גם שימוש מסחרי במקום ובזמן לצורך השגת המטרה.

ענת פורט:

זה משהו שהוא מאוד טבעי. התגובות יותר ויותר טובות מאז שאני עושה את מה שאני עושה, וזה קשור להשפעות היהודיות.

אין ספק שהטרנד האתני כל-כך חזק שהוא מביא אנשים גם "לעשות שורשים בכוח". כשאמן מפורסם כמו סטינג משתמש במוזיקה מרוקאית בלהיט האחרון שלו (“Desert Rose”) , אמנים שפחות מצליחים מבחינה מסחרית מבינים את המסר, על אחת כמה וכמה אם הם עצמם באו לניו-יורק מהמזרח התיכון. גם גלי הרוחניות מהמזרח הרחוק על כל נגררותיהם מייצרים המון רעש לבן, שמסתיר את הכּנות ואת הכוונה האמיתית שבעומקם. הדי הצ'אי, הצ'אראס והדרבוקות נשמעים טוב גם כאן.

מלים רבות כבר נאמרו על חשיבותם של תנאים כמו תזמון, מקום והלכי רוח תקופתיים להצלחה אמנותית. האלמנטים האלו מספקים לאמנים הישראלים כאן הזדמנות נדירה להשתזף מעט לאור הזרקורים. ועבור אלה מביניהם שמצליחים לזכך את תמציתם, החיים רחוק מהבית, במקום כמו ניו-יורק, משמשים מראָה ומלמדים אותם ואותנו, הקהל שלהם, משהו על המקום שממנו באנו וגם משהו על עצמנו.

רוני אבולעפיה היא בימאית המתגוררת בניו-יורק

המאמר פורסם בגיליון מספר 4 "אין לאן לברוח" לחצו כאן להזמנת הגיליון

רוני אבולעפיה היא בימאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה