דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 ביוני 2001 | / מהדורה 04

איור: רועי אופנהיים

בין אמת לגוף

הגוף הגברי והנשי המוצג בפנינו בפרסומות הולך ומאבד כל קשר שפוי למציאות. העור חלק למשעי, נטול פגמים, נטול שיער, נטול ריח גוף. מידותיו הולכות ונהיות שייכות לגזע מיוחד של דוגמנים. והגוף הזה שלנו המציאותי, על בהרותיו ושערותיו, על הפרשותיו וריחו, נדחק לחלוטין מעולם הדימויים החזותיים.

 

 

לובן אינסופי. נקיון וטוהר. פרסומת לתחבושות הגיניות. הנוזל הבוחן את עוצמת הספיגה של התחבושת הצחה הוא בצבע תכלת השמים. אין אפילו רמז דק לדם, לאדום לארציות של הגוף, ולו גוף בריא. "להיות עם ולהרגיש, ובודאי להיראות, בלי". האם אשה בעלת גוף אמיתי וכאב בטן תוכל למצוא את עצמה שם? לחוש קלילה וללבוש דווקא לבן בימי המחזור? cut.

שוב ושוב

אברים מרוטשים. דם שפוך על הכביש. אנשים מתעוותים מכאב. תקריב של אדם פצוע ועירום למחצה. חדשות. הכאב הוא אמיתי. הזוועה מוטחת בפנינו מקרוב. ביטים קצרים של הלם וזוועה מוצגים שוב ושוב. תיאור מפורט של חלקי הגוף הפזורים סביב.

העיתונות החדשותית מעצימה את הזוועה באמצעים חזותיים כדי לזעזע יותר ויותר צופים שכבר ראו במדיה תוצאות נוראות של אלימות ואסונות. הפורנוגרפיה הזו של הכאב, הנגיעה הבוטה מקרוב בפרטי ובכואב לא נועדו להשפיע דווקא על רמת האלימות עצמה אלא בעיקר למכור ביתר עוצמה את הסיפור של האסון. להפוך את הדימוי החזותי של הזוועה לבלתי נשכח. להעלות את אחוזי הצפיה של אילו שמייד מייד, במעבר חד אך יומיומי לחלוטין יראו פרסומות .

ובפרסומות, הגוף הגברי והנשי המוצג בפנינו הולך ומאבד כל קשר שפוי למציאות. העור חלק למשעי, נטול פגמים, נטול שיער, נטול ריח גוף. מידותיו הולכות ונהיות שייכות לגזע מיוחד של דוגמנים. השיניים מושלמות ובוהקות בלובנן. השער מלא ברק ותנועה. גזע חדש הולך ומתפתח, אך לא של רוב בני האדם. מה לדמויות אילו ולצרכים שלנו? כיצד הנחוץ להם מסוגל להועיל גם לי?

תעשיית הקולנוע והבידור הניזונה (ואף מזינה) מדימויי הגוף המוקצנים הללו נמתחת בין שני הקצוות במאמץ לשמור על תשומת לבנו: היפים נהיים מושלמים וחיננים יותר ויותר. לרבים מהמופיעים בתעשיה זו אין פיסת גוף טבעית הנגלית לעינינו. ואם כן, תשופץ (תרוטש) בעזרת תוכנות גרפיות. חלקי גוף שלא התאימו לסטנדרטים הפנטסטיים המוכתבים תוקנו בניתוחים פלסטיים או במקרים חמורים יותר של סטיה מהתקן האברים החשובים מיוצגים על ידי כפיל גוף. בסרטי האימה הכיעור גדול מהחיים. הזוועה מצולמת מקרוב, מפחידה, מאיימת מגעילה. היא אמורה להדהים יותר מן החדשות, להפחיד יותר מהאמת, יותר מהכאב הנחשף לעינינו יום יום במבט חטוף בעיתון או בטלוויזיה.

בעולם הוירטואלי הנגלה לעינינו לחיתולים משומשים אין צבע או ריח, בשיניים אין סתימות, הנשים מיוצגות על ידי נערות מאופרות בנות ארבע-עשרה והקמטים בטיפול נכון תמיד נעלמים. והכאב? ישנו זה החולף לבטח תוך נטילת התרופה הנכונה וישנו זה שתמונתו מעוררת הפלצות נעלמת בזריזות לטובת ראיון שבו משוחחים אנשים מאופרים בתאורה מאופקת.

והגוף הזה שלנו המציאותי, על בהרותיו ושערותיו, על הפרשותיו וריחו נדחק לחלוטין מעולם הדימויים החזותיים של הפרסום והתקשורת. האם נותרה בנו היכולת להאמין במשהו שאינו קיים בעולם מוחצן זה? אותו גוף שהוא גולת הכותרת, שהוא משכנה של רוח האדם, שהוא משוכלל יותר מכפי שאנו יכולים לדמיין – מוסתר כמו קרוב משפחה שמתביישים בו. שמא נכיר בו. נציב מראה כנה מולו ואז נוכל בעיניים פקוחות לכבד אותו יותר, להתענג עליו, לחגוג את חיוניותו. להכיר את הדקויות של גוף אמיתי. שלנו. מורכב ללא שיעור. שלם מעצם מהותו.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 4: "אין לאן לברוח". לחצו כאן להזמנת הגיליון

דורית שרפשטיין היא מעצבת ספרים. היא מצלמת וכותבת בבלוג "ארץ החצרות האחוריות"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה