ארץ אחרת

"בכל מה שנוגע להר הבית – אני זוכר בחריפות את הלילה שבו רצנו לכותל. ליל שבועות חל אז כמה ימים לאחר סיום המלחמה. היינו ערים כל הלילה. אנחנו בבני עקיבא השתתפנו בתיקון שבועות. לא למדנו כלום כמובן, ובארבע בבוקר רצנו לתפוס את המקום הכי קרוב בכותל. לפנות בוקר פתחו את העיר העתיקה, אני חושב שזה היה שער יפו, ואז התחיל מרוץ. רצנו בחושך. רצנו בקול, בהתלהבות, בחדווה. אני הייתי בין הראשונים, ואני זוכר שפתאום הביטה בי מחלון ילדה מבוהלת. באותו רגע הבנתי שיש שם אנשים"

ארי אלון צמח בשכונת רחביה במשפחה דתית שיש לה שורשים עמוקים בירושלים. מצד אמו וסבתו, בנות משפחת אמדורסקי, הוא דור שמיני בירושלים. אביו פרופסור מנחם אלון היה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אחיו הרב בני אלון היה שר וחבר כנסת, אחיו מוטי אלון היה רב ישיבת הכותל, ואחיו ספי אלון הוא נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע.

מאז סיום לימודיו במדרשיית נעם בפרדס חנה אלון אינו חלק מהעולם שבו צמח. באמצע שנות השבעים של המאה העשרים הוא נמנה עם מייסדי הסמינר היהודי-ציוני באורנים, שהיה אחד המוסדות הראשונים בארץ שפעלו לפיתוח לימודי יהדות מתוך השקפה שאינה דתית. כיום אפשר לכנות את אלון "דרשן נודד", כי הוא מלמד תורה בקבוצות אחדות ובהן בתי המדרש בינה, סמינר אפעל ומרכז הסמינרים ליאו בק בחיפה.

המיקום שלו מעניק נקודת תצפית טובה הן על בני כיתתו לשעבר (בניהם מנחם ליבני ויהודה עציון, מנהיגי המחתרת היהודית) והן על תלמידיו בהווה. מהמקום הזה הוא "דיווח" כבר באמצע שנות השמונים:

"חלקנו האחד מחק את השבת החלומית מעל לוח לִבו – גרר את עצמו לתוך מעגל מייגע ואינסופי של שבעת ימי חול שאין בהם פינות של חלום. חלקנו האחר מחק את ששת ימי המעשה מתוך לוח השנה שלו. גרר את עצמו לתוך מעגל מטורף ואינסופי של שבעת ימי קודש שאין בהם פינות שפויות של מציאות. ימות המשיח. חלקנו האחד קץ בחלומות. חלקנו האחר חולם בהקיץ".

בהמשך אותו טקסט, שהתפרסם תחילה ב"מעריב" ואחר כך בחיבור "עלמא די" (שדמות, 1990), הוא תוקף את הרבנים בני זמננו ש"השתלטו על החולמים בהקיץ והשליכו מעליהם את כל חגורות הביטחון. את פרשת השבוע הם הפכו למתקן שיגור לטילים […] ויוצאים לכיכרות התאווה הלאומנית בשם פרשת השבוע".

בספרו "בא אל הקודש" (ידיעות אחרונות, 2005) משלב אלון פנטזיה עתידנית שמתרחשת בבית המקדש, אבל כשהוא נשאל על הר הבית הוא מזדרז להבהיר: "אני לא מגלה עניין בכלל במקום עצמו, אני מגיע לשם כמה שפחות". פנינו אל ארי אלון כדי לשמוע ממנו על גלגולי הר הבית בביוגרפיה שלו.

מה היתה עבורך המשמעות של הר הבית בשנות השישים, לפני מלחמת ששת הימים ומיד אחריה?

"השינוי בין הלפני ואחרי היה מאוד דרמטי, אבל גם לפני מלחמת ששת הימים וגם אחריה לא הבחנו בין העיר העתיקה והר הבית. בילדות אני זוכר ילדים שגרו בשכונת ממילא וספרו שאסור להצביע ברחוב כי הלגיונרים הירדנים שישבו על החומה בסוף הרחוב חשבו שהצבעה ביד היא כמו כיוון רובה או אקדח והיו יורים עליהם. על העיר העתיקה שמענו סיפורים של סבתא שלי. אני זוכר פעם שהלכנו מסוף מאה שערים צמוד לגדר, שיותר משהיא סימנה את העיר העתיקה, היא היתה הגבול. זה היה כמו להתחכך בגבול. ב-67' הייתי בן שבע-עשרה. שבועיים וחצי אחרי המלחמה נסעתי בפעם הראשונה בשבת. הנסיעה הראשונה היתה עם בחורה מאיילת השחר לכינרת, כך שמדובר על תקופה סוערת בחיי…

"בכל מה שנוגע להר הבית – אני זוכר בחריפות את הלילה שבו רצנו לכותל. ליל שבועות חל אז כמה ימים לאחר סיום המלחמה. היינו ערים כל הלילה. אנחנו בבני עקיבא השתתפנו בתיקון שבועות. לא למדנו כלום כמובן, ובארבע בבוקר רצנו לתפוס מקום כדי לעמוד הכי קרוב לכותל. לפנות בוקר פתחו את העיר העתיקה, אני חושב שזה היה שער יפו, ואז התחיל מרוץ. רצנו בחושך. רצנו בקול, בהתלהבות, בחדווה. אני הייתי בין הראשונים, ואני זוכר שפתאום הביטה בי מחלון ילדה מבוהלת. באותו רגע הבנתי שיש שם אנשים. אולי ראיתי עיניים של אם מבוהלת וילד מביטות בי. אני הייתי מהראשונים, אבל עצרתי ולא הגעתי לכותל. כולם חלפו על פני בריצה. מאז היה לי יחס דו-ערכי לעיר העתיקה. הר הבית, לעומת זאת, היה כלום, לא רלוונטי. אני תיארתי את השנה ההיא בדברים שכתבתי, וחלקם התפרסם ב'עלמא די', כשנה שבה אני אומר קדיש על אלוהי ילדותי, אבל אין בזה שום דבר מבית המקדש. לעיר העתיקה כן, וגם לבית לחם, כי המקומות החדשים עוררו התרגשות, הגבול נפתח. אבל לאו דווקא תחושה של קדושה. בתקופת השירות הסדיר עניין אותי מאוד התנ"ך. שכבנו במארבים על גבול מואב ודמיינתי את משה על ההר מולי צופה על הארץ. או רפידים. השם 'רפידים' כמו יצא מספר שמות. אבל אני לא זוכר שהר הבית היה חשוב".

"עד לפני שלוש שנים ראיתי ב'מגילת האש' של ביאליק את שירת האהבה ושירת היחיד מסתתרות ברטוריקה מייגעת. עכשיו אני רואה גם את הפוטנציאל האפוקליפטי והפוליטי שטמון בה. ביאליק לוקח את האפוקליפטיקה כפי שאנחנו מוצאים בזכריה, ביואל וכמובן ביחזקאל. בספרות הנביאים האלה אנו מוצאים את ההר, שלפעמים נקרא הר הזיתים, שייבקע לשניים: חציו צפונה וחציו דרומה, ונחל גדול ייצא מקודש הקודשים ויזרום מזרחה וכל מדבר יהודה יהפוך לשווייץ"

אבל כשאתה כתבת סצנה שהתפרסמה ב"ארץ אחרת", ומצאה את מקומה ב"בא אל הקודש", מיקמת אותה בבית המקדש.

"הסצנה שאת מזכירה מתייחסת למעשה לכור האטומי בדימונה. אני הצטרפתי ליחידה שמאבטחת את הכור משום שהייתי סרבן סירוב. גם אחר כך ראיתי את עצמי כסמן השמאלי של הציונות… השער האחרון של 'עלמא די' הוא מתוך יומן שכתבתי בתקופת האינתיפאדה בעזה (כדי לשמור על שפיות נהגתי לכתוב בכל מילואים). אחרי שיומן עזה התפרסם אמרו לי, ואני זוכר את זה כמו היום, לא לבוא יותר עם היחידה לעזה, והעבירו אותי ליחידה ששומרת על הכור. למדתי שם את מסכת תמיד ומסכת מידות מסדר קודשים, המסכות שמתארות את מבנה הר הבית, הלשכות, העזרות ואת עבודת הכוהנים וסדר היום שלהם. ואני ישבתי, צפיתי בכור האטומי ומיפיתי את המקדש".

כלומר, להר הבית עצמו אתה מעדיף שלא ללכת, ואם אתה כותב על הר הבית, זו מטאפורה לכור.

"אני באמת כתבתי באחד המקומות על המשכן וקראתי לו 'כור אלוהים'. הליבה היא ארון הקודש, וכמו כור אטומי זה יכול להיות שלילי או חיובי. ואגב, יש אגדות על ההליכה במדבר שמספרות שאיש לא הזיע והכל היה תמיד נקי ומכובס. הקשר בין הכור האטומי והר הבית משקף את מה שאפשר לכנות הדת שלי: לעשות הפרדה מוחלטת בין הסמל והריאליה. כי חוסר ההפרדה ביניהם מוביל לטרגדיה. שוב התחלתי לעסוק בהר הבית לפני קצת יותר משלוש שנים. לימדתי את 'מגילת האש' בפעם השנייה, אחרי שלימדתי את היצירה הזאת של ביאליק שתים-עשרה שנים קודם לכן. 'כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת. כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה. הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?' כך זה מתחיל.

"'מגילת האש' מורכבת מעשרה פרקים. הפרק הראשון מתאר התקפה פירומנית של אלוהים. כמו נירון ששורף את רומא, אלוהים שורף את בית המקדש. אני גיליתי את היצירה הזו בהשפעה של אלי שביד. בתחילת שנות השלושים שלי מצאתי ב'מגילת האש' את הסצנות האינטימיות ביותר של ביאליק. את האהבה בין העלם והעלמה. הרגשתי שכל מה שקורה סביבם הוא טיוחים שעושה ביאליק. הוא בעצם מעוניין בשירת האהבה שהוא מחביא בפרק ו', וכדי להסתיר זאת הוא עוטף אותה במסווה של העם וההיסטוריה ואלוהים. אני עדיין רואה ב'מגילת האש' שיאים של שירת האהבה ושירת היחיד של ביאליק, אבל בשנים האחרונות אני מכיר גם בחלק המרכזי של הר הבית ב'מגילת האש'. אני רואה שבפרק הראשון אלוהים שורף את הר הבית, בפרק השני הוא בהנג אוֹבר, ואחר כך הוא מבין שהוא הומלס ומתאבל. המלאכים מבקשים לעודד אותו, וכך גם איילת השחר. אחד מהם מציל תלתל של אש שנאחז במה שהיה המזבח – מדובר באגדה שמופיעה לראשונה בספר המכבים על האש של בית המקדש כאש שירדה מהשמים וניצלה בזמן חורבן הבית הראשון ונשמרה שבעים שנה והוחזרה לבית המקדש השני.

"עד לפני שלוש שנים ראיתי כאן את שירת האהבה ושירת היחיד מסתתרות ברטוריקה מייגעת. עכשיו אני רואה גם את הפוטנציאל האפוקליפטי והפוליטי שטמון כאן. ביאליק לוקח את האפוקליפטיקה כפי שאנחנו מוצאים בזכריה, ביואל וכמובן ביחזקאל. בספרות הנביאים האלה אנו מוצאים את ההר, שלפעמים נקרא הר הזיתים, שייבקע לשניים: חציו צפונה וחציו דרומה, ונחל גדול ייצא מקודש הקודשים ויזרום מזרחה וכל מדבר יהודה יהפוך לשווייץ".

"עכשיו אני רואה שרוב הרבנים של הציונות הדתית, ואלו שמפרסמים את 'תורת המלך', לוקחים את גוג ומגוג פשוט אחד לאחד, וזה פחד מוות פשוטו כמשמעו. זה לא קשור בכלל להר הבית. הם קוראים אחד לאחד את העבר ואת העתיד, וזו הגדרה של הפונדמנטליזם"

 שתי הפרשנויות טובות. אפשר להוכיח כל אחת מהן לחוד ואפשר לשלב אותן יחד. אבל, אם אנחנו לא מתעניינים כרגע בספרות, אלא באופן שבו אנחנו, שחיים עכשיו, מתעדים את היחס להר הבית, הרי שאתה התחלת לראות ב"מגילת האש" את הממד האפוקליפטי…

"בניגוד לרצוני".

כלומר, המציאות של השנים האחרונות כפתה את עצמה על התפישה שלך את "מגילת האש". בשיח המוסר של שנות השבעים והשמונים אפשר היה להגיד שעצרת מלהגיע לכותל משום שתושביה הערבים של העיר העתיקה לא היו שקופים בעיניך. אבל היום, מהפרספקטיבה שבה אתה אומר "הדת שלי היא לעשות הפרדה מוחלטת בין הסמל והריאליה", אפשר לפרש את העצירה שלך בעיר החשוכה כמעשה שעשית כדי שלא לפרוץ את גבול הסמל שמא תגיע לאפוקליפסה.

"בין הפיזי והסמל צריך להישמר תיחום. כשלימדתי בארצות הברית, הייתי נוסע לראות את הערים בפנסילבניה (הן היו במרחק שעה-שעתיים נסיעה מפילדלפיה ששם גרנו) שנושאות שמות של מקומות מהתנ"ך: ניו ג'רוזלם, בית' להם. הייתי שולח גלויות לאחי בני ועליהן כתוב למשל: 'לבני אלון, בית אל, ישראל – מארי אלון, בית אל, פנסילבניה'. זו היתה ריאקציה לפיזיות של הסמל.

"אם אחזור לקטעים האלה ב'מגילת האש', 'כל הלילה רתחו הלהבות' וכן הלאה, הרי שראיתי את הפוטנציאל שמדובר כאן בשטן שמשתלט על ירושלים, על האלוהים. האויב הגדול הוא ישות פונדמנטליסטית, שאינה מבחינה בין סמל לבין מציאות, ולוקחת אותם אחד לאחד. חלק מהם הם אחים שלי ממש, למרות שאחי בני ואשתו למשל הם בעלי תפישות דמוקרטיות ויש להם יסודות פמיניסטיים, כך שאפשר להגיד שיש אצלם איפוק בכל הנוגע לאפוקליפסה.

"בני היה לוחם למען ירושלים. הר הבית לא היה במוקד. כך גם אחי מוטי. כשהייתי בא לבקר אותו בישיבת הכותל, היינו יורדים לכותל המערבי, ואף פעם לא עולים להר הבית. אני משער שהוא לא עלה להר הבית מסיבות הלכתיות. עכשיו, כשאני מקשיב לחלק מהדרשות שלו, אני שומע  בפתוס שבו הוא מדבר על החלקים האפוקליפטיים ביותר של הנביאים, כאילו מדובר במשהו שעומד להתרחש. אבל לדעתי הוא לא חצה אף פעם את הקו האדום מבחינה מעשית פוליטית ונשאר ברמה של הדרשות. הוא שמר ושומר על ממלכתיות.

"כולם קוראים את הפסוק הידוע 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'. אבל אף פעם קודם לכן לא היינו צריכים לשים לב שזה הסיום של החלקים האפוקליפטיים ביותר של הנביאים. לזה אני מתכוון כשאני אומר אחד לאחד. שזה ממש יקרה כפי שכתוב: 'ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כיום הלחמו ביום קרב'. או בהמשך: 'ובא ה' אלוהי כל קדושים עמך'. או: 'ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות ביום ההוא'. אפשר לשמוע אצל פונדמנטליסטים בכלל – נוצרים, מוסלמים או יהודים – מי משאיר את זה ברמה הסימבולית ומי מרכיב את התמונות האלה על המציאות כאן ועכשיו. עכשיו אני רואה שרוב הרבנים של הציונות הדתית, ואלו שמפרסמים את 'תורת המלך', לוקחים את גוג ומגוג פשוט אחד לאחד, וזה פחד מוות פשוטו כמשמעו. זו כת השטן. זה לא קשור בכלל להר הבית. הם קוראים אחד לאחד את העבר ואת העתיד, וזו הגדרה של הפונדמנטליזם".

פונדמנטליזם הוא הדחף לממש את הסמל?

"יכול מאוד להיות שכן. אני עצמי מאוים מזה, ולכן אני עושה הפרדה מוחלטת. אני עושה פרצופים בקידוש, ומסרב להניח תפילין. אני כותב על תפילין, חושב על תפילין, אבל להניח תפילין??? אני לא מוכן. ככל שאני מעמיק בזה, אני משתכנע מהדינמיקה של ה'הלכה ואגדה' של ביאליק. הוא מציע שהאגדות של היום יהיו ההלכות של מחר, וההלכות של היום הן האגדות של מחר. כשהוא כתב את זה, לא היתה המילה 'תהליך'. הוא כתב 'פרוצס'. אבל העניין הוא הדינמיקה הבלתי פוסקת על הציר היהודי הזה. אי אפשר בלי הלכות. עַם בלי הלכה זה אגדת עם. אבל המשימה לדעתי היא שכמה שיותר הלכות יהיו אגדות מפוארות: תפילין לדוגמה. משהו ליצור דרכו, לכתוב שירים, וההפך – דברים שהיו אגדות יהפכו להלכות. למשל, קטעי אגדה כמו הונאת דברים והלבנת פנים, שהם יהיו להלכה. חברה נורמלית צריכה כל הזמן ליצור הלכות חדשות. אומר זאת כך: היה קונסזוס בעולם ההלכה שהר הבית זה אגדה. זה נשבר לגמרי ועכשיו הר הבית נעשה הלכה, ויותר יותר רבנים אומרים שזה בסדר לדבר על כך כעל הלכה. אם המגמה היא שהר הבית וארץ ישראל השלמה יהיו הלכה, מדובר בדחיקת הקץ. כפי שכתבתי אז, באותו מאמר שהתפרסם בשנות השמונים: הם חולמים בהקיץ ומפוצצים בהקיץ".

וכשאתה מלמד חילונים שמתפרקים מהסמלים, והסמלים לא מסמלים עבורם שום דבר?

"אני בוכה".