ארץ אחרת

בעת כתיבת השורות האלה אני יושב במטוס בדרכי להופעות עם להקתי בשישה יעדים באמריקה. את המרכז הפרטי שלי הותרתי באזור חיוג 02, והראש מנסה לפנות מקום למחשבות על מרכזיות אמיתית ומדומה בחייהם של אחרים.
אין זו הפעם הראשונה שלהקת הדג נחש טסה להופיע בחו"ל. זה כעשור שאנחנו מוצאים את עצמנו בסיבוב הופעות בינלאומי (קטן) כלשהו מדי כמה חודשים. "ומי הקהל שלכם שם?" נשאלנו לא אחת, "שמונים אחוז יהודים, עשרה אחוזים ישראלים ועשרה אחוזים כל השאר", היא התשובה הרגילה שלי. ועולה בדעתי, שעל פי המפתח הזה, ניתן להעריך שלכתשעים אחוז מהצופים בהופעות של הדג נחש מעבר לים יש (לפחות) שני מרכזים בחיים. ישנו, מטבע הדברים, המרכז היומיומי, "הרגיל", המרכז עם המשפחה, העבודה, הבנק והפקקים. אבל ישנו גם עוד מרכז אחד – מרכז שגודלו משתנה מאדם לאדם, ובכל זאת, הוא לכל הפחות מרכז רגשי מסוים. מרכז בנשמת האדם פנימה, שהשם הכי מוצלח שאני יכול למצוא לו הוא "מרכז ישראל".
עבור הישראלים שמתגוררים בחו"ל קיומו של המרכז האמוציונלי הנוסף הזה טבעי וברור. מובן מאליו אפילו. נולדת בארץ מסוימת, היגרת לארץ אחרת, אבל משהו ממולדתך ידבּק בך תמיד. ככה זה עובד. אבל מה עם היהודים שאינם ישראלים? האם קיומו של "מרכז ישראל" בנפשם הוא דבר כל כך טבעי? לעניות דעתי, התשובה שלילית. בשישים וחמש השנים שחלפו מאז קום המדינה הפכה ישראל בעיני רבים מהיהודים שאינם מתגוררים בה מחלום נהדר למציאות בעייתית, והדברים ידועים. למעשה, לתחושתי, הדג נחש מוזמנת להופעות במוקדים יהודיים בעולם בזכות יהדות חבריה יותר מאשר משום היותם ישראלים.
עמדה משונה יש לה, למדינת ישראל. היהודים שחיים בה, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי ילידי הארץ וילידי ילידי הארץ, מצויים באותה העֵת ממש בעמדות מנוגדות של מיעוט ושל רוב. ככל היהודים, גם היהודים בישראל הם מיעוט. קודם כל במורשתם, כמובן, אבל גם בחוויותיהם ובמודעותם. אנו יודעים היטב, לדוגמה, איזה שחקן הוליוודי או ראש עיר בעולם או ספורטאית אולימפית הם יהודים ואנחנו נהנים לשייך אותם לשבט. בנוסף, גם במזרח התיכון, שבו בחרנו לבנות את בתינו, היהודים הם מיעוט כמעט זניח. למען האמת, שיעור היהודים במזרח התיכון דומה באופן מפתיע לשיעור היהודים באמריקה הצפונית. בערך שני אחוזים בסך הכל. חוויית היותנו מיעוט במרחב טרם קנתה מקום בלב הישראלי הטיפוסי (למעט במופע הפרנואידי שלה), בגלל האי המדומה שאנחנו עדיין חיים בו. אני מניח שכשישכון שלום אמת בין ישראל לעולם הערבי נרגיש בעובדה הזאת בצורה מוחשית יותר. אז אנחנו מיעוט. אבל עם זאת, ברור כשמש שהתודעה היהודית/ישראלית הבסיסית ביותר היא תודעת רוב. שזופים, גאים וחסונים אנחנו מתהלכים בארצנו, מעניקים לכל סמטה שם עברי חדש. כל אחד מאתנו הוא צבר במדבר, וכל אחת היא וילה בג'ונגל. וכתוצאה מכפל הזהויות הזה מדינת ישראל מזגזגת בין תודעת מיעוט המתנהג כרוב לתודעת רוב המתנהג כמיעוט, ואיננה מבינה מדוע היא מסתובבת על ריק בלי יכולת להתקדם בסוגיות הליבה החונקות את גרונה זה זמן רב.
‫‬"אבל אתם מיעוט", לוחשת לנו יהדות התפוצות. "אתם אנחנו, ואנחנו מיעוט, ולכן גם אתם מיעוט", היא שבה ללחוש. ומדינת ישראל, בה בשעה שהיא טורחת ומטפחת את הקוטב הישראלי ("קוטב הרוב") של זהותה, היא נוטה להזניח לעתים מזומנות מדי את הקוטב היהודי ("קוטב המיעוט") שמונח בבסיסה. ואינני מתכוון לאיזה משבר אמוני, או אובדן דרך דתי או משהו מהסוג הזה. כוונתי היא לזהות נפשית ותרבותית עמוקה שנרכשה בעמל של אלפי שנות מיעוט. אני מתכוון לצורת מחשבה מסוימת, להתנהלות מסוימת במרחב שהיא היא אנחנו, אם נרצה בכך ואם לאו.
והנה מתקרבת הטיסה לסיומה ובקרוב אנחת בקלגרי. ומחר נופיע שם בבית כנסת. בהמשך השבוע נופיע גם בלוס אנג'לס, וושינגטון די סי ופילדלפיה, ואחר כך נדרים לגוודלחרה ולמקסיקו סיטי. בכל המקומות הללו אני עתיד לפגוש יהודים שישראל עודנה עוגן רגשי מרכזי בהווייתם. יהודים שכאילו יאמרו לי ולכולנו, "דעו מאין באתם". ואולי כך נבין לאן כדאי לנו ללכת.