ארץ אחרת

צילום: איל יצהר

"לאחר שהאירוע נשלם, התמונה תמשיך להתקיים ותעניק לאירוע סוג של אלמוות וחשיבות שבלעדיה הוא לא היה זוכה בו. בעוד אנשים ממשיים הורגים אי-שם את עצמם או הורגים אנשים ממשיים אחרים, הצלם ניצב מאחורי מצלמתו ויוצר גרעין קטן של עולם אחר: עולם התמונה המתיימר להאריך ימים יותר מכולנו" (סוזן זונטאג, "הצילום כראי התקופה", עם-עובד, עמ' 16).

האומנם יאריך עולם התמונה ימים יותר מכולנו? האם לא עייפנו ולא שבענו מלראות את הזוועה "שלנו" חוזרת ומשתקפת מדי פעם, בפרקי זמן לא-קבועים, תמיד מפתיעה ובו-בזמן כה מוכרת?

האין המציאות המשתקפת בתצלומים מעל דפי עיתון חזקה יותר מכל מנציחיה וגוברת על המנסים לשמר אותה, לעבד אותה לכדי "משהו אחר", והיא שוחקת אותם ואותנו, מתישה אותם ואותנו ומציבה תנאים חדשים בעת התמסרותה להנצחה?

צלמי העיתונות הם המתווכים החשובים בין העולם שבחוץ לקוראי העיתונים הספונים בבתיהם. מתוך הכורסה, דרך תמונות המתפרשׂות על עמודי עיתון שלמים, בצבע, אתה חווה את מה שאתה מפחד ממנו: ריח של מוות נישא באוויר ואתה רוצה לדעת ומדחיק, מסתקרן ופוחד, בטוח וחרד, רוצה לדעת ולהבין "הכול" בעולם המאוים, בתנאי ש"הכול" יהיה רחוק ככל שאפשר.

צלם העיתונות העירוני של היום היה לצלם מלחמה. אם פעם צילומי מלחמה היו עדויות על קרבות, תמרות עשן, שדות קרב, אובדן, רגעי חסד וחמלה, שהובאו ממקום רחוק ו"אחר", הרי היום הכול נמצא כאן, בפתח הבית ממש. צלם העיתונות מוצא עצמו שוב ושוב בזירת קרב מדממת החוזרת על עצמה, ועליו כצלם אותה ולהשתלט עליה, לגלות אותה בכל פעם מחדש, לתחום אותה עבור עצמו כמתעד ומנציח, ולהעביר אותה הלאה.

התמונה הטובה ביותר

יוסי זמיר, 25 שנים צלם עיתונות, מבעלי הסוכנות 'פלאש-90' העובדת זה שנים עבור "מעריב" וכן עבור סוכנויות זרות, הוא מתעד ותיק ומנוסה של שדה הקטל העירוני. לרשותו בין שישה לעשרה צלמים, שעליהם הוא מנצח בזמן פיגוע. מתברר שלשם הנצחת הזוועה "שלנו" נחוץ מנהל יעיל, הממקם את הצלמים שלרשותו במקומות שיאפשרו את התמונה הטובה ביותר: מקום הפיגוע עצמו, בתי-חולים, אמבולנסים בנקודות האיסוף.

זמיר וצוותו מאזינים לתדריהם של כוחות ההצלה 12 שעות ביממה, כדי להיות מעודכנים בזמן אמת. גם כשהוא לא בכוננות, כל רצף צפירות מתמשך או צפצוף ביפר מעלים את לחץ הדם שלו: "אני מגיע לאירוע תוך דקה או שתיים. אם אני ישן ומקבל הודעה בביפר, זה ייקח לי ארבע או חמש דקות. כאשר מגיעה הודעה על פיגוע, כל שאר הצילומים נעשים זניחים ואנשיי עוזבים הכול. כל אחד מאנשי הצוות שלי הנמצא בירושלים מגיע לאירוע עצמו, אם הוא נמצא קרוב, או מתמקם לפי ההוראות בנקודות אחרות, בעיקר בבתי-חולים. לא תמיד ניתן לצלם פצועים במקום הפיגוע. כוחות ההצלה הם יעילים ומיומנים, ופינוי הפצועים נעשה מהר. התצלומים הדרמטיים נעשים לעתים בבתי-החולים".

אצלי משום-מה חקוקה תמונה של שלדת אוטובוס מפויח, מרוטש ועשֵׁן. אני חושב שהרכבתי אותה בעצמי מכל תמונות הפיגועים שאני לא רוצה לזכור. אבל זמיר, לאחר מפגשים חוזרים ונשנים עם פיגועים, כאשר הוא מצלם בזמן פיגוע, מחפש את התמונה שהיא מעבר לסמל המזוהה שנצרב בזיכרון. אולי כי שבענו מהמראות ואולי משום שהכול מתמסמס ומתלכד לכדי דימוי זוועה אחד, ואולי, כפי שהוא אומר, מפני שעיקר הזוועה נחסך מאיתנו הקוראים, אך לא ממי שנמצא במקום: "ישנה החלטה לא להראות צילומים של הרוגים או תמונות זוועה. קו השבר היה הפיגוע בקו 5 בתל-אביב. עד אז לא היתה הקפדה לא לפרסם צילומי זוועה. בפיגוע בקו 5 נשארה משום-מה גופת הנהג שעוּנה על ההגה במשך קרוב לשעה, לא מכוסה. לצלמים מהארץ ומן העולם היה די זמן וזוויות צילום לכסות את ההתרחשות הזאת, הן בסטילס והן בשידורי טלוויזיה. בעקבות מחאות הקוראים ותגובות הזעזוע הוחלט בצורה חד-משמעית לא לחזור על הטעות הזאת. למודי פיגועים, אנשי מד"א וזק"א מקפידים היום שמחזות כאלה לא ייראו, ופינוי וכיסוי הגופות נעשה מהר".

משהו שעדיין לא ראינו

אבל צלמי עיתונות נאלצים לספק למערכות העיתונים את ה"תמונה", או "תמונה חזקה", ההגדרה האולטימטיבית והמדויקת שמאחורי שולחן העריכה, אשר באה לאפיין את אותו "משהו" שמבטיח לעורך או לגרפיקאי את מילוי השער או את כפולת הצבע הראשונה וגם את השנייה. וכך אולי אנחנו, קוראי העיתונים, נבין באמת ונחווה את הזוועה.

זמיר: "אני מנסה תמיד למצוא בפיגוע משהו שעדיין לא ראינו. גם אם בכל צילום של פיגוע יש שיטה – צילום כללי של המקום, צילום מלמעלה, ממרפסת או מגג, של כל האתר – הרי אני מחפש את הרגע האנושי. אני חושב על העברת אינפורמציה ומנסה להעביר רגעים דרמטיים. קומפוזיציה ותאורה לא מעסיקים אותי בזמן הזה. לפעמים אפילו פצועים זה לא הסיפור, מפני שיש הרבה הרוגים ומספר קטן של פצועים וצילום של שורת גופות מכוסות במקום האירוע יכול להיות חזק יותר. לפעמים הצילום החזק הוא מבית-חולים: בקו 2 התמונה החזקה היתה איש מד"א נושא ילדה קטנה בפתח בית-חולים, די רחוק ממקום הפיגוע עצמו.

בפיגוע בדווידקה זו היתה תמונת חייל המחלץ נערה פצועה מחלון של אוטובוס. אלו הרגעים הדרמטיים שעושים את הסיפור. קשה לחדש, אבל הסיטואציות האנושיות משתנות וצריך להיות מספיק ערני. בפיגוע בקריית-מנחם התמונה החזקה היתה צילום של הניצב מיקי לוי מחבק ומעודד שוטרת בוכייה ליד מקום הפיגוע".

תייר-על

"בכלל", אומר זמיר, "לא ניתן לדרג את הזעזוע והזוועה. הרבה פעמים אתה מבין שמשפחות שלמות נמחקו, ואנחנו בשטח הראשונים לדעת ומנסים להגיב. בפיגוע במושבה הגרמנית היינו עדים לרגשות ולתגובות של אנשי ההצלה אשר הבינו כי מדובר באדם שכולם מכירים, פרופסור אפלבאום, ובתו. לפני שנים צילמתי בבית-חולים אל-מוקאסד כאשר הביאו לשם פצועים מהטבח של גולדשטיין. צילמתי אב שנישק את לחיי בנו, ורק אז הבין שבנו לא בין החיים. התמונה התפרסמה בשער של 'טיים מגזין'".

זונטאג מתארת את הצלם כ"תייר-על". הצלם מנסה תמיד לכבוש חוויות חדשות או למצוא דרכים חדשות להתבונן בנושאים מוכרים, להילחם בשעמום. צילום של פיגוע הוא אירוע סוחט ומתיש.

כמות האדרנלין שזורמת בעורקיו של זמיר בזמן אירוע שכזה לא תשוער, והדרך לשרוד נפשית ורגשית היא אחת: "בזמן צילום אירועים שכאלה אנחנו מתפקדים כרובוטים. אני מוצא את עצמי עסוק בחיפוש אחר הזווית הנכונה והתמונה ובארגון הצוות, ואין לי זמן לחשוב על הטרגדיה האנושית שאני עד לה ומתעד אותה. המצלמה היא באמת סוג של מגן ומחסה מפני הזוועה. הדברים עולים אחר-כך, בצילום אצל משפחות הקורבנות, בזמן לוויות, בזמן עריכת התמונות למשלוח לעיתונים. יש שחיקה. למרות שזו קלישאה, אני מקווה תמיד שזה יהיה הפיגוע האחרון. זה שוחק, והמתח היומיומי הוא אדיר. יש לילות ללא שינה ואני מרגיש שאיבדתי את כושר הריכוז שלי בכל הקשור לקריאה או לדברים שאהבתי לעשות. אני חי בדריכות מתמדת. הצפיה, קולות האמבולנסים, אי-שקט מתמשך".

איל יצהר הוא צלם

המאמר פורסם בגיליון מספר21 של "ארץ אחרת": מראה שבורה: שקיעתה המקצועית של התקשורת הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן