ארץ אחרת

רוח חמיצות שוררת זה שנים ארוכות בעולם המערבי; לכאורה, הישגיה של התרבות המערבית גבוהים כיום יותר מבכל תקופה אחרת: בכלכלה, במדע ובטכנולוגיה. ובכל זאת, בקרב בני-האדם המשתייכים אליה ניכרת אכזבה, שבאה לידי ביטוי ברוח הצינית והמרירה של ביטויי התרבות הצעירה: במוזיקת הראפ, בתקשורת, וגם בשיעור המכורים לסמים ובשיעור ההתאבדויות. את החמיצות הזאת ניתן להסביר במילה אחת: ניכור. העולם המערבי של ימינו הוא עולם מנוכר. רובו מתרכז בערים, שהן מלכתחילה, אף במבנה הארכיטקטוני שלהן, יותר מנוכרות מן היישובים הכפריים, והניכור בהן רק הולך וגובר: יש בהן פחות שטחים פתוחים שאנשים יכולים להיפגש בהם; פחות פעילות במרחבים המשותפים, כמו הרחוב השכונתי או הפארקים (לכל היותר, משמשים הפארקים כמסלולי ג'וגינג, שגם בהם רצים אנשים בודדים, כשהחבר שלצדם הוא הדיסקמן); אפילו הבילוי נעשה פחות חברתי: פחות קולנוע ומפגשים חברתיים ויותר וידיאו ומחשב. המערב מנוכר בסדר-היום שלו: גודש פעילות, שכמעט אינו משאיר זמן לסתם מפגש חברתי. הוא מנוכר במבנה הכלכלי שלו, השם דגש על התחרות בין הפרטים והארגונים השונים. כל אלה הם דברים ידועים. אך השאלה הגדולה היא מדוע מאפיין הניכור הזה דווקא תרבות, שהדגישה יותר מכל שאר הציבליזציות את ערך האדם והציבה את האדם "במרכז", ואילו בתרבויות אחרות, שלא התיימרו לכך, הסולידריות, הקהילתיות והזיקה בין בני-האדם הן הרבה יותר חזקות, הלכה למעשה.

שתי תפישות של "האדם במרכז"

נדמה, ששורש העניין הוא בשתי המשמעויות השונות של תפישת "האדם במרכז", ובטשטוש שנוצר ביניהן. לפי המשמעות האחת, ההומניסטית, ה"אדם" שמדובר בו הוא המין האנושי, כלל בני-האדם, ואילו לפי המשמעות השנייה, הליברלית, ה"אדם" המוצב במרכז הוא הפרט, האדם הבודד. בראשית היה ההומניזם. התרבות המערבית, במשמעות המוכרת לנו, נולדה בתקופת הרנסאנס כאנטיתזה לתרבות הדתית שקדמה לה. אם הדת שמה את האלוהים במרכז, בא ההומניזם והניח את האדם ואת אנושיותו – תכונה המשותפת לכלל בני-האדם – במרכז. מאוחר יותר, כשאלוהים כבר "נוצח", נפתחה המערכה כנגד עריצים בשר ודם. מרכז הכובד של התרבות המערבית הוסט מן ההומניזם לתפישה הליברלית, ששמה דגש על הפרט ועל וזכויותיו. הישות הקרויה "המין האנושי", ויחידות המשנה שלה (עמים, קהילות, חֲבָרות), התפצלה לאטומים בודדים, ואטום לאטום זאב. כך נולד הניכור. הסטת מרכז הכובד של התרבות המערבית מן ההומניזם לליברליזם נעשתה בקלות יחסית, משום הדמיון בין הערכים של שתי השקפות העולם והזיקה ביניהם. לכאורה, שתיהן שמות כאמור במרכז עולמן את האדם; זכויות האדם, שהן במוקד התפישה הליברלית, יונקות את ערכן ואת הצדקתן מהבסיס ההומניסטי של כבוד האדם. כתוצאה מכך, גם הומניסטים מובהקים נופלים במלכודת של שימוש מעורבב במושגים ובערכים של ההומניזם והליברליזם. אבל אסור להתבלבל: לא רק שאין חפיפה בין הערכים הללו, אלא למעשה קיים מתח ביניהם: התפישה הליברלית מציבה כאמור במרכז את זכויות האדם, בעוד ההומניזם מציב במרכז את כבוד האדם וערכו, וממילא גם את האחריות לאדם ולחברה; הבחנה שמצביעה בבירור על המתח שבין שיח זכויות לשיח של אחריות. יתר על כן, ככל שעובר הזמן מתברר שבתחומים לא מעטים התרבות הליברלית היא בבחינת גולם שקם על יוצרו ההומניסטי.

קבלת התיאוריה הדארוויניסטית

נראה שכיום ניתן לדבר בעיקר על שלושה תחומים מרכזיים כאלה: הַסֵדר הכלכלי, התחום המיני ושאלת גבולות חופש הביטוי. אין זה מקרה: הלוא הליברליזם מבוסס על חירות הפרט למימוש רצונותיו, והתחומים האמורים מייצגים את שלושת הדחפים האנושיים העיקריים: התאווה לכסף (ולכוח הנלווה לו), התאווה למין וההשתוקקות לביטוי חופשי. בתחום הכלכלי, אין ספק ש"סוציאליזם" ו"קפיטליזם" אינן תפישות כלכליות גרידא. מדובר בשתי השקפות בנוגע לטיבם של המין האנושי והסֵדר החברתי. הסוציאליזם אימץ את ההנחה ההומניסטית, שלפיה כבוד האדם ניצב במרכז, ולפיכך הוא מבקש לדאוג לשוויון מרבי בין בני-האדם, ולצדק חברתי. הקפיטליזם, לעומתו, שמניח את חופש הפרט במרכז, מבקש לסייע לאדם לממש את יכולותיו, ולפיכך אינו רואה בעיה בהיווצרות של פערים, לפחות כל עוד הפרט העשיר, או זה העומד בראש המערכת, אינו פוגע בזולתו בזדון. וכך, שני ערכיה העיקריים של הדת הקפיטליסטית החדשה הם "מִקסוּם רווחים" (יעדו החשוב – ויש שיאמרו, הבלעדי – של כל גוף כלכלי), והאמצעי להשגתו: "יעילות". עד כדי כך, שבהשאלה מאוצר הסיסמאות של משטרי העריצות במאה שעברה, יפָה לעידן שלנו הסיסמה: "יעילות מעל לכול". אגב, על אף כל ההבדלים החשובים בין האידיאולוגיה הנאצית לאידיאולוגיה הקפיטליסטית (ובראש וראשונה, דרכי המימוש של שתי התפישות), נראה שיש לשתיהן הנחת יסוד משותפת: קבלת התיאוריה הדארוויניסטית, כלומר, אימוץ של סיפור האנושות כתהליך אבולוציוני של דחיית החלשים והבזויים והעדפת החזקים והמוכשרים על פניהם. זאת, לא רק כתיאור המצב בפועל אלא כמצב הדברים הראוי, המועיל ל"התפתחותה" של האנושות. מי שמעז לצאת כנגד הדוקטרינה הקפיטליסטית השלטת מוצג, כמו בעידנים ריאקציוניים קדומים, כמשוגע או ככופר בעיקר. נביאי הקפיטליזם אינם מכחישים גם את תנאי העבדות המוּבְנים בתוך השיטה, אבל הטענה-שכנגד היא שהחירות הבסיסית בכל זאת נשמרת, שהרי איש אינו מכריח את זולתו לעבוד בחברה זו או אחרת. לכל אדם שמורה הזכות להתפטר; במקרה הגרוע, ירעב. זה בערך כמו לטעון שגם במשטרים רודניים שמורה לאנשים החירות למרוד במלכות; במקרה הגרוע, ייתלו בכיכר העיר. השורה התחתונה: נצחונו המוחץ של הקפיטליזם בתרבות המערבית של ימינו מפורר את החברה ויוצר בבירור מעמד קטן של שליטים הכופים את רצונם על שאר הפרטים בחברה, אשר הופכים לנתיניהם. קיצורו של דבר, ההפך ממה שהתיימר ההומניזם להביא לעולם.

השאלה הגדולה היא מדוע מאפיין הניכור הזה דווקא תרבות, שהדגישה יותר מכל שאר הציבליזציות את ערך האדם והציבה את האדם "במרכז", ואילו בתרבויות אחרות, שלא התיימרו לכך, הסולידריות, הקהילתיות והזיקה בין בני-האדם הן הרבה יותר חזקות, הלכה למעשה

הכבוד האנושי שנרמס

בתחום המיני, החברה הליברלית הופכת את גוף האדם (בעיקר את גופן של נשים, אבל לא רק) למטבע עובר לסוחר; המגבלה היחידה הנהוגה בחברה ליברלית "מתוקנת" (אם כי ככל שהתרבות נעשית פרוצה יותר, קשה יותר ויותר לדאוג לשמירתה) היא שאסור שהדברים ייעשו בכפייה. לכן שלטי וסרטי פרסום, המוכרים את גופם המעורטל של הדוגמנים, הם עניין מובן מאליו בתרבות הליברלית (שהרי זוהי עיסקה בין המפרסם לדוגמן, המבוססת על הסכמה ורצון חופשי), למרות הפגיעה הברורה בכבוד האדם. מחוקקים ותיאורטיקנים ליברלים מבקשים למסד את הזנות (כל עוד אינה נעשית בכפייה), שהרי גם כאן מדובר בעיסקה המבוססת על רצון חופשי, אף שהפגיעה בכבוד האדם במקרה זה ברורה עוד יותר. ובסופו של דבר, מגוננת התפישה הליברלית גם על תרבות פורנוגרפית ממש, שהרי אף זוהי "עיסקה הנעשית מרצון חופשי". הוא הדין בשאלת גבולות חופש הביטוי. כמובן, התפישה ההומניסטית תגונן על חופש המידע ועל חופש הבעת הדעה, משום שיש בהם כדי לקדם את המין האנושי. אבל מה בנוגע לחופש הביזוי הסאטירי? זהו כבר מקרה גבולי. מצד אחד, יש בסאטירה כדי לחדד היבטים עקרוניים, לעתים אף יותר מאשר בדיון הגותי ישיר. מצד שני, לא פעם משמשת הסאטירה, בייחוד כשהיא מופנית כנגד אנשים ולא כנגד רעיונות, כְּסוּת לביזוי פשוט. במקרים כאלה, דומה שבעלי התפישה ההומניסטית יעדיפו להגן על כבודם המושפל של נפגעי הסאטירה, ואילו בעלי התפישה הליברלית יעדיפו כמובן לתמוך בזכות ההתבטאות של הלועג. מי שעדיין אינו משתכנע שראוי להעדיף מבחינה עקרונית וערכית את התפישה ההומניסטית על יוצאת חלציה הליברלית, הנה נקודה למחשבה: לא במקרה שלושת התחומים המרכזיים, ששתי התפישות חלוקות ביחס אליהם (הכאוס החברתי, הפריצות המינית וחופש הביזוי), הם שלושת העוגנים שהפונדמנטליזם הדתי מבסס עליהם את כוח המשיכה שלו. הדוגמה המובהקת היא כמובן זו של הפונדמנטליזם האיסלאמי: הוא תוקף את המערב בראש ובראשונה בגלל הפריצות המינית שלו (כמובן, תוך הדגשת הסכנה שהפריצות הזו תיובא גם למרחב האיסלאמי); מבטיח למאמיניו שבניגוד למערב המנוון, הוא ידאג לרווחתם הכלכלית, ולכן הפעילות המרכזית של כל תנועה איסלאמית היא בתחום הרווחה; ומגיב כנשוך נחש על ביזוי ערכיו הדתיים (כמו בפרשת הקריקטורות של הנביא מוחמד). (במאמר מוסגר: בניגוד לטענה הרווחת ש"הערבים מבינים רק את שפת הכוח", מתברר שבני-אדם באשר הם, גם בני תרבות המערב, מבינים יפה את השפה הזאת. בעיצומה של פרשת הקריקטורות מיהרה העיתונות הדנית, שיצרה אותה מלכתחילה, ורוב התקשורת האירופית איתה, להתנצל ולהבטיח שקריקטורות מהסוג הזה לא יפורסמו עוד. זאת, לא מפני שהם גילו פתאום את הבעיה הערכית שבביזוי אמונותיהם של אחרים; אלא שמחיר ההתעקשות על חופש הביטוי נעשה, במקרה זה, יקר מדי. השאלה היא אם כדאי להמתין לתבערות מהסוג הזה, או אולי ראוי להקדים תרופה למכה ולנקוט מדיניות ערכית עקרונית של ריסון חופש הביזוי).

התשובה הפונדמנטליסטית

מדוע דווקא שלושת התחומים האלה היו למוקדי כוח המשיכה של הפונדמנטליזם? משום שבני-אדם אינם "מכונות אידיאולוגיות מהלכות על שתיים"; הם מעצבים אידיאולוגיות בהתאם לצורכיהם האנושיים. לכן, כשהם חשים שכבודם האנושי נרמס, מעמדם הכלכלי והחברתי נשחק ואמונתם הדתית מבוזה, הם פונים אל המסגרת שמציעה להם שני דברים: א. תפישה שמסבירה מדוע התהליכים האלה קורים. לגירסת הפונדמנטליסטים, הם קורים משום שההומניזם המערבי היה שקרי מיסודו: הוא בגד באלוהים בשם מרכזיות האדם, והנה מתברר שהוא מבזה את האדם. מסקנה: תפישה הומניטסית-חילונית לא תצליח לדאוג לשמירת הערך של כבוד האדם. רק תפישה דתית, שלפיה כבוד האדם הוא ערך מקודש ומוחלט, תאריך ימים; ב. מאבק מזוין וקנאי, שמספק את המסגרת המאורגנת ואת כלים למאבק בדומיננטיות המערבית. הדברים האלה אינם נכתבים, כמובן, כדי לספק לפונדמנטליזם לגיטימציה או הצדקה. לפחות לחתוּם מטה ברור, שלמרות שלל תחלואיה של החברה המערבית, היא עדיפה לאין שיעור על הפונדמנטליזם הדתי, גם משום שאינה רוצחת בני-אדם בשם אמונותיה וגם משום שעם כל הקושי, עדיין נשמר בה המימד המרכזי של חופש הבחירה. יתר על כן, ברור שגם אם הפונדמנטליזם משתלח במערב הליברלי בשל רמיסת כבוד האדם בתחומי היסוד של החיים, הרי בתרבות הפונמדנטליסטית עצמה כבוד האדם נרמס פי כמה – למשל, כבודן ומעמדן של נשים, וזוהי רק דוגמה אחת. אלא שאת העובדה הזאת יגלה הפונדמנטליסט הצעיר רק בעיצומה של דרכו, ואז ספק אם בכלל יהיה מודע לה, בין היתר משום שהפונדמנטליזם יספק לו "סיבה" ו"משמעות" למחילה על כבוד האדם: הכול למען התקדשות האדם, ולכן גם אי-הקפדה על כבודו מרוממת אותו, יאמרו לו מוריו. הליברליזם אינו מספק משמעות מעין זו לוויתורים על העקרונות ההומניסטיים שהוא דורש; הוא תובע אותם רק בשם זכותו של בעל המעמד (המעסיק, הפרסומאי, הסאטיריקן) לעשות כרצונו, והאפשרות התיאורטית, שכל אחד מאיתנו עשוי להגיע למקומו ולדרוש את החופש הזה גם לעצמו. הדברים הללו נכתבים, אפוא, כדי להדגיש שהמאבק בפונדמנטליזם אינו יכול להתבסס רק על כוח צבאי, מדיני או כלכלי; הוא נזקק גם לעוגן מוסרי ותרבותי. לשם כך צריכה התרבות המערבית לחזור ולהיאחז בעוגן המקורי שלה, העוגן ההומניסטי, ולבחון מחדש את ערכיה ואת התנהלותה היומיומית לאור עקרונות אלה. קנה-המידה העליון שלה צריך להיות כבוד האדם, ולא חירותו. אין פירוש הדבר, חלילה, ויתור על זכויות הפרט. זכויות אלה יסודן בתפישה ההומניסטית, לא פחות מאשר בתפישה הליברלית. אבל בכל תחום שבו התמרדו הערכים הליברליים כנגד מולידם ההומניסטי, מן הראוי שישובו להידחות מפניו (פרט לבמקרים יוצאי דופן, שבהם מוכחת חיוניותם). מי שלא רואה את חשיבות השינוי הזה ברמה הערכית העקרונית, חייב לפחות להבין שהוא חיוני ברמה המעשית; רק כך יוכל המערב לפגוע מלכתחילה בכוח המשיכה של הפונדמטליזם, במקום להילחם כנגדו.

הכתבה פורסמה ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 33 בנושא: "בית סוהר פרטי בישראל". להזמנת הגיליון לחצו כאן