דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בפברואר 2002 | מהדורה 08

בן לאדן וד"ר נו

העולם כבר ראה בעבר ארכי-נבלים אמיתיים: סדאם, המן, פרעה, סטאלין, היטלר. אך כל אלה ייצגו תמיד מדינות והשתמשו בעוצמתן. מה שמשותף לבן לאדן ולנבלים בחוברות הקומיקס או בסרטי ג'יימס בונד הוא שבדיוק כמותם, בן לאדן הוא אדם פרטי. מיכה אודנהיימר על שורשיו המערביים של בן לאדן

לפתע הבזיקה בי ההכרה שבן לאדן מספק לנו סוף-סוף ארכי-נבל אמיתי, מן הסוג שכולנו גדלנו איתו. מן הסוג שמופיע בחוברות הקומיקס של באטמן, בסרטי ג'יימס בונד ובמאות ואלפי סרטים אחרים שראינו בטלוויזיה ובקולנוע. נבלים מן הסוג שמחזיק במִפקדות תת-קרקעיות סודיות, ובצבאות פרטיים ובסוכנים בכל קצווי תבל, שקרובים קירבה מפחידה להשגת נשק גרעיני אשר יאפשר לאדונם לממש את תוכניותיו המבהילות.

לפני היות בן לאדן, את מי עוד יכולנו להשוות לד"ר נו של בונד, ל"איש החידות" של באטמן או לאויבו המושבע של סופרמן, המדען המטורף לקס לותר? אני מתכוון לאותם פושעים סלבריטאים ומופלאים, שמככבים בכותרות לא פחות מגיבורי-העל הניצבים מולם. אנשים רעים שזוממים פשעים כבירים במטרה להשפיע על אוכלוסיות רחבות, על ארצות שלמות, אולי אפילו על העולם כולו. פושעים שמגלמים בדמותם את הרוע באופן פראי, אקסצנטרי, תיאטרלי, כמו הג'וקר הזדוני, ג'ק ניקולסון בסרט "באטמן". אני מדבר על אנשים כמו גולדפינגר – איש עסקים מיליונר, בדיוק כמו בן לאדן שלנו – שהתיז גז רעיל ממטוסי ריסוס כדי לפרוץ אל מחסני הזהב בפורט נוקס, וכמעט הצליח לפוצץ פצצת אטום ולהחריב את כלכלת העולם.

העולם כבר ראה בעבר ארכי-נבלים אמיתיים: סדאם, המן, פרעה, סטאלין, היטלר. אך כל אלה ייצגו תמיד מדינות והשתמשו בעוצמתן. מה שמשותף לבן לאדן ולנבלים בחוברות הקומיקס או בסרטי ג'יימס בונד הוא שבדיוק כמותם, בן לאדן הוא אדם פרטי ולא ראש מדינה. בדומה לגולדפינגר, עם נאמנו הקוריאני, צבאו הסיני ומבטאו האוסטרי, גם בן לאדן ניצב מעבר לכל טריטוריה ספציפית. בן לאדן, כנשיאו של ארגון טרור גלובלי, עם שומרי-ראש וסוכנים מסין ועד מצרים, צ'צ'ניה ותימן, מוכיח שרֶשע ברמה עולמית, כמו כל דבר אחר בעצם, הופרט ונעשה על-לאומי.

משמעות הדבר היא שאוסאמה בן לאדן שייך גם למערב, חרף העובדה שהוא תוצר של האיסלאם. שייכות זו מתבטאת, בין השאר, בכך שמחבואיו התת-קרקעיים של בן לאדן נבנו במימונה של ממשלת ארצות-הברית כדי לשמש את המוג'אהידין במלחמתם בסובייטים, בשנות השמונים של המאה שעברה. בן לאדן עצמו נכנס לעסקי הג'יהאד כשארגן יחידת לוחמה אפגנית אשר מומנה ואומנה על-ידי הסי. איי. איי. אבל בן לאדן חב למערב הרבה יותר מכך. בן לאדן יכול היה להפוך למה שהוא רק בָּעולם שנוצר בעקבות נצחונו של הקפיטליזם במלחמה הקרה, עולם המתענה בייסורי הגלובליזציה.

בהנחה שאינני הראשון שהגיע להכרה הזו, הקלדתי את המלים "ג'יימס בונד, בן לאדן" לתוך מנוע חיפוש באינטרנט, כדי לבדוק מי עוד כתב דברים ברוח דומה. בין 14,400 התוצאות שאיתר גוגל, מצאתי במהירות מאמר שנראה רלוונטי.

את המאמר כתב איש מדע-המדינה, וולטר טרוּאֶט אנדרסון, והוא פורסם עוד ב-1998, יותר משלוש שנים לפני ה-11 בספטמבר. התיזה של אנדרסון היתה שהמלחמה כנגד בן לאדן, אשר נוהלה בחוסר הצלחה כבר אז, לפני שלוש וחצי שנים, מספקת הוכחה דרמטית לתחילת הסוף של עידן מדינות הלאום הכול-יכולות. עידן זה החל לפני כ-300 שנה, כשהסכם וֶסטפַאליה שם קץ למלחמת שלושים השנה, ונתן לגיטימציה לכוחן של ממשלות לאומיות עצמאיות. ההסכם קיצץ בכוחם של האצילים שפעלו מתוך הממלכות האירופיות, והכשיל את נסיונותיה של הכנסייה הקתולית להתערב מבחוץ. "במשך יותר ממאתיים שנה החזיקו מדינות הלאום במונופול על כוחות השלטון…", כתב אנדרסון. "חלק מאנשי מדע-המדינה מדברים על זליגת כוחן של ממשלות לאומיות בשלושה כיוונים – כלפי מעלה, לארגונים בינלאומיים; לצדדים, לעסקים רב-לאומיים; וכלפי מטה, לערים או לקהילות תת-לאומיות. אחרים מכנים זאת העידן ה'פוסט-לאומי'".

הרבה מאוד כסף

בעידן החדש הזה, מציין אנדרסון, החלו גם ארגונים גדולים וגם אנשים פרטיים למלא תפקידים שנשמרו פעם לממשלות. "רבים משתמשים במונח 'שחקנים לא-מדינתיים' לתיאור המשתתפים החדשים במשחק השליטה העולמי. גם אנשים פרטיים יכולים להיות שחקנים לא-מדינתיים. כל מה שנדרש הוא אישיות כובשת, אג'נדה פוליטית בעלת משמעות והרבה מאוד כסף… טד טרנר הודיע בשנה שעברה שיתרום מיליארד דולר לאו"ם – יותר ממה שהארגון מקבל מרוב המדינות הריבוניות… ג'ורג' סורוס (המיליארדר שעשה את הונו הפרטי מספקולציות על תנודות בשערי המטבע; מ.א.) הפך את עצמו למעין סוכנות לסיוע חוץ… כשמיליונרים דעתנים נוהגים כממשלות לאומיות, אין זה מפתיע במיוחד לראות אדם אחד מארגן צבא וסוכנות ביון, ומכריז למעשה מלחמה על ארצות-הברית".

ראש נפץ גרעיני אחד או שניים

דעיכת סמכותן המדינית ועוצמתן המוסרית של מדינות הלאום מאפשרת לכוחות פוליטיים רבי-עוצמה לקדם את מטרותיהם האידיאולוגיות, בארצות-הברית ובמקומות אחרים, כולל ישראל. היא מאפשרת להם להסיט את יעדיהן של ממשלות, מיצירה ומניהול של מוסדות ציבוריים, להעצמה ולחיזוק של המגזר הפרטי. במגזר זה הולך ועולה מספרם של תאגידי ענק רב-לאומיים, ששוֹויים גדול מן התוצר הלאומי הגולמי של רוב המדינות. תאגידים אלה השתמשו בכוחם הלוביסטי העצום ורתמו לשירותיהם את המומנטום של האידיאולוגיה הקפיטליסטית, וכך הצליחו למחוק את הגבולות הכלכליים בין המדינות. סכומים עצומים מועברים כיום על פני הגלובוס במגע אצבע קל, כמעט בלי להשאיר סימן, וכך מתאפשר למריל לינץ', לחברות הנפט הגדולות או לארגונו של בן לאדן להעביר את כספיהם לכל מקום שיחפצו.

ההתמקדות הבלעדית, הכמעט אובססיבית, של ממשלות ביצירת תנאים מתאימים לצמיחה כלכלית מביאה להזנחת המדינות האומללות שמצויות מחוץ ל"מועדון", מדינות שאינן יציבות דיין כדי שנייק תקים בהן מפעלים נצלניים, ועניות מכדי לצרוך מוצרים מערביים. בעקבות התמוטטותה של ברית-המועצות, ארצות-הברית והארגונים הבינלאומיים הניחו לאזורים רבים, שבשנות המלחמה הקרה היו נתונים לשליטה סובייטית, להידרדר לאנרכיה. כך, לדוגמה, בחלק מן האזורים העצמאיים החדשים של ברית-המועצות לשעבר, החל פלוטוניום מועשר להימכר לכל דכפין ולהיעלם בכמויות מפחידות בתוך מבוכי הסחר של מאפיונרים, טרוריסטים וסוחרי נשק. באותה מידה הדבר היה עלול לקרות, ויש הסבורים שאכן קרה, לראש נפץ גרעיני אחד או שניים.

במקומות כמו אפגניסטן, סומליה, תימן וקונגו, אשר שימשו כזירות עימות במהלך המלחמה הקרה, השאירה הנסיגה האמריקאית או הסובייטית חלל ריק. צורות ממשל מסורתיות הופרעו בשנות המלחמה הקרה, ותאגידי טרור רב-לאומיים ניצלו את האנרכיה כדי להשתקע שם. "וושינגטון פוסט" דיווח לאחרונה, שאוסאמה בן לאדן השיג גישה למכרות הזהב והיהלומים בחלקים נטולי-חוק ב"מדינות מתמוטטות" במרכז אפריקה, וכך מימן רבות מפעולותיו.

כמה צירופי מקרים משונים תומכים ברעיון שהמערב, לא פחות מן האיסלאם, צריך להיתפש כמי שיצר את המפלצת ששמה אוסאמה בן לאדן. צירופי מקרים אלה הזינו נחשול חדש ועצום של תיאוריות קונספירציה. במרכזן של התיאוריות האלה עומדת העובדה המוזרה, אך הלא-מעורערת, שמשפחות בן לאדן ובוש מנהלות עסקים משותפים זה שנים רבות. סאלם בן לאדן, אחיו הבכור של אוסאמה ומי שעומד בראש העסק המשפחתי, היה שותף בעסק הראשון של ג'ורג' וו. בוש – חברה לחיפושי נפט בשם 'ארבסטה אנרג'י'. משפחת בן לאדן זכתה במכרז לבניית חלק גדול משדות התעופה שהזמינה ממשלת ארצות-הברית במהלך מלחמת המפרץ, כשבוש האב כיהן כנשיא. קבוצת קרלייל, המעסיקה את הנשיא לשעבר כיועץ בשכר (ג'יימס בייקר וג'ון מייג'ור הם חברי הדירקטוריון), היתה בבעלות חלקית של משפחת בן לאדן עד לאוקטובר 2001 ,ולא ברור מדוע הם מכרו את מניותיהם דווקא אז. קבוצת קרלייל, ולפי דיווחים שלא אומתו, גם משפחת בן לאדן, היא אחד הבעלים בחברה בשם 'ביו-פורט' אשר נמצאת במישיגן, שבמקרה – תחזיקו חזק – היא החברה היחידה בארצות-הברית המייצרת את החיסון נגד אנתרקס.

אני לא חובב גדול במיוחד של תיאוריות קונספירציה. אני מאמין שהרבה יותר חשוב לנתח, להבין, ובמידת הצורך גם לערער את מבנה הכוח הפוליטי, את ההיגיון הפנימי שעומד בבסיסה של המערכת. מומחה לערב-הסעודית שדיברתי איתו המעיט בערכם של הקשרים בין משפחות בוש לבן לאדן, וטען שהמגע בין משפחת בן לאדן – אחת ממשפחות העסקים הפעילות ביותר בסעודיה – לבין אילי הנפט של משפחת בוש היה כמעט בלתי נמנע.

לטעמי, זו בדיוק הנקודה. בעולמנו הגלובלי החדש והנועז, עוצמה וממון מתרכזים במספר קטֵן והולך של ידיים. המשמעות היא שמיטשטשים לא רק גבולות בין מדינות, אלא גם גבולות בין ממשלות לאינטרסים של תאגידים רב-לאומיים. במציאות כזו, המפגש בין משפחת בן לאדן הסעודית למשפחת בוש הטקסנית באמת נעשה בלתי נמנע.

צירוף מקרים?

ברנרד לואיס כתב לאחרונה במאמר ב"ניו-יורקר", מאמר המתפרסם בגיליון זה של "ארץ אחרת", שאף כי ג'ורג' וו. בוש התאמץ מאוד להבהיר שהמלחמה שהוא מנהל "אינה כנגד האיסלאם", הרי אוסאמה בן לאדן עצמו חושב אחרת

. הוא מאמין שהוא לוחם בשם האיסלאם כנגד המערב המושחת והמנוון. אך אם זה המצב, איזו תועלת תצמח לנו מן הדרישה להבין את בן לאדן כתופעה מערבית ולא רק מוסלמית? גם אם היה בעבר סוכן שמומן מכספי הסי. איי. איי, גם אם הצבא האמריקאי הוא שבנה את מקומות המסתור שלו, גם אם משפחתו מנהלת זה 25 שנה עסקים עם משפחתם של שניים מנשיאי ארצות-הברית, האם כל זה בעצם אינו אלא צירוף מקרים בלבד?

אני סבור שלא. אני סבור שהקפיטליזם האגרסיבי שארצות-הברית מקדמת מייצג את ניתוקן של המוסריות הציבורית ושל הנשיאה באחריות מן השימוש בכוח השלטון. במובן מטאפורי – אך גם ממשי עד אימה – הניתוק הזה מותיר פזורים את חומרי הגלם של פצצת האטום, ומניח לכל בעל ממון לאספם. הוא יוצר עולם שבו אנשים פרטיים מחזיקים בידיהם יותר כסף ויותר כוח ממדינות שלמות. אנשים אלה אינם בהכרח מוסריים. אין סיבה להאמין שדווקא ד"ר אלברט שווייצר ישמש להם מודל לחיקוי, ולא ד"ר נו. ובעולם שבו כסף יכול לקנות כמעט הכול, אין עוד מה שימנע מהם לממש את חלומותיהם האפלים ביותר.

בנג'מין בארבר, פרופסור לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת רטגרס, כתב ב-1995 אתJihad versus McWorld ("ג'יהאד נגד מק'וורלד"), ספר שחזה את הקונפליקט הצפוי בין הקפיטליזם הגלובלי לשבטיות המוסלמית. "יותר מכל דבר אחר", כותב בארבר, "מה שהלך לאיבוד בהתנגשות בין הג'יהאד למק'וורלד הוא רעיון הציבור כמשהו שמשמעותו יותר גדולה מאוסף מקרי של צרכנים… או מחיבור של פוליטיקה של זהויות".

אך פוליטיקה שאין בה מימד ציבורי פעיל, פוליטיקה שהערך הבסיסי שלה הוא לשרת את היוזמה הפרטית, פוליטיקה שנעדרים ממנה הדיון הציבורי והמחויבות לטובת הכלל, סופה שתיצור עולם לא-רציונלי.

העולם הזה נחזה כבר מזמן בחוברות הקומיקס, אותו חלום-בהקיץ שמשותף לאמריקאים. גיבורי-העל בחוברות הקומיקס הם פרטיים עד כדי כך, שהציבור לעולם אינו מורשה להכיר את זהותם האמיתית. איש אינו יודע, למשל, ש"נער השעשועים, המיליונר ברוס ויין" הוא למעשה באטמן. בדומה לאֵלים של העולם העתיק, גיבור-העל המיליונר והארכי-נובול המיליונר נלחמים זה בזה עד הסוף המר. ואילו הציבור נידון לסבול בשקט, ולצפות בחיזיון.

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה