ארץ אחרת

"החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" הנו מסמך מסוכן ולפרקים פשוט שקרי; מסוכן – משום שבמקום לשאוף לתיקון לגיטימי של מעמדם או מצבם של  ה"ערבים הפלסטינים בישראל", מובעת בו משאלה לחיסולה השיטתי של מדינת ישראל, כלומר, של ה"מדינה העברית-ציונית-יהודית", כאפיונה החריף וחד-משמעי באותו מסמך (עמ' 32).

עלי להתייחס תחילה לכמה פרטים, שמטרתם כלל אינה להצדיק את הדברים שאני עומד להביע, אלא לשפוך מעט אור על עמדת היסוד שלי כלפי הטרגדיה הממושכת, שעמי המזרח התיכון חווים אותה מזה מאה שנים. דווקא בהיותי "עברי-ציוני-יהודי", לפי ההגדרה שאנשים כמוני זוכים לה במסמך הנדון, תמיד האמנתי כי עלי להתעניין קודם-כל במעוות שבמחנה שלי ולגנותו ללא היסוס, בלי להסתתר מאחורי המעוות לצערנו העמוק שבמחנה השני. תגובתי על פרסום "החזון העתידי" היא, אם כן, בבחינת היוצא מן הכלל.

ובכן, כמאות אלפים ישראלים אחרים, וכמספר רב עוד יותר של יהודים מן הפזורה, תמיד חשבתי כי חלוקת הארץ לשתי מדינות היא הפתרון הרציונלי היחיד – לפחות בכל הנוגע לעשרים הדורות הבאים – לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זוהי עמדה כמעט מובנת מאליה וחסרת כל מקוריות, שעם זאת, לפחות מתיימרת לשרת את כוחות החיים, לעומת דחפי המוות המקננים במדגרות הפוסט-כהניסטיות למיניהן ובבתי-החרושת למחבלים מתאבדים של החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וחבריהם. עוד לפני שנעשינו עדים לאיסלאמיזציה המסיבית והתוקפנית של המאבק הפלסטיני, נהגתי להיפגש, כמו רבים אחרים, עם פעילי אש"ף – אלמונים, זוטרים או בעלי תפקידים רשמיים – בפאריס, בבריסל ובירושלים. המפגשים האלה התקיימו בתקופה שבה ישראל עוד ראתה באש"ף ארגון טרור גרידא, והתעלמה מן העובדה שמאחורי נאומי התעמולה ומאחורי האמנה האווילית, המקסימליסטית, של אש"ף, החלו להתארגן קבוצות פלסטיניות אמיצות, שהיו בשלות להתבונן באור שונה במציאות הישראלית. זה היה טיבם של האינטלקטואלים אשר בראשם עמד עיסאם סירטאווי, שב-1983 חוסל כ"בוגד" על-ידי אנשיו של אבו-נידאל. עד עצם היום הזה אני רואה באדישות הממושכת ולעיתים בבוז הישראלי כלפי יוזמות ושינויים חיוביים אלה טעות טאקטית ומוסרית. אותם מפגשים הותירו בקרבי בעיקר טעם מריר ותסכולים שונים. מה שהוליד אותם, בין השאר, היה שיתוקה הפוליטי של ישראל, ובו-בזמן כשרונם המדהים והכמעט בלתי נתפש של הוגים פלסטינים מסוימים להשמיע דברי פיוס באנגלית או אף בעברית, וכמעט בעת ובעונה אחת – דברי סירוב בערבית. מאסתי גם בחוגים היהודיים בעלי ההשקפה ה"היסטוריוסופית", המחליפים את המציאות בשטחים הכבושים בעימות קוסמי בין "ישמעאל" ל"ישורון". יש לציין, כי המיתולוגיזציה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאפשרת לחיילי האפוקליפסה היהודית החדשה להתעלם מן הפלסטיני הממשי, המתמודד עם בעיותיו היומיומיות והשואף, בדיוק כאותם "בני ישורון", לעצמאות פוליטית. לתופעה הזאת יש שם: הכחשת האחר בזמן אמת; כלומר, ההפך המוחלט מהאתיקה התורנית. בו-בזמן, אי-יכולתה הכמעט מובנית של הלאומיות הפלסטינית להתייחס ללאומיות העברית לא אחרת אלא בליווי רטוריקה פסאודו אנטי-אימפריאליסטית, מונעת מהם לראות שמדובר למעשה בהתמודדות טראגית בין שני בעלי זכויות על ארץ אחת. "הבעיה בעימות בין הפלסטינים לישראלים", אמר פעם דני כהן-בנדיט, "היא ששניהם צודקים".

רשימת התסכולים שחוו רוב פעילי השמאל הציוני היא ארוכה, ובחלקה ידועה לכולם. לאמיתו של דבר, "החזון העתידי" יכול רק להוסיף סיבה לייאוש, ולהעשיר את תולדות העיוורון הפוליטי במזרח התיכון בפרק נוסף. יתרה מזאת, אינני מהסס לטעון כי "החזון" מעיד קודם-כל על רגרסיה מפחידה בתפישתם של אלה שגיבשו אותו. כ"עברי-ציוני-יהודי", מסמך זה אינו משאיר לי שום אוויר לנשימה, שום מקום, שום לגיטימציה, שום תפקיד היסטורי. במילים אחרות, הוא הורג, שולל ומוחק אותי במישור הסמלי. חשוב לי להסביר מדוע.

שפה שמבשרת אסונות

אינני מתכוון להתווכח על סעיף זה או אחר מתוך המסמך, אלא לגנות את הנימה הפולמוסית הבלתי נסבלת שבו. למעשה, רוח זו מתחילה לנשוב עוד מן המבוא. בעמוד 5 נאמר כבר הכל, והעמודים הבאים אינם אלא וריאציות, פחות או יותר משמחות, על אותה אמירה. אם כן, מה אנו קוראים שם? מתברר לנו שעצם "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית" היא ש"מציבה אותנו [את הפלסטינים בישראל] בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה בה אנו חיים". לפחות הדברים ברורים וגלויים: במקום להיאבק למען אינטגרציה מלאה של קהילתם בחברה הכללית, בוחרים מחברי המסמך לפעול למען דה-אינטגרציה – לאו דווקא אלימה – של ישראל כמדינה יהודית. וכך, המתנגדים לפשרות הטריטריאליות בישראל יוכלו לשוב ולומר, כשלושת אלפים שנה לאחר קהלת, כי אין חדש תחת השמש. שפתו של המסמך שלפנינו היא תכלית הניגוד להבנה הדדית בין יהודים לערבים; זוהי שפה מהותנית ואבסולוטית, כלומר, "שפה טוטאלית", שבדרך-כלל מבשרת אסונות. מחברי "החזון העתידי" מכריזים, למשל, כי ה"ערבים הפלסטינים בישראל" הם "בעלי הארץ המקוריים" (עמ' 12; קריצה למיתוס המגוחך שלפיו ערפאת ואנשיו הם צאצאי המלכים הפלשתים מימי התנ"ך?), ואילו ישראל אינה אלא "תולדה של פעולה קולוניאליסטית" (עמ' 9).

לשווא נחפש כאן רמז כלשהו לזיכרון היהודי, לעבר היהודי, לתקווה היהודית. לשווא נשאל: ומה איתנו?

אני מאשים את מחברי המסמך בנסיגה לימים החשוכים ביותר של הפאן-ערביזם, שלמרות היותו תופעה חילונית, שאב את שלילת הקיום הישראלי הקנאית והלא מתפשרת שלו מהרבדים הריאקציוניים ביותר של ההגות הערבית: הסירוב לאפשר לקבוצה לא-מוסלמית, תהיה אשר תהיה, להתארגן התארגנות פוליטית עצמאית על חלק מאדמת דאר-אל-איסלאם

לשווא, כי מי שמסוגל לגבש מסמך מהסוג הזה יראה בשאלה הזאת אך ורק תחבולה ציונית קולוניאליסטית נוספת. נאמר אפוא ש"החזון העתידי" מצביע יותר על העניין העקרוני, הדוגמטי, הדוקטרינלי של ישראל כמדינה יהודית מאשר על בעיה, חמורה ככל שתהיה, הנעוצה בחיי המעשה הפוליטיים הישראליים. אני מאשים את מחברי המסמך ברגרסיה לימים החשוכים ביותר של הפאן-ערביזם, שלמרות היותו תופעה חילונית, שאב את שלילת הקיום הישראלי הקנאית והלא מתפשרת שלו מהרבדים הריאקציוניים ביותר של ההגות הערבית: הסירוב לאפשר לקבוצה לא-מוסלמית, תהיה אשר תהיה, להתארגן התארגנות פוליטית עצמאית על חלק מאדמת דאר-אל-איסלאם. כמובן, במסמך לא נעשה שימוש במונחים "טכניים" מעין אלה, אך המסקנה היא אותה מסקנה: ישראל הנָּה ישות זרה באזור זה של העולם, ולכן הישראלים הם אומה מלאכותית, עם דמיוני, קהילה פיקטיבית. זאת, לעומת מחברי המסמך, בניה ה"מקוריים" של פלסטין המקיימים "קשר אינטגרלי והיסטורי" ל"מולדתם מבחינה רגשית, לאומית, דתית ותרבותית" (עמ' 12). אם כן, אסור להתבלבל: כש"החזון העתידי" מתייחס ל"מולדתנו ההיסטורית" (אגב, חובבי הדיוק ההיסטורי מקרב בני האומה המלאכותית רשאים לשאול באיזו מולדת בדיוק מדובר? ובאילו גבולות? איזה דרכון היה ליושביה, איזה הימנון?), הוא פוסל כמעט בבחינת המובן מאליו כל זיקה יהודית לארץ הזאת.

אצלנו – אצל כל מי שדוגל בשוויון אזרחי מלא בגבולות הקו-הירוק ובנסיגה מלאה מהשטחים ומירושלים המזרחית, וכן אצל כל יהודי שאינו רואה בעצמו כובש זר, "סרטן בגוף האומה הערבית" (כביטויו המעודן של נאצר, אליל הפאן-ערביזם, שכידוע לכל, עזמי בשארה וחבריו רואים בו עד היום חוזה מודרני) וחייזר שטני ורב-מזימות, שסופו להיות מגורש חזרה למקום שממנו הגיע – אצל כל אלה חייב "החזון העתידי" לעורר דאגה, אם לא יותר מכך.

כיצד מחברי המסמך פועלים – ולעתים אף מתמרנים את הקורא – כדי להציג את עמדותיהם כאמיתות ודאיות, שאין לערער עליהן? ראשית, הם מאמצים את הנוסחה: "ישראל נולדה בחטא", שסחררה את ראשיהם של ה"היסטוריונים החדשים" בתחילת שנות התשעים; כיוון שאינם מסתפקים בהגדרת המדינה כפרי יוזמה קולוניאליסטית פרטית, הם מציינים – בהסתמך על הבערות, או אולי על הזיכרון הקצר של הציבור – כי ישראל "הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות" (עמ' 9). כך נוטעים מחברי "החזון העתידי בראשו של הקורא את הרעיון, שהציונות והתולדה המצערת שלה, המדינה היהודית, הנָּה רק ענף אחד, רק פן אחד, של מפעל עוד יותר מפלצתי, והוא הקולוניאליזם, כדוקטרינה וכתופעה שהתפשטה כמעט בכל העולם בזכותם של אבירי המערב הלא אנושיים.

נוסף על כך, כמו שכולם יודעים, הקולוניאליזם שייך לעולם של אתמול; הוא נעלם בגלל רשעותו-שלו וגם בזכות גבורתם של העמים שהוא כבש, דיכא, רמס ושדד. אם כן, ישראל – שהוקמה, כאמור, בידי המדינות בעלות העבר הנפשע – היא השריד היחיד של המפעל המתועב הזה שמתעקש להוסיף ולהתקיים; והיא אף מקצינה את מדיניותה הקולוניאליסטית. לפיכך, אין להתייחס לישות הזאת אלא כאל אנכרוניזם איום וכזכר שערורייתי, מקומם וחצוף, לעידן ברברי שכל בר-דעת היה מעדיף להניחו מאחוריו.

ולבסוף, בעזרתו של מעין היקש הגליאני, שהיה יכול להיות משעשע אלמלא היה מדובר בשאלה של חיים או מוות, הקורא הצייתן אמור להגיע למסקנה הבאה: בדיוק כמשרתי הרוע הקולוניאליסטי, שטבעו במי הקידמה והובסו בידי לוחמי החירות, סופם של ממשיכיהם האחרונים להיזרק אל "פחי האשפה של ההיסטוריה", לפי הביטוי הנפוץ בחוגים "מהפכניים" או "פוסט-מארקסיסטיים" מהסוג שחלק ממחברי "החזון העתידי" נמנים עליהם.

פשטנות ודורסנות

כאן יש לעצור לרגע, ולהחזיר את הדברים להקשרם. מדינת ישראל הוקמה בשנים 1948-1947 בעיקר בסיועו של הגוש הסובייטי, הן במישור הדיפלומטי (כולם זוכרים את הנאום ה"יותר ציוני מזה של הציונים", שנשא גרומיקו באו"ם), והן במישור הצבאי (אספקת הנשק המסיבית מברית-המועצות ומצ'כוסלובקיה לכוחות העבריים הלוחמים). ישראל נהנתה אז דווקא מתמיכתן הניכרת של המדינות, שראו את עצמן כ"מתקדמות" וכ"אנטי-אימפריאליסטיות". אפשר כמובן לטעון, שאותן דמוקרטיות עממיות בגדו באחווה הסוציאליסטית הכלל-עולמית, ואף היו מהר מאוד למשטרים עריצים, בעלי שאיפות התפשטות משל עצמם; אולם בעת הקמת המדינה השיקולים הרעיוניים והאינטרסים הגיאו-פוליטיים שהדריכו את סטאלין היו שונים, והם שהביאו לגיוסה הנמרץ של "הברית המהפכנית" דאז למען ישראל. וכך, מנהיגי מוסקבה של אותם ימים כפו על המפלגות הקומוניסטיות בכל העולם להפגין ברעש גדול את הסולידריות הנלהבת שלהן עם המדינה היהודית, שזה עתה נולדה. כידוע, ההחלטה הסובייטית הזאת עוררה דילמות קשות, מבוכה אידיאולוגית ובעיה מצפונית חמורה אצל הקומוניסטים הערבים-הפלסטינים. אולם בעודם חשים את הסתירה הקשה שבדבר, הם בכל זאת קיבלו את רעיון המדינה היהודית, בין השאר משום שכפי שניסח זאת אלן גרייסמר, "עד להתנערותה של התנועה הקומוניסטית העולמית מעמדותיו של סטאלין, ועד שנודעה לכך השפעה על המפלגה הקומוניסטית הישראלית, נתפשה המפלגה הקומוניסטית הישראלית כאב-טיפוס של המפלגה הסטאליניסטית הדבקה בלי שום פקפוק בעמדותיה של ברית-המועצות, וכגוף המשתדל לשרת באופן הטוב ביותר את האינטרסים הסובייטיים במזרח התיכון" Alain Greilsammer, Les Communistes Israeliens, 1978, p. 155.) Presses de la fondation nationale des sciences politiques)

. אנו מבינים, אפוא, שהמציאות היא יותר סבוכה מכפי ש"החזון" היה רוצה להציגה. לא זו בלבד שישראל הוקמה במידה רבה בזכות "גוש הקידמה"; מתברר שאותו הגוש הוא שחִייב, במעין אונס אידיאולוגי, את אבותיהם הרוחניים של חלק ממחברי המסמך שלפנינו לתמוך בדבר שהם תיעבו ופסלו אותו, וראו בו את התגלמות הסיוט המחריד ביותר שלהם: הקמתה של מדינת ישראל.

אפשר לפסול זכרונות היסטוריים אלו בנימוק, שהפרטים האמורים אינם רלבנטיים כיום ושמדובר כאן בדקדוקי עניות, שרק עלולים לטשטש עוד יותר את המצב הנוכחי, המסובך דיו בלאו הכי. נניח שהם צודקים. ובכל זאת, אני סבור כי טיעון זה אינו מבטל את טענתי המרכזית. אכן, לא באתי לפתוח בדיון תיאורטי על נשמתו המיוסרת של הקומוניסט הערבי הישראלי ב-1948, או על מצפונו המטולטל בעטיים של שגעונותיהם המשתנים מדי בוקר של אדוני המארקסיזם-לניניזם דאז; כוונתי הרבה יותר פרוזאית. ניסיתי להראות עד כמה החזון צולע, עד כמה יסודו רעוע, או ליתר דיוק, עד כמה חזון סומא זה אינו מהסס לשכתב, לעבד וליפות – לפעמים עד כדי גרוטסקיות – עובדות היסטוריות בסיסיות.

העיוורון הפוליטי מתאפיין בשיח דו-קוטבי, משומן היטב, נעול על עצמו; ומשום כך, אגב, אני משוכנע כי נאמניה ופייטניה של ארץ-ישראל השלמה יקראו בעניין רב את המסמך הזה אשר משתמש, ככלות הכל, בשיטות המוכרות להם היטב: קיצורי דרך היסטוריים הגובלים בבדיחה, מהותנות, אבסולוטיזם. אולם ייתכן שמילת המפתח כאן היא פשטנות. אכן, ה"פשטניזציה" הפראית והממוחשבת של עולמנו המשופע בגוונים, סדקים, סתירות ומלכודות, היה לאופיום של ההמונים הפוסט-מודרניים, לא כן? אופיום שאפילו מארקס בעצמו ובכבודו לא חשב על שכמותו. אלא שבמקרה המעניין אותנו כאן, פשטנות פירושה דורסנות: היא מעלימה ומוחקת את הגוונים ואת המכשולים שבדרכה ותובעת את זכותה לבלעדיות! כך, בחלקו של "החזון" הדן "בתרבות הערבית הפלסטינית בישראל", אנו קוראים: "אלה הבקיאים בספרות הפלסטינית בפרט ובתרבות הפלסטינית בכלל בוודאי יבחינו במשותף לתרבות זו – הלוא היא 'פלסטין ההיסטורית', המולדת, ואחידות המקום, גם אם הוא מחולק פוליטית, כבוש או שסוע" (עמ' 31). מיד בהמשך מצוין כי "האדמה נשארת אותה אדמה". אי-לכך, מחברי המסמך מאמצים, בלי למצמץ ובלי לטרוח להשמיע דעה קצת אחרת, את הרעיון שאם להאמין לכָּתוּב, שזור כחוט השני בכל רובדי הספרות הפלסטינית, משירתו האלגורית-הלאומנית של מחמוד דרוויש, דרך מעשיותיו המושלמות של אמיל חביבי, ועד להגיגים שהשיח' יאסין הוריש לחסידיו. רעיון זה בהחלט אינו מעודד, לפחות מבחינתנו. בכתיבה מהסוג הזה, דהיינו, בניתוחים רציניים, מלומדים ומאופקים לכאורה, המתייחסים לעניינים תרבותיים ביותר, ניתן לראות את שלילת ישראל הטבועה בדפי המסמך. פשוטו כמשמעו: הקביעה המנומסת בדבר האי-רלבנטיות וחוסר הערך של כל חלוקה פוליטית – כלומר, של כל הסדר – "כיבוש" או "שיסוע", של "פלסטין ההיסטורית", והבעת הרעיון התמים-כביכול ("האדמה נשארת אותה אדמה"), אומרות למעשה כי "פלסטין נשארת פלסטין" גם אם לעת-עתה, כתוצאה מתאונה היסטורית אכזרית, ישות בעלת שם אזוטרי (ישראל) תופסת, ואף מתכוונת להמשיך לתפוס, חלק מאדמתה.

כשהחזון סוטה לנתיבים אלה, אני אומר כי הוא מבצע, בנשימה אחת, אקט של מחיקה, בעודו מכתיב תכנים לא אחראיים לעתידם של שני העמים.

לסיום, עלי לציין כי מעולם לא חשבתי שתפקידה של ישראל הוא להיות שופטת התודעה הערבית-פלסטינית. לשון אחר: לא הבעת הרגשות מצד הפלסטינים לאדמתם היא שמחרידה אותי, אלא העובדה שהלהט הזהותי-ההיסטורי הזה אינו מוצא לנכון להתמודד עם בוחן המציאות ומעדיף – כדי להרוויח עוצמה ויעילות – לשכוח כי מאז ומתמיד הצמיחה הארץ הזאת חלומות אחרים, חזיונות שונים ופרויקטים הדורשים מכל צד לשים גבול לסובייקטיביות שלו ולשאיפתו לכבוש את כל שטחי הצדק, הסבל והטוהר.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 39: "חזון ערביי ישראל- ערבים ויהודים מול המסמכים החדשים". לחצו כאן להזמנת הגיליון