דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בדצמבר 2002 | מהדורה 13

בשלוש דרכים האישה מתגרשת

סוזן וייס, עורכת-דין וטוענת רבנית, העובדת מזה 17 שנה במערכת בתי-הדין הרבניים, כותבת עדות אישית על הדרך שבה ניתנים גטין רבים בישראל: סחיטה, אלימות ופונדמנטליזם נוקשה

דיון בבית הדין הרבני, ירושלים, דצמבר 2002

רישום: שלום קוולר

זה 17 שנים לערך אני עוסקת בדיני גירושין בישראל. כעורכת-דין פרטית וכמנהלת יד-לאישה, טיפלתי במאות תיקי גירושין. מנסיוני הממושך אוכל לתאר את שלוש השיטות – הבוטות למדי – שאימצו בתי-הדין הרבניים כדי לפתור את העניינים הנידונים בתיקי גירושין שנויים במחלוקת, ובייחוד באותם תיקים שבהם הבעל מסרב לתת גט לאשתו. אתייחס אליהן בשמות הבאים: פונדמנטליזם נוקשה, סחיטה ואלימות. שיטות אלו, שאינן יעילות ופוגעניות, מנציחות משטר חוקי המדכא נשים ומסב להן נזק רגשי וכלכלי עצום.

טענתי המרכזית היא שהדיינים בבתי-הדין הרבניים הם האחראים העיקריים לשימוש באותן שיטות להתרת נישואין, שבדרך-כלל אינן יעילות; לא ההלכה ולא הבעלים היהודים, כפי שהדיינים ממהרים לטעון (אף על פי שברור, שגם החוק והבעלים תורמים לתסבוכת המשפטית). לטענתי, הדיינים מקדמים את השיטות הבוטות הללו כיוון שהן מגינות על האינטרסים התרבותיים, החברתיים והכלכליים שלהם. ללא איום על האינטרסים הללו לא יתרחש שינוי אמיתי בבתי-הדין הרבניים, והאינטרסים של נשים יהודיות בסוגיות גירושין ימשיכו להיפגע. לבסוף אטען, שההלכה מכילה בתוכה את הכלים לפרשנות מחודשת, הדרושה לגיבושן של שיטות יותר יעילות ויותר צודקות להתרת נישואין; ועל הציבור מוטלת האחריות לדרוש מן האנשים שהכלים הללו הופקדו בידיהם לעשות בהם שימוש.


רצונו החופשי של הבעל

לבתי-הדין הרבניים נתונה סמכות ייחודית בענייני נישואין וגירושין בין יהודים. אישה יהודייה שרוצה להתגרש מבעלה היהודי בניגוד לרצונו חייבת לפנות לבית-הדין הרבני, כדי שזה יכריע בשאלה אם יש לה עילת גירושין. בתי-הדין הדתיים הללו מכריעים במקרים הנידונים בפניהם על-פי ההלכה.

כל הדיינים בבתי-הדין הרבניים מפרשים את ההלכה על-פי המסורת ההלכתית האורתודוקסית. הלכה קובעת שנישואין יהודיים מסתיימים אך ורק כאשר הבעל נותן לאשתו "ספר כריתוּת" (דברים כ"ד, א'), או עם מותו של הבעל. על-פי ההלכה, אישה אינה יכולה לתת גט לבעלה; כן אין לבית-משפט, לרבות בתי-הדין הרבניים, סמכות להכריז על סיומם של נישואין יהודיים תקפים במקרה שבו הבעל מסרב לתת את הגט. זאת ועוד, ההלכה קובעת שגירושין יהודיים יהיו תקפים רק אם הבעל נתן גט לאשתו מרצונו החופשי (יבמות קי"ב עמ' ב); רמב"ם (הלכות גירושין, פרק א, סעיפים א,ב). גט שניתן כתוצאה מהפעלת לחץ שפגעה ברצונו של הבעל אינו תקף ("גט מעושה"), אלא אם כן בית-משפט יהודי הנאמן להלכה הפעיל את הלחץ, בלי לחרוג מהעילות או המקרים שההלכה מכירה בהם: אישה נשואה או אישה שגירושיה אינם תקפים מסיבה כלשהי, אשר יולדת ילד לאדם שאינו בעלה, ילד זה וצאצאיו מסומנים כ"ממזרים" שאינם יכולים להתחתן בעם היהודי לדורי דורות (דברים כ"ג, ג'; משנה יבמות פרק ח', משנה ג').

כאשר בפני בית-הדין הרבני מובא מקרה של גירושין הנתון במחלוקת ובעל סרבן, על בית-הדין להחליט אם ההלכה מאפשרת לו לפגוע ברצונו החופשי של הבעל. בתי-הדין פועלים בזהירות; אם בית-הדין יחרוג מתחומיה הצרה של החוק, יהיה הגט חסר תוקף וילדי האשה ינודו.

פונדמנטליזם נוקשה

כיוון שבתי-הדין הרבניים חוששים להתערב בצורה כלשהי ברצונו החופשי של הבעל, האסטרטגיה הראשונה של הרבנים היא לנקוט את המהלך הבטוח ביותר שמאפשר להם להישאר בגדרי ההלכה: לא לעשות דבר. הם לא יקבלו כל החלטה ולא יפעילו כל לחץ, ואפילו לא ימליצו לבעל לתת גט. תקוותם היא שאישה זועמת, עורך-דין חסר רחמים או הזמן לבדו ישכנעו את הבעל הסרבן להרפות. אם לא יקבלו כל החלטה, לא יהיו אחראים למה שהבעל יחליט לעשות. אם אכן יקבלו החלטה, לעתים קרובות יהיה תוכנה אבסורדי. למשל, "הרינו מחליטים בזאת כי על בני-הזוג להגיע להסכמה". או: "הרינו מחליטים בזאת כי על בני-הזוג לפנות לרב פלוני כדי שיסייע בידם להגיע להסכמה". ההתנהגות המתחמקת וההחלטות הריקות מתוכן של הדיינים מאפשרות להם לדבוק בקפדנות בפורמליזם ההלכתי, אשר מונע מבית-דין או מכל ערכאה אחרת להפעיל לחץ על הבעל לתת גט לאשתו. למעשה, רוב תיקי הגירושין נפתרים מאליהם, בלי שבית-הדין הרבני יידרש לקבל החלטה תקיפה. ביד-לאישה, שם אנו מטפלות בתיקי הגירושין הקשים ביותר, נתקלנו במקרה של בעל שחי בנפרד מאשתו במשך עשר שנים, לפני שבית-הדין הורה לו לתת לה גט (הוא טרם קיים את הצו). גבר אחר חי בנפרד מאשתו שש שנים לפני שבית-הדין הוציא צו כזה, וגם זאת רק אחרי שהאישה ערערה על החלטתו של בית הדין האזורי שסרב להורות לבעל הסרבן לתת לאשתו גט (הבעל נעתר רק בעקבות תביעת נזיקין שהגשנו נגדו בבית-משפט לעינייני משפחה).

על-פי הנתונים הסטטיסטיים שליקטו לאחרונה בתי-הדין הרבניים, בשנת 2001 הורה בית-הדין לבעל לתת גט לאשתו רק ב-20 – 30 מקרים מתוך עשרות אלפי תיקים שנידונו בפניו.

הנתונים הללו נראים חסרי כל פרופורציה, אך עד לאחרונה כמעט לא ניתן היה לשכנע בית-דין רבני להורות לבעל לתת גט לאשתו. ב-12 השנים שבהן עסקתי בדיני משפחה, לפני שהקמתי את יד-לאישה, הצלחתי לשכנע את בית-הדין הרבני האזורי לתת פסק-דין כזה במקרה אחד בלבד, ובית-הדין הרבני הגדול הפך את ההחלטה. עמיתים שראיינתי ב-1994, ובכללם יותר בכירים ויותר ותיקים ממני, דיווחו על תוצאות דומות. אני מאמינה שקבוצות נשים כמו יד-לאישה הביאו לשיפור ניכר של הסטטיסטיקה הזאת בחמש השנים האחרונות. אך אפילו לאחר הגידול הניכר שחל במספרם של פסקי-הדין מן הסוג הזה באותן שנים, מספר הפעמים שבהן הורו בתי-הדין הרבניים לבעלים לתת גט לנשותיהם בטל בשישים ביחס למספר התיקים שהובאו בפניהם.

דוגמאות קשות לפונדמנטליזם נוקשה, לבד מן השתיקה והסחבת, הן מקרים שבהם הרבנים דוחים את הבקשה לגט, אף שברור שאי-אפשר להציל את הנישואין, או כאשר הבעל נעדר או אינו כשיר. במקום לחפש בספרי שאלות ותשובות אחר "קולות הלכתיות", פיקציות משפטיות וחריגים שיוכלו לעזור להם להתיר מקרים מכמירי-לב, הרבנים דבקים בקונצנזוס ונשארים הרחק משולי ההלכה.

לא מזמן הגיעה למשרדנו אישה שהמקרה שלה הוגדר לפני ארבע שנים כחסר תקווה. היא הסבירה לנו, שהמשטרה עצרה את בעלה בשנת 1996 והכניסה אותו לכלא לאחר שהיא התלוננה שהיכה אותה. בכלא ניסה בעלה – שסבל מהזיות פאראנואידיות – לתלות את עצמו. הקצין התורן בכלא ראה אותו וחתך את החבל. הבעל נשאר בחיים, אך הוא סובל מנכות קשה. לא ברור באיזו מידה מוחו מתפקד, והוא אינו מסוגל לדבר ולאכול בעצמו. הרבנים אמרו ללקוחתנו שבעלה אינו כשיר דיו לתת לה גט, והם אינם יכולים לעשות דבר כדי לעזור לה.

אחרי ראיון של רבע שעה עם אחת הטוענות הרבניות גילינו, שאחד העדים לנישואי האישה העצובה הזו כלל לא היה דתי. הפגם הפורמלי הזה היה יכול להיות סיבה מספקת כדי להכריז על בטֵלוּת הנישואין. אך איש בממסד הרבני לא טרח לשאול את הלקוחה שלנו שאלות שהיו קובעות, אם נתמלאו הדרישות הפורמליות של הנישואין. איש גם לא בחן את האפשרות להכריז על בטלות הנישואין בהסתמך על כך שבעלה של לקוחתנו הסתיר מפניה, עד לאחר הנישואין, את מחלת הנפש שסבל ממנה.

עוד דוגמה מקוממת במיוחד לשיטת ה"פונדמנטליזם הנוקשה" היא מקרה, שבו בית-דין שלח את הבעל אל הפסיכיאטר המחוזי כדי שיקבע אם הוא כשיר נפשית כדי לתת גט (התשובה היא: לא). בית-הדין האזורי סגר את התיק ושלח את האישה לביתה, לחכות שבעלה יחלים ממחלתו ושהפסיכיאטר המחוזי ינפיק חוות דעת מקצועית חדשה ביחס לכשירותו של הבעל לתת גט, אשר תניח את דעת בית-הדין. למזלנו, יום שיש אחד הבעל הודיע שהוא מוכן לתת גט והנהלת בית הדין גייס הרכב דיינים אחר, שהיה מוכן להכיר בכך שלבעל היו רגעים צלולים שבהם יכול היה לתת גט. אך אלמלא הנכונות והפתיחות של בית דין שני זה, יש להניח שהאישה היתה מחכה עד היום שבעלה יחזור לאיתנו.

נוקשותו של בית-הדין עוד יותר מתסכלת במקרים שבהם הבעל חי, בריא, וגם נושא באחריות לפירוק הנישואין. מקרה אחד כזה אירע בשנת 1996, כאשר בית-הדין הרבני הגדול (הרבנים טופיק, הורוביץ ובן-שמעון) הפך על פיה את ההחלטה של בית-הדין הרבני האזורי בירושלים, אשר הורה לבעל שתקף, אנס, ובגד באשתו, לתת לה גט. בית-הדין הגדול קבע, שהאשה לא הוכיחה מספיק את טענותיה העובדתיות, אך גם אם היא הוכיחה זאת הרי שאי-אפשר לחייב את הבעל לתת גט לאשתו, אלא אם יוזהר כראוי שלא להכות אותה או לא לבגוד בה. לאחר שבית-הדין הרבני הגדול דחה את בקשת האישה לגט, היא הגישה עתירה לבג"ץ. גם הוא דחה את בקשתה לקבלת סעד משפטי, בטענה שלבתי-הדין הרבניים מוקנית סמכות שיפוט ייחודית להכרעה בסוגיה הנדונה.

במקרה דומה הפך בית-הדין הרבני הגדול (הרבנים טופיק, אליהו ונדב) על פיה החלטה של בית-הדין הרבני האזורי באשדוד, אשר חייב אדם לתת גט לאשתו בטענת "מאיס עלי". לא השפיעה עליו גם העובדה שב-1995, עת שבה נדרש לקבל החלטה, חיתה האישה בנפרד מבעלה זה שמונה שנים, וביקשה מבית-הדין לעזור לה בהשגת גט ממנו מאז 1976 – זה 19 שנים. שנתיים מאוחר יותר, ב-13 בדצמבר 1997, שינה בית-הדין הגדול את החלטתו מ-1995 ברוב של שניים מול אחד (הרב טופיק דבק בנאמנות בעמדתו המקורית), והורה לבעל לתת גט לאשתו. אך הבעל הצליח לחמוק מן ההחלטה במשך שנתיים וחצי נוספות, בטענה שיהיה מוכן לתת גט לאשתו אם רק תסכים לתנאיו.

סחיטה

אם שתיקה וסחבת אינן משיגות את היעדים הרצויים, הטקטיקה הבאה של הרבנים היא סחיטה. שיטה זו מאפשרת לרבנים להימנע מהפעלת לחץ על הבעל; קניית רצונו החופשי של הבעל, מסתבר, אינה נחשבת להפעלה של לחץ מופרז.

לסחיטה יש יסודות הלכתיים מפורשים. במאה ה-16 קבע המהרשד"ם (רבי שמואל בן משה די-מדינה), שהתלמוד אינו מתיר לבתי-הדין לכפות על הבעל לתת לאשתו גט – אפילו באותם מקרים קיצוניים, שבהם בית-הדין נכון להתיר כפייה כזו מבחינה הלכתית – אלא אם הבעל מסרב בכל תוקף לתת גט לאשתו. "אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי… אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים" (שו"ת המהרשד"ם, חלק אה"ע, סימן מ"א). מכתב מן הרב אלישיב המנהיג הרוחני של הפלג הליטאי בציבור החרדי אל הרב צבי גרטנר במוֹנסִי, ניו-יורק, קובע שעמדת המהרשד"ם, האוסרת לכפות גט על בעל שמציב לאשתו תנאים מסוימים תמורתו, היא עמדה ראויה, גם אם התנאים הללו קשים ולא-סבירים.

אפשר אמנם לצטט כמה החלטות שבהן בית-הדין התעלם כליל מן המהרשד"ם או הגביל את תוקף הלכתו לתנאים סבירים ובני-אכיפה, אך רוחו של המהרשד"ם בהחלט שורה על רוב הדיונים בבתי-הדין הרבניים. מדוע שיטרחו לשמוע את העובדות הקשורות למקרה, אם העובדות אינן רלוונטיות? אם הבעל מסכים לתת גט אך מציב כמה תנאים בתמורה להסכמתו, אין זה משנה שישנן עילות שבית-הדין יכול להיתלות בהן כדי לכפות גט.

הכרתי בעלים שדרשו בתמורה לגט כסף; זכויות משמורת; חלק יותר גדול ברכוש המשותף, או את כולו; ויתור על מזונות הילדים או על חלקם; ויתור על חובות שנצברו בגין מזונות הילדים; עריכת בדיקת ד. נ. א לילדים; עריכת בדיקת פוליגרף לאישה; מכירת הבית המשותף לפני מתן הגט; קבלת עגילים שאמו של הבעל נתנה לאישה במתנה.

לבתי-הדין הרבניים יש קרן מיוחדת לתשלום שוחד לבעלים סרבנים. הקרן מכונה בשם 'קרן עגונות'. אף על פי שלא הצלחתי לגלות את מקורה המדויק של הקרן ואת היקפה, נראה שהיא ממומנת הן מתרומות והן מכספי משלם המסים. הייתי עדה למקרים שבהם שילם בית-דין לבעלים סרבנים את הסכומים הבאים: 7,000 ש"ח לבעל שאנס את אשתו (הוא מימן בכסף הזה נסיעה לחו"ל); 10,000 ש"ח לבעל עם תואר שני (שנזקק לכסף לתשלום דו"חות חניה); 5,000 ש"ח לבעל שריצה עונש מאסר בגין תקיפת אשתו בבקבוק שבור (הכסף היה דרוש לו לקניית רהיטים); 50,000 ש"ח לפושע שישב בכלא בעוון רציחתו של אסיר אחר (הכסף נועד לסילוק חובו לעורך-הדין שלו); ו-5,000 דולר לאדם שעבר למרוקו, התאסלם ונשא אישה מוסלמית.

בנוסף ל'קרן עגונות', ישנם גם כספים ציבוריים אחרים שמשחדים בהם בעלים סרבניים. בין אלה ראוי לציין את הוויתור על חובות הבעלים למוסד-לביטוח-לאומי בגין מזונות הילדים שהמוסד שילם במקומם (בשנת 2001 ויתר המוסד-לביטוח-לאומי על גביית 257 מיליון ש"ח מבעלים בעלי-חוב), כמו גם את תשלום הבטחת ההכנסה לאמהות גרושות עם ילדים מתחת לגיל שש, אשר מסיבה זו או אחרת ויתרו לגמרי על זכותן לקבל מזונות ילדים מבעליהן (בשנת 2001 שולמו לאמהות גרושות מעל 859 מיליון ש"ח). חלק מן הטוענות הרבניות מתארות דיונים שבתי-הדין הרבניים, וכן הבעלים, לחצו בהם על האמהות לוותר על זכותן למזונות ילדים, בטענה שהביטוח-הלאומי ממילא משלם הבטחת הכנסה לנשים שאינן עובדות.


תשלום נפוץ אחר שנסחט מנשים במהלך תהליך הגירושין הוא ויתור על כל זכות שהיו עשויות לקבל כתוצאה מהחלטותיהם של בתי-המשפט האזרחיים. בהחלטה שנתקבלה ב-29 במאי 2002 בהרכב מורחב של חמישה דיינים, החליט בית-הדין הגדול לאשר את החלטת בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב, אשר סירב לנקוט הליכים משמעתיים כנגד בעל שצוּוה לתת גט לאשתו. הבעל טען שבית-הדין אינו יכול להעניש אותו בגין סירובו לתת לאשתו גט, כל עוד זו מסרבת לוותר על תביעותיה לכספים שנפסקו לה בבתי-המשפט האזרחיים במשך עשרים (!) שנה. הוא גם דרש שכל המחלוקות ביניהם יידונו מחדש בבית-הדין הרבני, בהתאם לדין היהודי, לרבות תביעתו להשבת כספי המזונות ששילם במהלך השנים. הבעל, שאגב, אינו דתי, טען שהחלטות בתי-המשפט האזרחיים הן בבחינת גזל, מאחר שלא נפסקו על-פי דין תורה. בית-הדין הרבני האזורי קיבל את טענות הבעל וקבע:

"צודק הבעל בטענתו, דהיינו: אף שהבעל חייב לתת גט לאשתו (על-פי המובא ברבנו ירוחם וכפי שכתבנו בפסק- הדין הנ"ל), אין לחייבו בגט, כל זמן שהאישה מעכבת כספים שאינם שייכים לה על-פי דין תורה, וזכותו של הבעל לתבוע, שבית-הדין הוא זה שידון בנושא הכספים והרכוש, ואין הבעל נחשב כמעגן של האישה, אלא האישה היא זאת שמעגנת את עצמה בסרבה לדון על-פי דין תורה".

האישה ערערה על ההחלטה. ב-29 במאי 2002 החליטו שלושה מתוך חמישה דיינים בבית-הדין הרבני הגדול להחזיר את התיק אל בית הדין האזורי, כדי שזו תכריע בכמה שאלות עובדתיות נוספות: האם האישה יכולה לעמוד בתנאיו של הבעל, באופן חלקי או מלא. בכך קיבלו הדיינים למעשה את עמדתו של הבעל, והשהו עוד כל אכיפה של ההחלטה המורה לבעל לתת לאשתו גט. אחרי עשרים שנות חיים בנפרד, האישה עדיין נשואה.

במקרה אחר, אישה שגם הדיונים המשפטיים בעניינה נמשכו יותר מעשרים שנה הסכימה לבסוף לדרישתו של בעלה לשמיעה מחודשת של כל ענייני הרכוש המשותף בבתי-הדין הרבניים, בתמורה לקבלת גט. אחרי שקיבלה את הגט הגישה עתירה לבג"ץ כדי שיפסול את הסכם הגירושין, בטענה שאישורו בידי בית-הדין הרבני היה חריגה מכללי הצדק הטבעי. הבג"ץ סירב לתת לה כל סעד, בטענה שהסכימה מפורשות לתנאים שביקשה לערער עליהם כעת. וכאילו לא די בכך, בתגובה לנסיונה של האישה לערער על סמכותו של בית-הדין הרבני באמצעות עתירה לבג"ץ, קיבלו הדיינים בבית-הדין החלטה האוסרת עליה להינשא מחדש עד שתממש במלואה את הסכמתה לשמוע את כל ענייני הרכוש בפני בתי-הדין הרבניים. התיק עדיין מצוי בדיונים.

לאחרונה הבחנתי במגמה מטרידה מאוד בבתי-הדין הרבניים, שמתבטאת בהרחבת השימוש בסחיטה כאמצעי נגד נשים, אפילו לאחר החתימה על הגט ומסירתו. דרך אחת שבה מגדיל בית-הדין את יכולתו של הבעל לסחוט את אשתו היא באמצעות סירוב להעביר את תעודת הגירושין (אישור הגירושין האזרחי) לאישה, לאחר שהבעל כבר מסר את הגט. בתי-הדין הרבניים מנפיקים את התעודה רק לאחר שהבעל נותן גט לאשתו, והאישור מקביל לצו גירושין אזרחי: בעל תוקף והכרה בינלאומיים. ללא התעודה ממשיכה האישה להיות רשומה כנשואה, ואינה יכולה להינשא מחדש. זאת ועוד, עד לקבלת התעודה האישה אינה רשאית לקבל את התמיכה הכספית הממשלתית שמגיעה לה בתור גרושה.

לעתים הבעל מתנה במפורש את הסכמתו לתת לאישה גט בעיכוב התעודה למשך תקופה מסוימת. הוא עושה זאת כדי להבטיח שאשתו תמלא אחר תנאי הגירושין שהציב. לעתים הבעל אינו מבקש מבית-הדין במפורש לעכב את התעודה כדי להבטיח את מילוי תנאיו, אך עותר לבית-הדין לשם קבלת סעד כזה אחרי הגט.

באחד המקרים המבישים ביותר הידועים לי קיבל בית-הדין את דרישותיו של אסיר, רוצח וסוחר סמים שביקש כתנאי למסירת הגט, עיכוב של מסירת תעודת הגירושין עד שתשלם לו את מלוא התשלום עבור הגט. האישה לא עבדה ולא היו לה שום חסכונות, אך הבטיחה לשלם לבעלה 16,000 ש"ח בתשלומים חודשיים של אלף ש"ח מתוך דמי הבטחת ההכנסה שקיבלה מן המדינה. כדי להבטיח שאשתו לא תפר את התחייבותה, הבעל עמד על כך שתעודת הגירושין ישמש כעירבון ולא יינתן לאשתו עד שיקבל את מלוא התשלום. בית-הדין דאג למילוי דרישותיו של הבעל, וסירב למסור את האישור לידי האישה עד שחלפו 16 החודשים.

במקרה אחר הסכים בית-הדין האזורי למנוע מתן תעודת גירושין לאישה, כשבעלה לשעבר התלונן שהיא אינה מתירה לו להיפגש עם ילדיו על-פי תנאי ההסכם ביניהם. נכון הוא שאני מכירה לפחות במקרה אחד שבית-הדין הרבני הגדול הפך החלטה מהסוג הזה על פיה בטענה שאין סמכות לבית הדין לעכב תעודת גירושין לאחר גט, אך לא לכל הנשים יש כסף או כוח להגיש ערעורים. בתי-דין רבניים אזוריים אינם רואים עצמם תמיד כפופים להחלטות בית-הדין הרבני הגדול, ומשתמשים באמצעי הזה יותר ויותר במטרה להבטיח כי נשים יקיימו וימלאו את ההסכמים שחתמו עליהם בתמורה לגט, גם אם תנאים אלו דרקוניים ביותר.

המקרים הגרועים ביותר, אולי, הם המקרים שבהם בתי-הדין הרבניים מוכנים להשתמש בסמכותם כדי לבטל את הגט עצמו, בתור מכשיר לאכיפת משמעת ולסחיטה. בתיק שטיפלנו בו לא מזמן, דיין יחיד בבית-דין רבני אזורי ניהל דיון במעמד צד אחד וקיבל בו את עתירת הבעל לשעבר לעכב את מסירת תעודת הגירושין לגרושתו, להשהות את מימוש הסכם הגירושין, לאסור על גרושתו להינשא מחדש, וכן לקבוע דיון בשאלת תוקפו של הגט (משפחתו של הבעל חשבה שהוא היה נדיב מדי כלפי אשתו, וביקשה לשפר את תנאי ההסכם. לפיכך טענו, שההסכם נחתם תחת לחץ ופעלו להשגת סעד במעמד צד אחד, שניתן להם בקלות). בדיון הראשון, הלא-רשמי, שהתקיים בלשכת הדיין, הלה עודד את הצדדים לנהל משא-ומתן לקראת הסכם שיאפשר לבעל לשפר את מצבו, בתמורה לגט חדש.

בניגוד להמלצתנו, הסכימה הלקוחה שלנו לנהל משא-ומתן מחודש. היא אישה חרדית והאפשרות שהגט ייפסל איימה עליה עד כדי כך, שהסכימה לדרישות בעלה. זה היה כאילו לא קיבלה את הגט מעולם. למרבה המזל, הבעל רצה יותר מכפי שיכלה לתת לו, ולפיכך נאלצה לדחות את נסיונו לקיים משא-ומתן מחודש, והמתינה לתוצאות הערעור. לא מזמן קיבל בית-הדין הגדול (הרבנים דיכובסקי, בן-שמעון ושרמן את ערעורה של לקוחתנו ודחה הן את נסיונו של הבעל לפסול את הגט והן את תמיכתו הגורפת של הדיין היחיד מבית הדין הרבני האזורי. הדיינים הכריזו שהגט תקף ביחס לאישה, אך קבעו שהבעל לא יוכל להינשא שוב עד שייתן את הגט מחדש, כיוון שהוא זה שניסה לשלול את תוקפו.

אלימות

כשהסחבת אינה נסבלת עוד וכשהסחיטה אינה מניבה את התוצאות הרצויות – בין אם משום שאי-אפשר לקנות את הבעל, ובין אם משום שהאישה מסרבת או אינה מסוגלת לשלם – הברירה היחידה שנותרת לבתי-הדין הרבניים היא אלימות. היות שלתפישתם, ההלכה מעמידה אותם חסרי אונים להכריז על סיום הנישואין בלי שהבעל ייתן גט לאשתו, והיות שברצונם להוכיח שהם אינם לגמרי חסרי אונים, בתי-הדין הרבניים מפעילים את סמכותם על-פי חוק בתי-הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין התשנ"ה 1995) להוציא צווים שפוגעים בזכויותיהם הבסיסיות של אזרחים בחברה דמוקרטית. צווים כאלה נועדו לשכנע את הבעל הסרבן לתת גט לאשתו מרצונו החופשי. עם האמצעים הללו ניתן למנות שלילה של זכויות, כגון: הזכות לצאת מתחומי המדינה, הזכות להחזיק רשיון מקצועי, הזכות לנהוג במכונית, הזכות להחזיק בחשבון בנק, ולבסוף, הזכות לחירות. מאז 1997 בתי-הדין הרבניים רשאים להורות על מאסרם של בעלים סרבנים למשך שתי תקופות של חמש שנים. אם הבעל כבר נמצא במאסר, בית-הדין הרבני רשאי להאריך את תקופת מאסרו, לשלול ממנו את זכויותיו בכלא, ואפילו להכניסו לצינוק למשך חמישה ימים בכל פעם.

פגיעות בזכויות-האדם, שאינן מגיעות לכדי כליאה, אין בהן בדרך-כלל משום תמריץ מספיק כנגד סרבנות הגט. שלילה של זכות היציאה מהארץ, פתיחת חשבון בנק או נהיגה בדרך-כלל מרגיזה יותר מיעילה. בעלים עקשנים יתעלמו מצווים כאלה או יעקפו אותם; הם לא ייתנו בעטיים גט לנשותיהם.

הכיפוף האלים והגס של זכויות-האדם – ובעיקר שלילת החירות – משכנע לעתים בעלים סרבניים לתת גט לנשותיהם. מבין יותר ממאה תיקים שלנו שהטיפול בהם הסתיים, שישה בעלים נתנו גט לאחר שנכלאו, וחמישה לאחר שאיימו לאסור אותם. אך לעתים אפילו המאסר אינו משכנע את הבעל העקשן לתת גט לאשתו. כיום משרדנו מייצג חמישה בעלים הנמצאים במאסר רק משום שסירבו לתת לנשותיהם גט יהודי. חלק מן הגברים הללו בילו בכלא תקופות יותר ארוכות מפושעים שגנבו סכומי כסף גדולים, אנסו את בנותיהם או אפילו הרגו. הם יושבים בכלא זמן כה רב, עד שאנחנו תוהים אם אי-פעם ייתנו לנשותיהם גט.

כיצד קרה שהפונדמנטליזם הנוקשה, הסחיטה והאלימות נעשו השיטות המועדפות להתרת גירושין בקרב יהודים בישראל?

"זאת ההלכה", עשויים הרבנים לטעון. "ההלכה היהודית מסתמכת על בגרותם ובינתם של בני-הזוג; אך מאחר שעל-פי ההלכה, גירושין יהודיים יוצאים אל הפועל אך ורק כאשר הבעל נותן גט לאשתו, אלה השיטות שעומדות לרשותנו כאשר המערכת אינה פועלת באופן אופטימלי". או: "זו ההלכה, ואיננו יכולים לעשות דבר בעניין. בעיית העגינות בימינו היא בעיה עצובה, אך כמוה כמחלה חשוכת מרפא. זה רצונו של האל, ודרכיו נפלאות מאיתנו".

אחרים יבקשו להגן על "ערכי היהדות" ("בעיית העגינות וסרבנות הגט היא המחיר שעלינו לשלם בעבור יציבותה של המשפחה היהודית"), או יפילו את האחריות על "טבע האדם" ("אם אחד מבני-הזוג כועס, שואף נקם או סתם אנוכי, הוא ינצל את הנסיבות כדי לפגוע ולסחוט. אין זה ייחודי לדין היהודי. אלה דרכי אנוש, לא דרכי התורה או, חלילה, דרכי האל").

כדי להכחיש את מחדליו של בית-הדין הרבני, אפשר גם להשליך את האשמה על פרקליטי הגירושין ("הם מקור הרעה. אין שום בעיה עם הרבנים או עם ההלכה. עורכי-הדין איבדו כל צלם אלוהים"), או להטיל את האחריות על חוקי המדינה ("אילו רק היתה המדינה מתירה לנו להכות בעלים סרבנים בהתאם להלכה, כפי שעושים כמה פלגים חסידיים עד היום, כל הבעיות היו נפתרות").

אך בניגוד להכחשותיהם של הרבנים, המצב האבסורדי נוצר באחריותם וכנראה גם כתוצאה מאינטרסים שונים בקרבם.

כל הדיינים בבתי-הדין הרבניים משתייכים לזרם האורתודוקסי, וכולם גדלו, חונכו וטופחו במוסדות האורתודוקסיים היוקרתיים. רובם חרדים, למעשה. בדומה לעורכי-דין שלמדו בהרווארד או ביֵיל, דיינים שקיבלו את הכשרתם בישיבות בריסק או מיר מתגאים בישיבות שלהם ומפגינים נאמנות כלפיהן. הם לא יעלו בדעתם לפרש את ההלכה מחדש או לשנותה בכל דרך, כיוון שתפישות של שינוי ופירוש-מחודש מנוגדות לרוחם של המוסדות ההלכתיים ושל ראשי המוסדות שהעניקו לדיינים הללו חיים, מטרה, זהות ומעמד. הזהות והמעמד התרבותיים של דייני בתי-הדין הרבניים מספקים להם קשרים חברתיים. הדיינים מתרועעים עם בוגרים אחרים של מוסדות העילית, מזמינים זה את זה לחגיגות משפחתיות ולסמינרים מקצועיים. הם מקבלים זה את ילדיו של זה ללימודים במוסדות היוקרתיים. ילדיהם נישאים זה לזה. הדיינים לא יסכנו את הקשרים החברתיים הללו למען אנשים המביאים את ענייניהם בפניהם, אפילו אם בעלי-הדין הם במקרה בשר מבשרם. הרבנים לא יקראו תיגר על המוסדות הללו, על ראשיהם או על ערכיהם כדי להסתכן בערעור עמדות היסוד של זהותם התרבותית או מעמדם האישי, המתאפשר בזכות קשריהם לאותם מנהיגים ומוסדות.

ולבסוף, לא בלי חשש, עלי להזכיר לקורא שכספי מסים בסכומים גדולים מממנים את בתי-הדין הרבניים ואת שלוש השיטות להתרת גירושין. אף על פי שהשיטות הללו אטיות ולא-יעילות, ואף על פי שיישומן אינו כרוך במפגנים כבירים של כשרון הלכתי, הן ממומנות היטב. מנקודת ראותם של מי שמקבלים שכר כדי ליישם את השיטות הבוטות הללו, אין להם דבר להרוויח משינוי השיטה הקיימת והפיכתה ליותר מהירה, יותר יעילה או יותר מקצועית. הם מקבלים שכר – בהרכבים של שלושה – כדי לנקוט סחבת ולעכב את הדיונים בגדרי לוחות זמנים גמישים ביותר. הדיינים בבתי-הדין הרבניים בקושי עובדים מ-9.00 עד 12.00, אך שכרם זהה לזה של השופטים בבתי-המשפט האזרחיים, אשר עובדים מ-8.00 עד 15.00, ובשעות אחר-הצהריים נדרשים להתכונן למשפטי יום המחרת. רוב הדיינים אינם מעיינים בתוכן התיקים לפני תחילת הדיון בהם. אם דיין אינו מגיע לעבודה, עמיתיו מחפים עליו. דיונים בתיקים עשויים לעתים להימשך עשרים שנה; יש גם תיקים שהדיון בהם אינו מסתיים לעולם. "הדיינים אינם אשמים בכך: זו אשמת ההלכה". אך בינתיים הדיינים מקבלים שכר לכל תיק שמתדיין בפניהם.

ייתכן שהכסף הוא גם שמונע מן הציבור הישראלי (דהיינו, מן הגברים) לשים קץ למערכת האי-צדק האבסורדית הזו ולשיטות הבוטות של התרת גירושים. בסופו של דבר, סחיטת גט מניבה רווחים כלכליים לגברים.

אף על פי שהורינו כאן על הרבנים כעל גורם האחראי לשלוש השיטות ליישוב סכסוכי גירושין, אולי המדאיגה מכול היא תגובתו של הרוב הדומם בחברה הישראלית. הוא אינו מכיר בכך, שאם הדיינים אינם מסוגלים לחולל את החידושים והשינויים ולדאוג לתיקוני הפרשנות הדרושים לשינוי דרכי פעולתם של המשטר והמערכת המשפטית הקיימים, הרי אז צריך הרוב למצוא את אלו שירצו ויוכלו להחליפם. כמו הרבנים, גם הציבור הרחב מתנער מכל אשמה למציאות העצובה והאכזרית הזו ומטיל את האחריות לשינוי, או להעדרו, על אחרים: על הסטטוס-קוו, על החוק, על הפוליטיקה, על עורכי-הדין, על בני-הזוג, וכמובן, גם על הרבנים.

ברצוני להציע שהאפשרות להיווצרותם של פסקים והחלטות חדשניים הוא צמיחתם של דיינים שימצאו לעצמם מקורות מעמד חלופיים. גם דיינים כאלה עשויים להתחנך במוסדות העילית החרדיים, אך אם לא יהיו תלויים במוסדות הללו ובראשיהם, ואם הציבור הרחב יתמוך בהם, יוכלו אולי לקבל החלטות הסוטות, ולוּ באופן מינימלי, מן העמדות הפונדמנטליסטיות שהנחו אותם עד כה.

אם כן, הציבור הישראלי חייב להתעקש על מינוי דיינים שמעמדם וזהותם אינם קשורים באופן כה הדוק במוסדות החרדיים הקיצוניים ביותר. זאת ועוד, הציבור מוכרח להביע תמיכה ברורה והערכה לאותם דיינים שיושרם ואומץ-לבם מאפשרים להם לקבל החלטות עצמאיות בלי להציץ שוב ושוב מעבר לכתפם, אל אותם מוסדות עילית חרדיים שבוחנים אותם בשבע עיניים.

שלוש השיטות אינן עובדות. הן פוגעות בזכויות-אדם בסיסיות של גברים ונשים כאחד. נשים דתיות רבות (וכמותן, גם גברים דתיים רבים) יודעות, שהמצב יכול להיות שונה. קידושין על תנאי, הפקעת נישואין, הצהרות על בטֵלוּת הנישואין כתוצאה ממקח טעות – כל אלה הם פתרונות הלכתיים למשטר הקיים. אנחנו יודעות, והם יודעים שאנחנו יודעים. יש לקוות שזה מה שיחולל את השינוי. שאם לא כן, לאט ובבטחה הציבור הדתי, כמו ישראלים חילונים רבים, יחפש פתרונות חלופיים; לאט ובבטחה לא יישאר איש אשר ימלא את קופתם של בתי-הדין הרבניים.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה