ארץ אחרת

דרך במנהיגות ובחיי התרבות, הןפתוח בין גברים לנשים. צילום: ריקי רוזן

נמצאות בחוד החנית של השינוי, אולם הן גם קורבנותיו

קהילת יוצאי אתיופיה בישראל מונה היום מאה ושניים אלף נפש, מתוכה כמעט 31 אלף ילידי הארץ. כמחצית מאוכלוסייה זו נשים ונערות (49.9 אחוז), מתוכן כ-15 אלף צבריות. באופן בולט, כמעט כל ילידות הארץ הן ילדות ונערות עד גיל עשרים. אף על פי ששיעורן של הנשים והנערות באוכלוסייה זהה כמעט לזה של הגברים, היקף תוכניות ההתערבות עימן גדול לאין שיעור מזה עם גברים ונערים. זו אחת הסיבות לכך שהנשים והנערות נמצאות בחזית השינוי התרבותי.

ניתן לזהות מגמה כללית של שינוי בקרב נשים ונערות יוצאות אתיופיה. הנשים נמצאות בתהליך שבו עליהן להבחין בין ה'אני' האישי, שאותו הן מתבקשות להציג מול החברה הקולטת, לבין ה'אני' הקולקטיבי, המוגדר על-ידי זהותן כיוצאות אתיופיה. הגדרת הזהות האישית נתקלת ביחס אמביוולנטי ולעתים סותר, הן מצד החברה הקולטת והן מצד קהילת יוצאי אתיופיה. הקהילה הקולטת דורשת בתחומים מסוימים הצגת זהות אישית (קבלת קצבאות ילדים, טיפול באלימות זוגית, שירות צבאי, לימודים ועוד), אולם בתחומים אחרים היא מתייחסת אל העדה כאל גוף בעל זהות קולקטיבית (לדוגמה בשאלת הגיור, בסוגיית תרומות הדם ובסטיגמה לגבי תפוצת מחלת האיידס). גם בתוך הקהילה עצמה ישנם כוחות המעודדים גיבוש זהות אישית (לרוב צעירות וצעירים) וכאלה המעודדים את שימורה של הזהות הקולקטיבית (לרוב מבוגרות ומבוגרים). בין כל הכוחות הללו הנשים צריכות להגדיר את המרחב האישי שלהן ואת גבולותיו, תהליך שאינו קל.

באתיופיה חיו מרבית היהודים בני קהילת ביתא ישראל בקהילות קטנות בכפרים, ומיעוטם בערים. כל כפר או קהילה מנו כשמונה עד עשר משפחות. מבנה המשפחה היה פטריארכלי, והיא היתה חלק מקהילה משפחתית בין-דורית, שחבריה היו אחראים זה לזה במשך שבעה דורות. חלוקת התפקידים במשפחה היתה ברורה מאוד: הגבר היה בעל הסמכות, והוא ייצג את המשפחה מול חברי הקהילה ומנהיגיה. כאדם המכובד ביותר במשפחה הוא היה אחראי על מצבה הכלכלי, על חלוקת התפקידים, על החינוך, המסורת, הדת והרוחניות. האשה, שנישאה בגיל צעיר מאוד, עברה לגור עם משפחתו של בעלה ונחשבה לרכושו. היא עבדה בעבודות פיזיות קשות והיתה אחראית על הבישול ועל גידול הילדים. חיי הקהילה התנהלו באורח מסורתי והונהגו על ידי מנהיגים רוחניים ששאבו את כוחם מהדת היהודית. עם עלייתם ארצה, הצורך והדרישה להסתגל לאורח החיים המערבי בישראל הביאו לשינויים רבים באורח החיים המסורתי. חלומם להגשמה רוחנית התנפץ. הקסים, המנהיגים הרוחניים של הקהילה, לא הוכרו על ידי הממסד הישראלי ומעמדם נחלש. הם מצאו את עצמם יוצאי דופן בתרבותם, בלבושם ובצבע עורם הכהה. מעמדם של המוסדות הקהילתיים המסורתיים נשחק, והם איבדו מיעילותם בהנהגה ובפתרון בעיות. לדוגמה, השְמַגְלוֹת (חכמי העדה), שהיו אלה שעסקו בפתרון סכסוכים במשפחה באתיופיה, איבדו את מעמדם, במיוחד בקרב הנשים והצעירים, שהעדיפו את הממסד הישראלי על פני הממסד המסורתי.

למרות השינויים הללו, עובדה אחת לא השתנתה. כמו באתיופיה, גם בישראל הנשים הן אלה שנשאו על גבן את נטל סימון הגבולות של הזהות התרבותית הייחודית של יוצאי אתיופיה, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים.

שינויים בתפקידים החברתיים של מנהגי הטומאה והטוהרה

ליסה ענתבי-ימיני, במאמרה על "טוהרה במעבר", הנכלל בספר שבעריכתנו, "מוּלוּעָלֶם- נשים ונערות יוצאות אתיופיה במרחבים, עולמות ומסעות בין תרבויות" (הוצאת לשון צחה, 2005) מספרת שבאתיופיה נהגו יהודי ביתא ישראל לבודד נשים בבקתת הנידה בעת קבלת המחזור החודשי ולאחר לידה, מאחר שהן נחשבו טמאות. בקתת הנידה נמצאה במקום בולט בתוך הכפר. מרכזיותה אפשרה לחברי הקהילה לפקח על דפוסי הפריון של הנשים, ובנותיהן יכלו לצפות באמותיהן ובנשים אחרות וללמוד באופן ישיר מהי ההתנהגות המצופה מהן. בכך סימנה הבקתה את הגבולות הפנימיים של הקהילה. אולם לבקתת הנידה היה תפקיד נוסף: מקומה הבולט אִפשר לאתר את הזהות היהודית של הכפר מרחוק. בכך היא שימשה גם להגדרת הגבולות החיצוניים של הכפר.

עם העלייה לישראל נעלמה בקתת הנידה. בתחילה הנשים לא ידעו כיצד לנהוג בימי טומאתן, אולם במשך הזמן הן מצאו פתרונות הולמים בתוך בתיהן, למשל, להקצות חדר נפרד לאשה בעת המחזור או לאחר הלידה. התפקיד החברתי שהיה לבקתת הנידה בסימון הזהות היהודית כלפי חוץ ובסימון הגבולות הפנימיים נעלם. ואמנם, סימון הזהות היהודית כלפי חוץ לא היה נחוץ יותר בסביבה שרוב תושביה יהודים, אולם סימון הגבולות הפנימיים עדיין היה נחוץ לשם הישרדות התרבות.

אחד הסדקים הראשונים בתרבות המסורתית של יוצאי אתיופיה נבקע עם השינוי שהתחולל בערכים שהכתיבו את ההתנהגות של חברי הקהילה. כבר בשנת 1986 תיאר ד"ר גדי בן-עזר, אחד החוקרים הראשונים של קהילת ביתא ישראל, את "קוד הכבוד", שהיה ערך מרכזי בתרבות יהודי אתיופיה. מתיאוריו של בן-עזר ניתן להבין ש"קוד הכבוד" קבע לא רק את ההתנהגות במערכות היחסים שבין אנשי הקהילה, אלא גם את מיקומן החברתי של הנשים בתוכה. בהייררכיית הכבוד שהיתה נהוגה באתיופיה היו הנשים נחותות מהגברים והנשים הצעירות נחותות מהנשים המבוגרות. בהייררכיה זו היו כללים ברורים מאוד לשמירה על "קוד הכבוד". לאשה אסור היה להגיד לא לבעלה: הציות לבעל, שסמכותו גבוהה משלה, היה מוחלט, ואם היא רצתה לסרב היא יכלה, לכל היותר, לשתוק. גם כאשר לא הסכימה עם החלטותיו של בעלה, היא לא יכלה להציע חלופות או להביע כלפיו רגשות שליליים, כמו כעס, קנאה, עוינות ושאיפות נקמה. דיאלוגים בין בני-זוג לא היו מקובלים, גם כאשר התעוררו קונפליקטים. היה מצופה מהאשה לקבל את פני בעלה עם שובו הביתה בהליכה לקראתו, בנישוק ברכיו וברחצת רגליו ולהגיש לו את ארוחתו, בעוד היא משפילה את עיניה בכניעה. נשים צנועות וביישניות נחשבו נשים טובות המכבדות את בעליהן. כאשר נשים לא מילאו את תפקידן כמצופה, היה על בעליהן לחנכן, אף אם נדרשו לשם כך "מכות חינוכיות". אשה שהוכתה הואשמה הן בהתנהגות לא הולמת והן בכך שהיא זו שגרמה לבעלה להכות אותה. אולם גם לבעל היו חובות כלפי האשה. היה מצופה ממנו שיקיים את הבטחותיו לאשתו, שלא יתעלם ממנה ויימנע מלעלוב בה או להשפילה.

עם עליית ביתא ישראל לארץ השתנה מיקומן החברתי של הנשים. נשים החלו לעבוד לשם פרנסת המשפחה. הן למדו מהר את השפה והיו ל"שרות החוץ" מול מסגרות החינוך ושירותי הרווחה. במקביל הן תבעו שוויון בהחלטות המשפחתיות. כך, לדוגמה, סיפרה לנו אחת מהנשים שראיינו למחקר, שנשים רבות סירבו לעתים לקיום יחסי מין ותבעו מהבעל להתחשב ברצונן, דבר שלא היה מקובל באתיופיה.

המוסדות החברתיים והתנועות החברתיות לקידום נשים בישראל תרמו לתהליך זה בכך שפתחו קורסי העצמה ומנהיגות לנשים, דאגו שהן תלמדנה עברית, נתנו את קצבאות הילדים לאמהות וכן שילמו את דמי האבטלה לנשים המובטלות ולא לבני-זוגן. כתוצאה מהעצמת הנשים והסתגלותן המהירה למדינה החדשה, הן התחזקו גם בתוך המערכת המשפחתית ודרשו שוויון. תביעתן להשמיע את קולן, שהיה מושתק באתיופיה, התעצמה הודות לעובדה שהן למדו במהירות יחסית לנצל את ההזדמנויות השוויוניות החדשות שנפתחו בפניהן.

נשים מבוגרות למדו שבארץ "מכות חינוכיות" נחשבות לאלימות וזוכות לענישה. הבעל המכה הוא זה שמואשם ולא האשה, שנחשבת לקורבן. הן למדו שקל יחסית לפרק נישואים. נשים שבעליהן לא פרנסו אותן ולא עמדו בעסקה הכלכלית שנרקחה בין משפחתן ומשפחת הבעל בעת נישואיהן באתיופיה מיהרו לעזוב את בני-זוגן, לעבור למגורים עצמאיים ולגדל את ילדיהן במשפחות חד-הוריות. המוסדות החברתיים עודדו מגמה זו מבלי להתכוון לכך, על-ידי מתן הטבות למשפחות חד-הוריות. בסקר שנעשה בשנת 2002 על ידי מרכז אדווה – מידע על שוויון וצדק חברתי בישראל, נמצא ש-20.9 אחוז מקרב משפחות יוצאות אתיופיה הן חד-הוריות, מתוכן כרבע משפחות של אלמנות. ד"ר שלווה וייל, שחקרה משפחות חד-הוריות בקהילת יוצאי אתיופיה, טוענת שבאתיופיה הסטטוס של משפחה חד-הורית היה מצב זמני, שנגרם כתוצאה ממוות של אחד מבני-הזוג או מגירושים. אם חד-הורית נישאה מחדש ובדרך כלל לא נשארה חד-הורית לאורך זמן. בארץ הפך הסטטוס של אם חד-הורית לסטטוס ארוך-טווח. לדבריה, הסיבות לכך מעוגנות בעלייה בשיעור הגירושים, בהתאלמנות, בשיעור הגבוה של אבטלה בקרב הגברים, באובדן סמכותם ובאובדן התמיכה של המשפחה המורחבת.

נשים צעירות ניצלו את ההזדמנות לרכוש השכלה, לתפוס עמדות מפתח בעמותות ובארגונים ולהתגייס לצבא או לשירות לאומי. רבות מהן עזבו את בית הוריהן בעודן רווקות ובחרו בעצמן את בני-זוגן. כך ניתן לראות נשים צעירות משתלבות במקצועות שלא היו פתוחים בפניהן באתיופיה, כמו מקצועות אקדמיים מגוונים, דוגמנות, משחק ועוד.

על-מנת להמחיש את עוצמתו של השינוי שמובילות הנשים, בחרנו להשתמש בדוגמה שבה אנו דנות בפרק המסכם של הספר. דוגמה זו מתמקדת בהזדמנות החדשה שנפתחה בפני נשים לבחור את מקום מגוריהן. הבחירה היכן לגור מובנת מאליה בחברה הישראלית הוותיקה, אולם עבור הנשים יוצאות אתיופיה היא מבטאת את גודל המהפכה התרבותית שהן מובילות. באתיופיה נשים שנישאו עברו לגור בביתו של הבעל ועם משפחתו המורחבת. הקשר עם משפחת המוצא ועם האם היה תלוי במרחק הגיאוגרפי. בארץ, משנפתחה בפני הנשים האפשרות לבחור היכן יגורו, רבות מהן, נשואות ורווקות, בחרו לגור על יד משפחת המוצא שלהן. כתוצאה מכך נחלש מעמדה של החמות, שבעבר היתה זו ששלטה בחיי כלתה והכשירה אותה לחיי הנישואים. במקביל התחזק מעמד האמהות, שיכלו להמשיך ללוות את בנותיהן גם לאחר שנישאו. לבנות הנשואות עצמן נפתחה אפשרות בחירה נוספת: ללמוד מאמן, מהחמות או משתיהן.

באתיופיה נשים לא יכלו לדון באופן שוויוני עם בעליהן על אורח חייהן. הבעלים הם אלה שהחליטו בתוך מוסכמות חברתיות ברורות מאוד. בארץ נפתחה בפני הנשים האפשרות להשמיע את דעתן ולקחת חלק בהחלטה לגבי אורח החיים, כולל מקום המגורים. וכך, ההחלטה של נשים לגור על יד משפחת המוצא שלהן משנה גם את אורח החיים המסורתי של משפחת המוצא של האשה ושל משפחת המוצא של בעלה. החיים שלהם שוב אינם שזורים באלה של הזוג הצעיר. התקשורת עימם אינה יומיומית, וכל משפחה מתנהלת כיחידה כלכלית עצמאית. דוגמה אחרונה מתייחסת לאפשרות החדשה של נשים צעירות לעזוב את בית הוריהן למגורים נפרדים טרם נישואיהן. בנות צעירות יוצאות לפנימיות, אחרות מתגייסות לצבא או לשירות לאומי, ואלה שרוכשות השכלה גבוהה גרות במעונות הסטודנטים. מגמה זו יצרה בתוך קהילת יוצאי אתיופיה מעמד חברתי שלא היה קיים בעבר – מעמד של רווקות עצמאיות.

נשים מעודדות שינוי וגברים מעודדים שימור

סקירת הספרות וממצאי מחקרים חושפים פער מגדרי במגמות השימור והשינוי בקרב יוצאי אתיופיה. גברים (בעיקר מבוגרים) נוטים יותר לשימור המנהגים והערכים המסורתיים, בעוד נשים (גם מבוגרות) נוטות לשינוי המנהגים ולאימוץ מנהגי החברה הקולטת. נשים טוענות שהממסד המסורתי נותן העדפה לגברים, ולכן עדיף להן ליהנות מהגישה השוויונית של הממסד הישראלי, במיוחד כאשר רוב בעלי התפקידים בממסד זה הן נשים. לעומתן גברים טוענים שמדינת ישראל היא מדינה של ילדים ונשים, ולכן הם המפסידים העיקריים מהשינוי. הפער הזה בין מגמת השימור של הגברים לבין מגמת השינוי של הנשים עלול ליצור מתח ביחסים הזוגיים.

פער זה בא לידי ביטוי גם במקרי גירושים ואלימות במשפחה. במחקר שנעשה על-ידי ד"ר לאה קסן, גיתה סופר וליאת קידר בשנת 2005, הן מדווחות שבמקרים אלה נשים מעדיפות לפנות לממסד הישראלי, בעוד הגברים מעדיפים לפנות לממסד המסורתי – לשְמַגְלוֹת. מגמה זו מעודדת מכוח תמריצים כלכליים המוצעים לנשים על-ידי הממסד.

התעצמות הנשים לאחר העלייה ארצה הפרה את האיזון המסורתי שבין גברים ונשים בקהילה. בעוד הנשים מתעצמות, הולך ונחלש מעמד הגברים ועימו נסדק גם "קוד הכבוד". הנשים מעיזות להתערב בקבלת החלטות ולמרוד בסמכות הבעלים, ולעתים הן מעדיפות לנהל חיים עצמאיים ובלבד שלא להיחשב לרכושו של הבעל. גברים רבים חשים שהם מאבדים שליטה על חייהם, על משאביהם, על משפחותיהם ובמיוחד על כבודם. הם לא מכירים דרכים חלופיות של התנהגות. בניסיון להחזיר לעצמם את הכבוד האבוד, יש הבוחרים להיצמד לדרך המוכרת להם כלגיטימית, כמו הטלת מרות בכוח על האשה והילדים, הגבלת הנשים בתחומים שונים, ניצול כספי הביטוח הלאומי שלא לצורכי המשפחה וכן הפעלת אלימות פיזית כנגד נשותיהם.

במקרים קיצוניים של ייאוש וחוסר אונים ישנם גברים הרוצחים את נשותיהם ומתאבדים. בכל שנה רבע מכלל מקרי הרצח של נשים על-ידי בני-זוגן בישראל הם מקרב יוצאי אתיופיה. שיעור זה גדול בהרבה משיעורם בכלל האוכלוסייה בישראל (אחוז וחצי). אולם זה רק קצהו של הקרחון: לפי דו"ח משטרת ישראל, נפתחו בשנת 2004 13,592 תיקים של אלימות נגד נשים על-ידי בני-זוגן. מתוכם 1,956 תיקים נפתחו על-ידי עולות חדשות ממוצאים שונים. 227 מתוכם הם של עולות חדשות מאתיופיה (1.67 אחוז מכלל התיקים ו-11.6 אחוז מכלל העולות החדשות). גם אחוז זה גבוה משיעורם של יוצאי אתיופיה בכלל אוכלוסיית ישראל. סטטיסטיקה זו אינה משקפת את שיעור האלימות כלפי נשים, משום שידוע שרק כעשרה אחוזים מכלל הנשים המוכות פונות למשטרה, ואוכלוסיות של מהגרים מארצות מסורתיות נוטות לעשות זאת עוד פחות. חשוב לציין שלמרות השיעור הגבוה של האלימות בקרב קהילה זו, עלה הנושא על סדר היום הציבורי בישראל רק בחמש השנים האחרונות, ועברו עוד כשנתיים עד שהוסר הטאבו על הנושא בקרב חברי הקהילה עצמם.

מחיר נוסף הוא הפער הבין-דורי שנוצר בין הנשים לבנותיהן. בעוד שבאתיופיה הועבר הידע התרבותי מאמהות לבנותיהן על-ידי צפייה ישירה וסיפורים שסופרו תוך כדי עבודה משותפת ו/או ישיבה בבקתת הנידה, הרי שלאחר העלייה לישראל נעלמו אמצעים אלה כמעט לחלוטין. במקומם נכנסים סוכנים חברתיים של החברה הקולטת (כמו עיתונות, ספרות, בתי ספר, פרויקטים חברתיים ועוד), אשר מעבירים לבנות ידע שהוא זר לתרבות המסורתית ושונה מזה של האמהות. נערות שגדלו בישראל נחשפות יותר לידע התרבותי החדש, הן מאמצות אותו ומשנות את התנהגותן בהתאם כדי להסתגל ביתר קלות לסביבתן. האמהות מאבדות את מעמדן כדמויות לחיקוי בעיני הבנות, ונוצר פער שלעתים קרובות מביא לקונפליקטים בין-דוריים, במיוחד בגיל ההתבגרות.

עינב שגב, במחקרה משנת 1995, הגדירה ארבע זהויות שונות של מתבגרות יוצאות אתיופיה: הזהות האתיופית, הזהות הישראלית, זהות משולבת אתיופית וישראלית וזהות שאינה אתיופית ואינה ישראלית. ניתן להניח שהפער התרבותי בין הבנות שבחרו בשלוש הזהויות האחרונות לבין אמן הוא גדול, ודווקא הבנות הללו, שזקוקות לתמיכת האם במצב זה, אינן יכולות ליהנות ממנה.

יתרונות ההשתלבות של נשים יוצאות אתיופיה בחברה הישראלית מול המחיר שהן משלמות בתהליך זה יוצרים אצלן תחושה של אמביוולנטיות ובלבול. מחד גיסא, הן חפצות בשינוי ובשחרור מנטל הגדרת הגבולות של המרחב האתני-יהודי, ומאידך גיסא, הן מבקשות לשמר את הגבולות הללו, אך באופן שיאפשר להן לחיות בשני העולמות. עולם אחד תובע את שימורה של זהות קולקטיבית מונוליטית, המבחינה באופן ברור בין הקהילה של יוצאי אתיופיה לאחרים, ועולם שני תובע יצירת זהות רב-קולית, המאפשרת דיאלוג בין חלקי הזהות השונים שלהן ועם החברה הקולטת. הבלבול שאותו משדרות הנשים נובע מהמשמעות של הפער שנוצר בין מיקומן בתהליך בניית הזהות הרב-קולית לבין מיקומם של הגברים בתהליך זה.

הגברים נמצאים בתהליך זה הרבה מאחור, בשלב של התפוררות הזהות המונוליטית. לפי התיאוריה של פרופ' דן בראון (בספרו "על ה'אחרים' בתוכנו: תמורות בזהות הישראלית מנקודת ראות פסיכולוגית" משנת 1999), שלב התפוררות הזהות המונוליטית גורם להתעוררות מנגנוני הכחשה, בלבול ואף חרדה קיומית, יחד עם תקווה לא מציאותית שלאחר זמן תוכל להתגבש מחדש הזהות המונוליטית. הבלבול של הנשים בא לידי ביטוי בזהויות אישיות שונות שבוחרות נערות מתבגרות, בדפוסים השונים של בחירת בני-זוג, בהעברה הבין-דורית של דפוסי התנהגות, בריאות, ובמיוחד מנהגי לידה ונידה, בבחירת סגנון הורות, בדרגות שונות של דתיוּת ובבחירת מקום המגורים. חשוב לציין שלא ניתן לאפיין מגמה אחת בבחירות שעושות נשים יוצאות אתיופיה בתהליך זה, אלא ניתן לזהות מסלולים שונים וקולות שונים, המחזקים את הנחתנו שהנשים הן אלה המובילות לגיבוש זהות קולקטיבית רב-קולית בקרב יוצאי אתיופיה בישראל, וששוב מוטל עליהן עול ההגדרה מחדש של הזהות האתנית-יהודית של קהילתן אל מול החברה הקולטת.

בדרך החתחתים מאתיופיה לירושלים אנו רואות היום מצד אחד התפרקות של מערכות תמיכה מסורתיות, החושפות את הנשים לאלימות ולמאבק על הישרדות. מצד שני ניתן לראות תהליך של התעצמות ולזהות נשים פורצות דרך במנהיגות ובחיי התרבות. הנשים נמצאות בחוד החנית של השינוי, אולם הן גם קורבנותיו; הן המרוויחות העיקריות מהעלייה ארצה, אולם הן גם אלה שמשלמות מחירים ונאלצות לוותר. כפי שכבר ציינו, אחת הסיבות לכך היא הפער שנוצר במסע של הנשים ושל הגברים. במקרים רבים הנשים הן אלה המקדימות את הגברים. המרחק הערכי וההתנהגותי בין התרבויות מביא לקונפליקטים שאינם ניתנים לפתרון, מאחר שכל אחד מהצדדים מחזיק באמונות שונות לגבי הקונפליקט. היום גוברת הדרישה לשיח פתוח בין נשים לגברים, בין נשים מבוגרות וצעירות ובין נשים יוצאות אתיופיה לנשים מהחברה הקולטת. דרישה זו מקורה במודעות לחשיבות השיח והגישור לשם התקרבות הדדית ולשם פתרון קונפליקטים. ההכרה בחשיבות השיח הפתוח מתחילה לחלחל למוסדות המטפלים ביוצאי אתיופיה וגם למנהיגות הצעירה והמסורתית של העדה. אנו סבורות שכדי שהשיח יקרום עור וגידים יש לתמוך בתהליך השינוי שעוברים גברים יוצאי אתיופיה, בערכים ובאורח החיים שלהם, בדיוק באותה מידה שבה תומכים בתהליכי השינוי של הנשים.

מסקנתנו הכללית היא, אם כן, כי הנשים והנערות אינן חיות בין התרבויות, אלא בתוך התרבויות ועימן. בכל תרבות ובכל תחום הן בונות את הפסיפס האישי שלהן, ולכן אין דגם אחד של אשה יוצאת אתיופיה. בעת בניית הפסיפס האישי הזה הן עומדות מול עצמן, מול בני-הזוג שלהן, מול המשפחה המורחבת ומול המבוגרים המשתתפים עדיין ברב-שיח זה, מול הדור הצעיר ומול החברה הישראלית. כל אלה מתמזגים לישות אחת בתוך ההיכל האישי שבו בוחרת כל אשה לנהל את חייה. מיקומו של ההיכל ותוכנו משקפים כך את עולמה של כל אשה ואשה.

הנשים והנערות ממשיכות לנוע במרחבים, בעולמות ובמסעות בין תרבויות, בין אתיופיה לירושלים. אך כפי שציינה ד"ר מלכה שבתאי בספרה "הכי אחי" (1999): "חלום ההשתייכות האמיתית והמלאה עדיין מהווה מרכיב מרכזי במציאות חייהם ובמאווייהם של יוצאי אתיופיה". אנו מקוות יחד איתם כי חלום זה עוד יצליח להתגשם במלואו.

ד"ר לאה קסן היא מרצה בכירה במחלקה לעבודה סוציאלית וראש המרכז הישראלי לשיטות מחקר איכותניות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

מלכה שבתאי היא אנתרופולוגית יישומית המלמדת באוניברסיטת תל-אביב ובמכללת עמק-יזרעאל

המאמר פורסם בגיליון מספר 30 של "ארץ אחרת": ציון שהכזיבה – יהודי אתיופיה בישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון