ארץ אחרת

נשים אתיופיות בלוויית קרובת-משפחה שנרצחה: המבנה

המשפחתי ההיררכי אינו ניתן לשחזור. צילום: באובאו

"עוד מקרה של רצח בתוך המשפחה, גבר רצח את אשתו בדקירות סכין בכל חלקי גופה והתאבד", פותח חיים יבין את מהדורת החדשות. דופק לבי מאיץ, ובשפתיים חתומות אני מתפלל: רק לא עוד "אתיופים". אך התמונות של זעקות בני המשפחה פורסים ידיהם על ראשיהם וממררים בבכי לא משאירות ספק, עכשיו נותר לבדוק את פרטי זהותם.

למחרת באים מאות ללוות אותה בדרכה האחרונה, הקסים עורכים את טקס הקבורה לצד התפילה המקובלת של הרבנות. אני מסתכל בפניהם של האנשים ההמומים וחפויי הראש. הגברים, חסרי אונים ומבוישים, שואלים: "מה קרה לנו כאן בישראל? לאן הגענו? לא זו המדינה עליה חלמנו, צעדנו עד סודאן ברגל, אבל כאן איבדנו את הדרך".

אצל הנשים התמונה קצת שונה: הן ממררות בבכי קורע לב; חלקן מתקשות לגרור את עצמן עד למקום הקבר שזה מכבר נפער, והן נתמכות על-ידי חברותיהן. "ידעתי, ידענו שהמנוול הזה בסוף ירצח אותה. זה היה רק עניין של זמן, היא כל כך פחדה ממנו. מי יטפל בשני הילדים הקטנים שלה? אילו חיים יהיו להם אחרי שראו את אבא שלהם רוצח את אמא שלהם?", הן זועקות.

אחיה של המנוחה מבקש לומר דברי הספד, ובקול חנוק אומר: "לקחו לנו את הפרח של המשפחה, אני מקווה שהרצח של אחותי יהיה המקרה האחרון". לא עובר שבוע ואשה נוספת נרצחת בידי בן-זוגה, וכעבור שבוע נוסף גבר דוקר את אשתו, פוצע אותה אנושות ומתאבד, כשהוא משוכנע שהיא מתה.

לפני מספר ימים עמדתי בתור בבית המרקחת ושמעתי את שתי הנשים הפרנג'יות (לבנות) שעמדו לפני. האחת סיפרה לחברתה כי אני מזכיר לה את החתן הנחמד שלה, שהוא בן הקהילה האתיופית. לפתע התערב אדם מבוגר והתרה בה: "תיזהרי גברת, תשמרי על הבת שלך. האתיופים רוצחים את הנשים שלהם בלי רחמנות, חיות". אני, שבדרך כלל מגיב על ביטויים של דעות קדומות, נאלמתי דקה ארוכה כשראשי רכון, וברחתי מהמקום ללא התרופות.

עלבון גדול מנשוא

גל האלימות המתרחש בעדה האתיופית מגיע לאחרונה לממדים מדאיגים ביותר.

משהו בעדה השמרנית והצנועה, שבאה מתרבות מסורתית וערכית כל כך, מתפורר לאור המציאות הישראלית החדשה, השונה לחלוטין. מה קרה לבני הקהילה שבנכר ידעו לשמור על דתם, ערכיהם וצביונם המיוחד, וזאת חרף הרדיפות והניסיונות הבלתי פוסקים להמרת דתם, בתקופות של רעב ובצורת קשים?

יהודי אתיופיה חיו בגולה בכיסופים לירושלים. הם ציפו בכיליון עיניים לארץ ישראל התנ"כית , ארץ זבת חלב ודבש, מדינה של יהודים בלבד. בישראל, חשבו, לא צריך לעבוד, רק להתפלל. אלוהים כבר יסדר הכל, כפי שטיפל בבני ישראל בצאתם ממצרים. גודל השבר היה כגודל החלום. במקום בית המקדש חיכו להם מרכזי קליטה צפופים, יהודים נוסעים בשבת "שומו שמים", ועבודה מסביב לשעון. אך השבר העמוק מכל של יהודי אתיופיה היה הספק בעצם יהדותם והדרישה של הרבנות הראשית להעביר אותם גיור לחומרה (טבילה והקזת דם). העלבון היה גדול מנשוא: אנו שנרדפנו ועונינו באתיופיה בגלל יהדותנו, אנו שמתנו על קידוש השם, דווקא בשובנו הביתה לציון מטילים ספק ביהדות שלנו? הכאב הגדול היה משתק וממית, ובתוך שנים ספורות מקומם של הכבוד, הערכים והגאווה הוחלף בייאוש ובשבירת כל הנורמות המסורתיות.

הרישוי "לחנך"

שם באתיופיה "אלימות במשפחה" היא מושג שלא היה קיים כלל. ואפילו כאן בארץ יש קושי לשוני לתרגם לאמהרית את צמד המלים הזה. בל נטעה, לא שאלימות לא היתה קיימת שם, הכאת האשה והילדים בידי אבי המשפחה היתה גם היתה, אך היא התרחשה תחת ההגדרה של "עונש חינוכי" .

יש לזכור כי אתיופיה היא חברה רב-אתנית, היהודים התגוררו ביותר ממחוז אחד, ובהתאם לכך מנהגיהם היו שונים. עם זאת ניתן להכליל ולקבוע כי מבנה התא המשפחתי באתיופיה היה ברור ומובחן. האב היה ראש המשפחה, ואחריו האשה והילדים, לפי סדר לידתם. כראש משפחה היו לאב סמכויות רבות. הוא קיבל כל החלטה בבית מבלי להיוועץ באשה, ובוודאי שלא בילדים. ההוראות הונחתו, ועל המשפחה נותר לציית לכל דרישותיו. והיה אם הדברים בוצעו שלא לשביעות רצונו, הרי שהוא רשאי היה "לחנך " את משפחתו .

מבחינה מעמדית ומבחינה חברתית-תרבותית, האשה האתיופית נתפשת כנחותה לעומת בעלה. באתיופיה גיל הנישואים לבנות מוקדם מאוד. נערה (ילדה?) אתיופית נישאת בגיל 11-12 בממוצע. בעיניים מערביות הגיל נראה פשוט לא הגיוני, אך באפריקה הדבר מקובל מאוד. הנישואים בתרבות האתיופית מתבצעים על-ידי שידוך. הפרטים נסגרים פחות או יותר בין ההורים, והכלה רואה את חתנה לראשונה תחת החופה. אהבה היא פריבילגיה בחברה האתיופית ולא תנאי לזוגיות.

יהודי אתיופיה נהגו לבצע כריתת דגדגן לתינוקות ממין נקבה, במקביל לטקס ברית המילה אצל הזכרים. פעולת הכריתה נעשתה על-ידי אשה מבוגרת, שצברה ניסיון רב בתחום. גזילת ההנאה מקיום יחסי מין מהאשה נעשתה כדי שלא יתעורר בה חשק מיני כלשהו, והיא לא תתפתה לקיים יחסי מין לפני הנישואים או מחוץ להם. בתוליה של הכלה נבדקו ביום כלולותיה, ואם נמצא כי אינה בתולה, רשאי היה החתן הטרי לגרשה בבושת פנים, וספק גדול אם היתה מוצאת חתן בעתיד. בליל הכלולות נלקחה הכלה הטרייה לחדר התייחדות, ומשם חייב היה החתן לצאת עם כתם דם בסדין, סימן לבתוליה של הכלה. מיותר לציין שגם המושג "אונס" בין בני-זוג נשואים לא היה קיים בלקסיקון: הבעל הוא זה שהחליט על קיום יחסי אישות, להוציא את תקופת הנידה. על הלכות נידה שמרו יהודי אתיופיה באדיקות רבה.

למרות נחיתותה המעמדית של האשה במשפחה האתיופית, מקרי רצח של בעלים את נשותיהם כלל לא היו מוכרים באתיופיה. לעניות דעתי, התופעה החדשה נובעת מארבע סיבות עיקריות:

א) חסרונו של פיקוח חברתי

סביבת המגורים בכפרים של יהודי אתיופיה אפשרה פיקוח חברתי. הבתים נבנו בקרבת המשפחה המורחבת, שהתערבה מיד בכל בעיה בין בני-הזוג. הבתים היו פתוחים ונתונים לפיקוח, להבדיל מקירות הבטון הסגורים בארץ.

ב) שחרור האשה ממרות בעלה

עם המעבר לישראל מימשה האשה האתיופית את זכויותיה בחברה הישראלית. העצמאות החדשה של האשה יצרה תסכול עמוק בקרב הגברים. הגבר, שסמכותו הבלעדית במשפחה התערערה, ראה עצמו מאוים ומושפל. את ענייניו הפעוטים הוא אינו מסוגל לנהל בכוחות עצמו והוא נזקק לעתים קרובות לסיועם של ילדיו, שכבר יודעים לדבר עברית. נוכח חוסר הביטחון וחוסר האונים המוחלט וכדי להחזיר לעצמו את הכבוד האבוד והסמכות שהיו לו באתיופיה, הוא משתמש בנשק היחיד שנשאר לו: שליטה על אשתו וילדיו על-ידי שימוש באלימות. במקרים קיצוניים הטרגדיה נגמרת ברצח ובהתאבדות.

ג) היחלשותה של המנהיגות המסורתית

יהודי אתיופיה חיו במסגרת חברתית קבועה. הם התגוררו בכפרים וקיימו אורח חיים דתי ומסורתי, שלקסים היתה בה השפעה גדולה ביותר. סכסוך בין בני-זוג או ריב בין שכנים באתיופיה נפתר בצורה מופתית בתיווך הקסים והשְמַגְלוֹת (זקני העדה, הבוררים). בני העדה רחשו להם כבוד רב, התייחסו אליהם ביראה, ולא היה אדם שהעז להפר את ההסכם שנקבע על-ידיהם. עם המעבר לישראל, שבה כל אחד רשאי לבחור את אורח החיים המתאים לו, התערערה סמכותה של ההנהגה הוותיקה. היחלשות מעמדה בארץ מתבטא בכך שלמרות נסיונותיה להחזיר עטרה ליושנה, השפעתה על העדה הינה מזערית. המתווכים בחברה המודרנית הישראלית הם שירותי הרווחה או המשטרה, והקסים איבדו את תפקידם ובעקבות זאת את מוראם בקרב בני הקהילה.

ד) קליטה לא נבונה

ההתערבות המקצועית הקלאסית של אנשי הקליטה, על אף הרצון הטוב של המוסדות, לא התאימה במקרים רבים מדי לאוכלוסייה הנקלטת. לעתים במקום למזער נזקים, הם רק הוסיפו שמן למדורה. אתן מספר דוגמאות. כמעט כל אנשי המקצוע שהיו מעורבים בקליטת יוצאי העדה היו נשים. הגברים האתיופים היו המומים והתקשו לקבל הוראות מנשים: "שאשה תגיד לי מה לעשות?!", הם אמרו בכעס והפסיקו לשתף פעולה. עמדה זו פגעה בראש ובראשונה בגברים, ששללו מעצמם קבלת טיפול נאות.

כשאשה אוזרת כוח ומתלוננת על אלימות מצד בן-זוגה, הרשויות מרחיקות אותה מביתה ושולחות אותה למקלט לנשים מוכות. החברה האתיופית רואה בה אשה שזנחה את בעלה ועזבה את הבית. כאשר השמגלות באים לבני-הזוג כדי לעשות שלום בית, הם מפעילים את כובד לחצם על האשה דווקא ומפצירים בה לחזור לבעלה, אך לבעל הסורר הם מתייחסים בסלחנות מסוימת. אילו הרשויות היו מבינות את ההיבט התרבותי הזה, ייתכן מאוד שהיו מוצאות פתרון אחר, המתאים יותר לחברה האתיופית. דוגמה נוספת: כשאשה נשואה פונה למוסדות לקבל סיוע כלשהו, מסבירים לה שהסיוע המבוקש ניתן רק לנשים חד-הוריות. האשה מבינה מכך שלמעשה מציעים לה להתגרש על-מנת לזכות בסיוע. והתוצאה: גברים רבים טוענים שהמדינה מעודדת פירוק משפחות ואוסרים על נשותיהם לפנות למוסדות בבקשת סיוע.

גורם נוסף המעצים את התסכול ואת חוסר האונים בקרב הגברים הוא צו ההרחקה. כאשר אשה מתלוננת על אלימות בעלה, המשטרה, מטעמים מובנים, דורשת מיד צו הרחקה מהבית. חלק נכבד מן הנשים שנרצחו היו דווקא בשלב הזה. אני מייחס זאת למצב הנפשי שבו נמצא המורחק. חיי הנישואים שלו כשלו, וכל המשפחה והסביבה יודעות על כך. לעתים הוא אף מאבד את מקום עבודתו. מקום המגורים החלופי והזול הוא אצל הוריו. אך החזרה לבית אביו ואמו נתפשת בעיניו כסמל לכשלון חייו: "האשה שבגללה גורשתי נמצאת כרגע בבית שהוא שלי ואני זרוק בחוץ". כמעט בכל המקרים שבהם נשים נרצחו על-ידי בעליהן, זירת הרצח היתה הבית. איזה אבסורד! הבית, שאמור להעניק חום וביטחון, היה למקום המסוכן ביותר.

"יסט – הגר" – מדינה של נשים

בעוד הנשים האתיופיות השתלבו במהירות יחסית בחברה הישראלית, והן נהנות מעצם היותן בעלות זכויות בסיסיות השוות לאלו של הגבר, נשארו הגברים תלושים ממעמדם הקודם, מבולבלים ומתוסכלים.

הנשים פרצו את המסגרת המקובלת באתיופיה. מעתה גם הן מפרנסות, ולעתים אף המפרנסות היחידות של המשפחה. הן אמנם עובדות בעבודות כפיים במפעלי תעשייה, בניקיון וכדומה, אבל עצם היציאה מהבית לשם השתכרות הוא הישג בפני עצמו.

הגבר, המלך שרדה בבני משפחתו וקבע את כללי המשחק בביתו, שאשתו רחצה את ידיו ואת רגליו ביראה כששב לביתו מהעבודה, נותר עכשיו ללא השרביט, ונתיניו הנאמנים התפזרו. יתרה מכך, הוא היה לנזקק: ילדיו קוראים בפניו מכתבים, מתרגמים את דברי המורה באסיפת ההורים, והם שמנחים ומלווים אותו למשרדי הביורוקרטיה השונים.

כמעט כל הפרויקטים שמפעילים הגופים והעמותות השונות עוסקים בקידום מעמדם של האשה והילד, ונדמה כמו הכל חג סביבם. הגברים נותרו מחוץ לרכבת הדוהרת, יושבים בבית, לעתים ללא תעסוקה, ומעלים בגעגועים זכרונות מהמולדת, שם ניתן להם כבוד, שם הביאו פרנסה הביתה וחינכו את האשה והילדים. לא פעם הם מלינים על כך שהמדינה היא מדינת נשים, היות שכל החוקים והכללים כאן נקבעו לטובת האשה.

"הסמל לחופש של האשה האתיופית בישראל הוא התיק", אמרה לי פעם עובדת סוציאלית בת הקהילה. לאשה באתיופיה לא היה שום דבר הקשור בחופש וברכוש פרטי. בארץ, אשה היוצאת עם תיק אישי צמוד ובו כל חפציה נתפשת כאיום על הגבר ומעמדו.

חוסך שבטו – שונא בנו

פתח היציאה ממעגל האלימות המשפחתית בעדה האתיופית חייב להיכָּרוֹת בשתי רמות: ברמה הקהילתית וברמה האישית. על החברה האתיופית כולה, הקסים, זקני העדה והמנהיגים הצעירים, לגנות ולהוקיע את נגע האלימות ולהוציא מקרבה גברים ונשים אלימים בתוך המשפחה ומחוצה לה. על השכנים להיות ערניים למתרחש בדלת שממול. חובתם להתריע בפני הרשויות על אלימות. זו אינה הלשנה, אלא הצלת חיים.

באתיופיה הכאת ילדים כמעשה חינוכי הינה צעד מקובל. גם למורה בבית הספר יש רשות להכות את תלמידיו: העונש על התנהגות לא נאותה הוא בדרך כלל הצלפה על אצבעות התלמיד בסרגל מתכת. העלבון והפגיעה הנפשית חמורים מן הכאב הפיזי, משום שההצלפה נעשית בנוכחות כל הכיתה.

עם המעבר ארצה נותרו ההורים האתיופים חסרי אונים. לא פעם נשמעות טענות בנוסח: "הסברתם יפה שאסור להעניש ולחנך את ילדינו על-ידי מכות, אבל לא הסברתם מה כן מותר לעשות; איך אנחנו יכולים לדרוש מהילדים שלנו שלא ישוטטו ברחוב עד השעות הקטנות של הלילה, אם כאן בארץ הם איבדו את הכבוד שהיה להם כלפינו ואף אסור לנו להפעיל כוח כלשהו".

בתנאים המתקיימים כאן, כאשר הנשים נהנות מזכויות שלא היו להן באתיופיה, וכאשר האיסור על הורים להכות את ילדיהם מעוגן בחוק, המבנה המשפחתי ההייררכי לא ניתן לשחזור. על כן בראש ובראשונה על הגברים להפנים את מערכת החוקים והנורמות שרווחים בישראל.

אלימות מתעוררת במקום שבו מפסיקים לדבר, ולכן קיום דיאלוגים הוא המפתח לעצירתה. הדבר חל לגבי החברה כולה, שהרי אין לשכוח את האלימות הגואה בכל מקום, ולא רק בקרב העדה האתיופית.

אסיים בסיפור אמיתי קצר: לפני שנתיים בערך, ביום בהיר אחד קמה אשה מבוגרת, סבתא לנכדים, ועזבה את בעלה. השכנים והשמגלות ההמומים באו כדי לפייס אותה ולהשיבה הביתה, באומרם כי לא יאה הדבר לעשותו בגילה, אך היא היתה נחושה בדעתה ודחתה בתוקף את הצעתם. היא הסבירה כי כל חייה סבלה מאלימות ומיחסו המשפיל של בעלה, וביום שבו בן הזקונים היה לעצמאי החליטה כי אין לה עוד סיבה להישאר בבית עם בעל אלים. "סבלתי כמעט כל חיי", היא אמרה להם, "ועכשיו אני מבקשת למות כאשה חופשייה".