ארץ אחרת

מתחם הפלאשמורה באדיס-אבבה, נובמבר 2005: מדי בוקר

נאספים כמה מאות בני פלאשמורה כדי להתפלל בעברית

ובאמהרית צילום: מיכה אודנהיימר

כשהגעתי למתחם הפלאשמורה באדיס-אבבה, מצאתי שלושה צעירים חופרים במרץ באדמה הכהה, סמוך לביתן השירותים. "אנחנו מוציאים צב שאנדי גולדמן קבר כאן", הסביר לי באנגלית שוטפת גֵטֶנֶט מֶנגֵשָה, מהנדס בהכשרתו. גטנט הוא יושב ראש מועצת הקהילה של "שארית ביתא ישראל" באדיס-אבבה – מנהיג אחד משני הפלגים היריבים של בני הפלאשמורה. "צב?", שאלתי בתמיהה. "כן, צב", השיב גטנט, בלי להתייחס להפתעתי. "אנדי הלך לטַנְקְוויי (קוסם או מכשף אתיופי מסורתי; מ. א.) ושאל אותו איך להאט את קצב העלייה שלנו לישראל, כדי שיוכל להמשיך לנצל אותנו עוד הרבה זמן. המכשף יעץ לאנדי לשחוט צב – החיה האטית ביותר – ולקבור אותו באדמת המחנה. עכשיו אנחנו מוציאים אותו כדי לטהר את המחנה מהקללה".

תפקיד הארכי-אויב הוא תפקיד חדש בהחלט לאנדי גולדמן. משנת 1991 נודע הארגון שמעסיק את גולדמן, ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה או נאקואג' (NACOEJ), כארגון הסיוע המרכזי של יהדות אמריקה לעידוד עליית הפלאשמורה: צאצאי היהודים האתיופים שהתנצרו לפני 130 שנה ושמבקשים כעת לשוב ליהדות ולישראל. הארגון משתף פעולה עם "מִכּנף דרום לציון", הלובי הישראלי היעיל להפליא של הפלאשמורה, וגם תומך בו כלכלית. במשך 13 שנים ניהל גולדמן באתיופיה מטעם נאקואג' את מפעלי ההזנה, התעסוקה והחינוך של בני הפלאשמורה. אבל לפני כשנה עזבו הוא וארגונו את אתיופיה, אחרי שקבוצת פלאשמורה בראשותו של מֶנגֵשָה לחצה על הממשלה להאשים את נאקואג' בהעלמות מס. גולדמן עצמו הואשם בנקיטת אלימות כלפי העובדים האתיופים של הארגון, האשָמה שאפילו תומכיו מודים כי אינה מופרכת מעיקרה. אנשי מועצת הקהילה שצידדו בנאקואג' הושמו במעצר ושוחררו כעבור חודש, לקראת משפטם. הסתלקותו של נאקואג' מאתיופיה הותירה את הפלאשמורה באדיס-אבבה בלא סיוע (במחנה הפלאשמורה בגונדאר ממשיך הארגון לממן תוכנית הזנה וחינוך), אבל מֶנגֵשָה טוען שעדיף כך: "הארגון התייחס אלינו כמו לעבדים. עדיף להיות רעבים וחופשיים מאשר להיות עבד של מישהו שטוען שהוא עוזר לך".

בינתיים הקימו מֶנגֵשָה ותומכיו מועצה חדשה, השתלטו על המתחם (ועל ספר התורה היקר בבית הכנסת שבו) ושכרו שומרים כדי שירחיקו את כל מי שלא חפצו ביקרו. מדי בוקר נאספים במחנה כמה מאות בני פלאשמורה עטופים טליתות כחולות-לבנות כדי להתפלל באמהרית ובעברית. מובילים אותם שבעה או שמונה צעירים הגומאים את הסידור במהירות ובמיומנות מרשימות, בעוד רוב הקהל מסתפק בקימה ובישיבה במקומות הנכונים, בהכאה על החזה בתפילת תחנון ובאמירת "אמן" פה ושם. נוסח התפילה, מתחילתו ועד שירת "עם ישראל חי" שבסופו, הוא זה שלמדו הפלאשמורה מפי הרב מנחם ולדמן, שמתוקף קשריו עם נאקואג' היה אף הוא לאויב.

לפני שיצאתי מישראל הצעתי להַפְּטי טָדֶסָה, שמתגורר בבית-שמש, להעביר סכום כסף לקרוב משפחה באתיופיה. 15 אלף בני הפלאשמורה, שעזבו את אדמותיהם בצפון-מרכז אתיופיה והתאספו באדיס-אבבה ובגונדאר כדי לחכות לעלייה, נותרו חסרי כל. למרות מאמציו של נאקואג' ועל אחת כמה וכמה לאחר סילוקו מאדיס-אבבה, נפל נֵטֶל התמיכה בהם ברובו על כתפי קרוביהם – 27 אלף מבני הפלאשמורה שכבר נמצאים בישראל. הַפּטי, פועל צעיר בבית חרושת, נתן לי שטר של חמישים דולר להעביר לאביו, אַלֶם טַדֶסה המתגורר באדיס. כששאלתי את גטנט מֶנגֵשָה היכן אוכל למצוא את האב, עוררה שאלתי שטף התלחשויות קדחתני. להוָותי, התחוור לי עד מהרה שטדסה משתייך לפלג האחר של הפלאשמורה באדיס, זה ששמר אמונים לנאקואג' ול"מכנף דרום לציון" ולאברהם בֶּייֶנֵה נֶגוֹסֵה שעומד בראשו. בן-רגע נעשיתי גם אני צד בסכסוך המתמשך. מאוחר יותר גיליתי שבנו של טדסה, אחיו של הפּטי, נדקר בבטנו וכמעט נהרג שישה שבועות לפני כן בבית קפה קרוב למחנה. הדוקרים, לדבריו, היו חברים בפלג של מֶנגֵשָה, והמניע לדקירה היה המאבק על הבכורה בקהילת הפלאשמורה.

מיד נפוצו שמועות במחנה שאברהם נגוסה שולח כסף לנאמני נאקואג' ומנשל אותם, את הפלג היריב – ראָיה נוספת לעוינותו של נגוסה. שלא מרצוני למדתי עוד שיעור במורכבות של סיפור הפלאשמורה. אותם אישים וארגונים שנחשבו בעולם כולו כסניגורים הבולטים ביותר של הפלאשמורה – גולדמן, נאקואג', "מכּנף דרום לציון", אברהם נגוסה והרב מנחם ולדמן – נחשבו כאן, באחד מפלגי הפלאשמורה, ליריביהם המרים ביותר.

לא במקרה הפוליטיקה של הפלאשמורה קשה ואכזרית כל כך. 15 אלף בני הפלאשמורה חיים באדיס-אבבה ובגונדאר במשך חמש עד שבע שנים בממוצע כפליטים במדינתם שלהם, שהיא אחת המדינות העניות בעולם. עוד כ-5,000, לפי הערכות של הסוכנות היהודית, נמצאים עדיין בכפריהם. הרוב הגדול של הפלאשמורה הם איכרים חסרי השכלה, אבל חלקם, כמו גטנט מֶנגֵשָה, שחקנים מתוחכמים, בעלי הבנה משפטית ופוליטית וקשרים בחלונות הגבוהים באתיופיה. ההזדמנות לשלוט בחלק מן הכספים שראו את יהודי אמריקה שופכים דרך נאקואג' להזנת הפלאשמורה ולחינוכם העמידה בפניהם פיתוי לא קטן, והבטחת ההגירה למדינה מערבית שמאוכלסת כבר ברבים מקרוביהם – ועוד לישראל, הנושאת עימה מיטען דתי-גאולתי – היתה דבר שראוי להילחם עליו בכל הכוח. כשעל כף המאזניים מונח הרבה כל כך וכשנסיבות החיים עגומות כל כך, פריצתו של סכסוך היתה רק שאלה של זמן.

הניסיונות לנצר את ביתא ישראל

לראשונה התוודעתי לקיומם של הפלאשמורה באוגוסט 1990. 25 אלף יהודים אתיופים חיכו אז באדיס-אבבה בתקווה שמֶנְגיסְטוּ היילֶה מַרְיָם, מי שהיה רודנהּ הקומוניסט של אתיופיה, יתיר להם לצאת לישראל. בבקתת חדר אפלה פגשתי את קֵס מֵהֵרֶט, קשיש שברירי לָבוש לבן, בעל עיניים חלביות ואצבעות ארוכות ודקות, ששימשו אותו ברהיטות גדולה בדַבּרו. קס מהרט סיפר לי שבשנים האחרונות החזיר 700 משפחות פלאשמורה ליהדות. הן בחרו לעבור שבוע מבחן קשה, שבמהלכו הורשו לאכול רק גרגרי חומוס טריים שהושרו במים ולטהר עצמם באמצעות טבילה בנהר. בסערת הרגשות שעורר כעבור עשרה חודשים "מבצע שלמה", רוב הישראלים לא השגיחו בכך ש-3,000 בני פלאשמורה נותרו מאחור, בהוראתו המפורשת של ראש הממשלה יצחק שמיר. הפלאשמורה נראו אז כהערת שוליים זניחה בסיפורו המרגש וההרואי של שבט יהודי אשר הקריב מדמו במשך מאות שנים כדי להישאר נאמן לדתו, ושזכה לבסוף בגמול הולם בדמות הגשמת חלומו היקר מכל – שיבה לארץ הקודש.

אבל כפי שציינו חוקרים כמו פרופ' סטיב קפלן מן האוניברסיטה העברית וד"ר דון סימֶן מאוניברסיטת אמורי בג'ורג'יה, אטלנטה, סיפורם של הפלאשמורה בהחלט לא היה פן שולי בתולדות יהדות אתיופיה. הנסיונות לנצר את קהילת ביתא ישראל עיצבו במידה רבה את ההיסטוריה של הקהילה ב-500 השנים האחרונות. כבר בראשית המאה ה-15 הודבק לביתא ישראל כינוי הגנאי "פלאשה", המלווה אותם באתיופיה עד היום. הקיסר יֶשאק חתם אז על צו ולפיו "מי שיוטבל לדת הנוצרית יירש את אדמת אביו; ואם לא כן, ייעקר מאדמתו ויהיה זר (פלאסי)". צו זה נותר בתוקפו עד סוף שלטונו של הַיְלֶה סֶלַסי ב-1974, דחק את ביתא ישראל לסוגים חדשים של פעילות כלכלית – נפּחוּת, קדרות ואריגה – שרוב אוכלוסיית אתיופיה חששה מפניה ונמנעה מלעסוק בה. הנפחות והקדרות בפרט, ששתיהן קשורות קשר הדוק לאש, שויכו לא רק באתיופיה, אלא גם באזורים נרחבים אחרים של אפריקה, לתחומו של השטן. מכיוון ששמרו אמונים לדתם, נדחפו ביתא ישראל למעמד תעסוקתי שנשא עימו האשמות אוטומטיות במאגיה שחורה ובכישוף. בייחוד בעתות משבר, כגון מגפות, סימנו הנוצרים את חברי ביתא ישראל בתור "בּוּדָה" או "קיילָה" – מכשפים המשתמשים בכוחות השטניים של עין הרע כדי לפגוע באחרים. נוסף לכך יוחסה להם היכולת להפוך עצמם לצבוֹעים בלילה ולשתות את דם קורבנותיהם. דמותו של הבודה העל-טבעי נמזגה גם בביטויים אנטישמיים: הנפחים היהודים, למשל, נחשבים צאצאיו של חרש הברזל שהכין את המסמרים לצליבתו של ישו.

ההיסטוריה המודרנית של ביתא ישראל – תחילת מפגשם המתמשך עם המערב, עם שאר יהדות התפוצות ועִם ישראל – קשורה אף היא במאמצים לנצרם. ב-1860 הגיע לאתיופיה הנרי אֵרוֹן סטרן מן החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים, במטרה להעביר על דתם את בני קהילת ביתא ישראל. סטרן, יהודי מומר, אמר לביתא ישראל שגם הוא עצמו "פלאשה מאירופה". כחלק בלתי נפרד מן האסטרטגיה וה"אני מאמין" של החברה הלונדונית, הובטח לביתא ישראל שיישארו יהודים גם אחרי שיתנצרו. "הסוכנים שלנו יוצאים לרכוש את לבם של היהודים", כותב אחד מאנשי החברה, כמצוטט בספרו המרתק של דון סימן, שייצא לאור בקרוב, "ולשכנעם שאיננו מבקשים שיפשטו מעליהם את ייחודם הלאומי והגזעי, אלא רק שייעשו נוצרים בני ישראל".

בנסיונותיהם לנצר את ביתא ישראל, עירבו סטרן והמיסיונרים שבאו בעקבותיו אמת וכזב: הם סיפרו לבני הקהילה שיהודי העולם חדלו להקריב קורבנות ודחו את המאפיינים הנזיריים והסגפניים של האליטה הדתית של ביתא ישראל. כל היהודים האחרים, הוסיפו, כבר הכירו בישו בתור המשיח.

בתחילה לא נשאו מאמציהם פרי. כַּפריֵי ביתא ישראל נהגו להקשיב למיסיונרים בעניין, אבל בסופו של דבר הפנו אותם אל נזירי העדה, שרק הם יכלו להחליט לגבי ערכם של הטיעונים. יחד עם זאת, המיסיון חולל שינויים עמוקים בקהילת ביתא ישראל. אחד המומרים הראשונים, צעיר בשם קינְדי פַנְטה, נוּדה בידי הקסים של הכפר. כנקמה הפציר פנטה בקיסר טֶווֹדְרוֹס השני שיוציא מחוץ לחוק את מנהג הקורבן היהודי. מחשש כי הקיסר יוציא צו להעברת כל היהודים על דתם, ואולי גם מאימת כוח שכנועם של המיסיונרים המערביים, הוביל אבא מֶהַרי, המנהיג הרוחני הבולט ביותר של ביתא ישראל באותם ימים, קבוצה של 5,000 יהודים בניסיון כושל לעזוב את אתיופיה ולהגיע לארץ ישראל. "האם הגיעה השעה שנחזור לירושלים?", שואל אבא טְזֵגה, עוד אחד מנכבדי עדת ביתא ישראל, במכתב מ-1862, שהגיע לבסוף לידיו של הרב יעקב ספיר בירושלים. "הארץ רוגשת", ממשיך המכתב, "כי ישנם מי שקמו בארצנו לומר לנו שהגיעה השעה… להיפרד מעל הנוצרים וללכת לארצכם, להצטרף לאחינו".

בין מיסיונרים ליהודים מאירופה

בין השנים 1888 ו-1892 מתו מחצית עד שני שלישים מקהילת ביתא ישראל בקוּפי קֵן, רעב נורא שנגרם ממגפת בקר, מבצורת ומפעילותם של שודדים מוסלמים מסודאן. רבים מן השורדים נותרו בלא מנהיגות דתית. ב-1894 הצליחו המיסיונרים להטביל לנצרות 1,470 איש מקהילת ביתא ישראל, שכעת היתה פגיעה בהרבה. שמועות על כך הגיעו לאירופה, ולראשונה עוררו את דאגתה של יהדות אירופה. בשלהי המאה ה-19 נסע לאתיופיה יוסף הלוי, מזרחן צרפתי, כדי לחקור את מצב היהודים שם; ב-1904 שלח את תלמידו, יעקב (ז'אק) פייטלוביץ', במשלחת לביתא ישראל. בתיאור שפורסם ב"ג'ואיש כרוניקל" מספר פייטלוביץ' על העוינות הגלויה כמעט שבה התקבל בידי ביתא ישראל, שבתחילה היו משוכנעים שגם הוא מיסיונר נוצרי, כמו כל בני אירופה שהגיעו לפניו והציגו עצמם בתחילה כיהודים.

כוונתו של פייטלוביץ' היתה הפוכה, כמובן: הוא בא לחזק את הזהות היהודית של קהילת ביתא ישראל באמצעות שילובה בקהילה היהודית העולמית. אלא שחלק ממסריו דמו למסרים המיסיונריים. פייטלוביץ' השתוקק להדגיש את המכנה המשותף לקהילת ביתא ישראל ולשאר יהדות התפוצות, ועל כן הפגין עוינות כלפי מנהגים שהבחינו את ביתא ישראל מן היהדות הרבנית: הנזירוּת, הקרבת הקורבנות ודיני הטוהרה המקראיים. רבים מצעירי ביתא ישראל שפייטלוביץ' אימץ כתלמידיו – ובהם תלמידו הגדול ביותר, טמְראט עמנואל – גויסו משורות אלה שכבר התנצרו, אבל היו מוכנים לשוב ליהדות. האנתרופולוג סיימון מסינג, חוקר מוקדם יותר של תולדות יהדות אתיופיה, טוענים שהסיבה לכך היתה שמומרֵי ביתא ישראל התאימו במיוחד לשמש כ"מתווכים תרבותיים" אחרי שחזרו ליהדות. כמי שחונכו בבתי ספר מיסיונריים (שתכופות היו בתי הספר היחידים שהיו נגישים לביתא ישראל) ושכבר התרחקו צעד אחד מן המנהגים המסורתיים של ביתא ישראל, יכלו הצעירים לגשר בין דפוסי החשיבה של הכפריים לבין אלה של יהודי המערב.

לאורך יתרת המאה העשרים נאבקו מיסיונרים נוצרים ומחנכים יהודים בני המערב על לבה ורוחה של קהילת ביתא ישראל. בשנות החמישים, למשל, כשהסוכנות היהודית פתחה בתי ספר לביתא ישראל באתיופיה, נטשו מומרים לשעבר את הנצרות, כפי שתיעד פרופ' סטיב קפלן. ואילו כעבור שנים אחדות, כשנסגרו בתי הספר של הסוכנות, נשמו המיסיונרים לרווחה: בתי הספר שלהם התחילו להתמלא שוב.

יחסים דו-ערכיים: בין הפלאשמורה לביתא ישראל

אבל לא כל ההתנצרויות אירעו בגלל המיסיונרים ובתי הספר והמרפאות שבנו. על אף האיסור שהוטל על בעלות יהודית על הקרקע, נותרו בדרך כלל אנשי ביתא ישראל על אדמותיהם במעמד של חוכרים ונדרשו להפריש חלק מיבולם לקיסר. אבל עם הגידול שחל באוכלוסיית אתיופיה, גורשו לעתים היהודים מאדמתם ונאלצו לעבור לאזורים אחרים, שם נדרשו להצטרף לכנסייה האורתודוקסית האתיופית כדי שיקבלו קרקע לעבּדה.

בחודש שעבר שוחחתי בגונדאר עם מָלאשוּ אָבּאטֶה טֵשוֹמָה, פלאשמורה בן שבעים, שמתגורר זה שנים אחדות – מאז עזב את כפרו באזור אָלֶפָה טָקוֹסָה – עם ילדיו ונכדיו בבקתת חדר עשויה בוץ. בניגוד לפלאשמורה אחרים שפגשתי, שאבותיהם התנצרו לפני ארבעה, חמישה ושישה דורות, מלאשוּ זוכר הכל כאילו קרה אתמול. ב-1942, כשהיה בן שבע, עזבה משפחתו את קְווארָה, אזור הנמצא כ-300 קילומטרים מערבית לגונדאר. למשפחתו הצטרפו משפחות רבות מביתא ישראל, שכולן לא יכלו לשרוד עוד באזור מגוריהן. הם נדדו אל אָלֶפָה טָקוֹסָה, מהלך כ-150 קילומטרים דרומהּ, בתקווה להשיג אדמה. באלֶפה, נזכר מלאשוּ, דרשו הכמרים הנוצרים של הכנסייה האורתודוקסית בתוקף ובצורה פומבית מן המשפחות החדשות להתנצר לפני שיקבלו קרקעות לעיבוד. "הם הכניסו אותנו לכנסייה ושילבו אותנו במעגל התפילה: אחד, שניים או לכל היותר שלושה מאיתנו בכל פעם", סיפר לי מלאשוּ. "הכומר פיזם את התפילה והזליף עלינו מים קדושים". "איך הרגשתם?", שאלתי אותו. "רצינו להקיא", השיב.

אבל ההתנצרות לא הביאה לשילובם המלא בקהילה הנוצרית. מלאשוּ מספר כי הוא ומשפחתו שכחו את דתם והחלו לבקר בכנסייה, אבל שימרו את מעמדם כפלאשה – מעבירי עין רעה, שעלולים להפוך לצבוֹעים בלילה. מנקודת המבט המערבית, ההאשמה בבודה נשמעת כמו בדיחה גרועה. אבל אפילו היום, אתיופים נוצרים שפגשתי דיברו בשכנוע גדול על כוחה של העין הרעה, וסיפרו על מחלות קשות שכמעט הביאו למותם ושנגרמו בלי ספק כתוצאה מבודה. כאמור, אף שהיו נוצרים כעת, שימרו הפלאשמורה את מעמדם החברתי הנמוך. באזורים מסוימים, כפי שכתבה ד"ר הגר סלומון בספרה "אנשי הצבוע" ("The Hyena People") הם נחשבו מסוכנים עוד יותר כבודה מאשר היהודים, מכיוון שהסוו עצמם כנוצרים. "לא הורשינו להינשא לנוצרים. נחשבנו כמעט לעבדים שלהם", סיפר לי מלאשוּ. "אפילו השוורים שלנו לא הורשו ללכת על אותו שביל של השוורים שלהם. אם נער מביתא ישראל התאהב בנערה נוצרית והכניס אותה להריון, המשפחה שלה היתה עושה לה הפלה – עד כדי כך לא קיבלו אותנו. לפעמים זוג מעורב היה בורח לעיר להתחתן, ואז הם היו יכולים לחזור בסופו של דבר ולחיות יחד".

כעשרים שנה אחרי שהתנצרה משפחתו של מלאשוּ, החלו נוצרים מקומיים לפלוש לשדותיה. "הפקידים שנתנו לנו את האדמה מתו או איבדו את מעמדם, והאזור הלך ונעשה צפוף יותר. היינו מתעוררים בבוקר ומגלים שהם חורשים במקום שאנחנו חרשנו שנה קודם. הם אמרו שהאדמה לא שייכת לנו באמת". המשפחה פנתה לבית המשפט המקומי, ובסופו של דבר קיבלה מחצית מן האדמה שעיבדה עד אז. מצב זה נמשך עד תקופתו של מֶנגיסטוּ, כשהקומוניסטים עלו לשלטון והאדמה חולקה שווה בשווה, בלי קשר להשתייכות הדתית.

מלאשוּ מספר שלכל אורך חייו שמרה משפחתו על קשר עם קרובים שהשאירו מאחור בקווארה. אני עצמי ביקרתי בקווארה ב-1998 וידעתי משהו על תולדות הקהילה: מלאשוּ הכיר את כל השמות והאירועים שזכרתי וגילה בקיאות בפרטי הפרטים של אירועים שהתרחשו בשנות השמונים ואחרי כן. "איך הם התייחסו אליכם?", שאלתי. "מכיוון שהתנצרנו, הם לא נתנו לנו להיכנס אליהם הביתה. באנו לבקר, אבל נאלצנו להישאר בחוץ". "אז נרדפתם בידי הנוצרים ונדחיתם בידי היהודים?", אמרתי. "כן", השיב מלאשוּ, "היינו תלויים באוויר".

תיאורו של מלאשו לוכד חלק מן הדו-ערכיות שאפיינה את יחסי הפלאשמורה עם קרוביהם מביתא ישראל במאה השנים האחרונות. היו משפחות ששמרו על קשר הדוק, ושבניהן הגיעו אלה לחתונות וללוויות של אלה. חלק מן הפלאשמורה אף היו מגיעים לסיגְד, החג הציבורי ביותר של ביתא ישראל, שמציין את חידוש הברית של ישראל עם אלוהים. עם זאת, היו גם דיווחים על עוינות ואפילו איבה בין שתי הקבוצות. הפלאשמורה, לגרסתם של חלק מבני ביתא ישראל, צידדו בנוצרים בסכסוכים בין הקהילות, רגמו בא%

הדפס

1.תגובה לתגובות התוקפניות

2.רוצה ארץ אחרת תילכי לאפריקה שם יהיה לך טוב שם לא יאנסו אותך המורדים

3.מאונברסיטה יוצאים עים תואר של כפוי טובה לא יותר כוחי ועוצם ידי כניראה לא היצליח

4.אים לא טוב לך למה?את מחזיקה את עמצך בארץ הקודש תחזרי לאפריקה אולי טוב שם

5.בימקום להאשים את הארץ צריך ליראות את הפערים ביננו לבן השאר ואז להבין את האמת.