ארץ אחרת

הרב גינזבורג כותב כי: "עלינו להתנתק מהשותפות ב"מגרש" בו "כללי המשחק" אינם מכירים בסמכותה של תורת ישראל. עלינו לסרב לפקודת העדר השבוי, הדוהר אל אבדנו". מדובר ביציאה למערכה נגד מדינת ישראל כולה: נגד הרוח שיצרה אותה, נגד הממסד השולט בה ונגד האליטות המנהיגות אותה. במערכה כזאת יהיו בוודאי מפלות כואבות, אבל סופה ידוע מראש: האור ינצח את החושך

שמו של הרב יצחק גינזבורג מוכר למדי בציבור הישראלי. בדרך כלל הוא מוזכר בהקשר להתבטאויותיו הפוליטיות הקיצוניות. לרבים זכור הרב כמחבר החוברת "ברוך הגבר", המצדיקה את הטבח שעשה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. אחרים זוכרים את הספר "תורת המלך" שכתבו שניים מתלמידיו, ואפשר להוסיף על כך עוד כהנה וכהנה. כל זה נכון, אבל מחמיץ את העיקר, שהוא משנתו העיונית של הרב. תורתו אינה מתחילה בהשלכותיה הפוליטיות, וגם אינה מתמצה בהן. הרוצה לבקרה חייב לנסות להבינה ממקורותיה, ולקחת בחשבון את יופייה ועומקה לא פחות מאשר את קיצוניותה.

שהרי אפשר לדמות הוגי דעות – והרב גינזבורג הוא הוגה חשוב – לעצים: פירותיהם גלויים לעין, ואילו שורשיהם נעוצים במקורות תרבותם ויש להעמיק לחפור כדי לראותם. אבל רבים מכירים את הגותם רק לפי מסקנותיה, ושופטים אותה בלי לנסות להבינה לעומק. הניסיון להבנה מעמיקה הוא חיוני: ראשית, משום שבלעדיה אנחנו עלולים להחמיץ את העוצמה המחשבתית המסתתרת פעמים רבות בין ההתבטאויות המקוממות. שנית, כי לפעמים יש במשנתם מכשלות קשות שלא יתגלו במבט ראשון. העמוקים שבהוגים היו אחראים כידוע לנוראות שבמכשלות. מי גדול ממרקס? מי הצליח, כמוהו, לבנות שיטה חברתית-כלכלית מקיפה, משכנעת, ועמוקת שורשים? ודווקא משום כך, כמה קשות היו תוצאותיה! קשה לבקר איש רוח גדול. מסוכן להימנע מכך.
ומשנתו של הרב גינזבורג עשירה ברעיונות מופלאים. הנה לדוגמה רעיון שעיסוקו ה"אני" של האדם: לטענת הרב, למילה "אני" יש שני מובנים ושניהם מופיעים בסיפורי יוסף. כאשר אמר פרעה, "אני פרעה, ובלעדי לא ירים איש ידו בארץ מצרים", נועדה המילה "אני" להבליט את ישותו האנוכית ואת שתלטנותו. לעומת זאת, כשיוסף אמר לאחיו, "אני יוסף אחיכם", היתה כוונתו הפוכה – לגלות לאחיו את פנימיותו, את היותו אחיהם (הרי קודם חשבו אותו למעין פרעה…). בכל פעם שמי מאיתנו יאמר "אני", כדאי שיחשוב אם כוונתו ל"אני פרעה" או ל"אני יוסף"… אני מתרגש מרעיונות כאלה. איפה מוצאים תובנה מופלאה כזו, עמוקה מבחינה תיאורטית ופיוטית כאחד, במשמעותו הנפשית של ה"אני"?
ובכל זאת, במאמר הזה אתמקד דווקא בנקודות מסוכנות, לדעתי, במשנת הרב. אלא שכדי להציגן כראוי עלי לפתוח בשורשה, הנטוע ביפים שבמושגי החסידות, ובראייתה את המציאות כולה כהתגלות "אור אין-סוף". זוהי הנקודה שממנה נובע קסמה של החסידות. בהיפוך מרתק, קיצוניותו של הרב גינזבורג נובעת בדיוק מאותו מקום. אפתח דווקא בקסם.

בחסידות, המאבק של הארי פוטר בוולדמורט מתרחש בנפש / צילום: AFP

האור – תפישת הביטול

לפי השקפת החסידות, אור א-לוהי מסתתר במציאות כולה. העולם, כפי שהחסידות רואה אותו, משול לספר מלא אירועים משמחים ומעציבים, דמויות מלבבות ודמויות מרושעות, וכולם אינם אלא גילויי נפשו העשירה של הסופר עצמו. וולדמורט והארי פוטר משקפים שניהם, כל אחד בדרכו, משהו מהעושר שבנפש המחברת. ממש כך משקפת המציאות, בתפישה החסידית, את רצונו האינסופי של בוראה.
לפי זה, כל פרט מפרטי המציאות הוא מעין מסכה שמאחוריה מסתתר רצונו המיטיב של הבורא. לפעמים מדובר במסכה יפה ומלבבת, לפעמים במסכה קשה ומאיימת, אבל גם המפחידות שבמסכות אינן אלא "קליפות" שמאחוריהן מסתתר תמיד אותו אור עצמו. אין דבר שאינו, ביסודו, קדוש (אם רק נצליח להסיר את מסווה החולין מעל פניו). ראית פרח מרהיב? אין זה אלא "נובלות" מהיכל התפארת שבעולם האצילות. ראית אדם ישר דרך העמל לפרנסת משפחתו? התבונן ותגלה בלבו אור שמקורו בהיכל האהבה, גוון מגוני "אור אין-סוף" המאיר את מחשכי העולם. נכון, מדובר בגילוי קטן בלבד ("ניצוץ" בלבד) מהאור האינסופי, אבל בכל זאת זהו ניצוץ מאותו האור עצמו, ו"האוחז בחלק מן העצם אוחז בכולו". בכך, הוסיפה החסידות ואמרה, אין הבדל בין גדול החכמים לקטן שבפשוטי העם: כולם אוחזים, איש איש בדרכו, באותו אור עליון. בכולם שורה אותה קדושה ממש, אלא שבאחד היא גלויה יותר משהיא באחר.
"אילו", כתב מייסד חב"ד בספרו "תניא", "ניתנה רשות לעין לראות… לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות הרוחנית שבו, מאחר שמבלעדיה היה אין ואפס ממש" ("תניא", שער הייחוד והאמונה, ג). לא קל לפקוח את העיניים ולראות זאת. אנו נוטים לראות את העולם כאוסף ישויות נפרדות ותו לא. אבל החסיד יודע שכל זה איננו אלא מסכה שמאחוריה מסתתר אביו האוהב. איזו עוצמה נפשית יכול אדם לקבל מתפישה כזאת! איזו משמעות עמוקה ומלהיבה מקבלים ממנה חיי האדם! מה שמוטל על האדם הוא "להתבטל" לפני האור המתגלה בו, להרגיש את עצמו ככלי לגילוי האור הזה. אם יבטל את עצמו באופן הזה, יגלה שחייו מקבלים משמעות אינסופית ממש: "אין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו ית(ברך)… ככל איש ישראל למטה, שבכוחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה…" ("תניא", ו).

מובן מכאן שגם בקשים שבחטאים, אפילו ברוע עצמו, נמצא ניצוץ קדוש. ביסוד חטאו של הנואף, למשל, נמצא אותו כוח אהבה עצמו, אלא שהוא מסתתר ב"קליפה" קשה והרסנית… החסידות חיפשה ומצאה את ה"ניצוצות" הגנוזים בעומקי הקשים שבחטאים. עם זאת, החסידות הצליחה להימנע מנפילה לפח שבו נפלו תפישות מיסטיות רבות, ביהדות ומחוצה לה. שהרי לכאורה, טענו מתנגדיה, כש"הכל קדוש" נעלמת ההבחנה בין אסור למותר – כל ההבדל ביניהם הוא ההבדל שבין שתי מסכות שמאחוריהן מסתתר אותו א-ל עצמו. אלא שהחסידים מעולם לא השוו בין טוב לרע. לטענתם, יש שני סוגי ניצוצות: כאלה שאפשר להעלות על ידי תודעה נכונה, ואחרים שלעולם לא נוכל להעלות בעצמנו. מאלה צריך להתרחק (אם אי אפשר להילחם בהם ולנצחם בפועל). גם הניצוצות האלה ייגאלו, הבטיח בעל התניא, אבל לא במציאות ההיסטורית הנראית לעין. בסופו של דבר יעלה אותם הבורא בעצמו ("תניא", פרק ח). לכן, ההיסטוריה היא רומן שסופו ידוע מראש. הטוב – אורו העליון של הבורא – עתיד לשלוט בכל, גם אם לרגעים אין זה נראה כך.
ועד אז יש תחום מציאות נרחב שבידינו להעלותו ולקדשו. רוב החיים כלולים בתחום הזה: אכילה ושתייה, פרנסה וחיי חברה, שמחה וריקוד. הכל חי, הכל מלא משמעות, הכל קדוש, אם רק ייעשה בצורה נכונה ובתודעה נכונה. תחושת המלאות הזאת לא באה על חשבון חוויית ההשתוקקות לטוב נעלה יותר, למציאות מקודשת יותר, לטוב אינסופי ממש. חוויית הביטול יכולה למלא את החיים בתוכן, ובו בזמן להותיר על כנה את הכמיהה הפשוטה לדיאלוג המתמיד שמנהל המאמין עם בוראו.

הצל – בחינת היש

יש גם צל בתפישה החסידית. תנאי התנתה, שבלעדיו לא רק שאי אפשר לקדש את המציאות, אלא שאין משמעות למושג עצמו, והתנאי הוא תודעה נכונה. מכיוון שגילוי האור מתרחש במידה רבה בתודעה, מאמץ קידוש החיים חייב להניח מראש שיש להם משמעות. איש לא יחפש אוצר שאין הוא מאמין בקיומו.
לפי זה, כל תפישת עולם הכופרת במציאות האור היא רוע מוחלט. זה כולל כל תפישה שלפיה אין במציאות דבר מלבד מה שנראה לעין, או שלפיה העולם נשלט על ידי חוקי טבע אדישים וחסרי פשר. וזה כולל כל תפישה האומרת שהמציאות מורכבת מישויות מבודדות, הנאבקות אלו באלו על הישרדות אנוכית. בקיצור, זה כולל את תפישת העולם שאנו מכנים מדעית. צריך לדייק: החסידות חשדנית כלפי המדע המודרני, אבל אינה חוששת בהכרח מהמדע עצמו, אלא מההנחה המטאפיזית שהמציאות מורכבת כולה מאובייקטים מדעיים (או, בלשונה, "ישויות"). הנחה כזו תעקר ממשמעות מושגים כמו טוב, מוסר וקדושה. לכל היותר יהיה אפשר להגדירם כמוסכמות חברתיות, שהצדקת קיומם היא הצורך של הפרטים השונים לחיות זה לצד זה בלי לוותר על אנוכיותם ועל ניכורם אלה מאלה.
ההנחה המטאפיזית שהמציאות מורכבת מישויות מנוכרות – הנחה שהחסידות מכנה "בחינת היש" (או "הישות") – מכונה בחסידות "סיטרא אחרא" (שהוא הכינוי הקבלי הקדום לכוחות הרוע). בספר "תניא" מתוארת ה"סיטרא אחרא" כפונה לעולם בתביעה אנוכית "הלעיטני להיות יש ודבר בפני עצמו…" ("תניא", יט). הנחה מטאפיזית כזו, האמינו הוגי החסידות, עומדת ביסוד התרבות המודרנית, שתנועת ההשכלה היתה גרסתה היהודית. מכיוון שכך, החסידות נלחמה בתנועת ההשכלה בכל מקום שבו שלטה. לדעת הוגי החסידות, מתחת לכותרת התמימה של הפצת השכלה וידע הסתתרה מזימה לשינוי התרבות היהודית כולה – הפיכתה מתרבות המבוססת על חוויית הביטול לתרבות שבמרכזה עומדת בחינת היש. התוצאה הבלתי נמנעת, טענו החסידים, תהיה הופעת מציאות חברתית של ניכור, אנוכיות ואומללות. זו הסיבה שהביקורת החסידית על חוכמת הגויים היתה חריפה וחסרת פשרות: "יתרה טומאתה של חוכמת האומות עובדי גילולים על טומאת דברים בטלים… שבחוכמת האומות עובדי גילולים הוא מלביש ומטמא בחי' חב"ד שבנפשו הא-להית". ("תניא", ח).

ערביי הארץ נראים לרב כמייצגי החושך המתנגד להופעת האור. האור השואף להתגלות הוא אורם של ישראל, שבידם בלבד היכולת לבנות תרבות שבכוחה לגאול עולם ממצוקותיו ולהחדיר בו אור קדוש ועליון. אם יהיה האור – כלומר העם היהודי – תקיף וברור לעצמו, בסופו של דבר גם הערבים יקבלו את מעלותיו ויתבטלו מולו

האור, הצל, והציונות

זו היתה גם הסיבה לאנטי-ציונות הקשה שאפיינה כמה מזרמי החסידות, ובעיקר את תנועת חב"ד. הציונות, הם טענו, היא עוד צורת הופעה של תרבות המבוססת על בחינת היש – והפעם דרך הפיכת עם ישראל לעם ככל העמים, שפירושה הפיכתו לישות לאומית נוספת, אחת מיני מרבות, שכל עניינה הישרדות והתעצמות. ישות לאומית שוויתרה על הרעיון הרוחני שנשא עם ישראל מאז היותו והותירה רק את נאום הסיטרא אחרא: "הלעיטני להיות יש ודבר בפני עצמו". סופה של הציונות, טענו אדמו"רי חב"ד, להפעיל אלימות ממשית נגד נושאי דגל היהדות הישנה.
לדעת הרב גינזבורג, ההתנתקות היתה התגשמות הנבואה הזאת. וכך כתב מעט אחריה: "הריי"צ [האדמו"ר החב"די שלפני האחרון] פנה לפני שישים שנה בקריאה נרגשת ליהודי אמריקה שיחדלו לתרום למנגנון השמד הרוחני שפעל בארץ… את דבריו סיכם הריי"צ באזהרה כי ילדים אלו, שחונכו על ברכי השמד הרוחני, עתידים לשרוף בתי כנסת, לחלל בתי עלמין יהודיים ואף לירות על יהודים ולדקור את גופם… נבואה זו, שאת התגשמותה רואים אנו לנגד עינינו, בנויה על אותו עיקרון – 'מהרסייך', אשר פעלו לעקור את היהדות מנשמות הילדים, הצליחו להעמיד דור של 'מחריבייך', המסוגל לגרום לחורבן ב'תום לב' של ממלאי פקודות אכזריות ומזעזעות" ("קומי אורי", ר).
בטרם אמשיך בדברים, כדאי לבחון את המציאות הישראלית לאור החששות של אדמו"רי חב"ד. מצד אחד, אין ספק שישראל היא מדינה חזקה ומפותחת. צבאה וכלכלתה, מדעה וחידושיה הטכנולוגיים מציבים אותה בשורה הראשונה של האומות. אלא שמצד שני (בדיוק כפי שחזו החסידים), המדינה (או לפחות הממסד והאליטות) הלכה והתרחקה ממחויבות כלשהי לכמיהות ההיסטוריות של היהדות "הישנה" בכל דורותיה. תרבותנו נדבקה בכל חוליי העידן העכשווי (שרבים מהם נחזו גם הם בידי הוגי החסידות): ניכור, תחרותיות מופרזת, פערים חברתיים בלתי נתפשים, התפוררות המשפחה, ומעל לכל התחושה המתמדת של חוסר משמעות, הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי ריגושים ריקים מתוכן (תחליפים עלובים למשמעות החיים החסרה). מזווית ראייה חסידית, כל החוליים האלה הם סימפטומים חיצוניים למחלה אחת עמוקה: השתלטותה המלאה של השקפת העולם המבוססת על בחינת הישות. כל עוד אנחנו ממשיכים לדבוק בה, כל חוליי התרבות אינם ניתנים לריפוי. כאילו ניסינו לרפא מחלה אנושה בטיפול קוסמטי, בלי לגעת בשורשיה.

משנתו של הרב גינזבורג היא תגובה למציאות הזאת. בטרם אכנס אליה, אומר כמה מילים על הרב עצמו. ראשית, מדובר באיש מחשבה פורה מאין כמוהו שכתב ספרים רבים (מדף כמעט שלם בספרייתי מעוטר בהם). תחומי עיסוקו משתרעים על פני מנעד בלתי נתפש, ממיסטיקה עד מדעים מדויקים, מפסיכולוגיה עד מתמטיקה, מקבלה עד פרשנות מקרא (בנוסף, אגב, הוא גם מוזיקאי מחונן, מלחין ופסנתרן). יותר חשוב מההיקף המדהים של יצירתו הוא האופן המבריק שבו הוא מדגים את הרלוונטיות של מושגים חסידיים לתרבות העכשווית.
אנסה לבחון את מחשבתו המדינית של הרב, אבל יש לזכור שתחום זה אינו אלא חלק (חשוב, אמנם, אבל חלק בלבד) משלל התחומים שהוא עוסק בהם.
הרב גינזבורג טוען שהתרבות הישראלית כולה בנויה על רוח הכפירה, ולכן יש לנטוש כל ניסיון לתקן אותה מבפנים. אי אפשר לתקן דבר מתוך עצמו, אם הבסיס שהוא בנוי עליו הוא מקור הריקבון כולו:

הרוח של המפעל הציוני, רוח סערה שהפיחה חיים במהלך שיבת ציון אך לוותה בכפירה גדולה ומודעת. הרוח העיקרית של המפעל הציוני יזמה דמות של יהודי חדש, כופר ה' ובתורתו, וניסתה לעצב בכל יהודים בדמות זו. אווירת הכפירה והמרידה בה' מלווה את המפעל הציוני עד היום, … ויוצרת אווירה בה הדיבור בשם התורה נתפס כאנכרוניסטי, פרימיטיבי ולא רלוונטי ("קומי אור", טו).

לדעת הרב, תנועה כזו אי אפשר לתקן מבפנים. קודם כל יש להתנתק ממנה:

עלינו להתנתק מהשותפות במגרש בו כללי המשחק אינם מכירים בסמכותה של תורת ישראל. עלינו לסרב לפקודת העדר השבוי, הדוהר אל אבדנו (שם, כה).

הרב מודע היטב למחירה של התנתקות כזאת. מדובר ביציאה למערכה נגד מדינת ישראל כולה: נגד הרוח שיצרה אותה, נגד הממסד השולט בה ונגד האליטות המנהיגות אותה. במערכה כזאת יהיו בוודאי מפלות כואבות, אבל סופה ידוע מראש: האור ינצח את החושך. אדרבה, המאמין ישמח על המכות שהוא מוכה, שהרי הן מוכיחות את רשעותו של הממסד (ומחזקות את ביטחונו של המאמין בניצחון ההולך וקרב).

כעת מבין האדם כי בתוך המציאות הקיימת ודאי כי עתידות לבוא מכות נוספות, והוא מוכן לכך נפשית, ואף מרוצה מעט, עם כל הכאב – משום שהמציאות מגשימה את תחזיותיו הקודרות. כל מכה נוספת שהממסד נותן לנו, היא הוכחה נוספת לחוסר התוחלת שבשותפות בממסד הזה, ודרבון להקים חלופה למדינה הקיימת… כאשר עוסקים בהקמת מלכות חדשה (על דרך המעבר מבית שאול לבית דוד) מקבלים כמובנת מאליה את רדיפת השלטונות (שם, קעט)

הביטחון המוחלט שבדברי הרב נובע מתפישת עומק האומרת כי אורה של תפישת הביטול חייב לנצח בסוף הסיפור את החושך של "בחינת היש".

הרב מציע ניתוח מרתק למשבר הדמוקרטיה. לתפישתו, במציאות החשוכה של בחינת היש, כל פרט חווה את עצמו כמוחלט, כאינסופי בחשיבותו. שום פרט אינו מתבטל – לא כלפי אידיאל גבוה ממנו ולא כלפי אדם נעלה ממנו (נעלה בהיותו קשור יותר לאור העליון, שמעבר לכל הפרטים כולם). הדמוקרטיה אינה אלא דרכם של אותם פרטים לחיות בעולם משותף. מכיוון שכך, הרב טוען שהדמוקרטיה מכילה בתוכה סתירה פנימית: היא מניחה את חשיבותם האינסופית של כל הפרטים, ובו בזמן תובעת מהם להתבטל לפניה

עיקרון היסוד במחשבתו של הרב גינזבורג קובע שהמציאות חשוכה, ואינה יכולה להיגאל אלא כשיבוא אור גבוה ממנה ויגאל אותה – בכוח / עימות בין מתנחלים למשמר הגבול, יצהר, 2004 / צילום: פלאש 90

האור, הצל ומלחמת התרבות

עיקרון היסוד במחשבתו של הרב גינזבורג קובע שהמציאות חשוכה, ואינה יכולה להיגאל אלא כשיבוא אור גבוה ממנה ויגאל אותה – בכוח. הכוח נדרש משום שהמציאות מתנגדת להופעת האור. נוח לה בחשכה. האור, מצדו, אינו צריך להתפעל מההתנגדות. עליו פשוט להמשיך להאיר, והניצחון על החושך מובטח לו. הוא מובטח, בין היתר, משום שבעומק לבה המציאות רוצה את האור (גם אם אין היא מודעת לכך כרגע). זהו העיקרון הבסיסי. אפשר לראות אותו כנוסחה אלגברית, שגם אם נכניס בה מספרים שונים ונגיע לתוצאות מגוונות, עדיין היא נשארת זהה לעצמה.
לכלל הזה פרטים רבים, ואגע בכמה מהם. לא ארחיב ביחס לערביי הארץ, משום שנושא זה נדוש לעייפה (ולפחות מבחינה כמותית, הרב אינו מרבה לעסוק בו). ערביי הארץ נראים לרב כמייצגי החושך המתנגד להופעת האור. האור השואף להתגלות הוא אורם של ישראל, שבידם בלבד היכולת לבנות תרבות שבכוחה לגאול עולם ממצוקותיו ולהחדיר בו אור קדוש ועליון. אם יהיה האור – כלומר העם היהודי – תקיף וברור לעצמו, בסופו של דבר גם הערבים יקבלו את מעלותיו ויתבטלו מולו. זה לא יקרה כל זמן שהיהודים מהססים ומגמגמים, שבויים בתפישת העולם המערבית. מכיוון שכך, הרב אינו מרבה לעסוק בערבים. עיקר עיסוקו פנימה, במהפכת התרבות שאנחנו מחויבים לעבור.
מרכזית יותר במשנת הרב היא ההתמודדות עם החשיבה הדמוקרטית. יש בכך היגיון רב, שהרי הדמוקרטיה ניצבת במידה רבה בלב-לבה של התרבות העכשווית. רבים מהערכים המערביים מתנקזים אליה, ורבים נובעים ממנה. הרב גינזבורג מציע ניתוח משלו לרעיון הדמוקרטי – רעיון שהוא מייחס לבחינת היש ההרסנית.

בעצם נקודת הישות – שהיא לב לבו של החושך, שהיא ההווה במערומיו – אין להבדיל בין איכויות שונות, ואין לתחום מיצרים מבדילים. כאשר האדם מהרהר באני ה"טהור" שלו, זה שטרם התלבשותו והגדרתו את עצמו לפי תדמית מסוימת, מתעורר בו רושם של מוחלטות שמזכירה את מוחלטותו של ה' עם כל שכחת ה' והכחשתו שיש באותה הזדקרות של האני.
כשהנקודה הזו מאופקת, היא מופיעה בהערצת הדמוקרטיה המשווה, מתוך תשומת לב לכך שאותה "גבישיות" שווה אצל כולם… אבל כשהיא משתחררת, וכל ישות חושפת את נטייתה לאין-סופיות, מתחילה האנרכיה ("רוחו של משיח", רנו).

הרב מציע כאן ניתוח מרתק למשבר הדמוקרטיה. לתפישתו, במציאות החשוכה של בחינת היש, כל פרט חווה את עצמו כמוחלט, כאינסופי בחשיבותו. שום פרט אינו מתבטל – לא כלפי אידיאל גבוה ממנו ולא כלפי אדם נעלה ממנו (נעלה בהיותו קשור יותר לאור העליון, שמעבר לכל הפרטים כולם). הדמוקרטיה אינה אלא דרכם של אותם פרטים לחיות בעולם משותף. מכיוון שכך, הרב טוען שהדמוקרטיה מכילה בתוכה סתירה פנימית: היא מניחה את חשיבותם האינסופית של כל הפרטים, ובו בזמן תובעת מהם להתבטל לפניה (או לפני שלטון החוק) ולצמצם את עצמם ואת תשוקותיהם מתוך נאמנות לה. בסופו של דבר, מבנה כזה עתיד להתפרק ולגלוש לאנרכיה מוחלטת, שהיא מסקנתה העקבית יותר של בחינת היש. התרופה למחלה כזאת חייבת להיות הכרה של הפרטים היחידים בעובדה שהם שרויים בחשכה, שהם זקוקים למורה דרך שיראה להם את האור המפכה בין סבכי המציאות. דמות של איש פלא שראוי וטוב להתבטל לפניו:

הגישה הסומכת על האדם [במובן זה שהיא מייחסת לו חשיבות אינסופית] טוב לה עם הדמוקרטיה המייצגת אותו נאמנה, אותו ואת התחשבותו בזולתו… אמנם מי שאינו מאמין בעצמו מחפש למסור את עצמו בידי איש פלא, בידי מלך מוליך ליעדים מרחיקי לכת, ומוכן לקבל את עולו (שם, לה).

מכיוון שכך, חזונו של הרב אינו דמוקרטיה אלא מלכות. המלך הוא איש הפלא המושך אור ממקור נעלה וגבוה, ומאיר בו את המציאות. איש פלא כזה יודע שהמציאות לא תחבק אותו, אלא תילחם בו בכל עוז, ואינו מתפעל מכך. יוסף הצדיק הוא דוגמה לאיש כזה:

יוסף הצדיק. בצעירותו חולם חלומות פלא על מלכות הצדיק, וכיצד כולם מתבטלים אליו, ובלא שום עכבה ושום התחשבות ממהר לשתף את אחיו בהתפעמותו. המציאות הסובבת אותו כמובן אינה ששה לחלומותיו המהפכניים והודפת אותם בתוקף (תוך חשד גדול בשיגעון הגדלות שלו)…. אפשר לומר כי למד שלא הכל כפי דעתו, שיש נקודה אמיתית בתוך הנגדות המציאות אליו (נקודה המיוצגת ע"י יהודה).. אבל כל זה לא הופך אותו לתלמיד של המציאות, הבטל ומבוטל אליה (שם, קכ).

אפשר להעמיק הרבה בדימוי הזה. הצדיק אינו אמור להתחשב במציאות. מתנגדיו (הוא יודע) פשוט אינם מבינים את גדולת חזונו. הוא אוהב אותם, אבל אהבתו אינה מביאה אותו להתחשב בדעתם, אלא להתאמץ יותר לגלות להם את האור הנסתר מהם לעת עתה: "צדיק גמור יכול להרשות לעצמו לאהוב רשע גמור. אדרבה, מפני שממאס את הרע בתכלית אין לו שום זיקה אליו, ואינו רואה בו שום ממשות, אזי כשהרשע עומד לפניו, ואולי אפילו בא להרע לו ולסכן אותו, מיד מבחין הצדיק כי יש כאן נשמה טהורה, ואין זאת אלא ששד הוא שהשתלט עליה" (שם, קכט). הצדיק חייב להבין את נקודת האמת שבטענות מתנגדיו (נקודה שהם עצמם אינם רואים!). אבל אחרי כל ההבנה הפער ביניהם נותר בעינו ועליהם להתבטל לפניו.
לא מדובר בתיאוריות מופשטות. לא כשמדובר ביוסף הצדיק ולא כשמדובר בישיבת "עוד יוסף חי". הישיבה הזאת, לדעת הרב גינזבורג, עתידה ללדת מתוכה את השלב ההיסטורי הבא, שבו תמלוך על עם ישראל כולו, וישראל יצטרך להתבטל לפני אור הבוקע ממנה. הרב מדבר בקודים חסידיים, אבל קל להבין מה ממסתתר מאחוריהם: "כשם שראוי לאחאב לחזור בתשובה ולרדת מכיסאו, כך ראוי עתה למי ששב בתשובה על הניכור מהעם לרצות ולעלות על אותו כיסא" (שם, קכב).
עלינו, אומר הרב לחסידיו, לחזור בתשובה מההיסוס שהיססנו עד כה, מהסירוב לקחת אחריות ולהנהיג. עלינו לקחת אחריות על המציאות, בלי להפוך לתלמידיה. לבנות תרבות חדשה לגמרי שאינה מתפעלת מהתרבות העכשווית. (הרב גינזבורג, וזאת זכותו הגדולה, הוא ראשון למניחי יסודותיה של התרבות החדשה הזאת, וכתביו מציעים לה יסודות מרתקים. בין היתר הוא הציע מבנה חדש לאקדמיה יהודית מקורית, המסדר את נושאי המחקר לפי שורשיהם הקבליים, וכתב כמה ספרים חשובים על פסיכולוגיה יהודית ועל עוד נושאים רבים). במקביל למאמץ היצירתי הזה הרב קורא להולכים בדרכו לקחת אחריות ולהנהיג את המדינה בפועל לאור חזונם. עליהם, הוא קובע, לפעול בלי לבחון אם פעולותיהם סבירות וריאליות. אסור לנו להתפעל מהמציאות, או להיות לתלמידיה. ארחיב מעט עתה על הנקודה הזאת.

הצדיק אינו אמור להתחשב במציאות. מתנגדיו (הוא יודע) פשוט אינם מבינים את גדולת חזונו. הוא אוהב אותם, אבל אהבתו אינה מביאה אותו להתחשב בדעתם, אלא להתאמץ יותר לגלות להם את האור הנסתר מהם לעת עתה

האור, הצל והמציאות

עקרון יסוד בתפישה הזאת הוא שאין מתפעלים מהמציאות, אלא מתריסים בעוז כנגדה. לא את עצמנו אנחנו מייצגים, אלא את האור האינסופי עצמו שסופו לגבור על הכל. ולכן מותר (בעצם חובה) לעשות צעדים שייראו חסרי אחריות, ולצפות לבורא עולם שישלים את מה שהחסרנו. המאמין, סבור הרב, "יעיז לעשות מעשים שרק אם ה' יגמור בעדו יהיו בכלל בעלי משמעות, הוא מוכן לשחות חצי נהר מתוך ידיעה כי אין בכוחו לגמור את כולו ובלבד שלא יושאר בגדה הרחוקה" (שם, לח).

כלומר, לא מדובר בכפייה פשוטה שתופעל על מי שאינם רואים את האור, אלא בעמידה מתריסה מול כל שיקול ריאלי. מדובר בחזון חסר גבולות הפורץ אל תוך החושך התרבותי של ההווה, מאיר אותו בברק מסנוור, ותובע מכל הנמצא בו להתיישר לפי תפישת העולם הזו. המאמין יודע שהמציאות תקבל, לבסוף, את האור ותתיישר לפיו. לא רק המציאות הפוליטית, אלא כל המציאות כולה. עולם חדש ייוולד, מציאות שכל פרטיה בטלים בפני האור המיוצג בידי איש פלא דגול, ולכן אין בה ניכור ולא סתמיות.
זהו סוד קסמו של החזון. זהו גם סוד סכנתו הגדולה. מעריצי הרב מאמינים כי הפער בין החזון לבין המשבר התרבותי שאנו נמצאים בו רק מעניק משנה תוקף לחזון. הרב מודע היטב לכך שתלמידיו נמשכים אליו בגלל מצוקתם הרוחנית: "הגישה שכאן", הוא אומר, "הרבה פחות מתוחכמת [מגישתו של הרב קוק], ועל כן נראה שיותר קרובה לרוחו של הדור שהמליצה וההתפעלות מעצמו כבר היו לו לזרה" (שם, לא). תלמידים אלה, שתחושת המיאוס מהמציאות הקיימת עומדת ביסוד חווייתם, נמשכים דווקא לרדיקליות של הרב. הציבור הרחב, ברובו, אינו מכיר את המורכבות המאפיינת את הקבוצה האיכותית הזו, ורבים מזהים את חבריה עם אנשי "תג מחיר" וכד'. בפועל מדובר, לדעתי, באחת הקבוצות האיכותיות והמרתקות ביותר המשתתפות בשיח הישראלי.

אלא שכל ההתפעלות הזאת אינה פוטרת אותנו מלבחון את ההנחה האקסיומטית ש"אין להתפעל מהמציאות". ביקורת כזאת תוכל לשכנע רק את מי שאינו מקבל את ההנחה הזאת, משום שמי שמקבל אותה יראה את הביקורת עצמה כעוד פיסת מציאות שאין להתפעל ממנה… ובכל זאת. מכיוון שהרב ותלמידיו שואפים להנהגת הכלל, ראוי לכלל לבחון את השקפתם לאור תפישותיו שלו.
מי שמוכן ללמוד מההיסטוריה, מגלה שלמציאות יש דינמיקה משלה. יש גבול ליכולתו של בעל החזון לכפות עליה את דרכו. בכל המקרים שנעשה ניסיון כזה, גם במקרים שהניסיון גוּבּה על ידי ההגות העמוקה ביותר (ואולי דווקא במקרים כאלה), התוצאה היתה אחת: חלקים גדולים של החברה סירבו להתיישר לפי החזון. בסופו של דבר לא היתה ברירה אלא ליישרם בכוח, ואחר כך בכוח רב יותר. כך הסתיימו חזונות החירות המופלאים ביותר בשעבוד נורא (מרקס הוזכר כבר במאמר זה, ולא במקרה).

לעומת זאת, מי שאינו מוכן לשחות חצי נהר מתוך ידיעה שאין בכוחו לגמור, יראה בתורה כזאת, המתעלמת בגלוי ובמובהק מהמציאות, סכנה שאסור להקל בה ראש. אפשר להמשיל תורה כזאת למכונית מופלאה, המצוידת בכל מה שדרוש לנסיעה טובה, אבל נטולה למרבה הצער כל מה שמחבר אותה לקרקע – מחספוסם הגס של הצמיגים ועד כוחם השקט של הבלמים – ומונע שלא תתנגש התנגשות הרת אסון בסביבתה. כל זמן שלא יתווספו לה בלמים נאותים, יש לחשוש שמכונית כזאת דוהרת לקראת התרסקות בלתי נמנעת. המכונית הזאת, יש להוסיף, מנסה להפוך את המדינה כולה לקרון הנגרר אחריה.
מהם הבלמים הנדרשים? לדעתי, החוסר העיקרי במשנתו של הרב גינזבורג הוא כלים לדיאלוג עם המציאות החברתית הקיימת; כלים שלא רק יאירו את המציאות מלמעלה, אלא גם יאפשרו האזנה כנה לעושרה ולחוכמתה הבלתי נדלים (ובכלל זה, כמובן, לתובנותיה המוסריות). דיאלוג כזה אינו אפשרי כלל כשאנו מניחים שהאור כולו בידינו. שהמציאות כולה, מלבדנו, שרויה באפלה. (כלים כאלה, אגב, אפשר למצוא במשנת הרב קוק, המסתמכת על אותם מקורות עצמם ומגיעה למסקנות שונות לגמרי, ואין זה המקום להאריך בכך).
ותמיד יש לזכור את שני צדי המטבע. במכונית כזאת אין לדעתי להשתמש לנסיעה, אבל אפשר ורצוי ללמוד את החוכמה המופלאה שיצרה אותה, ואפשר גם להשתמש בה בתכנון מכוניות אחרות, מועילות. אני מאמין כי למרות הסכנה שיש בה, והביקורת הקשה שאפשר למתוח עליה, משנתו של הרב גינזבורג תהיה בסופו של דבר אחת מאבני היסוד של התרבות הישראלית המתחדשת.