ארץ אחרת

לונג איילנד כשמו כן הוא. בקצהו המערבי של האי הארוך והצר הזה שוכנים שניים מבין חמשת הרבעים של ניו יורק סיטי – ברוקלין וקווינס – ובקצה המזרחי של קווינס יושב נמל התעופה קנדי. בקצה השני של האי, מחוץ לתחומי העיר עצמה, נמצאות שכונות מסוג אחר. פחות צפופות, יותר יוקרתיות, ויותר פרבריות.

כאן נמצא האזור הנקרא פַייב טָאוּנס, שכן הוא מורכב מחמש ערים קטנות שמתישהו בעבר היו חמישה כפרים מרוחקים מהעיר. במהלך עשרים השנים האחרונות חל שינוי באזור הזה, והוא משך גל הגירה גדול של יהודים דתיים וחרדים (כאן המקום לציין, כי משמעותם של המונחים "דתי" ו"חרדי" בארצות הברית שונה מאוד ממשמעותם בישראל). אנשים אלה אינם פליטים, אבל הם מהגרים, יוצאי השכונות היהודיות של ברוקלין וקווינס. גל ההגירה מורכב ברובו מזוגות צעירים שרכשו בתים גדולים וזולים יותר משיכלו להשיג בשכונות המקור שלהם. תהליך הנדידה אמנם גרם לעלייה במחירי הנדל"ן בלונג איילנד, אפילו ביחס למגמת העלייה הכללית ששררה עד 2007, אבל הנדידה לא נבלמה, הודות להתעשרותם של הורי המהגרים הצעירים או, במקרים לא מעטים, התעשרותם שלהם עצמם, בתקופת הגאות הכלכלית/פיננסית/בורסאית הארוכה בשנות התשעים והאלפיים.

"לחיות חיים יהודיים מלאים" על פי הגרסה היהודית-דתית-חרדית האמריקאית הוא עניין שונה מהתפישה המקבילה של "חיים יהודיים מלאים" השוררת אצל הדתיים והחרדים הדרים בארץ ישראל. התוצאה היא שהמרחק התרבותי והפסיכולוגי בין דתיים אמריקאים לבין דתיים ישראלים, כמו גם בין חרדים אמריקאים לבין חרדים ישראלים, הולך וגדל משנה לשנה. הניתוק בין העם היושב בציון לבין העם היושב על חופי האוקיינוס האטלנטי אינו מוגבל לציבור הכללי החילוני; אותו ניכור מתפתח גם אצל הדתיים והחרדים

נדידה זו מפרברי ניו יורק לפרברים החוץ-עירוניים היתה קצרה מבחינה גיאוגרפית – אפסית במונחים אמריקאיים – אבל מבחינה פסיכולוגית וגם התנהגותית מדובר בהגירה לכל דבר. כפי שנדרש לפי ההלכה, ובהתאם למנהג היהודים בנדודיהם בכל ארצות פזוריהם, עסקו המהגרים בבניית קהילות וביצירת חיי קהילה על כל המשתמע מכך – ובמרכז העשייה, כמובן, עמדה בניית בתי כנסת. לא שלא היו בתי כנסת בפייב טאונס, אבל אלה הקיימים לא הספיקו לכל הבאים, ולא פחות חשוב, הם לא תאמו את טעמיהם של הצעירים החרדים, המתחרדים והמתחזקים שזרמו לשכונות היוקרה הלונג איילנדיות (וגם לערים ולעיירות בניו ג'רזי, שגם הן משמשות לוויינים של העיר הגדולה).

דומה כי אין מקום טוב יותר מפייב טאונס לנסות לעמוד על התרבות של הציבור הדתי-חרדי בארצות הברית, מפני שבקהילות החדשות הצומחות כאן נוצר שילוב של המשכיות עם חדשנות: למהגרים לפייב טאונס אין כל כוונה או שאיפה לנטוש את המסורות ואת ההווי שבהם גדלו. להפך, הם משקיעים מאמצים רבים לשמר לא רק את המסורות שלהם, אלא גם את אלה של הוריהם ושל אבות-אבותיהם במרכז אירופה ומזרחה. אבל יחד עם החתירה אל העבר, הקהילות הצעירות נישאות על זרם חזק של מגמות ההווה.

לבני הדור שיצאו מברוקלין ומקווינס והיגרו לפייב טאונס יש שלושה מאפיינים מרכזיים: הם אמריקאים, שפת האם שלהם היא אנגלית, והם קיבלו חינוך יהודי אינטנסיבי מגיל צעיר ביותר עד גיל 20-18 לפחות (רוב בני הדור הזה למדו בישיבה, באולפנה אן מסגרת אחרת של חינוך דתי מתקדם לפני שעברו לרכוש השכלה אקדמית או הכשרה מקצועית חילונית). לכאורה, שני המאפיינים הראשונים סותרים את השלישי. אבל במציאות החיים הדתיים של יהדות ארצות הברית בת זמננו, העובדה שישנם דברים הנראים כסותרים אין פירושה שהם אינם יכולים להתקיים יחד. הם בהחלט יכולים, והמתח ביניהם נבלע אל תוך הגוף שבו הם דרים בכפיפה אחת – בין אם אותו גוף הוא אדם פרטי, ובין אם הוא קבוצה או קהילה הרבה יותר רחבה.

אבן מקיר תזעק

בעצם, זוהי בדיוק התשתית של היהדות הדתית והחרדית האמריקאית: היכולת להיות אמריקאי מאוד, מוטמע לחלוטין בתרבות האמריקאית, אך גם לחיות חיים יהודיים מלאים, כפי שחיים אלה נתפשים בחברה היהודית-דתית האמריקאית. מאחר שההכלאה הזו שונה מהתפישה המקבילה של "חיים יהודיים מלאים" השוררת אצל הדתיים והחרדים הדרים בארץ ישראל, התוצאה היא שהמרחק התרבותי והפסיכולוגי בין דתיים אמריקאים לבין דתיים ישראלים, כמו גם בין חרדים אמריקאים לבין חרדים ישראלים, הולך וגדל משנה לשנה. הניתוק בין העם היושב בציון לבין העם היושב על חופי האוקיינוס האטלנטי אינו מוגבל לציבור הכללי החילוני; אותו ניכור מתפתח גם אצל הדתיים והחרדים. אולי הוא פחות בולט אצל האחרונים, אולי קל יותר להסתיר אותו או להתעלם ממנו, אבל כל מי שעיניו בראשו וחושיו מחודדים יכול לזהות את ההבדלים העמוקים.

הציבור הדתי והחרדי בארצות הברית רשם במהלך העשורים האחרונים הישג שאין לו אח ורע בהיסטוריה היהודית, וששום קהילה בכל גלויות ישראל לא התקרבה אליו. הציבור הזה תרגם והעביר לשפת המדינה שלו את כל ספרי הליבה של היהדות, את כל הספרים במדפים הקריטיים של "ארון הספרים היהודי",  והמלאכה נמשכת

העדויות לקיומה של תרבות יהודית-דתית-חרדית-אמריקאית קיימות ממש בכל פינה. לכן די לנו לתפוס פינה אחת בפייב טאונס ולבחון היטב את בית הכנסת במקום. עוד לפני שניכנס פנימה נתבונן בקירות החיצוניים של הבניין ובמה שעליהם – כגון שמו של בית הכנסת. שם זה איננו כינוי פשוט דוגמת "בית פלוני", "משכן אלמוני" או "היכל פלמוני". שמות כאלו היו נפוצות בגלויות אירופה, וגם בקהילות של המהגרים האירופים שהתיישבו בארצות הברית. לפעמים הסתפקו בשם סתמי, כגון "בית שמואל", כאשר אותו שמואל היה בדרך כלל נדבן שתרם סכום מכובד לצורך הבניין. לפעמים לא היה די ב"בית שמואל", אלא הוסיפו משהו בסגנון "ע"ש ר' [כלומר, על שם רבי, בשונה מרב] שמואל שמעלקא בן ר' שרגא פייבל זילברשטיין ז"ל" – הנצחה מפורטת יותר מסתם "בית שמואל".

גם הקדשה משותפת של בעל ואישה, לרוב של הנדבן ואשתו, לא היה חזיון נדיר בעבר, לא כל שכן בהווה: "ע"ש ר' שמואל שמעלקא בן ר' שרגא פייבל זילברשטיין ואשתו חיה פערל בת ר' משה יוסף קליין". היו גם מקרים שבהם האישה היא שהיתה הנדבנית, ולא חסרים בתי כנסיות ומוסדות אחרים הנקראים על שם אישה. לכן אין כל ייחוד בעובדה שגם בבית כנסת חדש בפייב טאונס יש הקדשה לבני זוג שהעלו כנראה תרומה נכבדה למענו. אבל חז"ל כבר קבעו כי "אין בית מדרש ללא חידוש", והם ידעו על מה הם דיברו, שכן אפילו בהצגת שמות התורמים יש שני חידושים מעניינים.

הראשון הוא ששמותיהם מופיעים באותיות לטיניות. להזכירכם, מדובר בבית כנסת חרדי. בבתי כנסת חרדיים בווילנה, בוורשה, בפרסבורג, ביאסי או בכל עיירה מזרח אירופית אחרת – כמו גם בבתי הכנסת שהקימו המהגרים היהודים בלוֹאֶר-איסט סַייד בניו יורק – שמות התורמים לא הופיעו באותיות לועזיות.

החידוש השני הוא בצורת ההצגה של הזוג: Jennifer and Andrew Jacobs. החידוש כאן הוא פחות בעובדה שהתורמים נושאים שמות אמריקאיים – ויותר בכך ששמה של הגברת מופיע לפני שמו של האדון. אין זה עניין של סגנון, אלא יותר ענין תרבותי (הצגת האישה לפני האיש היא נוהג תרבותי אנגלו-סקסי) המעיד כאלף עדים עד כמה הקהילה החרדית התקדמה בתהליך ה-acculturisation (ההטמעה) שלה – חרף כל הדיבורים והמאמצים בכיוון הבידול. דברים אלה נכונים לגבי הזרם הליטאי. אינני בטוח שמידת ה-acculturisation של הזרם החסידי בארצות הברית התקדמה כל כך….

עם הספר עב-הכרס

בתוך בית הכנסת עצמו אנחנו עשויים למצוא חברי קהילה עסוקים בתפילה או בלימוד – העיסוק ומספר המשתתפים בו תלויים ביום בשבוע ובשעת היום. בכל תחומי הפעילות העיקריים של בית הכנסת נמצא את המשתתפים מצוידים בספרים עבים – סידורי תפילה או "חומשים", ספרי לימוד או ספרי הלכה (כמעט תמיד ספר ה"משנה ברורה") – ועוביים של הספרים האלה הוא תופעה חדשה ומעניינת: לא רק שהספרים עבים באופן אבסולוטי, אלא שהם עבים מאותם חיבורים עצמם ששימשו את יהודי ארצות הברית בעבר ומאותם חיבורים עצמם הנמצאים בבתי כנסת בישראל היום (במאמר מוסגר נציין כי הדברים נכונים גם לגבי עוביים של רוב המתפללים בפייב טאונס).

במקום שצעירים דתיים וחרדיים יעשו את מה שכל קודמיהם נאלצו לעשות באלף (או אלפיים) השנים הקודמות – כלומר, לשבור את הראש בהתמודדות קשה וממושכת עם הטקסטים המקוריים של התורה, של המשנה, של הגמרא, של הפרשנים והפילוסופים והמחברים והאדמו"רים – הם יכולים לגשת לארון הספרים בבית הספר או בישיבה, לשלוף את התרגום וללמוד אותו

יש כמה הסברים לתופעת ההשמנה של ספרי הקודש. ההסבר הראשון הוא פיזי – כל עמוד בסידור ובחומש עבה יותר, הכריכה של הספר עבה ומהודרת יותר, ולכן הספר הכולל עלה מדרגה מבחינת נוכחותו הפיזית. הסיבה לכך פשוטה: אנשים, וממילא קהילות, התבססו מבחינה כלכלית ואף נעשו אמידים, ולכן הם יכולים להרשות לעצמם ספרי קודש ברמת הדפסה גבוהה יותר, מאיכות הנייר ועד עיצוב הספר. הסבר זה נכון בכל העולם, אבל בארצות הברית הוא נכון יותר מאשר בישראל.

ההסבר השני הוא שתוכנו של סידור התפילה התרחב. אין זה אומר שאנשים מתפללים יותר, אלא שמה שנכלל בסידור עצמו התנפח מפני שבהדפסות החדשות נכללות תפילות וקריאות בתורה עבור חגים, ימי צום ועוד תפילות – חלקן תלויות במנהג – שבעבר לא היו מוכנסות לסידור. גם תופעה זו קיימת בכל העולם היהודי, אבל היא בולטת הרבה יותר בארצות הברית.

אבל ההסבר העיקרי לתופעת עבי-הכרס הוא שספרי היסוד של בתי הכנסת בארצות הברית – הסידורים, החומשים, המחזורים לחגים ולימים הנוראים – הם כולם דו-לשוניים! כל תוכנם מופיע הן בעברית והן באנגלית. ואם לא די בכך, נוסף על התרגום יש הוראות והנחיות המופיעות בגרסה האנגלית ומרחיבות אותה עוד.

ההנחיות הפרטניות מרמזות על מטרת התרגום לאנגלית של כל הסידור: לאפשר למתפלל שאינו בקיא בשפת הקודש – או אפילו אינו מתמצא בה כלל – להתפלל ולעקוב אחרי שליח הציבור. לגישה הזאת יש בסיס הלכתי מוצק וגם היגיון ברור, שהרי המתפלל צריך להבין מה הוא אומר, בין שמדובר בדברי הודאה, בקשה או שאר המרכיבים של התפילה.

הדבר נכון גם לגבי החומש. אבל החומשים הנפוצים כיום אינם מסתפקים בתרגום הטקסט המקראי. הם כוללים גם פרשנות, שהיקפה עולה במידה ניכרת על הטקסט עצמו, והיא לקט ותמצות של דברי פרשני התורה הקלאסים והמאוחרים – מתורגמים לאנגלית.

תרגום הסידור והחומש לשפה השלטת אינו בגדר חידוש. סידורים וחומשים מתורגמים היו בשימוש רחב בגרמניה ובצרפת ובאנגליה לפני למעלה ממאתיים שנה. החידוש הוא שבדורות הקודמים הצביע השימוש בפריטים האלה על כך שהמתפלל אינו שולט היטב בלשון הקודש, ומן הסתם אינו אדוק במיוחד. הכלל הזה אינו קיים עוד. אין כמעט בית כנסת, גם החרדי ביותר, שאינו מחזיק את הסידורים והחומשים המתורגמים ליד הסידורים והחומשים מהסוג הישן, ואין כמעט מי שלא ישתמש בספר כזה אם יזדמן לידיו. יותר ויותר מתפללים בוחרים להשתמש בהם. כלומר, מעדיפים אותם על פני הספרים שאין בהם תרגום.

זוהי תופעה מדהימה מבחינה סוציולוגית ואולי גם דתית: העובדה שאדם דתי מעדיף להשתמש בסידור שהסבא שלו, שהיה דתי לא פחות ממנו, לא היה לוקח לידיו, היא עניין מרתק, והיא גם עשויה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת.

אבל הסידורים והחומשים המתורגמים – רובם המכריע תוצרת מפעל ששמו ארטסקרול (Artscroll) – אינם אלא קצה הקרחון של תופעה הרבה יותר רחבה בהיקפה ודרמטית במשמעותה. ארטסקרול נולד במקרה, כמעט בטעות, כאשר בשלהי שנות השבעים החליטו כמה אברכים בברוקלין להנציח חבר שנפטר ממחלה על ידי חיבור ספר לזכרו. למטרה זו הם תרגמו את מגילת אסתר לאנגלית והוסיפו פירוש, גם הוא באנגלית, שהיה ליקוט ותרגום של הפירושים הרבים שנכתבו לאורך הדורות על המגילה.

התגובות החיוביות לספר שכנעו את המחברים להרחיב את היריעה ולטפל בדרך דומה במגילות האחרות. עד מהרה התברר שפועלם עונה על צורך של ציבור הולך וגדל. מאז היקף הפעילות של ארטסקרול רק הולך ומתרחב. הסידור שתיארתי הוא בהוצאתם וכך גם החומש, שנקרא the Stone chumash על שם האיש שמימן את ההוצאה.

אם נצא מאולם בית הכנסת וניכנס אל אחד החדרים הצמודים אליו, ניתקל בחבורת אנשים בני כל הגילים הלומדים גמרא. קרוב לוודאי שהם לומדים את ה"דף היומי" – מסגרת לימוד שבה הלומד משלים "דף" של תלמוד בבלי בכל יום, וכך מסיים את כל הבבלי ב-7.3 שנים.

הלומדים מחזיקים ספרים עבי כרס. עובי הגמרא עולה בהרבה על עוביה של אותה גמרא לפני חמישים שנה – וכל ההסברים שהוצגו קודם על עוביים של הסידורים והחומשים חלים גם על הגמרות. ספרי הגמרא האלה מכונים בפשטות Schottenstein, על שם התורם. הצלחת הפורמט של תרגום עם לקט פרשני ערוך ולעוס היתה גדולה כל כך, שגמרא שוטנשטיין באנגלית הולידה גרסה בעברית – גם היא היתה להצלחה מסחררת בחוגים חרדיים, ודחקה במידה רבה את רגלי התרגום והפירוש של הרב עדין שטיינזלץ, האיש שהיה חלוץ המאמץ לעשות את התלמוד נגיש לחוג רחב יותר של לומדים.

בחדר אחר של בית הכנסת (או באותו חדר, אבל בשעה אחרת) עוסקת קבוצה אחרת של גברים בלימוד הלכות מ"משנה ברורה". גם הם לומדים מספר שבו כל החומר – הפעם מדובר בספרות רבנית הלכתית סבוכה – מתורגם לאנגלית!

בשעה אחרת, או ביום אחר, עשויה קבוצת נשים להתכנס לשיעור בנביא או באחת המגילות. כמעט מיותר לציין שכל אחת מהן תחזיק את הארטסקרול של אותה מגילה או של אותו נביא. ובמועד אחר יתקיימו כאן מפגשים שבועיים ללימוד פירוש הרמב"ן על התורה, לעיון באחד מספרי המהר"ל מפראג או ללימוד התניא – ספר היסוד של חסידות חב"ד ואחד מעמודי התווך של הספרות החסידית כולה. בכל המקרים האלה יחזיקו הלומדים בספרים הרלוונטיים, ובכל הספרים יופיעו זה מול זה העמוד המקורי בעברית ותרגומו לאנגלית. לפעמים, כמו בספרי החסידות, הספר יופיע בגרסה אנגלית בלבד. וכמעט בכל המקרים המו"ל של הספר הוא ארטסקרול.

בעקבות התפשטות מגפת הארטסקרוליזציה והשוטנשטייניזציה, בכל רחבי התפוצה האנגלו-סקסית – צומח דור שאין לו הצורך והמניע והתמריץ לשלוט במקורות. התוצאה היא יצירתה השכלה חדשה. אירוניה גדולה היא שההשכלה החדשה הזאת צומחת ומטופחת דווקא אצל החרדים; אירוניה לא פחות גדולה היא שההשכלה החדשה הזאת צומחת במדינה שאחדים מהאבות המייסדים שלה, בהיותם פרוטסטנטים אדוקים שאהדתם לתנ"ך לא ידעה גבול, התאמצו ללמוד עברית כדי להתקרב לטקסטים המקוריים ולהבינם לאשורם

האם מדובר בהישג חיובי

מה שקורה בבית הכנסת הזה מדגים את המהפכה שמתרחשת ביהדות הדתית/חרדית בארצות הברית. הרבה נכתב על תופעת הארטסקרוליזיציה של היהדות הזאת, וכל התייחסות לתופעה הזאת חייבת להתחיל בהכרה בעובדה מדהימה אחת: הציבור הדתי והחרדי בארצות הברית רשם במהלך העשורים האחרונים הישג שאין לו אח ורע בהיסטוריה היהודית, וששום קהילה בכל גלויות ישראל לא התקרבה אליו. הציבור הזה תרגם והעביר לשפת המדינה שלו את כל ספרי הליבה של היהדות, את כל הספרים במדפים הקריטיים של "ארון הספרים היהודי", והמלאכה נמשכת.

אבל השאלה שחייבת להישאל היא האם מדובר בהישג חיובי? הרי הסיבה לכך ששום גולה לא התקרבה להישג הזה היא שהדבר לא עלה על דעתה של שום גולה – לא על דעתם של היהודים בצרפת, בספרד או במצרים בימי הביניים; ולא על דעתם של היהודים בפולין, בליטא, במרוקו או בטורקיה בעת החדשה.

הם תרגמו את מה שהיה נחוץ לתרגם והסתפקו בכך. לימודם התורני התנהל בדרך כלל בשפה המדוברת, ותהיה זאת יידיש, לדינו, גרמנית או ערבית, אבל נקודת המוצא של הדיון התלמודי, הלכתי, הגותי או פרשני שלהם היה הטקסט המקורי. לא להתחיל בטקסט המקורי, או להעתיק אותו לגרסה מתורגמת, לא היתה אופציה בכלל. חינוך יהודי היה כרוך בצלילה אל תוך המקורות, וההשכלה היהודית נעשתה בעברית.

מה השתנה בדור שלנו? תליית כל המפעל האדיר של העתקת המקורות לאנגלית על זמינותם של אמצעים כספיים נראית לי כתשובה בלתי מספקת במקרה הטוב ולא רצינית במקרה הרע. הדבר נכון גם לגבי תליית המפעל בזמינותם של רבנים המסוגלים לבצע את המלאכה. אלה תנאים הכרחיים, שהרי בלי ההון האנושי והפיננסי שום פרויקט לא יתבצע, אבל אין הם מסבירים מדוע הועמדו המשאבים האלה לטובת הפרויקט הזה.

התשובה המקובלת, שהיא קרוב לוודאי הנכונה, היא שהייחוד של הדור הזה איננו כל כך במספר הגדול של לומדי התורה שיש בו, אלא דווקא במספר העצום של הבורים הגמורים שיש בו. עמי הארץ כבר כמעט חדלו מן הנוף האמריקאי, ובמקומם יש המוני גברים ונשים שהחינוך היהודי שלהם הוא אפסי, אם יש להם חינוך כזה בכלל.

יהודים אמריקאים רבים "חוזרים בתשובה" (כלומר נוטשים אורח חיים חילוני לטובת אורח חיים דתי או חרדי) או "מתחזקים" (כלומר מטפסים ברמת האדיקות שלהם). רוב האנשים האלה הם בוגרי אוניברסיטה, ולרבים מהם יש שניים או שלושה תארים. הם מבקשים ללמוד יהדות ברמה דומה – בזמן שאין להם הכלים הבסיסיים ביותר לכך בדמות היכרות מגיל צעיר ביותר עם השפה העברית, המינוח ההלכתי והספרות המדרשית.

עבור האנשים האלה מהפכת הארטסקרול לא רק מועילה, אלא הכרחית ממש. הנגשת ספרי היסוד של היהדות לציבור שאינו יודע אלא אנגלית פותחת בפני בני הציבור הזה את המסלול להשתלב בלימודים יהודיים בצורה שלא היתה אפשרית אילו נאלצו להתמודד עם טסקטים בעברית – כולל עברית מקראית, עברית משנאית, ארמית תלמודית ועברית רבנית כפי שהתפתחה לאורך הדורות. לטענתם, ולטענת מרבית מוריהם ורבניהם, ללא המסלול של ארטסקרול ושוטנשטיין, הם היו נשארים בחוץ מבחינה אינטלקטואלית, והיו נוטשים את אורח החיים הדתי מתוך תסכול ובושה.

לא כולם מקבלים את הטענות האלה. אבל גם אם נניח שהן נכונות רק בחלקן, התועלת של המהפכה ברורה, ואפשר לראות עדויות חיות להצלחתה כמעט בכל בית כנסת בארצות הברית, ובמיוחד בפייב טאונס.

ארטסקרול בתור פרה אדומה

חשוב להכיר בכך שהבעיה שיצרה מהדורת ארטסקרול היא תוצאה ישירה של הבעיה שאותה היא באה לפתור – ההיטמעות יהודי ארצות הברית בתרבות השלטת. התיקון נעשה לקלקול. גורם התומך ומסייע לרחוקים פועל להחליש את הקרובים

אבל יש גם עלויות, ולא רק תועלות. יש גם הפסד, לא רק רווח. הסכנה הפוטנציאלית, החיסרון הגדול, העלות הגדולה, של מהפכת ארטסקרול היו ברורים באופן תיאורטי כבר בראשית הדרך, והיום הם קיימים גם בפועל. הנגשה היא מילה יפה, אבל כאשר אתה פותח את הדלת לרווחה, אינך יכול לסנן את הנכנסים. גם מי שאתה מעדיף שלא ייכנס יכול לעשות זאת, ואין לאל ידיך למנוע זאת ממנו.

מיהו זה שלא היה צריך להיכנס? זה הבן שלך! אלה הצעירים של הקהילה שלך! זה הדור הבא של היהדות הדתית והחרדית עצמה! במקום שצעירים אלה יעשו את מה שכל קודמיהם נאלצו לעשות באלף (או אלפיים) השנים הקודמות – כלומר, לשבור את הראש בהתמודדות קשה וממושכת עם הטקסטים המקוריים של התורה, של המשנה, של הגמרא, של הפרשנים והפילוסופים והמחברים והאדמו"רים – הם יכולים לגשת לארון הספרים בבית הספר או בישיבה, לשלוף את התרגום וללמוד אותו.

לדעת הטהרנים ואלו הדבקים במסורת אבות, אין זה "לימוד" במובן המקובל – והם צודקים. אבל אולי אין עוד צורך בלימוד בדרך המקובלת? אולי בעידן החדש יוחלף הלימוד המקובל בלימוד באמצעות המחשב, האינטרנט, או "מערכות מרוחקות" אחרות? ואולי, כפי שטען שטיינזלץ בזמנו, יש להקל על התלמיד בבית הספר ובישיבה ולחסוך ממנו את המאמץ הכרוך בהבנת המילים והמונחים, כדי שירכז את מאמציו בהבנת הרעיונות והמושגים – ויהיו אלה הלכתיים או פילוסופיים?

לדעתי, אם יש תוקף לתפישה של שטיינזלץ, הוא קיים אך ורק במקרה של הגמרא עצמה, מפני שהיא אכן ספר יסוד והיא אכן כתובה ברובה ארמית. אבל גישת ההנגשה אינה מתאימה לספרות הרבנית הכללית, ובוודאי שאין לה מקום לגבי התורה שבכתב (התנ"ך) והתורה שבעל פה (המשנה). ממילא, כל הדיון הזה נוגע למערכת חינוך הבנויה על הנחת היסוד שהתלמיד ילמד את המקורות באופן בלתי-אמצעי וישיג נגישות אליהם כחלק אינטגרלי מלימודיו.

כל זה אינו תואם את המצב בארצות הברית. שם – ובעקבות התפשטות מגפת הארטסקרוליזציה והשוטנשטייניזציה, בכל רחבי התפוצה האנגלו-סקסית – צומח דור שאין לו הצורך והמניע והתמריץ לשלוט במקורות. התוצאה היא יצירתה השכלה חדשה. אירוניה גדולה היא שההשכלה החדשה הזאת צומחת ומטופחת דווקא אצל החרדים; אירוניה לא פחות גדולה היא שההשכלה החדשה הזאת צומחת במדינה שאחדים מהאבות המייסדים שלה, בהיותם פרוטסטנטים אדוקים שאהדתם לתנ"ך לא ידעה גבול, התאמצו ללמוד עברית כדי להתקרב לטקסטים המקוריים ולהבינם לאשורם…

סכנת הארטסקרוליזציה ברורה וגם מוכרת. בתי ספר לא מעטים מנסים לחסום את הגישה של תלמידיהם אל משענת הקנה הרצוץ של תרגום ספרי היסוד לאנגלית, ובתי מדרש אחדים אף הסירו את הספרים האלה ממדפיהם. האם זו הדרך? האם היא ישימה? האם יש חלופה טובה יותר? האם יש בכלל חלופה כלשהי? מי יודע. עם הזמן הדינמיקה של החיים היהודיים היא שתכריע גם בענין הזה.

אבל חשוב להכיר בכך שהבעיה שיצרה מהדורת ארטסקרול היא תוצאה ישירה של הבעיה שאותה היא באה לפתור – ההיטמעות יהודי ארצות הברית בתרבות השלטת. התיקון נעשה לקלקול. אפשר אפילו לומר שתופעה זו היא בעלת סממנים של הפרה האדומה, שהיתה מיועדת לטהר טמאים, אבל טימאה את הכוהנים שבאו במגע איתה. כך גם כאן: גורם התומך ומסייע לרחוקים פועל להחליש את הקרובים.

בסופו של דבר תרגום כל כתבי הקודש לאנגלית אינו תופעה העומדת בפני עצמה. מסתבר שהיהודים האמריקאים הם אמריקאים לכל דבר, וכך הם רואים את עצמם. לדתיים לקח אולי עוד דור להגיע למידת ההיטמעות הזאת, ולחרדים עוד דור או שניים, אבל כולם הגיעו כבר, או צפויים להגיע, לזהות הזאת בקרוב.

אם ארטסקרול היא אכן תורה, הרי שלומדיה נמנים עם לומדי התורה. אבל התורה שיוצאת מברוקלין איננה התורה שיוצאת מציון. די בכך שזו באנגלית וזו בעברית כדי ליצור חיץ ביניהן, מפני שהן יונקות משורשים תרבותיים שונים – וממילא נוצר חיץ בין לומדיהן. מאחר שההיסטוריה היהודית מראה שלימוד התורה בעברית הוא ששורד, בעוד הוגים רבים בתוך ארצות הברית מטילים ספק בהישרדותה של התרבות האנגלו-סקסית שם, הרי שאין הרבה מקום לשאול מה יקרה בטווח הארוך.

מזווית הראייה הזאת, של ההיסטוריה היהודית ארוכת-הטווח, האתגר העומד בפני היהדות הדתית/חרדית בארצות הברית הוא למצוא דרך לחזור אל המסלול הראשי, במקום להמשיך לפלס לעצמה דרך חדשה אל הלא-נודע.

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן