דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 ביוני 2003 | מהדורה 16

דיוקנו של רופא כבן כפר

"אני כּסלאווי-נצרתי-פלסטיני-ישראלי, יותר מאשר תושב שכם בכוח. אנחנו פלסטינים. נרצה לא נרצה, תרצו לא תרצו, אנחנו פלסטינים. נרצה או לא נרצה, אנחנו גם חלק מההוויה הישראלית. לעניות דעתי, אזרחים נאמנים מאין כמותם". קובי וינר נסע לאיכסל ופגש בד"ר עבדל עזיז דראוושה, מנהל חדר המיון בבית-החולים עפולה, ושמע ממנו על זהות שהיא מסולסלת כערבסקה ומפותלת כמותה                                          

עבד אל-עזיז דראושה.צילום: דוד עינב

"לא התנסיתי באירוע כזה, בטפטוף בלתי פוסק של נפגעים שנמשך ארבעה שבועות… היה מתח בלתי נסבל, כי אתה יודע שהבומים שאתה שומע הם בומים של מלחמה… ואני לא רק רופא, אלא רופא ערבי בתפקיד כזה, בתקופה כזו", דברי ד"ר עבד-אל-עזיז דראושה (עזיז בפי מיודעיו) למחשבו הכרוי של העיתונאי דניאל בן-סימון, והימים ימי 'חומת מגן' והלחימה המרה בג'נין, בבית-החולים העמק הצופה אל המלחמה.

כבר חלפה שנה ויותר.

קיץ בעיצומו בעמק יזרעאל, ואני עושה את דרכי כדי לתהות על דיוקנו של רופא ערבי בבית-חולים ישראלי בתקופה של "סכיזופרניה אישיותית", פיצול ל"שני עולמות נפרדים".

איכּסַל, כה קרוב וכה רחוק

פעם הדרך מביתי במזרע לביתו שלעזיז באיכּסַל השתרכה לאטה מעפולה לנצרת, בצל קזוארינות ששתלו החלוצים. ממש בתווך, בין מזרע לאיכסל, שכן מחנה של הלגיון הערבי, על שוטריו ופרשיו. עכשיו זהו כביש ארצי סואן, דו-מסלולי, ארבע-נתיבי, ובאמצע הכביש מחיצת הפרדה מבטון.

כבר שנים רבות לא הייתי באיכסל.

אולי ביקרתי שם לאחרונה באמצע שנות השמונים, עם חברים רבים מכל העמק, כשכהנא היה בדרכו אל הכפר "לטפל" (כלשונו) בתושביו. ל"כּסלאווים" היתה אז סיבה לחגיגה עממית עם כל האורחים, אך מתחת לפני השטח רבצה חרדה אמיתית, אף שבאותה עת מלחמת העצמאות שלנו והממשל הצבאי כבר היו היסטוריה. האם עד היום נשאר באיכסל דבר-מה מאותה חרדה שהרגשתי אז?

איכסל, כה קרוב וכה רחוק. אולי זהו טבעה של השכנות בארץ מפוצלת, שלא רק כבישים ומחיצות בטון מבתרים אותה לתאי שטח ול"בועות" אתניות ולאומיות ולתרבויות נפרדות שלכאורה חיות ביחד, אך נפגשות ממש רק ברגעי חרדה ואסון, ולעתים בבית-החולים העמק שעזיזמכהן כמנהל חדר המיון בו.

סיפור שלא להאמין

"אני נולדתי כאן; ההורים שלי מכאן. אנחנו עשרות דורות כאן באיכסל", פותח עזיז בפינת הסבה יפה בביתו הגדול והמטופח. ממוצע קומה, לבוש באופן מוקפד, עניבה, זקן אלגנטי, נעים סבר, והשיחה, בעברית רהוטה, כמובן, מתובלת במינוחים בינלאומיים, עם שמץ קל של גרוניוּת אחרת.

"אני הבכור בין 12 אחים. אבא למד עד כיתה ד' ואמא היתה אנאלפבתית לחלוטין, ובכל זאת הם גידלו חמישה בנים ושבע בנות שכולם זכו ללימודים גבוהים. שלושה מהבנים רופאים.

"זה הסיפור שלי. סיפור שלא להאמין. כולם בכפר יודעים אותו. אבא שלי, עוד לפני שהתחתן, חלם שבניו ילמדו רפואה. לא היה מוכן להתפשר על שום דבר וכולם צחקו עליו".

עזיז למד באיכסל ובנצרת. הוא סיים לימודי רפואה בבולגריה, ב-1981, הודות למלגה של המפלגה הקומוניסטית. עם שובו לארץ התקבל להתמחות בבית-החולים ברזילי באשקלון בתחום הקרדיולוגיה, ועבר התמחות בברזילי ובאיכילוב, במשולב.

בדרום הוא הכיר את מונה, בת נצרת שלמדה הוראה במכללת אחווה. הם נישאו וקבעו את ביתם באשקלון, שם גם נולדו שניים מארבעת ילדיהם. "הרגשנו נהדר באשקלון", מעיד עזיז, "השתלבנו יפה מבחינה חברתית ומקצועית".

אך בחורף 1987 קדרו ענני האינתיפאדה הראשונה בשמי אשקלון, שהיתה לפנים מג'דל. צל ישן-חדש רבץ על חלקת החוף החולית הנמשכת דרומה, אל עזה. לכאורה, דבר לא השתנה באשקלון. הבית עוד היה שם, היחסים עם העמיתים לעבודה, עם השכנים, לא השתבשו; אך המשפחה חזרה לאיכסל.

"למה?", אני מקשה.

"היה לנו חשוב להיות בסביבה שלנו. להיות קרוב למשפחה, ושהילדים יתחנכו כאן".

ואיך היתה החזרה לאיכסל, לעמק? האם מסלול ההשתלבות בעולם הרפואה הישראלי נמשך גם כאן?

"חזרתי לעמק ב-1989. ההשתלבות היתה 'חלקה' יחסית, למרות חבלי קליטה מסוימים. בשנת 1994 קיבלתי את ניהול המחלקה לרפואה דחופה. מאז, כבר תשע שנים, אני מנהל אותה.

"אז, ב-1994, היתה תקופה של תקווה; בעידן רבין ז"ל לאחר הסכמי אוסלו היתה תחושה שהשלום באופק ואנחנו צועדים לקראתו. היה רק פיגוע אחד באזור שלנו. ב-6 באפריל 1994 התפוצץ אוטובוס בעפולה, מול היכל התרבות. זה היה פיגוע ההתאבדות הראשון. עוד לא היינו 'רגילים' לדברים כאלה".

לחזור לכאן, לחזור לכפר, לחזור לשורשים, כך מנמקעזיז את קטיעתה של ההשתלבות היפה באשקלון. מדבריו אני קולט הד של חרדה של אדם המחפש מקום בטוח במשפחה, בכפר, בזהות ה"כּסלאווית". האם זו הנקודה, פיסת האדמה היציבה והוודאית במערבולת הכוחות והזהויות, בים המאורעות הסוער, האם זו הנקודה שמאפשרת לו לשרות עם המציאות הקשה והמדממת?

בין הסלעים של הרי נצרת לאדמת העמק הרכה

בדרך לאיכסל סקרו עיניי את השינויים הדרמטיים שעבר המקום. במוזיאון 'מזרע הקטנה' תלויה תמונה ענקית של חלוצים על גג הרפת, ליד ערימת דלועים המתייבשת בשמש. מזרע היתה אז נקודה קטנה אי-שם בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, כשנוסדה כקיבוץ באדמות "רובָּה אֶל-נַסְרָה" גם הכפר איכסל, הנראה בקושי באופק התמונה, חבוי בחיקו של ההר – גם איכסל לא היה אז אלא קומץ קטן של בתי "פלאחים".

עתה איכסל הוא יישוב גדול המונה כעשרת אלפים תושבים, ובו אזור תעשייה חדש, מתנ"ס, בתי-ספר, מסגד גדול ואפילו לונה-פארק. איכסל הוא יישוב עירוני-למחצה, שרוב תושביו מוצאים את פרנסתם מחוץ למקום, אף ששדותיו עדיין מעובדים. כביש הגישה אל הכפר עובר מתחת למחלף של הדרך המהירה לנצרת, הנחצבת בהר. הדרך עוברת על פני פצע המחצבה ברכס התלול של "הר הקפיצה". אין זה עוד הנוף הראשוני שאפיין את בקעת כִּסְלוֹת המקראית, המוזכרת בספר יהושע כשוכנת בנחלת שבט יששכר, ואשר כבר אז נשאה שם מחבק הנגזר מ"כֶּסֶל", כלומר, מותניים או שיפולי הבטן. כנראה כבר אז ידעו ה"כּסלאווים" להעריך את האיכות דמויית החייק של המקום בצלו של ההר, מקום לחזור אליו לעת צרה.

"תמיד חשבתי על איכסל", אומר עזיז כששיחתנו הולכת ומתכוונת, בצעדים זהירים ומהוססים, אל האדם שמאחורי החלוק הלבן, אל המחוזות שמהם בא אל התפקיד האחראי והתובעני. איכסל , כפר הולדתו שחזר אליו, הוא המוקד של זהותו, כך אני מתרשם.

"אפילו בבולגריה קראתי למקום שגרתי בו 'איכסל'… בפני כל חבריי מכל העולם הצגתי עצמי כ'כּסלאווי'. ידעתי שיום יבוא ואחזור לכאן, גם כשהיה לי טוב במקומות אחרים".

הכפר איכסל גבו לנצרת, לסלע החשוף, הגבוה, הגאה, הקשוח, הערבי. עמק יזרעאל, לעומת זאת, העמק שבו שוכן הכפר, הוא רכותה של האדמה, אך גם יהודיוּת; תל-עדשים, מזרע – זרוּת ואחרוּת. מהו מקומה של איכסל בין שני הממדים האלה?

"הבט, איכסל הוא יישוב ערבי אציל. אני לא חושב שאיכסל והערבים בכלל מזוהים עם הסלע, והאדמה מזוהה יותר עם היהודים; נהפוך הוא. אנחנו 'פלאחים אסלים'. כשהיינו באים, אני, מונה ושני הילדים, מכיוון אשקלון, בירידה מאום-אל-פחם, ברגע שראינו את מרג' אבן-עאמר הרגשנו שאנחנו בבית, הגענו הביתה. אנחנו מזוהים עם המרג'. אבא עדיין מעבד את השדות. כל שנה בעונת המסיק אני לוקח חופשה מבית-החולים, וכל המשפחה יוצאת למסיק".

למשמע תשובתו של עזיז ברור לי שהדימויים שייחסתי בשאלתי לעמק אינם אלא דימויי-שלי, הדימויים היהודיים, הקיבוציים, האחרים. העמק שלי, עמק יזרעאל המקראי, העמק של דבורה וברק וגדעון, בפיו הוא ה"מרג'" של השליט הבדואי בן המאה ה-18, ששלט בעמק בימים שחלק מבני הכפר הערבי נין עברו למושבם החדש באיכסל. רכותה של האדמה מאפיינת את הערבי בעיניו של ה"כּסלאווי" שמרפא היום את כל תושבי העמק, יהודים וערבים כאחד. ה"אַרְד" בערבית, שבשינוי הגייתי קל פירושו גם אדמה וגם כבוד, הוא "נקודת הארכימדס" שלו.

קרוב לנביעה, בין הטיפות

מהמעיין הנובע הכּסלאווי מתפצל בוסתן הזהויות של עזיז, ששביליו מסובכים זה בזה והמה חובקי עולם.

"אנחנו פלסטינים. נרצה לא נרצה, תרצו לא תרצו, אנחנו פלסטינים. נרצה או לא נרצה, אנחנו גם חלק מההוויה הישראלית. לעניות דעתי, אזרחים נאמנים שאין כמותם. המיעוט הפלסטיני הישראלי תמרן כל השנים 'בין הטיפות' בתקווה לא 'להירטב', כלומר, תמרן בין הנאמנות שלו למדינה, מדינת ישראל, לבין תמיכתו הנלהבת בזכויות העם הפלסטיני, העם שלו, אבל לא על חשבון מדינת ישראל. שתקום מדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל, שיהיה שלום צודק וירושלים תהיה בירת שני העמים, כלומר, מחולקת: בכך תומכים רוב ערביי ישראל. אני לא מאמין שיבוא יום שבו ימכרו הפלסטינים את עצמם, את הרגש שלהם. אני תמיד משתמש במילה החריפה ביותר מתחום הרפואה, 'סירוס'; אפשר לסרס בן-אדם פיזית. רגשית, אי אפשר לסרס לא את היהודי ולא את הערבי הפלסטיני. אי אפשר לסרס את היהודי הארגנטינאי שלא יזדהה עם היהודי הישראלי, ולהפך. מאידך, אי אפשר לסרס רגשית את הערבי הישראלי, שלא יזדהה עם הערבי הפלסטיני במחנות בלטה או דהיישה.

"אבל מה שמאפיין את האוכלוסייה הערבית בישראל הוא, שהיא עשתה את זה בתחום המקובל במדינה דמוקרטית – דמוקרטיה סלקטיבית, הדמוקרטיה שלנו, אף שעדיין יותר טובה מאשר בכל מדינות האזור – כך תמרנו בתחום המדינה הדמוקרטית, בתחום החוק".

מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, כיצד היא תשפיע על הערבים באיכסל? עליך?

"אני לא רוצה לדבר בשמו של אף פלסטיני אחר; אני מדבר בשמי, ובכל זאת מבטא, לדעתי, את דעת הרוב. אני לא אעזוב את המדינה שלי, את ישראל, ואעבור לגור מעבר לקו הגבול, אפילו אם הגבול יהיה במרחק של שלושה קילומטרים בלבד. אני רוצה ומעוניין להשתלב במדינה שלי, מדינת ישראל. אני רוצה שהפלסטיני שם יקים את מדינתו, ושמדינתו תשגשג. יבוא יום ושתי המדינות ושני העמים, שהקיזו זה את דמו של זה, יהיו מחוברים גם כלכלית וגם חברתית, ותקום קונפדרציה כזאת או אחרת. זה לא יהיה בעידן שלנו אלא בעוד כמה דורות, כמו שקרה באירופה".

בשאלתי התכוונתי אל אופקי השלום. אך עזיז משיב לי במטבע של חרדת טרנספר, שביטויה האקטואלי הוא ההצעה להדיר ערבים ישראלים ממדינתם, להעביר את תושבי אום-אל-פחם למדינה הפלסטינית שתקום, כנגד אוכלוסיית ההתנחלויות. זאת במסגרת הסכם שלום, הכולל חילופי שטחים ואוכלוסין.

עזיז, הבוחַן הזה שאתה ביוזמתך הצבת, לאמור, אני לא אעבור לגור שם, האם הוא מבטא זהות מקומית שהיא חשובה וחזקה מהזהות הלאומית?

"אני כּסלאווי-נצרתי-פלסטיני-ישראלי, יותר מאשר תושב שכם בכוח".

כּסלאווי יותר מאשר פלסטיני?

"אני כּסלאווי-פלסטיני-ישראלי יותר מאשר פלסטיני תושב שכם, כלומר, לא מדמיין לעצמי בשום מצב שאעבור מאיכסל לגור שם, גם אם יציעו לי מישרה מפה ועד להודעה חדשה".

אני שואל ולא נראה לי שאתה לא מבין את השאלה שלי…

"אני מבין ואני מנסה לענות…".

יותר כּסלאווי מפלסטיני?

"לא, באמת שלא".

הזהות כערבסקה

חשוב לך שתהיה בירה פלסטינית בירושלים?

"בהחלט כן. אין בירה חליפית. זה חשוב מבחינה רגשית ורציונלית. רק אל-קודס אל-שריף היא הבירה. אם לא תהיה הבירה שם, זה לא יהיה הסכם בר-קיימא. כל בירה חליפית היא שקר דמגוגי. הפלסטינים והאומה הערבית והאומה האיסלאמית לא יסכימו לפחות מ'אל-חרם-אל-שריף'. לא יסכימו. זה לא יעבור אם ירושלים תהיה מזוהה באופן בלעדי כיהודית או כנוצרית".

האומה האיסלאמית-הערבית תקבל את העובדה שיש במרחב שבט יהודי? האם הם באמת יסכימו לעשות עימנו "סולחה"?

"למה לא הגבנו ליוזמה הסעודית?" מוחה עזיז, וכשהוא אומר הפעם 'הגבנו' הוא מתכוון למדינת ישראל, "זו הרי היתה הזדמנות פז ליצירת שלום בכל המזרח התיכון. למה לא הגבנו כראוי להצעת ההכרה הכלל-ערבית בקיומה של מדינת ישראל?!".

האם ה"שבט שלי" יתקבל במפגש הוואדיות? האם תהיה השלמה עם הקיום היהודי במזרח התיכון כשייכון שלום, או שזה יהיה רק תרגיל?

"אני חושב שכן. אני אישית השלמתי, ואני לא רואה את המזרח התיכון בלי יהודים. בגדול אני מקבל את הנוכחות היהודית בארץ הזו. אני אפילו לא יכול לדמיין לעצמי חיים בלעדיכם. אתה מבין? אתה יש לך הפחדים שלך, המשקעים שלך; אבל גם אני חרד. יש לי ארבעה בנים, וכשאני קורא בסקרים ששישים אחוז מצדדים ב'טרנספר' כזה או אחר כמעשה לגיטימי, אני חרד".

כאן נפרשת מניפת הזהות של עזיז: מידית האחיזה האיתנה של המניפה כולה, ששמה איכסל, כלומר, גם פלסטיני וגם ערבי, בן לאומה הערבית, וגם מוסלמי, במובן התרבותי המסורתי, שכהגדרתו אינו דתי, אל מעגלים חובקי עולם. ויחד עם זאת, ישראלי שלא מוכן לוותר על ישראליותו. תחליט כבר, לוחש שד באוזניי, כמו להכעיס, תחליט כבר: זה או זה. קשה לי לקבל זהות שהיא מסולסלת כערבסקה ומפותלת כמותה, וטעונה משמעויות ורעיונות כמותה, כשם שאוזני הערלה מתקשה לקלוט את חצאי-הטונים של הסולם המזרחי. אך מדוע אני מצפה מעזיז למפה ברורה? אולי משום שאני מתקשה לקבל זהות שיש לה מוקד מקומי מובהק, פיזי ורגשי: את ה"כּסלאוויות" שממנה יוצא עזיז אל העולם הגדול, אל שליחותו המקצועית כרופא אוניברסלי בעל השקפת עולם חילונית-קומוניסטית, הכואבת את המציאות הגלובלית של עולם ובו מעצמת-על אחת בעלת השקפה חברתית אחת, ללא אלטרנטיבה חברתית ופוליטית, כזו שייצגה בעיניו ברית-המועצות, זו שאיפשרה לבן הכפר מה"מרג'" את הכניסה אל הרפואה במלגה נדיבה. וכך, כערבי, נרגש קולו בדברו על "אל-חרם-אל-שריף", ירושלים שלי, ועיניו מצטעפות בדמעות וקולו מבטא זעם בדברו על שוד המוזיאון הלאומי בעיראק במהלך המלחמה האחרונה, שוד ערש התרבות האנושית כולה, שלרגע הוא דוֹברהּ, שלא היה לו מגן ברגע הגורלי, כפי שקמו "מגינים" לכל אוצרות הנפט הטמונים בבטנה של בבל.

מדוע אני מצפה לקוהרנטיות במקום שאינה קיימת, אף לא בזהות היהודית שלי?

אולי משום שהיהודיות הלאומית שהתחנכתי עליה היא לאומיות-מהשכל, לאומיות מופשטת, רעיונית, שעטתה מחלצות של סיפור ואמונה, ועודה רואה קודם-כול את הרעיון ורק אחר-כך את הרגבים, ולכן מחפשת את המוחלט והלא-מתפשר. אולי לכן קשה לי להבין את הרופא הפלסטיני-הישראלי-הערבי-המוסלמי-הקומוניסט-החילוני, שיושב לפני ומשיח את לבו.

בכי ראשון, חיתוך הטבור

המרכז הרפואי העמק ממוקם על מדרונותיה הדרום-מערביים של גבעת-המורה, וצופה למרחקים. בימים רגילים, כשהמלחמה נדחקת אל מתחת לקרום הדק של מראית-העין הנורמלית, מגיעים אליו מכל העמק ומסביבתו: מעפולה, מבית-שאן, ממיגדל-העמק, מהמושבים והקיבוצים, מנצרת וכפריה, מאום-אל-פחם ובנותיה, מדבוריה ואיכסל ונין, וגם מג'נין. שם נפרשת בכל ממדיה הדרמה האנושית, מלידה ועד מוות. שם אינקובטור בצד אינקובטור, מיטת יולדת ערבייה לצד מיטתה של אם יהודייה, נולדים בני אברהם, משמיעים בכי ראשון לאחר חיתוך הטבור. שם גם הם מתייסרים בייסורי המחלה, סופרים כל רגע וכל שנייה בחדר ההתאוששות ושומעים את שיח המשפחות המבקרות, כשרק מחיצת וילון דקה מפרידה ביניהם. שם הם גם עדים לבשורה הקשה מכול, ברגע הגיעה, ולזעקה קורעת הרקיעים. יהודים וערבים יחדיו. שם, בנווה המדבר, בשעריו, ממתין להם עזיז, דוקטור דראושה, וצוות חדר המיון.

"בשנים הראשונות היה יותר קל לתפקד כמנהל מחלקת מיון מאשר בשנתיים האחרונות", מעיד עזיז, "היה רק פיגוע אחד באזור שלנו…".

רק פיגוע אחד. פיגוע אחד. פיגוע אחד…

"אני מדבר על ההרגשה הסובייקטיבית שלי", הוא מוסיף. "עוד לא היינו רגילים לדברים כאלה". רגילים. רגילים.

"אז היינו במסלול של תקווה, שמשכיח את הזהויות הנפרדות בבית-החולים ומאפשר להתרכז בריפוי, באדם. והיתה תקופה של כמה שנות שקט, עד לאוקטובר 2000, כששני העמים נכנסו למערבולת. מאז הרבה יותר קשה, אף על פי שאיש לא פנה כנגדי בתלונה או באמירה לא נעימה".

כשקורה בעפולה פיגוע שמבצע קנאי מוסלמי, הרופא הערבי-המוסלמי-החילוני, דוקטור דראושה, מטפל בנפגעיו. רגע לאחר ההצלה מביטים זה לזה בעיניים. הפיגוע מחדד ומציף את הזהויות האחרות, הקוטביות, בעיניים של המטפל, בעיניים של המטופל. זה בלתי נמנע. מה קורה אז?

ליד האלונקה הממהרת מהאמבולנס אל המיון הראשוני, אל הניתוח הדחוף, כתף אל כתף, אנשי צוות, רופאים, אחיות ואחים, יהודים וערבים, מנסים להציל בן-אדם. קודם-כול להציל. המחשבות באות אחר-כך.

ומדברים על זה בתוך הצוות?

"לא. שותקים על זה. יש הסכמה שבשתיקה שלא מדברים על המלחמה, על הפוליטיקה, על ערבים ויהודים – על כל דבר שעלול להסיט מהמטרה, מהתפקיד. קודם-כול להציל ולטפל. הסכם לא-כתוב, שאנחנו כולנו רופאים במשמעות הכי אוניברסלית שקיימת".

עד כדי כך המצב שביר ומסוכן ומתוח, שכל דיבור עלול לפגוע באי הלבן שבעמק הירוק, שבו לא נלחמים. לא במילה, ולא בנשק. רק מרפאים.

"ובכל זאת יש לפעמים רגעים של שיחה. זה בלתי נמנע, זה צורך אנושי. שיחה כזאת מתקיימת רק בסיטואציה מאוד אינטימית, כשמישהו מבקש ממני לדבר איתו. בחדר שלי בנפרד, בגובה העיניים. ואז מתקיימת שיחה מאוד עמוקה. עמיתיי היהודים יודעים שישמעו ממני עמדה אמיתית, לא חלקת לשון או סיסמאות. תמיד אומַר להם, כפי שאמרתי לך קובי, את האמת כפי שאני רואה אותה. והאמת הזו, להבנתי, שותפים לה כמעט כל ערביי ישראל. על הקיום של שני העמים שאין לבטלו. ועל הדרך היחידה למַרפֵּא – שלום. בדרך-כלל זו שיחה כנה מאוד ולא קלה".

המחשבות באות אחר-כך, לאחר פיגוע. לאחר הקרב המר בג'נין, שקולותיו נשמעו בבירור מאיים במשך כמה לילות וימים בכל העמק, ונפגעיו, החיילים וגם חלק מהפלסטינים, הגיעו אל דוקטור דראושה. המחשבות באות אחר-כך, והן יוצאות סדורות וברורות מפיו של עזיז בראיון עימי, כניסוח של רופא – גם אם לא התכוון לכך – בבואו להציעאבחון לחולה ותרופה אחת שאין בלתה: שלום.

"ההרגשה שלי היא שעבודתי כאן, במרכז הרפואי העמק, היא שליחות. עבודה בין יהודים לערבים, לשרת יהודים וערבים. מרפא קטן ומרפא גדול, שהם אחד".

"חשוב לי להתראיין ולהעביר את קולות השלום כמה שיותר", אומר לי עזיז בלוותו אותי החוצה בתום הראיון, "כי אסור להותיר את הבמה הציבורית רק לקולות הקיצוניים ולמעשים הקיצוניים. אני מאמין בשלום שהוא רפואה. אני מאמין שהשלום יאפשר קיום פלסטיני חופשי ויאפשר השתלבות מלאה וחופשית של ערביי ישראל במדינתם".

והדרך שלך, כרופא מצליח שמאמין בשלום, פתוחה בפני כל צעיר ערבי?

"כן. ובלבד שיהיה טוב, שיהיה טוב מאוד!", עונה לי עזיז תשובה נחרצת ובקולו נותרת נימה נסתרת של דאגה.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה