ארץ אחרת

The Reckoning, Patrick Bishop

Collins, pp.360, £20, ISBN: 978007506170

אורות, יינות, פרוות, סיגרות
לזות-הפה, זנות-מבט
ערוות-אישה, שירת-גיטרות,
דמי עולה, באש ניצת.

שכור אשק שקד-שדים.
ביוון-מרזח גו רך אמעך,
בקיא גלות –
– ירושלים
זכרך כחץ לב יפלח.
(אברהם שטרן, "בדמי לעד תחיי", עמ' קכו)

ספרו החדש של פטריק בישופ, The Reckoning ("חיסול חשבון"), נהנה בחודשים אחרונים מהתעניינותה ומשבחיה של התקשורת האנגלית (ראו מבחר ביקורות בסוף המאמר). דמותו האניגמטית של אברהם "יאיר" שטרן, העומדת בלב החיבור, מצטיירת באור מלא, כלומר על פי מסמכים רבים (התכתבויות, יומנים, קטעים וציטוטים מן העיתונות העברית, ספרי זיכרונות, ראיונות, דיווחים משטרתיים) שמאפשרים לקורא לקבל דיוקן מרתק, עשיר בניואנסים, ולפעמים בקונטרסטים, של מפקד הלח"י שנרצח ב-12 לפברואר 1942 בידי אנשי ה-CID Criminal Investigation Division).

בניגוד לרבים מהחיבורים והניתוחים שפורסמו בשבעים השנים שחלפו מאז הרצח, בישופ לא כתב ספר "בעד" או "נגד". לעומת זאת, הוא מצליח לחדור לעמקי אישיותו של אדם אשר מעולם לא ניתק את שירתו (שטרן השאיר יצירות המשמשות עד היום נושא למחקרים ולפרשנויות) מפעילותו האנטי-בריטית, הלוחמת, שהסתיימה בצורה כה ברוטלית ברחוב מזרחי ב' בשכונת פלורנטין, שנקרא כיום על שמו.

השאיפה לגלם בו בזמן, בדמות אחת, גורל של משורר ושל מנהיג מחתרת, מקבלת בכתיבה של שטרן ביטויים חריפים, לעתים אקסטטיים: "היום אכתוב בעט – מחר אכתוב בחרב;/ היום אכתוב בדיו – מחר אכתוב בדם;/ (…) שמים נתנו הספר והחרב / גורל חרץ: חיל ומשורר".
שטרן סבר כי במהותה, השפה היא כלי מרד ושחרור הן במישור האישי והן במישור הקולקטיבי; בכך יש קשר הדוק בין שפה, מהפכה וגאולה. אבל הוא סבר גם כי המרד עצמו מהווה שפה, כלומר שפת ההיסטוריה הפרטית של כל אדם ואדם, אך גם שפתה של ההיסטוריה האנושית כולה, המופעלת מבפנים על ידי הרצון לשבור את השעבוד ולהתעלות ל"חירות" – מילת מפתח בעולמו הפואטי של שטרן: "הגורל מפקד והריני טוען./ (שיר – שחלה, וחרוז – המלאי)./ כדורי-המילים אלוהים יכון:/ יפלו חללים : צוררי". ( שחלה היא בין השאר גם בית קיבול לכדורים בתוך מנגנון רובה או אקדח).

סיבה נוספת לעניין הרב שגילתה הביקורת האנגלית בספרו של בישופ נובעת מהעובדה שזמן-מה נחשב אברהם שטרן לאויב מספר אחת של האימפריה הבריטית. "כיצד רציחתו של אדם אחד שינתה את גורלה של הארץ המובטחת?" היא השאלה המרכזית שעולה מעבודתו של בישופ, וכדי לענות עליה הוא כמובן משתדל תחילה להבין מי היה האיש שכדי ללכוד אותו נאלצו כוחות הביטחון המנדטוריים לגייס את בלשיהם המנוסים ביותר וכמויות חסרות תקדים של כסף ואמצעי תעמולה.

בין פוטוריזם לציונות

שטרן נולד בסובאלק, עיירה פולנית שחוותה על בשרה את ההשלכות הטרגיות של מלחמת עולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. אף על פי שהיתה מרכז תרבות יהודית ועברית חשוב, ואף שהפעילות הציונית החלה בה כבר ב-1881, לאמור יותר מעשור לפני צמיחת הזרם ההרצליאני, קשה מאוד לזהות בסובאלק של היום סימנים שמעידים על קיומה של קהילה יהודית כלשהי. ובכל זאת, שטרן הוא מקרה חריג, הואיל והבניין שבו נולד נושא שלט ציון עשוי שיש כהה, מאובק, שעליו כתוב בפולנית ובעברית: "בבית זה נולד / ב-23 לדצמבר 1907 / משורר ובלשן מהולל / אברהם שטרן -יאיר – / לוחם חרות ישראל / נפל בתל אביב ב-12 לפברואר 1942".

סובאלק שוכנת בצפון-מזרח פולין של היום, וכתוצאה מהתהפוכות שעברו על פולין במאות האחרונות היא סופחה לפרוסיה והיתה אחר כך בשלטונה של רוסיה הקיסרית. במלחמת עולם הראשונה נפלה סובאלק בידי הגרמנים, ובעקבות כך ברחה אמו של שטרן איתו ועם אחיו, וחצתה את הגבול הליטאי כדי למצוא מקלט אצל אביה באוקמרגה ("וילקאמיר" ביידיש; "וילקומיר" בעברית). מרדכי שטרן, אב המשפחה, שהה בקניגסברג (קלינינגרד של היום) כאשר סובאלק נכבשה על ידי גרמניה, ועם שובו מצא בית ריק, נעצר ונשלח לכלא.

בדומה לביוגרפים אחרים של שטרן, גם בישופ מדגיש כי מעשי הטבח שבוצעו ביהודי חברון באוגוסט 1929 הם שגרמו למהפך של ממש בהשקפתו של המשורר. הוא כותב: "ההשפעה של מאורעות 1929 על יהודי ארץ ישראל דמתה להשפעת פוגרום קישינב על יהודי מרכז אירופה"

 

בישופ מראה כי הבריחה לאוקמרגה, כשאברהם היה בן שמונה, היתה אירוע מכונן בביוגרפיה של המשורר; היא גם אפשרה לו לגבש הבנה ותפישה עמוקה של המושג "גלות" – מושג שקיבל משמעות ו"צבעים" כה מיוחדים ביצירות הפואטיות שכתב שנים אחר כך. לאחר תום המלחמה שבה האם לסובאלק, ואילו שטרן נשלח לפטרוגרד, אל דוד אחד שהיה ידוע כתומך נלהב במהפכה הבולשביקית. כך חווה שטרן "מבפנים" את התסיסות הרעיונית שאפיינה את התקופה. הוא היה עֵד לדיונים סוערים, אינסופיים, על קץ חוסר צדק, השנאה, וכמו כל בני סביבתו המיידית חש כי מכאן ואילך "הכול אפשרי" – כולל השימוש באמצעים רדיקליים נגד המעמדות המהווים מכשול להתפשטותה ולניצחונה של המשיחיות הסוציאליסטית. הדבר ששטרן גילה בעצם בפטרוגרד היה מהפכה בפועל. כלומר, קולקטיב שלם העומד מאוחד מאחורי דרישה ליצור מציאות חברתית אחרת, שתיבנה על הריסות המוסכמות הישנות ו"העולם של אתמול".

"אברהם בן השתים-עשרה עבד בקואופרטיב הסטודנטים המקומי בתמורה למזון", כותב בישופ, "עבור מעט כסף נוסף הוא מכר סיגריות. הוא נרשם לבית ספר ולמד לנגן פסנתר. הוא הצטרף גם לתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית. הוא חי מחוץ לתחומם של המבוגרים, התחבר עם מהפכנים צעירים וביקר בתיאטראות. כשחזר בשנת 1921 לעיר הולדתו, שטרן הצעיר כבר חווה דרמות וסכנות שיכולות לפרנס חיים ארוכים".

השאיפה למות צעיר

במהלך חמש השנים הבאות התגבש ה"אני האמנותי" של שטרן והתחזק, עד שבמקביל לפעילותו בתנועת "השומר הצעיר" הוא כבר ידע כי יקדיש את חייו לשירה, לחקר הספרות וללימוד שפות. בנוסף להתעניינותו בתיאטרון ובמוזיקה, בשנים האלה הוא החל גם בכתיבת פואמות, שהורגשה בהן השפעת האוונגרד הרוסי.

בישופ כותב: "אברהם שטרן התבלט מצעירותו. היה לו דחף להופיע והוא ארגן קבוצות תיאטרון חובבים ולקח לעצמו את רוב התפקידים הראשיים. בשנת 1925 הוא שיחק את המלך ליר באחת ההפקות האלה שלו. הוא הרטיט את לבן של הנערות בבית הספר התיכון הפולני בקריאת שירה וניהל פרשיות אהבים עם שלוש מהן. טכניקת החיזור שלו כללה קריאת שירים שלו עצמו באוזניהן".

הפרסום הראשון של יצירותיו היה שלוש שנים אחר כך, זמן לא רב לאחר בואו לארץ (שטרן הגיע לארץ בתחילת 1926). אף על פי שהקובץ הדקיק הזה יצא בתל אביב, הוא הודפס ברוסית, השפה שבה נכתבו כל השירים. פרסום זה מראה עד כמה הפנים שטרן את הנימה, התכנים, הקצב והאסתטיקה הפרועה של השירה הפוטוריסטית ה"היפר-מודרנית", ובעיקר של שירת מיאקובסקי, אפיפיור האוונגרד הרוסי דאז, ששטרן קרא, וסגד לו, מאז ימיו בתיכון.

בניתוחיה ופרשנויותיה של שירת שטרן התמקדה יאירה גנוסר, משוררת ומומחית לספרות עברית, בחיבור הזה בינו לבין הזרמים הפואטיים החתרנים ביותר, אשר הופיעו באותם ימים ברוסיה ובמקומות אחרים. על "אפיוני הפוטוריזם" גנוסר כותבת כי זוהי "תפישה בה כוח הנעורים כמוהו כבשורת נצח – וכמוות מוקדם. הנעורים הם עשייה, הם הרתיעה מזקנה, הנכונות ואף האידיאל המפורש למות צעיר". ועם ה"אלמנטים הפוטוריסטיים" הבולטים באמנותו של שטרן מונה גנוסר "עיבוד של אנרכיזם אינדיבידואלי לקולקטיב מורדים (…) ישנה גם פנייה שירית אל חומרים פואטיים לא רומנטיים, חסרי הילה אסתטית מסורתית. קיימת התנערות, ולו חלקית, מן הפרוזודיה המסורתית בדרכי החריזה. קיים הסירוב להזדקן, השאיפה למות צעיר, הנטייה להרס עצמי. ישנם שבחי המרד והאלימות כתנאי לעולם העתיד".

גם לאחר המשבר והניתוק המוחלט מהממסד הסוציאליסטי-הציוני לא הכחיש שטרן את אהבתו הראשונה: המהפכנות הסוציאליסטיות. כך, כאשר בשנות השלושים הוא פעל בקרב התנועה הרוויזיוניסטית, "הוא הביע התנגדות נמרצת לעמדות האנטי-סוציאליסטיות של חבריה", סיפר נתן ילין-מור, אחד מתלמידי שטרן הנוקבים ביותר, בספרו "לוחמי חירות ישראל: אנשים, רעיונות, עלילות"

אם כן, חוברת ראשונה זו של שירים ראתה אור בפברואר 1928, בהדפסה צנועה שנועדה לחוגים הפתוחים לשירה החדשנית, הרדיקלית, שהתקיימו אז בעיקר בתל אביב ובירושלים. ואולם לפי שורות מסוימות ביומנו, שטרן לא ראה בפרסום הזה סיבה לסיפוק אמנותי או אחר. הערותיו מעידות בו בזמן על אכזבה ועל אדישות: "פרסמתי אוסף של שירים… יש לי בעיות עם מקצב ומשקל", הוא כותב למשל ביובש ב-27 בפברואר 1928. ביומנו, מוסיפה גנוסר, "ציון האירוע כתוב בטון עמוס הסתייגות, וכאילו זהו אירוע שולי עבורו". מצד שני, קשה להימנע מזיהוי קשר ישיר בין ההסתייגות לבין השירים עצמם – שירים של צעיר בן עשרים שעולמו מלא מראות פוטוריסטיים ופסימיזם הגובל באותו "גועל מטפיזי" שעליו מדברים היסטוריוני השירה המודרנית בדברם על האוונגרדיסטים דאז:

לעזאזל חיים מצורעים, מלאי כנמת
עבורי כבר מזמן הגיעה העת
ללעג לעצמי, ללא צער –
את ראשי הפרוע להטיח לקיר.

בלבי פעור בור שופכין
כל אשפת חלומות לתוכו!
לזונה תהפך המדונה,
זו נפשי עם אפה הרקוב.

הכל – לאם השטן – אלהים ואדם !
זה הזמן לשחק באלוה?!
כאשר מאם-אלוהים מקודשת
הפכה נפשי לזונה?

לעזאזל חיים מצרעים, מלאי כנמת
עבורי כבר מזמן הגיעה העת
ללעג לעצמי, ללא צער –
את ראשי הפרוע להטיח לקיר.

בישופ מראה כי לא ניתן לשייך את שטרן לשום משפחה פוליטית מוגדרת, ונראה כי ה"אנרכיזם האינדיבידואלי" שלו, רק התחזק בחלוף הזמן: "מעל הכל היה שטרן אינדיבידואליסט. משמעת או מבנים של ארגונים פוליטיים היו זרים לו, וקבלת פקודות עוררה בו דחייה"

ובשיר אחר :

אני בז לעצמי בכל לב, בכל נפש,
ושונא הזרים את כולם, בכל לב,
מקלל אני עת חיי המטונפת
ואחרון השירים אני כותב,
כמסים עת חיים מבישת.
מבלי דעת רציתי מאד
שיבוא מי, יעניק לי מעט שקט
שיבוא מי, בי יטיח קללות.
כה עלוב, כה בודד, אין בו צרך
את חיי לו אתן אז עד תום,
כך בשקט אבוא אל הנצח
כך סוף סוף את עיני אעצם.
אך חיים עת קשוחה, עת נלעגת,
את שירי האחרון אחבר
אני בז לעצמי בכל לב, בכל נפש,
ושונא אחרים בכל לב.

ראוי לציין כי במהלך ארבע-עשרה השנים שנותרו לשטרן לחיות, המשיכו ההשפעות הפוטוריסטית האלה להזין את יצירותיו. בהדרגה הן השתלבו במקורות השראה אחרים (מהמקרא ועד יוון העתיקה), וכתוצאה מהשילוב הבלתי צפוי הזה נולדה שירה סינגולרית, לירית, ארוטית, ובו בזמן בעלת גוונים אפוקליפטיים. יאירה גנוסר הראתה שגם בלב השירים הספוגים בחוויית חיי המחתרת, עדיין אפשר להבחין במוטיבים ובאימז'ים מעולם הדימויים של מיאקובסקי.
למשל:

ומחי אמרח על טיילת האבן!
(מיאקובסקי, מתוך "חליל חוט השדרה", 1915, מוסקווה)

יהי דמנו
מרבד אדום ברחובות
ועל מרבד זה מוחותינו
כשושנים הלבנות
(שטרן, מתוך "חיים אנחנו במחתרת", פירנצה, 1934)

"אנרכיזם אינדיבידואלי"

בדומה לביוגרפים אחרים של שטרן, גם בישופ מדגיש כי מעשי הטבח שבוצעו ביהודי חברון באוגוסט 1929 הם שגרמו למהפך של ממש בהשקפתו של המשורר. בישופ כותב: "ההשפעה של מאורעות 1929 על יהודי ארץ ישראל דמתה להשפעת פוגרום קישינב על יהודי מרכז אירופה".
ושני לקחים עיקריים הוסקו מן הפרעות: הראשון הוא שכוחות ה"הגנה" הוכיחו כי אין בכוחם להגן על איש. והשני הוא שהבריטים נכשלו במשימתם להבטיח את שלום היישוב היהודי ובכך קרסה ההצדקה לנוכחותם באזור.

בשלב הזה של הספר בישופ מבקש לעמוד על עניין חשוב, בייחוד לאור ההצהרות הפשטניות, ולעתים התעמולתיות, שנשמעו בארץ בשבעים שנים אחרונות, ולפיהן היה שטרן "איש ימין".
בישופ מזכיר כי עד קיץ 1929 העקוב מדם עמדה האמנות במרכז חייו של שטרן, והוא עדיין לא פיתח השקפה פוליטית עקבית. עם זאת, המשיכה הבוסרית שחש שטרן בשנות פטרוגרד למהפכנות הקומוניסטית נשכחה מזמן.

אותנו בחשכת מחתרת
בסנוורים הכה חלום.
מי גשם על רצפה – כנרת,
המנורה – חמה ברום.
(ע"פ כה"י, עמ' קיט)

גם לאחר המשבר והניתוק המוחלט מהממסד הסוציאליסטי-הציוני לא הכחיש שטרן את אהבתו הראשונה: המהפכנות הסוציאליסטיות. כך, כאשר בשנות השלושים הוא פעל בקרב התנועה הרוויזיוניסטית, "הוא הביע התנגדות נמרצת לעמדות האנטי-סוציאליסטיות של חבריה", סיפר נתן ילין-מור, אחד מתלמידי שטרן הנוקבים ביותר, בספרו "לוחמי חירות ישראל: אנשים, רעיונות, עלילות". מעבר לכך, המשיך ילין-מור, "שטרן סבר כי ויכוחים אידיאולוגיים אלו נועדו אך ורק להרחיק את הנוער מהמטרה היחידה: מלחמת שחרור". לבסוף, בישופ אף מוצא מעין ערך סימבולי בעובדה שבימיו האחרונים, בעודו מסתתר בבית ברחוב מזרחי ב', עסק שטרן בקריאת זיכרונות של מהפכנים סוציאליסטים. בישופ מסתמך בין השאר על רשימות שנמצאו בדירה לאחר הרצח (בין הרשימות נמצא בדל שיר, שבו כתב שטרן שתל אביב כולה היתה לגיהנום, וכל בית בה נעשה גרדום וכל אחד בו נעשה בלש).

עם זאת, בישופ מראה כי לא ניתן לשייך את שטרן לשום משפחה פוליטית מוגדרת, ונראה כי ה"אנרכיזם האינדיבידואלי" שלו, המודגש אצל יאירה גנוסר, רק התחזק בחלוף הזמן: "מעל הכל היה שטרן אינדיבידואליסט", מציין בישופ. "משמעת או מבנים של ארגונים פוליטיים היו זרים לו, וקבלת פקודות עוררה בו דחייה".

כאשר דנים בשנים הכה "פוליטיות" האלה, האמת המוזרה, הכמעט בלתי נוחה והקשה להבנתנו, היא שאברהם שטרן היה אדם א-פוליטי במובן אולי האותנטי ביותר. "שטרן העריץ אנשים בעלי גורל ללא שום קשר לאידיאולוגיה", מסכם בישופ. וברור שאחת ההוכחות לכך היא שעם קום המדינה, כלומר שש שנים לאחר נפילתו של שטרן, תלמידיו הקרובים ביותר, וכן חברי לח"י שלא הכירו אותו אישית, חברו הן לשמאל הקיצוני (נתן ילין-מור), הן לימין הקיצוני (פרופסור ישראל אלדד) והן לזרמים "כנעניים" למיניהם.

מקצועני הפעילות החתרנית

ספרו של בישופ עוקב בשיטתיות אחר המאבקים שניהל שטרן בשנות השלושים, ומתחקה אחר נסיעותיו הרבות לחו"ל: בין השאר לפירנצה, אליה הגיע בדצמבר 1933 כדי לכתוב דוקטורט בפילולוגיה קלאסית, שפה וספרות יוונית, ואל ורשה, שבה הוא מילא תפקידים שונים בשביל התנועה הרוויזיוניסטית. עם פרוץ מלחמת עולם השנייה הוא התנתק סופית מהתנועה כדי להתמסר להקמת לח"י, כלומר קבוצה קיקיונית, אלימה ורומנטית, אוסף של אתיאיסטים, מאמינים, אנרכיסטים, לאומנים לוהטים, לוחמים אנטי-אימפריאליסטים שלמדו את עיקרי הגרילה מתוך ספרות המחתרות האיריות (מספר חברים בלח"י אף ראו את עצמם כזרוע המזרח תיכונית של הצבא הרפובליקני האירי), "מקצועני הפעילות החתרנית", לפי ביטויו של נתן ילין-מור, "שגדלו על הטקסטים הסוציאליסטיים של המאה התשע-עשרה", וחצו את "הגבול הצר שבין הרוח המהפכנית לניהיליזם מוחלט".

בניגוד לטון הפולמוסי שאופף חלק לא מבוטל מכל מה שנכתב בארץ ובעולם על פרשת ה"קשרים בין לח"י לגרמניה הנאצית", בישופ נוקט נימה קרה בשחזרו את נסיבות האפיזודה. הוא מזכיר כי לפני וועידת ואנזה, שהתקיימה בסוף ינואר 1942 המפלגה הנאצית עוד דיברה על גירוש המוני של יהודים למדגסקר; הוא מראה כיצד, ומדוע, שטרן סבר כי ניתן לנתב את פליטים האלה לארץ, ואף לא היסס לשלוח נציג לביירות, לפגישה אחת, שלא הובילה לשום דבר, עם דיפלומט גרמני.
ימיו ושעותיו האחרונים של שטרן זוכים לתיאור מדויק, המבוסס על עדויות של טובה סבוראי, שהסתירה את שטרן ברחוב מזרחי ב', ושל קצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון, שרצח אותו בהיותו אזוק. לא חלף זמן רב, מציין בישופ, והבריטים גילו כי המשורר הנרצח מסוכן להם יותר מהלוחם החי.

מבחר מאמרים מהעיתונות האנגלית על ספרו של פטריק בישופ:

http://www.theguardian.com/world/on-the-middle-east/2014/apr/23/israel-palestinian-territories
http://www.spectator.co.uk/books/9168021/the-reckoning-by-patrick-bishop-review/
http://www.telegraph.co.uk/culture/books/bookreviews/10715079/The-Reckoning-by-Patrick-Bishop-review.html
http://www.economist.com/news/books-and-arts/21601489-how-killing-head-stern-gang-echoes-down-years-making-martyr
http://www.historytoday.com/blog/2014/07/how-killing-one-man-changed-fate-promised-land
http://www.dailymail.co.uk/home/books/article-2607237/Legacy-dandy-assassin-THE-RECKONING-BY-PATRICK-BISHOP.html

http://www.thetimes.co.uk/tto/arts/books/non-fiction/article4038414.ece

http://www.thejc.com/news/israel-news/116483/british-execution%E2%80%99-changed-israeli-history