ארץ אחרת

בשביל יהודים רבים תנועת החסידות היא המקור העיקרי לדליית משאבים רוחניים. בעולם שבו החופש הדתי ושפע המידע מאפשר לנו לשאול תפישות תיאולוגיות ותרגולות רוחניות מכל מסורת שהיא, החסידות מציעה למחפש הרוחני היהודי להזין את עצמו ברוחניות מחד גיסא, ובהון סימבולי של "אותנטיות" יהודית מאידך גיסא

"אינני יודע אם יקום 'בעל שם טוב חדש', או שהמפעל החסידי המתחדש יהיה קולקטיבי, גם אינני יודע איזו צורה הוא יקבל, אך אמונתי רבה שהוא יהיה בעל משמעות ומשקל לא פחות מאשר החסידות הקודמת". במילים אלה מסיים הרב שג"ר את מאמרו "חוויה, מיסטיקה, וחידוש הנבואה" (מתוך: "לוחות ושברי לוחות, עמ' 179). במאמר מתייחס שג"ר ל"חסידות החדשה", שאותה הוא מגדיר כ"שילוב קבלי-חסידי-קוקיסטי-קרליבכי הגובר והולך, מתפתח ומתגוון […בעל] סממנים ניו-אייג'יים מובהקים" (שם, עמ' 169).

הרב שג"ר מודאג מעט מהאופי הלא-הלכתי שמופגן בחלק מהתופעה, אולם באופן כללי מקבל אותה בשמחה ובתקווה, כפי שניתן להבין מהציטוט לעיל. באותו מאמר הוא אף כותב כי חסידות חדשה זו "עשויה להוביל לאחדות מחודשת של החברה הישראלית". לא פחות. אין זו הפעם הראשונה שנתלים בחסידות כדי לבשר על עידן חדש ועל תקוות גדולות. למעשה, נדמה שלא היתה עוד תנועה ולא היה עוד זרם בתולדות המסורת היהודית שאנשים רבים כל כך – ושונים כל כך – אימצו אל לבם וראו בו נס ואות לבשורה חדשה, נשגבת ורוחנית.

עוד בתחילת המאה ה-20 פרסם מרטין בובר את החסידות כיהדות מיסטית רעננה ופורצת גבולות, יהדות רוחנית ללא צורך בטקס ובהלכה, ואילו רבנים כמו קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, ראו בחסידות תרופה לבעיות החילון, ועזר לחיזוק הנאמנות לתורה ומצוות. בשנות השישים היה שלמה קרליבך יכול להשתמש בסיפורים ובניגונים חסידיים כדי להפוך היפּים מרדנים לשומרי מצוות, ומעט אחריו פנחס שדה היה יכול ללקט מסיפורי הבעל שם טוב ולהציע אותם לציבור הישראלי החילוני כמזון רוחני לבורגנים שבעים. אלו ואלו דברי חסידות חיים. יותר ממאתיים שנה אחרי פריחתה על אדמת אוקראינה ממשיכה אפוא החסידות להפרות את דמיונם ואת חיי הרוח של יהודים בעולם כולו. ה"סוד" שלה אמור להיות מובן: כתנועת ההתעוררות המודרנית הראשונה והגדולה ביותר של היהדות, הרעיונות והפרקטיקות שקידמה החסידות מתאימים גם כיום לאימוץ על ידינו, בני אדם מודרניים בעולם מודרני. אין זה מקרה שלא נמצא כיום תחייה גדולה של התנבאות מקראית, מיסטיקת היכלות או קבלת האר"י. המסגרות האלה מציעות לנו דרכים רוחניות שעוצבו מתוך תודעה פרה-מודרנית, שרובנו לא מסוגלים להזדהות עם מאפייניה. גם מכוני הקבלה הפורחים בישראל ובארצות הברית מציעים קבלה שעברה דרך המנסרה החסידית – קבלה שנשענת על תורתו של ר' יהודה לייב אשלג, שבא ממשפחה חסידית ואשר בניו היו אדמו"רים חסידיים.

בשביל יהודים רבים – לפחות בשביל מי שמעוניינים בדרך רוחנית שמודבקת עליה תווית כשרות יהודית – תנועת החסידות היא המקור העיקרי לדליית משאבים רוחניים. בעולם שבו החופש הדתי ושפע המידע מאפשר לנו לשאול תפישות תיאולוגיות ותרגולות רוחניות מכל מסורת שהיא, החסידות מציעה למחפש הרוחני היהודי להזין את עצמו ברוחניות מחד גיסא, ובהון סימבולי של "אותנטיות" יהודית מאידך גיסא. זוהי הצעה שרבים שמחים להיענות לה, ותופעת התחייה החסידית מתרחבת ומתגוונת ללא הפסק. להלן אכנה בשם "ניאו-חסידות" את התופעה הזאת, דהיינו את הניסיון המודע לשאוב השראה מהכתבים והמנהגים של ראשית תנועת החסידות מתוך מטרה מודעת להביא להתעוררות רוחנית יהודית בימינו.

המונח "ניאו-חסידות" מעיד שלא מדובר בהמשך ישיר של תנועת החסידות, שאנשיה נחלקים כיום לחצרות חסידיות-חרדיות הנקראות על שם ערי מוצאן (גור, ויז'ניץ, בעלז וכו'). תחת זאת מדובר בדרך כלל ביוזמה שמגיעה ממעגלים שאין להם כל קשר אורגני עם החסידות הקלאסית. הניאו-חסידים גם אינם מחפשים את המענה הרוחני לשאלותיהם בחצרות החסידים של ימינו, אלא עוקפים אותן ושולחים את ידיהם, לכאורה, היישר אל הדורות הראשונים של התנועה, שנחשבים על ידם כפורצי דרך ורעננים, וזאת בהשוואה לסטגנציה שניתן למצוא בחסידויות השונות כיום. בהתאם לכך, המחויבות של הניאו-חסידים לשמירת המערכת החסידית הכללית חלשה ביותר, ובדרך כלל הם בוחרים יסודות ופרקטיקות שמתאימות לצרכיהם הנוכחיים, ואילו את שאר המטען החסידי – דוחים. במובן הזה הניאו-חסידות מפגינה מאפיינים ברורים של אותו זרם דתי עכשווי שמכונה הניו-אייג', שהוא הצורה הדתית שגדלה באופן המואץ ביותר בעולם המערבי כיום.

להבין את הניו-אייג'

האל המונותיאיסטי הטרנסצנדנטי הלך ונמוג. תחילה נראו הטקסים שערכנו בשבילו משניים. ואחר כך – מיותרים. תחילה הוא היה מי שברא את העולם המושלם. אחר כך העולם המושלם הסתדר טוב מאוד בלעדיו. תחילה היה זה הוא שנתן לנו את המוסר. אחר כך, סברו בני אדם שהם יכולים להיות מוסריים גם ללא אלוהים

כדי להבין את הניאו-חסידות עלינו להבין אפוא את הניו-אייג', או הרוחניות העכשווית. המופע הססגוני של הרוחניות העכשווית עשיר ומגוון מאוד, ועל פניו מדובר בערב רב של רעיונות, סדנאות, תנועות ותשוקות שאין ביניהן קשר ממשי. עם זאת, ניתן למצוא לכלל מרכיבי התופעה קווי אופי מסוימים מאוד, ובהחלט אי אפשר לומר שבניו-אייג' "איש הישר בעיניו יעשה".

למעשה, הרוחניות העכשווית היא טיפוס מסוים של דת שנעשה פופולרי בעקבות קריסת המונותיאיזם הטרנסצנדנטי, הטיפוס הקודם שהיה דומיננטי בעולם המערבי. כנקודת מוצא לתהליך שבסופו החליפה הרוחניות העכשווית את המונותיאיזם הטרנסצנדנטי ניתן לבחור ברפורמציה, שבה הועמד הפרט הדתי כבר סמכא לקרוא בעצמו ולפרש את כתבי הקודש. בתוך מאה שנה הפכה אירופה לשדה קרב אדיר בין שיטות דתיות שונות – וגם בין בני האדם שהחזיקו בהן כמובן. לראשונה הועמד הנוצרי בפני אפשרויות בחירה בין סוגים שונים של אמת אלוהית. ממצב שבו היה ברור לכל שיש אל אחד, אפיפיור אחד ודת אמת אחת, עבר המערב למצב שיש בו כנסיות שונות בעלות עמדות שונות, ושבו על האינדיבידואל לגבש בעצמו את דעתו עליהן. משבר האמונה המתפתח מכך ברור.

מעבר לזה, המיקוד החדש בפרט, באמונותיו ובחוויותיו הדתיות דחף את הציוויליזציה המערבית לקראת פרגמנטציה הולכת וגוברת של השדה הדתי. כאשר בא מרטין לותר והעביר את האחריות לחיים הדתיים אל היחיד, הוא חשב בוודאי שכל בר דעת שיקרא את הברית החדשה באופן חופשי יבין שעליו להיות לותרני. אבל ההיסטוריה הוכיחה שהאמת רחוקה מכך. כפי שכותב חוקר הדת דייוויד מרטין: "ההיגיון הפרוטסטנטי מבכר בבירור את העיקרון הוולונטרי, עד כדי כך שהוא הופך את עצמו לבלתי-ריאלי מבחינה חברתית".(Martin, David. 1978. The Dilemmas of Contemporary Religion. Oxford: Blackwell. p. 9) במילים אחרות, העברת הסמכות הדתית לידי הפרט מביאה בסופו של דבר להתפוררות הדת כמוסד חברתי וליצירת מגוון דתי אינסופי. אבל הרוחניות העכשווית אינה מתאפיינת אך ורק במגוון. העמדת הדת על האמונה והחוויה הפכה אותה לא רק לאישית, אלא גם לפנימית. העתקת מוקד הדרמה הדתית מבחוץ פנימה הביאה בהדרגה לניתוק הולך וגובר מהדוֹגמה האמונית ומהפעולה הדתית (הטקס, המצווה) כיסודות משמעותיים לחיי הדת שלנו.

הביקורת שמתחו הפרוטסטנטים במאה ה-16 על מכירת האינדולגנציות (שטרי מחילה) ואף על הסקרמנטים של הכנסייה היתה רק השלב הראשון בתהליך שבו ערערו עוד ועוד תנועות פרוטסטנטיות עוקבות על הצורך הרוחני בכל סממן דתי חיצוני, בכל ריטואל ודוֹגמה, והדגישו יותר ויותר את חיי הנפש שלנו כאתר שבו מתקיים הקשר עם האל. בסוף המאה ה-17 ביקרו הפייטיסטים (peitists) את הכנסייה הלותרנית על שהיא עוסקת יותר מדי בדוקטרינה ובטקס ופחות מדי באמונה הטהורה – לפחות על פי הסטנדרטים שלהם. אחריהם באו עוד תנועות של רפורמציה שקידמו עוד את אותו הרעיון – רעיון שניתן לראות כיצד הדהד במאה ה-18 במאפייני תנועת החסידות היהודית.

מאידך, עם כל הדגש על דתיות אישית ופנימית, הן אותם פרוטסטנטים והן ראשוני החסידים לא הרפו בשום אופן מהמסגרות הדתיות המסורתיות שלהם. גם אם ביכרו את האינטימיות החווייתית עם האלוהות על פני הטקסיות המכאנית, לא אלו ולא אלו חשבו שניתן לעבוד את האל באמת ללא דבקות באמונות מסוימות ובחוקי דת מוגדרים וקבועים. כדי להרפות גם מאלה היה צורך בתהליך חברתי-תרבותי נוסף, תהליך שהתחיל עם תנועת הנאורות וקיבל את ביטויו המעשי המובהק במהפכה המדעית. החל במאה ה-18 התבססה בקרב האליטה המשכילה באירופה ההנחה שהעולם פועל על פי חוקים קבועים ושיטתיים, ושהשכל האנושי מסוגל לגלות את החוקים האלה. תחילה נחשבו החוקים האלה למתת האל לאדם, אם כי גם התפישה הזאת היתה שונה לחלוטין מההנחה הימי-ביניימית שהמציאות אינה נתונה כולה לבדיקה, ושממילא אזורים וזמנים מסוימים (למשל, מעל גלגל הירח, או ימי המקרא) פועלים על פי חוקים שונים.

השטחתה של המציאות כך שתיכלל כולה באותו היגיון נטורליסטי ניתקה את העולם מהתערבותו של האל שברא אותו לכאורה, ובהמשך הביאה לאפשרות לוותר עליו לחלוטין. העולם פועל בצורה מובנת גם ככה, ולא צריך את האלוהים שיפקח עליו. ובעיקר: לא צריך שהוא יפקח עלינו. האל המונותיאיסטי הטרנסצנדנטי הלך ונמוג. תחילה נראו הטקסים שערכנו בשבילו משניים. ואחר כך – מיותרים. תחילה הוא היה מי שברא את העולם המושלם. אחר כך העולם המושלם הסתדר טוב מאוד בלעדיו. תחילה היה זה הוא שנתן לנו את המוסר. אחר כך, עם עליית ההומניזם (הרציונלי או הרומנטי), סברו בני אדם שהם יכולים להיות מוסריים גם ללא אלוהים. האל המונותיאיסטי, אותו מלך גדול וגיבור ונורא, צומצם לכדי נקודה זעירה אי-שם במרומים – נקודה שאולי מפיצה אור יפה, אבל שלא באמת מתערבת בחיינו. קצת אחרי זה היא פשוט כבתה.

הוא או היא אינם אוהבים ממסדים דתיים וטקסים, ורואים בהם לכל הפחות מוסדות מיותרים, ולעתים אף מכשולים בדרכם אל האלוהים. הוא או היא דורשים חירות מוחלטת בבחירה הדתית שלהם, ובמקביל תופשים לרוב את הדתות כולן כביטויים שונים של אותה אמת. ואת אותה אמת הם מבקשים להבין מתוך עצמם, ולא מכל מקור חיצוני להם

תהליך החילון שתואר בפסקאות האחרונות מתאר אפוא את ירידת כוחה של הדת המונותיאיסטית. אולם יטעה מי שיחשוב שאת המונותיאיזם החליף אתיאיזם. ודאי, אתיאיזם המוני הוא תופעה תרבותית מודרנית, ואין ספק שהיא חבה את חייה למגמות החברתיות ולהתפתחויות הרעיוניות הנ"ל. אולם נטורליזם אינו דווקא מטריאליזם, וגם אמפיריציזם אינו חייב לשלול כל סוג של דת. אדרבה: אותה פנייה דתית פנימה שתוארה לעיל יכולה דווקא לאפשר לדת חיים כאשר סביבה יהום הסער החילוני. וכאן אנחנו מגיעים לרוחניות העכשווית, שאינה אלא הדתיות שהתפתחה כחלק מתהליך החילון. זוהי אפוא דתיות אישית מאוד, פרטית, שממוקדת בחיים האלה ובעולם הזה; זוהי דתיות שאינה עסוקה יותר מדי במבנים מטאפיזיים ובאמונות מורכבות על עולמות אחרים, שמתבססת על חשיבה שיטתית ונטורליסטית; ובעיקר, זוהי דתיות שמרוכזת בחיי הנפש הפנימיים ובחוויה הדתית, ורואה בזו האחרונה את לוז ולב הדת.

טיפוס האדם הדתי במערב של זמננו הוא "המחפש הרוחני", המבקש טכניקות ופרקטיקות על מנת לפתח את עצמו מבחינה נפשית, פסיכולוגית ורוחנית. הוא או היא אינם אוהבים ממסדים דתיים וטקסים, ורואים בהם לכל הפחות מוסדות מיותרים, ולעתים אף מכשולים בדרכם אל האלוהים. הוא או היא דורשים חירות מוחלטת בבחירה הדתית שלהם, ובמקביל תופשים לרוב את הדתות כולן כביטויים שונים של אותה אמת. ואת אותה אמת הם מבקשים להבין מתוך עצמם, ולא מכל מקור חיצוני להם. התופעה הניאו-חסידית קיימת כערוץ מסוים בתוך הזרם הדתי האדיר הזה.

בהיותה קשורה למסורת היהודית היא מגלה לעתים קרובות יחס סלחני יותר כלפי מוסדות דת מסורתיים, אבל גם בשבילה, כפי שאראה מיד, מוקד חיי הדת נמצא בפנימיות נפשו של הפרט, בחוויותיו הרוחניות, ביצירתו, ברגשותיו ובתחושותיו. מתוך כך ברור גם על מה ולמה נעשתה תנועת החסידות מקור בלתי נדלה של משאבים דתיים בשביל המחפשים הרוחניים האלה. הרי גם החסידים הראשונים, עם כל נאמנותם למסורת, העמידו החסידים את החוויה הדתית ואת הטרנספורמציה הפנימית במוקד חיי הדת. ההתמקדות בפרט ובצרכיו הנפשיים, הדגש על הרליגיוזיות הרגשית האקספרסיבית, והשאיפה לאותנטיות וליחסים אינטימיים עם האל, הפכו את החסידות לא רק לתגובה הולמת לתקופתה, אלא גם לרלוונטית מאוד לתקופתנו. מתוך ההתמודדות עם מצוקות קיומיות דומות (השכלה, חילון), ומתוך משיכה אל ערוצי ביטוי דומים (פסיכולוגיים, רוחניים, אקזיסטנציאליסטיים) נולדה הניאו-חסידות כתחייה לא רק של רוח החסידות, אלא גם של המשבר שאיתו היא התמודדה.

אורתודוקסית ולא-אורתודוקסית

הניאו-חסידות כיום היא תופעה מגוונת ועשירה, שכוללת לצד צורות חדשות של חיפוש רוחני גם ביטויים אמנותיים של שירה ופזמונאות, ועיסוק תקשורתי פופולרי. להלן אבקש להתמקד בשתי דוגמאות לעיסוק ניאו-חסידי ברוחניות, שנעשה במסגרת ובהתאם להנחות הדתיות שנמנו לעיל. אביא דוגמה לניאו-חסידות לא-אורתודוקסית המשתמשת במקורות החסידות כדי לכונן רוחניות יהודית שמנותקת מההלכה, ודוגמה לניאו-חסידות אורתודוקסית הפונה (בחשאי) לערוצים ניו-אייג'יים כדי להעשיר את עולמה החסידי מתוך מתח בלתי פתור עם ההלכה. אפתח בר' זלמן שחטר-שלומי, מהמייסדים והמנהיגים המובהקים של של התנועה להתחדשות יהודית בארצות הברית. ( (Jewish Renewal שחטר-שלומי, שיחגוג השנה את יום הולדתו התשעים, התחיל את דרכו הרוחנית כחסיד חב"ד, ואף היה, יחד עם שלמה קרליבך, מראשוני ה"שלוחים" של החסידות שיצאו בסוף שנות הארבעים לקרב יהודים לתורה ולמצוות. כעבור זמן התנתק שחטר-שלומי מחב"ד ופתח בדרך עצמאית, ואף על פי שנשאר בקשר חברי עם קרליבך כל חייו, דרכיהם נבדלו בכך ששחטר-שלומי יצא גם ממעגלי האורתודוקסיה היהודית. הוא למד לתואר שני במדעי הדתות, והתחיל להתעניין בדרכים רוחניות שאינן יהודיות מתוך הכרה שיש בהן לא רק חוכמה, אלא גם תורת אמת.

שחטר-שלומי ניסח את משימתו הרוחנית בספרו המרכזי Paradigm Shift. על פי שחטר-שלומי, "בנייה מחדש של מה שהיה בעבר אינה אפשרית עוד […] מה שדרוש לנו הוא מדע-תפילה (davvenology) שהוא (1) אמנות ומדע, (2) מבוסס על הקבלה, (3) [פועל על פי] אמפיריציזם גנרי".( Paradigm Shift, Schachter-Shalomi, Zalman, Jason Aronson, New Jersey, 1993 p.xx) אבחנות אלה, ניתן לראות בנקל, מושפעות מאוד מתפישת העולם הנטורליסטית-מדעית. הן ממצות את דרכו של שחטר-שלומי, כמו גם של חלקים גדולים מהניאו-חסידות הלא-אורתודוקסית: דרך המתבססת על ניסיון יותר מאשר על תיאוריה, על חוויה יותר מאשר על אמונה, ששואבת ממורשת ישראל ומנסה לשכלל אותה על מנת להתאימה לתודעה ולהוויה המודרנית. בהמשך הספר מובאות הוראות מיוחדות לתפילה, שלמעשה מעבדות את טכניקות התפילה המיסטית החב"דיות לשפה עכשווית בעלת דגש פסיכולוגי. מתוך הוראות התפילה הללו ניתן ללמוד על עוד מאפיינים בתפישתו הדתית של שחטר-שלומי.

למשל, בהנחיות לתפילת עמידה הוא קובע כי "[התפילה] מתקדמת על פי תוכנית אוניברסלית, כמו זו של ארבעת תורות היוגה [כוונתו של שכטר-שלומי היא לחלוקה לארבע סוגות של יוגה שערך סוואמי ויווקאננדה: קארמה יוגה, בהקטי יוגה, ג'ננה יוגה וראג'ה יוגה. ת.פ], שעל פיהן אנחנו עושים, מרגישים, יודעים והווים עבור אלוהים". (שכטר-שלומי מדבר על "האבולוציה שלי מאפולוגטיקה לחסידות חב"ד […] למצב הנוכחי בו אני מבין את המצב היהודי-אנושי-גלובלי", שם, עמ' xix). נשים לב: התפילה לדידו של שחטר-שלומי מעוצבת על פי התורה החסידית של חב"ד, אבל היא בבסיסה תרגול אוניברסלי, שאפשר למצוא לו מקבילות במסורת היוגה ההינדואית. בספר אחר, שגם בו הוא מציע פרקטיקה מדיטטיבית המבוססת על תורת חב"ד, מסביר שחטר-שלומי שיש "דמיון בסיסי בכל השיטות של ההכוונה הרוחנית. עם זאת, הגישה שמובאת להלן שייכת למיסטיקה היהודית הקלאסית, כפי שזוקקה על ידי החסידות, ובפרט על ידי אסכולת חב"ד".( Gate to the Heart: An Evolving Process, Zalman M. Schachter-Shalomi, ALEPH, Philadelphia, 1993, p.5) הגישה של שחטר-שלומי יוצאת מתוך נקודת ההנחה, שבני אדם בכל מקום וזמן רצו לקשור קשר אינטימי עם האל, ושהשיטות שפיתחו נושאות בחובן את אותה אמת ומכוונות אל אותו אידיאל רוחני. בהתאם לכך הוא לא רק עושה אוניברסליזציה של הטכניקות החב"דיות, אלא גם משלב, במודע ובמוצהר, טכניקות ממסורות אחרות (כדוגמת הסופיות, הבודהיזם וההינדואיזם) בהוראותיו הרוחניות לתלמידיו. מטרתו אחת: לקרב את יהודי הזמן הזה לאלוהות, ומכיוון שהוא גורס שהמסורת היהודית אף שכחה ואיבדה טכניקות מסוימות שהיו לה, הוא "משחזר" את הטכניקות האלה מתוך התרגולות שלמד ממסורות אחרות. ממילא, מדובר בשאיפה הגנרית לאלוהות האחת. שחטר-שלומי פורץ דרכים חדשות ששואבות מתורת החסידות, אבל אינן חוששות לחדש בה במודע ובמוצהר, ואף לנתק בינה ובין ההלכה.

מנגד קיימת ניאו-חסידות המשתמשת באוצרות החסידות כדי להחיות את המסורת היהודית מתוך נאמנות להלכה. אחד מנציגיה הבולטים כיום הוא הרב ארז משה דורון, הידוע כמנהיג רוחני פופולרי במעגלי החוזרים בתשובה של חסידות ברסלב. לאגף הניאו-חסידי של חסידות ברסלב המתחדשת צריך אולי להקדיש מאמר שלם. מחסידות מנודה ודחויה היתה ברסלב לאבן שואבת של חוזרים בתשובה ולמעיין מתגבר של תורות וחידושים חסידיים. מבין אלה, לתרגול ה"התבודדות" שעליו ציווה ר' נחמן יש תפקיד מרכזי במשיכת מצטרפים, ולא במקרה. אותם חסידים חדשים, שמעוניינים בדתיות טרנספורמטיבית, מחפשים טכניקה רוחנית-מדיטטיבית שתאפשר להם לכונן קשר אינטימי עם האלוהות, ולעבור "מסע רוחני".

בהתאם לדרישה מציעים רבני ברסלב רבים קונטרסים וספרים המוקדשים אך ורק לעניין ההתבודדות. על פי הוראותיו של ר' נחמן, ההתבודדות אמורה לכלול שיחה כנה עם הקב"ה ושפיכת לב מוחלטת לפניו. פעמים בודדות מזכיר ר' נחמן שיש להגיע לידי ביטול עצמי מוחלט והתאחדות מיסטית עם האלוהות, וזאת על ידי כניסה לאקסטזה של התפרקות רגשית, ונראה שתוצאה כזו היא האידיאל הנדיר של ההתבודדות. במאמר שנמצא בכתובים אני מראה כיצד כל המנהיגים הברסלבים הפופולריים בקרב חוזרים בתשובה כיום ממתנים ואף מעלימים את המימד האקסטטי של ההתבודדות. כפי שנראה מיד, דורון מחליף את הטכניקה האקסטטית של ר' נחמן בתרגול שונה לחלוטין. דורון, יליד 1962, היה בעברו יו"ר האגודה הישראלית לפאראפסיכולוגיה, ובמסגרתה נחשף, על פי עדותו, ל"סלט של רעיונות שונים: קצת מזרח, קצת מערב, קצת יהדות". (דודו כהן: "מפיץ מורשה", מקור ראשון, 28 ינואר 2011) בהמשך חזר בתשובה. בשביל דורון ההתבודדות הברסלבית דומה פחות לתחינה רגשנית מול פני אבינו שבשמים ויותר למדיטציה מזרחית: אחת הדרכים היעילות שגילה רבי נחמן להיכנס למעמקים היא דרך השינון.

על האדם לבחור לעצמו פסוק מסוים או אמירה מדברי חז"ל, ואפילו צירוף מילים משלו, ולשנן אותו שוב ושוב מתוך ריכוז מרבי (מסתבר שישיבה נינוחה בעיניים עצומות מתאימה ביותר לשיטה זו). […] מה אומרים? "אם אינך יודע מה לומר", לימד פעם הרבי, "אז אמור אלף פעמים 'ריבונו של עולם'". (מעניין לגלות, שאמירת אלף פעמים "ריבונו של עולם" נמשכת בדיוק שעה תמימה, אותו פרק זמן שלימד רבנו להקדיש להתבודדות). […] בחרו לכם אחד מן השמות [של האל], שבו באופן שנוח לכם לשבת, עצמו את עיניכם וקראו אליו. בכל הריכוז שתוכלו לגייס, בכל הכנות שתוכלו למצוא, פעם אחר פעם אחר פעם, עד שקליפת הלב תיסדק, ואור ה' הגדול יזרח ויציף את הכל.

ההתמקדות בעולמנו הפנימי מתחרה בקרב מעגלי הניאו-חסידות האורתודוקסית בפנייה מעלה אל האל, ומקבלת דגש מרכזי בחייו של ה(ניאו-)חסיד. היהדות עבורו היא מסע רוחני פרטי יותר מאשר ברית בין עם מסוים לאלוהיו, וההתפתחות הנפשית האישית הופכת למוקד חיי הדת

נשים לב שהפרשנות הניאו-חסידית הזאת הופכת את ההתבודדות מדו-שיח עם האל הטרנסצנדנטי לפנייה אל "הלב" – מהלך שאמור להוביל לטרנספורמציה פנימית. לא קשה להבין שדורון הופך את תרגול ההתבודדות למקבילה היהודית-ברסלבית לטכניקות מדיטטיביות שמצויות כיום במעגלי הניו-אייג'. אינני טוען שבכך דורון עושה מעשה של חוסר כנות. אדרבה, נדמה לי שהוא עצמו מאמין שכך ר' נחמן לימד, שהרי איך ייתכן שהרב הגדול לא ייתן לנו שיטה יעילה לחקירה פנימית ולהתפתחות רוחנית? במציאות תרבותית שבה מעמדו של האל הטרנסצנדנטי נשחק לטובת האלוהות האימננטית בעולם ובתוכנו, אין אלא להניח שלר' נחמן תהיה תשובה חסידית הולמת.

ההתמקדות בעולמנו הפנימי מתחרה בקרב מעגלי הניאו-חסידות האורתודוקסית בפנייה מעלה אל האל, ומקבלת דגש מרכזי בחייו של ה(ניאו-)חסיד. היהדות עבורו היא מסע רוחני פרטי יותר מאשר ברית בין עם מסוים לאלוהיו, וההתפתחות הנפשית האישית הופכת למוקד חיי הדת. בהמשך לכך יש להבחין שהעמדת ההתבודדות על הפנייה פנימה מציבה אתגר משמעותי למסורת ההלכה. כאשר את הקשר עם האלוהות אנחנו מכוננים בתוכנו, בעולמנו הרגשי והתודעתי, קיימת סכנה שהמצוות המעשיות, "חובות האיברים" כלשונו של בחיי אבן פקודה, יקבלו חשיבות משנית, או אף ייחשבו לחסרות חשיבות. עבור הניאו-חסידות הלא-אורתודוקסית, מבובר ועד שכטר-שלומי, זוהי אפשרות סבירה, שאפשר אפילו לקדם אותה בברכה. עבור הניאו-חסידות האורתודוקסית מתגלה כאן משבר. תנועת החסידות היתה יכולה ללכת על הגבול הדק שבין שמירת מצוות לפריקת עול. תנועת הניאו-חסידות חיה בעולם אחר, מחולן הרבה יותר, כזה ששם דגש גדול עוד יותר מבעבר בעולמו הפנימי של הפרט, ונראה שהיא מתקשה ללכת על הגבול הזה. האתגר בשבילה חריף ומשמעותי, וקולות שונים מתוך מעגלי הניאו-חסידות האורתודוקסית ומחוץ להם שואלים אם לא נוצר כאן למעשה תחליף לתורה ולחיי שמירת מצוות, שמרחיק יותר מהסביר את התנועה משורשיה המסורתיים.

קשה לחזות כרגע לאן תימשך התפתחות זו, ואם ההקפדה על המסגרת תחנוק את הרוח, או שתימצא דרך לשלב אותן, כך ששני הכיוונים יקבלו תנופת חיים וחיִל. לא מן הנמנע שרק אם תוכל הניאו-חסידות להתמודד בצורה יצירתית ואמיצה עם האתגר המונח לפתחה יתגשמו דבריו של הרב שג"ר לעיל, ו"המפעל החסידי המתחדש" יהיה "בעל משמעות ומשקל לא פחות מאשר החסידות הקודמת".