ארץ אחרת

 כולנו חשים כי שינויים מבהילים מתרחשים בחברה שלנו, ובחברות אחרות שגורלן ישפיע במידה לא מעטה על עיצוב זו שלנו. אבל חסרים לנו המושגים המתאימים או אפילו אוצר המילים הנאות לתיאור העולם שבו מצאנו את עצמנו. ניתַק הקשר בין המילים לדברים. קץ האידיאולוגיה לא הביא להתפזרות העננים; הוא הביא עמו ערפל סמיך כל כך, עד שאיננו מסוגלים עוד לקרוא את מה שמצוי ממש לנגד עינינו. מצאנו את עצמנו בעידן לא מובן, לא קריא, סתום

מקץ עשרים וחמש שנה הגיע הזמן לשוב ולדון במלחמה הקרה. בעשור הראשון לאחר אירועי 1989 לא עסקנו כמעט בשום דבר אחר. איש מאיתנו לא צפה את קריסתה המהירה של האימפריה הסובייטית, את שיבתה המהירה לא פחות של מזרח אירופה אל חיק הדמוקרטיה החוקתית, או את קמילתן של התנועות המהפכניות שכִּלכּלה מוסקבה במשך שנים רבות. בעקבות ההתרחשויות הבלתי צפויות האלה התחלנו לעסוק באופן לא טיפוסי בחשיבה רחבה. האם היה זה "קץ ההיסטוריה"? "מה נותר מן השמאל"? אחר כך שבו החיים למסלולם וחשיבתנו הצטמצמה שוב. תשומת לבה של אירופה הופנתה אל בנייתו של איחוד אירופי אמורפי; תשומת לבה של ארצות הברית הופנתה אל האסלאם הפוליטי ואל תקוות השווא של ייסוד דמוקרטיות ערביות; ותשומת לבו של העולם הופנתה אל יסודות הכלכלה – "תוכנית הליבה" הגלובלית שלנו. וכך, מסיבות אלה ואחרות, שכחנו את המלחמה הקרה. שִכחה שנראתה נכונה מאוד לשעתה.

טעות. לאמִתו של דבר לא חשבנו מספיק על קץ המלחמה הקרה – ובעיקר לא חשבנו מספיק על הרִיק האינטלקטואלי שהיא הותירה אחריה. המלחמה הקרה לפחות חידדה את המחשבה. האידיאולוגיות שהתעמתו במסגרתה, ששורשיהן הגיעו מאתיים שנה לאחור, הציעו השקפות מנוגדות ברורות על המציאות הפוליטית. משנעלמו, היה אפשר לצַפּות שהדברים יתבהרו לנו מאוד, אבל בפועל קרה היפוכו של דבר. בשום נקודה מאז סוף מלחמת העולם השנייה, ואולי מאז המהפכה הרוסית, לא היתה החשיבה הפוליטית במערב שטחית ונאיבית כל כך. כולנו חשים כי שינויים מבהילים מתרחשים בחברה שלנו, ובחברות אחרות שגורלן ישפיע במידה לא מעטה על עיצוב זו שלנו. אבל חסרים לנו המושגים המתאימים או אפילו אוצר המילים הנאות לתיאור העולם שבו מצאנו את עצמנו. ניתַק הקשר בין המילים לדברים. קץ האידיאולוגיה לא הביא להתפזרות העננים; הוא הביא עמו ערפל סמיך כל כך, עד שאיננו מסוגלים עוד לקרוא את מה שמצוי ממש לנגד עינינו. מצאנו את עצמנו בעידן לא מובן, לא קריא, סתום.

הגאולה לא באה

מהי אידיאולוגיה – או מה היתה בעבר? מילונים מגדירים אותה בתור "מערכת" של רעיונות או אמונות המניעה את פועלם הפוליטי של בני אדם. אבל ההגדרה הזאת אינה מדויקת. הרבה פעילויות אנושיות, ולא רק פעילות פוליטית, כרוכות ברעיונות ובאמונות. אידיאולוגיה עושה משהו אחר: היא שובה אותנו בתמונת מציאות מכשפת. אם נתמסר למטאפורה האופטית, הרי האידיאולוגיה לוקחת שדה ראייה בלתי מובחן ומחדדת אותו, כך שמרכיביו נראים ביחס מוגדר מראש אלה ביחס לאלה. לאידיאולוגיות הפוליטיות שצמחו מן המהפכה הצרפתית נודעה השפעה חזקה במיוחד, משום שהגיעו בצירוף תמונות נעות אשר חשפו כיצד צמח ההווה מתוך עבר נהיר, וכיצד הוא מתקדם כעת אל עתיד בר-הבנה. שני נרטיבים גדולים התחרו על תשומת הלב באירופה ואחר כך ברחבי העולם: נרטיב פרוגרסיבי ששיאו במהפכה משחררת, ונרטיב אפוקליפטי שקצו בהשבתו על-כנו של סדר הדברים הטבעי.

נסו לספר על הדרמה הגדולה של החיים הפוליטיים והאינטלקטואליים בין השנים 1789 ו-1989 לסטודנטים צעירים בני ימינו – אמריקאים, אירופים או אפילו סינים – ותחושו כמשורר עיוור השר על אטלנטיס האבודה. הפשיזם הוא לדידם "רֶשע קיצוני", ולכן בלתי נתפש; השאלה כיצד יכול להתפתח ומדוע קסם למיליונים היא מסתורין גדול בעיניהם. גם הקומוניזם, אף שתמך כמובן ב"הרבה דברים טובים", אינו נראה הגיוני ביותר

הנרטיב האידיאולוגי של השמאל האירופי הכליא את פרומתיאוס הכבול עם חיי ישו. הוא הניח שהאנושות שוות-ערך לאלים, אבל כבולה אל סלע ההיסטוריה בידי הדת, ההיררכיה, הרכוש והתודעה הכוזבת. אלה היו פני הדברים במשך אלפי שנים, עד לנס שאירע בשנת 1789, כאשר רוחות החופש והשוויון התגלמו בבשר. אבל הגאולה לא באה. כפי שלתלמידי ישו חיכתה עבודה תיאולוגית קשה ככל ששיבתו התעכבה עוד ועוד, כך השמאל של המאה התשע-עשרה והעשרים פיתח אפולוגטיקה מהפכנית כדי לרדת אל שורשי האכזבה ההיסטורית. הוא לימד שכאשר הידרדרה המהפכה הצרפתית לטרור ולעריצות הנפוליאונית, היא סללה את הדרך אל המהפכות הכלל-אירופיות של 1848. אלה היו קצרות ימים אמנם, אבל העניקו השראה לקומונה של פריז. זו החזיקה מעמד חודשים ספורים בלבד, אבל נתנה דוגמה למהפכת פברואר 1917. נכון אמנם שבעקבות זו באו מהפכת אוקטובר, ואז סטלין והטרור שלו, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה המהפכה עשתה את דרכה אל סין ואל העולם השלישי, והפיצה בכל רחבי העולם את המאבק בקפיטליזם ובאימפריאליזם. ואז הגיעה קמבודיה, והמוזיקה נפסקה.

לימין האנטי-מהפכני של אירופה, אף שמבחינה פוליטית היה חזק בהרבה מהשמאל כל המאה התשע-עשרה, לא היה נרטיב מהולל כמו זה של השמאל. מאחר שנוצר כתגובה, ותחת לחץ, הוא היה מעורפל ורחוק מלעורר השראה. אבל ברגעי משבר נודע לו כוח שכנוע לא מבוטל. הסיפור שסיפר הכליא את אגדת הגולם עם חזון יוחנן. בגרסה הידועה ביותר של סיפור הגולם, הרבי מניח בפיה של דמות החימר פתקה ועליה שֵם האלוהים; הדמות מתעוררת לחיים ומשתוללת ברחבי הגטו היהודי, עד שהרבי חוטף את הפתקה מפיה. אם נחשוב על הגולם בתור "העם", על הפתקה בתור כתבי וולטר ורוסו, ועל הרס הגטו בתור משטר הטרור, הרי שכיוַונּו והגענו אל מחשבתו של הימין הריאקציונרי.

באגדה הרבי מרסן את הגולם. במציאות של המאה התשע-עשרה לא הצליחו כוחות הריאקציה לשלוט בכוחות המהפכה – כוחות שהיו גם מדעיים וכלכליים וטכנולוגיים. מסילות ברזל הלכו ומילאו את הנוף. ערים החליפו עיירות ואחוזות כפר, מפעלים החליפו חוות, בתי ספר חילוניים החליפו מוסדות חינוך דתיים, פוליטיקאים מרושלים למראה החליפו דוכסים ורוזנים, ואיכרים לשעבר היו למסה אדירה של פועלים עשוקים. ככל שהתקדמה המאה השתנה הימין, והיה מימין רומנטי שחולם על שיבה לעולם של מתיקות ואור, לימין אפוקליפטי שהשתכנע כי הוא חי באחרית הימים. וכאשר המהפכה הרוסית הצליחה בניגוד לכל הציפיות, והמרקסיזם נעשה מִכת קטנה לכוח עולמי רב-עוצמה, נחשפו פני האנטיכריסט לעיני כול. הקרב האחרון החל, ולתוכו זינקו מושיעים לאומנים ששלטו בעמיהם בשבט ברזל, [ודרכו] את גת היין של חרון אף אלוהי צבאות (חזון יוחנן, י"ט 15). כעת הגענו אל מחשבתו של הפשיזם.

על היעלמותן של סגולות אינטלקטואליות יקרות ערך

עצם העיסוק בנושאים האלה, אחרי שני עשורים, כמוהו כהעלאה באוב של עולם נעלם. נסו לספר על הדרמה הגדולה של החיים הפוליטיים והאינטלקטואליים בין השנים 1789 ו-1989 לסטודנטים צעירים בני ימינו – אמריקאים, אירופים או אפילו סינים – ותחושו כמשורר עיוור השר על אטלנטיס האבודה. הפשיזם הוא לדידם "רֶשע קיצוני", ולכן בלתי נתפש; השאלה כיצד יכול להתפתח ומדוע קסם למיליונים היא מסתורין גדול בעיניהם. גם הקומוניזם, אף שתמך כמובן ב"הרבה דברים טובים", אינו נראה הגיוני ביותר, ומוזרה במיוחד נראית האמונה שאנשים השקיעו בברית המועצות. סטודנטים בני ימינו פשוט אינם חשים בכוח המשיכה הפסיכולוגי של האידיאולוגיה, ומתקשים לדמיין את הנפש השבויה. קל להם יותר להתחבר ליקום הנפשי של ה"וידויים" של אוגוסטינוס מאשר לרומנים הפוליטיים של דוסטויבסקי וקוֹנרַד.

איש מהליברלים הבולטים של המלחמה הקרה – ריימון ארון, דניאל בל, לשק קולקובסקי, ישעיהו ברלין, רלף דארנדורף – לא חשב שהבעיות שהמרקסיזם ניסה לטפל בהן היו בעיות דמיוניות, או כאלה המצויות מעבר להישג שכלו של האדם. הם התנגדו לתיאוריה המרקסיסטית לא משום ששאיפתה היתה מוטעית מלכתחילה, אלא משום שבסופו של דבר היא לא סיפקה תשובות טובות לבעיות שלקחה על עצמה לפתור

זוהי ברכה שקללה בצדה. רבים מאיתנו שכבר עברו את שנתם החמישים זוכרים ויכוחים עם קומוניסטים ומרקסיסטים למיניהם, שבהם התפלאנו על המיומנות המרשימה (ובסופו של דבר הדוחה) שגילו. בנימה של מי שנדרשים לאיפוק עצום היו אנשי השמאל הללו מסבירים לנו, שעובדות שנראות חשובות היו למעשה שוליות למדי, ואילו מה שנראה טפל היה בעצם לב העניין. הם לא עשו רושם של מי שהולכים בעיניים עצומות ואינם רואים את המציאות. נהפוך הוא – וזו היתה הבעיה – הם ראו ממש הכל, וראו כיצד הכל נקשר בכוחות נסתרים הפועלים ממרחק עצום. כאשר התרחשו אירועים מביכים, הם פנו תחילה להכחשה אוטומטית. אבל מיד אחר כך בא תורם של הביאורים המתפלפלים שסנגרו על הכל – מחומת ברלין ועד הטרור של הבריגדות האדומות – בביטחון של ישועִי עוטה גלימה.

אין עוד רבים כמותם היום, וטוב שכך, אבל יש להודות שבמקביל להיעלמותם נעלמות כמה סגולות אינטלקטואליות יקרות ערך שפיתחנו לשם ההתמודדות איתם. הסקרנות, לדוגמה, והשאפתנות. אינטלקטואלים אנטי-קומוניסטים נהגו לטעון שאי אפשר לשלוט בהיסטוריה באמצעות שיטה או רעיון. החבָרות מורכבות, המניעים האנושיים מגוונים והמוסדות אטומים מכדי שנוכל ללכוד תמונה סטטית של המציאות, או לפענח את החוקים הבלתי משתנים השולטים בה. אבל איש מהליברלים הבולטים של המלחמה הקרה – ריימון ארון, דניאל בל, לשק קולקובסקי, ישעיהו ברלין, רלף דארנדורף – לא חשב שהבעיות שהמרקסיזם ניסה לטפל בהן היו בעיות דמיוניות, או כאלה המצויות מעבר להישג שכלו של האדם. הם התנגדו לתיאוריה המרקסיסטית לא משום ששאיפתה היתה מוטעית מלכתחילה (הם לא היו שמרנים), אלא משום שבסופו של דבר היא לא סיפקה תשובות טובות לבעיות שלקחה על עצמה לפתור. בֶּל חשב שקץ האידיאולוגיה ישחרר את המחשבה לחקור את האינטראקציות הדקות והבלתי צפויות בין הזירה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית בחיי החברה המודרניים כפי שהן מתפתחות לאורך זמן. הוא לא תיאר לעצמו שעצם הרצון לחקור יגווע. אבל זה בדיוק מה שקרה.

באין היסטוריה, פסיכולוגיה ופילוסופיה ליברטיאנית

לא כך רואים זאת שרידי השמאל. שם סבורים כי עידן האידיאולוגיה לא הסתיים מעולם, וש"השקפת עולם הגמונית" חדשה פשוט החליפה את הפשיזם והקומוניזם. האמריקאים קוראים לה קפיטליזם דמוקרטי, ומרוצים ממנו מאוד; האירופים קוראים לה ניאו-ליברליזם, ואינם מאושרים ממנו במיוחד. ואכן, קשה להכחיש את העובדה שרעיון הדמוקרטיה, עם כל כמה ששוגים בהבנתו ומשמיצים אותו, הוא השיטה הפוליטית היחידה שמתיימרת היום להכרה כלל-עולמית, ונכון גם שצמיחה כלכלית היא היעד המשותף לכל ממשלות העולם, יעד שחותרים אליו על פי רוב מתוך אמונה עיוורת ביתרונות החפים-מעלוּת כביכול של סחר חופשי, דה-רגולציה והשקעות זרות.

יותר מכך: הליברליזציה החברתית שהחלה בכמה ממדינות המערב בשנות השישים של המאה העשרים נתקלת בהתנגדות פוחתת והולכת בקרב אליטות עירוניות משכילות בכל מקום כמעט. בהדרגה עולה השקפה תרבותית חדשה. ההשקפה הזאת מאמצת רעיונות כמו העדפת ההגדרה העצמית האישית על פני קשרי חברה מסורתיים, אדישות בסוגיות של דת ומין, ומחויבות אפריורית לנהוג סובלנות באחרים, ורואה בהם אקסיומות. מובן שיש גם מתנגדים עזים להשקפה הזאת, אפילו במערב, אבל מחוץ לעולם המוסלמי, שם עדיין שולטים עקרונות תיאולוגיים, יש פחות ופחות התנגדויות המשכנעות את הלא-משוכנעים. תהליך ההתקבלות המהיר להדהים שעברו לאחרונה ההומוסקסואליות, ואפילו הנישואים של בני אותו המין במדינות רבות כל כך במערב (תמורה חסרת תקדים מבחינה היסטורית במנהגים ובתפישות מוסר מסורתיים), מלמד יותר מכל דבר אחר על תקופתנו.

הוא מלמד שאנו חיים בעידן ליבֶּרטַריאני. הדבר נכון לא משום שהדמוקרטיה מתפשטת (במקומות רבים היא נסוגה), משום שהשפע של השוק החופשי מגיע אל כולם (צמח לנו מעמד חדש של עניים) או משום שכולנו חופשיים היום לעשות כרצוננו (רצונות בהכרח מתנגשים). לא, העידן שלנו הוא עידן ליברטריאני כתוצאה מהשתמטות והתנוונות: רעיונות, אמונות ורגשות שריסנו בעבר את הדרישה לאוטונומיה אישית פשוט התנוונו. לא התקיימו דיונים בנושא, ואיש לא הצביע על כך בקלפי. אלא שמאז סיום המלחמה הקרה מצאנו את עצמנו בעולם שבו כל התקדמות של עקרון החירות במרחב נתון מקדמת אותו בכל האחרים, אם נרצה בכך ואם לאו. החירות היחידה שאובדת לנו היא החירות לבחור את החירויות שלנו.

הפשטנות הדוגמטית של הליברטריאניזם מסבירה מדוע אנשים שאין להם הרבה במשותף יכולים כולם לתמוך בו: פונדמנטליסטים מן הימין האמריקאי התומכים בממשל מצומצם, אנרכיסטים מן השמאל באירופה ובאמריקה הלטינית, נביאי דמוקרטיזציה, עריצי חירויות האזרח, צלבני זכויות האדם, אוונגליסטים של צמיחה ניאו-ליברלית, האקֶרים פורעי חוק, קנאי הזכות לשאת נשק, יצרני פורנוגרפיה וחסידי אסכולת שיקגו מכל העולם. הדוֹגמה המאחדת את כולם משתמעת ואינה דורשת ביאור

לא כולם מרוצים מכך. השמאל, בייחוד באירופה ובאמריקה הלטינית, מבקש להגביל את האוטונומיה הכלכלית למען טובת הציבור; אבל דוחה לאלתר כל מגבלה משפטית על האוטונומיה האישית במרחבים אחרים, כמו מצלמות אבטחה או צנזורה על האינטרנט, שאף הן היו עשויות לשרת את טובת הציבור. הוא רוצה מרחב וירטואלי בלתי נשלט בתוך כלכלה נשלטת – דבר בלתי אפשרי מבחינה טכנולוגית וחברתית. בימין, לעומת זאת, ויהיה בסין או בארצות הברית או במקומות אחרים, רוצים את היפוכו של דבר בדיוק: כלכלה מתירנית בצד תרבות מגבילה; דבר בלתי אפשרי באותה מידה לאורך זמן. אנו מוצאים את עצמנו כמו האיש ברכבת הדוהרת שמנסה לעצור אותה באמצעות משיכת המושב שלפניו.

מדוע העידן הליברטריאני סתום

אבל הליברטריאניזם שלנו איננו אידיאולוגיה במובן הישן. הוא דוֹגמה. וכדאי לזכור את ההבחנה בין השתיים. אידיאולוגיה מנסה לשלוט בכוחות ההיסטוריים המעצבים את החברה באמצעות הבנתם תחילה. זה בדיוק מה שעשו האידיאולוגיות הגדולות של המאות התשע-עשרה והעשרים, שגם הצטיינו בכך יותר מדי; מכיוון שהיו "טוטליות" מהבחינה האינטלקטואלית, הן עודדו טוטליטריות פוליטית.

הליברטריאניזם שלנו פועל אחרת: הוא דוגמטי להפליא. ככל דוֹגמה הוא מעודד בורות לגבי העולם, ולכן הוא מעוור את עיני חסידיו מֵראות את השפעותיו על העולם הזה. ראשיתו בעקרונות ליברליים בסיסיים (קדושת היחיד, קדימוּת החירות, חשד בכל סמכות ציבורית, סובלנות), אבל הוא אינו מתקדם משם. אין לו כל משיכה למציאות, שום סקרנות לשאלה איך הגענו לכאן או לאן אנחנו הולכים. אין סוציולוגיה ליברטריאנית (עצם הצירוף הוא אוקסימורון), ממש כפי שאין פסיכולוגיה, פילוסופיה או היסטוריה ליברטריאנית. וגם אין בדיוק תיאוריה פוליטית ליברטריאנית, שכן אין לליברטריאניזם כל עניין במוסדות ואין לו דבר לומר על המתח הנחוץ והפורה בין תכליות אישיות וקיבוציות. הליברטריאניזם איננו ליברלי במובן שהוגים כמו מונטסקיה, האבות המייסדים של ארצות הברית, אלכסיס דה טוקוויל או ג'ון סטיוארט מיל היו יכולים לזהות. הם היו רואים בו "אני מאמין" שאינו שונה הרבה מרעיון "על האמונה לבדה" (sola fide) של מרטין לותר: תנו ליחיד חירות מרבית בכל היבט של חייו, וכל השאר כבר יסתדר. ואם לא – שיתהפך העולם.

הפשטנות הדוגמטית של הליברטריאניזם מסבירה מדוע אנשים שאין להם הרבה במשותף יכולים כולם לתמוך בו: פונדמנטליסטים מן הימין האמריקאי התומכים בממשל מצומצם, אנרכיסטים מן השמאל באירופה ובאמריקה הלטינית, נביאי דמוקרטיזציה, עריצי חירויות האזרח, צלבני זכויות האדם, אוונגליסטים של צמיחה ניאו-ליברלית, האקֶרים פורעי חוק, קנאי הזכות לשאת נשק, יצרני פורנוגרפיה וחסידי אסכולת שיקגו מכל העולם. הדוֹגמה המאחדת את כולם משתמעת ואינה דורשת ביאור; היא מנטליות, מצב רוח, הנחת יסוד – מה שפעם היה אפשר לכנות, בלא כוונת גנאי, "דעה קדומה". כדי לתחזק אידיאולוגיה דרוש מאמץ, כי התפתחויות פוליטיות תמיד מאיימות על יכולתה לעמוד במבחן המציאות. תיאוריות יש להתאים ולסגל, ותיקונים יש לתקן. מכיוון שהאידיאולוגיה טוענת טענה לגבי הדרך שבה העולם פועל הלכה למעשה, היא מזמינה הפרכות ומתנגדת להן. לא כן הדוֹגמה. לכן העידן הליברטריאני שלנו הוא עידן לא קריא, סתום.

דוֹגמה המסתירה את השפעותיה על העולם האמיתי

נבחן שתי דוגמאות.
מאז שנות השמונים נשלט פרויקט האינטגרציה הכלכלית של האיחוד האירופי בידי הניאו-ליברליזם – צורה חזקה של הליברטריאניזם בן ימינו. היו לכך סיבות קונקרטיות, הקשורות בכשלים מסוימים של מדינת הרווחה ובסִרבולן של כלכלות שנבלמו בידי תאגידים ממשלתיים, רגולציה מופרזת ואיגודי עובדים רבי-עוצמה. אבל עם הזמן נשכחו הסיבות, והניאו-ליברליזם נעשה מה שהוא היום: דוֹגמה המסתירה את השפעותיה, שאינן כלכליות בלבד, על העולם האמיתי.

מדע המדינה בארצות הברית סובל מאמנזיה. חוקרים שהיו משוכנעים בטוּבה המוחלט והייחודי של הדמוקרטיה זנחו במהלך המלחמה הקרה את חקירתן המסורתית של צורות ממשל לא-דמוקרטיות כמו המונרכיה, האריסטוקרטיה, האוליגרכיה והרודנות, ותחת זאת החלו להבחין בין משטרים לאורך סולם יחיד שקצהו האחד דמוקרטי (טוב) וקצהו האחר דיקטטורי (רע)

מדהים, למשל, לראות כמה זמן לקח לאירופים להבין עד כמה הגישה הניאו-ליברלית של האיחוד לרעיון האינטגרציה הכלכלית מסכנת את עקרונות הממשל העצמי הדמוקרטי ששוקמו אחרי מלחמת העולם השנייה. דמוקרטיה עניינה הגדרה עצמית, קיבוצית ואישית; ועד עתה, דמוקרטיות חוקתיות מודרניות התפתחו אך ורק בהקשר של מדינות לאום ריבוניות. ולא במקרה. מדינת הלאום מייצגת מעין פשרה בין פוליטיקה של אימפריה לפוליטיקה של כפר: היא גדולה דיה לעודד אנשים לחשוב מעבר לאינטרסים המקומיים שלהם, אך לא גדולה עד כדי כך שיחושו כי אובדת להם השליטה על חייהם. היא מעמידה לרשות האזרחים המזדהים איתה זירה מוגדרת של התנצחות פוליטית ושל פעילות קיבוצית, ומעניקה להם אמצעים לתבוע דין וחשבון מממשלות. בראייה היסטורית, מדובר במעגל שקשה מאוד לרבע אותו.

מלכתחילה לא התגבש קונצנזוס בשאלה איזה "מעגל" בדיוק אמור האיחוד האירופי להיות. כל שהוסכם היה שעליו להיות מכונה שתשמור על הסדר ותבטיח שגשוג, והוסכם שיידרש לשם כך צמצום של הריבונות הלאומית. אבל תחילה הוקדשה מעט מאוד מחשבה לגיבושם של תהליכים דמוקרטיים במסגרת האיחוד, בין השאר משום שבעקבות הניסיון הפשיסטי, האבות המייסדים של האיחוד לא בטחו לגמרי בעם. עוד פחות מחשבה הוקדשה לשאלה כיצד תיבּנה הזדהות ציבורית עם הפרויקט – כלומר, כיצד ייהפכו הסקוטים והסיציליאנים לשותפים-לדרך החשים שיש להם גורל אחד ומכירים באותם מוסדות. התוצאה היתה שאירופים מן השורה אינם מצליחים היום להבין את "הפרויקט האירופי".

הם רואים שאת ההחלטות כבדות המשקל מקבלים פקידים לא-נבחרים היושבים בבריסל, או חברי הנציבות האירופית שאינם נבחרים במישרין. חברי הפרלמנט האירופי עומדים אמנם לבחירה, אבל אין מפלגות כלל-אירופיות שיציעו תוכניות ממשל מקיפות וישלמו את המחיר במקרה שלא יבצעו אותן. בוחרים נאלצים לבחור מתוך רשימות מקומיות של מועמדים שאינם יכולים להבטיח דבר ואינם נותנים דין וחשבון על דבר – מצב שמעודד הצבעות מחאה חסרות אחריות. ובאשר לבניית הזהות האירופית, צריך רק להזכיר (כפי שעשו כבר רבים) ששטרות הכסף של האיחוד אינם מציגים דמויות היסטוריות וגם לא מקומות שעשויים להדהד בנפשם של אזרחים מגלזגו ועד פלרמו, וכן שמעטים מוּדעים להמנון שהאיחוד האירופי בחר בשבילם ("אוֹדָה לשמחה"). לא רק הגירה המונית ערערה את תחושת השיתוף הלאומית של האירופים, אלא גם התרחבותם המתמשכת של גבולות האיחוד לכיוון מזרח ודרום-מזרח, ומי יודע, אולי יום אחד גם אל חופי הדרום של הים התיכון. מאחר שאירופה אינה סבורה עוד שיש לה מהות, ליבה, היסטוריה משותפת, או אפילו גבולות ברורים, איזו סיבה יש לה לדחות בקשת חברוּת של אומה כלשהי הטוענת שהיא חלק מאירופה?

אין פלא שהן אזרחי האומות החלשות והן אזרחי האומות החזקות מרגישים שהונו אותם וחושדים אלה באלה. כאשר יוון ומדינות אחרות התנדנדו על סיפה של חדלות-פירעון והאיחוד דרש מהן להנהיג מדיניות צנע, אזרחיהן חשו בצדק שהם מאבדים שליטה על גורלם הקיבוצי. הדבר נכון גם באשר לציבור הגרמני חסר המנוחה, המודאג פן חתם על הסכם התאבדות כלכלי עם הוללים. נבחרי ציבור ברמה הארצית במדינות החלשות יותר, המקווים לשמור על כסאותיהם תוך שהם נאלצים ליישם מדיניות צנע, מפנים אצבע מאשימה לגרמנים; הגרמנים מאשימים את כללי כושר הפירעון של האיחוד, האיחוד תולה את האשמה בשווקים הפיננסייים יודעי-הכל, ואלה מפנים אותך אל סוכנויות דירוג האשראי האמריקאיות; אלה האחרונות מאוישות בבוגרי מינהל עסקים, שנעשו בלית ברירה לריבונים החדשים של אירופה, ומה שהם דורשים הוא פחות דמוקרטיה ויותר הסתמכות על ממשלות טכנוקרטים ועל כלכלנים מומחים.

הסניגורים של האיחוד האירופי מזכירים לנו שהאיחוד שמר על השלום במשך שני עשורים, ואומרים שאומות מוכרחות לוותר עוד על ריבונותן כדי שאירופה תוכל להתמודד עם הפכפכוּת השווקים הפיננסיים ולהתחרות בנפילים כלכליים כמו סין וארצות הברית. אולי. אירופה שלֵווה היא דבר יקר ואיחוד אירופי חזק יותר עשוי בהחלט להיות דבר הכרחי. אבל כל אלה אינם דברים דמוקרטיים.

דמוקרטיה והמבול

בעוד אירופה שוחקת אט-אט את יסודות המשטרים הדמוקרטיים שקמו בה אחרי מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית מנסה לבנות דמוקרטיות חדשות בחוֹל.

בראייה היסטורית, האמריקאים הצטיינו במימוש הדמוקרטיה יותר מאשר בהבנתה. הם רואים בה זכות מלידה ושאיפה אוניברסלית, ולא צורה נדירה של ממשל, אשר במשך אלפיים שנה נחשבה לא יציבה ועריצה בכוח. רובם אינם יודעים שהדמוקרטיה נתפשה כמשטר חסר תקנה בעת העתיקה הקלאסית, החלה להיראות בעלת פוטנציאל חיובי רק במאה התשע-עשרה, היתה לצורת המשטר הטובה ביותר רק אחרי מלחמת העולם השנייה, ונעשתה המשטר הלגיטימי היחיד רק בעשרים וחמש השנים האחרונות.

אין עמים ליברטריאנים כמו האמריקאים של ימינו; רוב העמים מוקירים ערכים שהאינדיבידואליזם הורס, כמו שמירת מסורת, נאמנות למקום, כיבוד זקנים, מחויבות למשפחה ולשבט, מסירות לצדיקוּת ולמידה הטובה. אם הם ואנחנו סבורים שיוכלו לקבל הכול, כי אז הם ואנחנו טועים טעות מרה. אלה הסלעים שעליהם מתנפצות שוב ושוב כל התקוות לדמוקרטיה ערבית

מדע המדינה בארצות הברית סובל מאמנזיה דומה. חוקרים שהיו משוכנעים בטוּבה המוחלט והייחודי של הדמוקרטיה זנחו במהלך המלחמה הקרה את חקירתן המסורתית של צורות ממשל לא-דמוקרטיות כמו המונרכיה, האריסטוקרטיה, האוליגרכיה והרודנות, ותחת זאת החלו להבחין בין משטרים לאורך סולם יחיד שקצהו האחד דמוקרטי (טוב) וקצהו האחר דיקטטורי (רע). מאז מתמקד המשחק האקדמי במיקום המדינות ה"סמכותניות" על פני אותו סולם (האם ספרד של פרנקו ניצבת מימין לאינדונזיה של סוהרטו, או שמא להפך?). דרך החשיבה הזאת הולידה את ההנחה הנאיבית שאחרי נפילת ברית המועצות מדינות יתחילו "להשתנות" באופן טבעי מדיקטטורה לסמכותנות ומשם לדמוקרטיה, כמו במשיכה מגנטית. הביטחון הזה התפוגג בינתיים, לאחר שאנשי מדע המדינה שלנו ראו שתחת מסווה של בחירות עלולות לצמוח תופעות בלתי נעימות רבות. ובכל זאת הם דבקים בסולם הקטן שלהם, ועל כן כותבים מאמרים על סמכותנות נבחרת, על סמכותנות תחרותית, על סמכותנות שבטית, על פסאודו-דמוקרטיות, על דמוקרטיות למראית-עין ועל דמוקרטיות חלשות. ורק כדי לכסות את כל האפשרויות, גם על "משטרי כלאיים".

אבל בדעתם של בני המעמדות הפוליטיים והתקשורתיים באמריקה קיימות היום שתי קטגוריות פוליטיות בלבד: דמוקרטיה והמבול. אם מניחים שהדמוקרטיה היא צורת הממשל הלגיטימית היחידה, אבחנה זו שימושית בהחלט. "מה שֶאל לו להיות, פשוט לא ייתכן", כתב המשורר הגרמני. מתוך שאיננו מסוגלים להבחין בין סוגי הלא-דמוקרטיות שמתקיימות היום, או סתם כי איננו רוצים בכך, אנחנו מדברים על "מדדים של שמירת זכויות אדם" – דבר המלמד הרבה פחות מכפי שאנו סבורים. אנחנו פונים אל ארגונים כמו "פרידם האוס", שמקדמים דמוקרטיה וחושפים הפרות של זכויות אדם ברחבי העולם. הארגון מפרסם את הדוח השנתי רב-ההשפעה "חירות בעולם", שמתיימר לכמת את רמת החירות בכל מדינה על פני כדור הארץ. הוא מדרג אותן לפי מדדים שונים (הזכות להשתתפות פוליטית, חירויות אזרח, חופש תקשורתי וכן הלאה) ואז מחבר את המספרים למדד משוקלל המציין אם המדינה "חופשית", "חופשית חלקית" או "לא חופשית". המסמך נקרא כדיווח על שוק ההון: "זו השנה השביעית ברציפות שבה מספר המדינות שהידרדרו במדדים עלה על מספר המדינות שנרשם בהן שיפור". בשנת 2013 קראנו את הקביעה הנחרצת ש"השיפור הבולט ביותר" במדדי החירות בשנה שעברה נרשם במצרים, בלוב, בבורמה ובחוף השנהב. מה נגיד ומה נאמר?

אין ספק כי ההפתעה הגדולה ביותר בפוליטיקה העולמית מאז תום המלחמה הקרה לא היתה התפשטותה של הדמוקרטיה הליברלית, כי אם עלייתן המחודשת של צורות קלאסיות של שלטון פוליטי לא-דמוקרטי בכסות מודרנית. התפרקות האימפריה הסובייטית ו"הטיפול בהלם" שבא בעקבותיה הצמיחו אוליגרכיות וקלֶפְּטוקרטיות חדשות שמחזיקות בכלים פיננסיים ותקשורתיים חדשניים; צמיחתו של האסלאם הפוליטי העמיד מיליוני מוסלמים – רבע מאוכלוסיית העולם – תחת שלטון תיאוקרטי מגביל יותר; שבטים, חמולות וכיתות נעשו שחקנים מרכזיים במדינות הפוסט-קולוניאליות באפריקה ובמזרח התיכון; סין החייתה את המרקנטיליזם הרודני. לכל אחת מהתצורות הפוליטיות הללו יש טבע ייחודי שצריך להבינו במונחיו שלו, ולא כצורה מפותחת יותר או פחות של דמוקרטיה בפוטנציה. עולם האומות נותר מה שהיה תמיד: בֵּיבר ססגוני.

אבל זואולוגיה היא דבר מורכב, וקידום הדמוקרטיה נדמה כעניין פשוט בהרבה. האין כל העמים חפצים בשלטון ראוי, והאין כל בני האדם רוצים שייוועצו בהם בסוגיות הנוגעות להם? האין הם שואפים לביטחון ולצדק? האין הם רוצים להימלט משפלות העוני? ובכן, הדמוקרטיה הליברלית היא הדרך הטובה ביותר להשיג את כל אלה. זוהי ההשקפה האמריקאית – ונכון אמנם ששותפים לה רבים מבין החיים במדינות לא-דמוקרטיות. אבל כל זה אין פירושו שהם מבינים את השלכות הדמוקרטיזציה, ושהם יהיו מוכנים לקבל את האינדיבידואליזם החברתי והתרבותי שתביא עמה בהכרח. אין עמים ליברטריאנים כמו האמריקאים של ימינו; רוב העמים מוקירים ערכים שהאינדיבידואליזם הורס, כמו שמירת מסורת, נאמנות למקום, כיבוד זקנים, מחויבות למשפחה ולשבט, מסירות לצדיקוּת ולמידה הטובה. אם הם ואנחנו סבורים שיוכלו לקבל הכול, כי אז הם ואנחנו טועים טעות מרה. אלה הסלעים שעליהם מתנפצות שוב ושוב כל התקוות לדמוקרטיה ערבית.

אני מתחיל לחוש אהדה מסוימת כלפי אותם פקידים אמריקאים שהובילו לפני עשור את כיבושן של אפגניסטן ועיראק ומיד החלו לפרק את המפלגות הקיימות, את הצבאות הסדירים ואת כל המוסדות המסורתיים של ייעוץ וסמכות פוליטיים. הסיבה העמוקה ביותר לטעות הגסה הזאת לא היתה היבריס או תמימות אמריקאית – אף שגם אלה מילאו תפקיד לא קטן. הסיבה היא שלא היתה להם כל דרך לחשוב על חלופות לדמוקרטיזציה מיידית – ומלאכותית בסופו של דבר. לאן היה עליהם לפנות? אילו ספרים היה עליהם לקרוא? על איזה מודל היה עליהם להתבסס? הם הכירו הוראה אחת בלבד: נסחו חוקות חדשות, הקימו בתי נבחרים ולשכות נשיאות, ואז הכריזו על בחירות. ואחרי כל אלה – אכן הגיע המבול

העדר מחשבה על חלופות לא-דמוקרטיות

האמת היא שמיליארדי בני אדם ימשיכו שלא לחיות בדמוקרטיות ליברליות בימי חיינו ובימי חייהם של ילדינו ונכדינו. ולא רק בגלל עניינים של תרבות ונורמה, אלא גם בגלל שסעים אתניים, פלגנות דתית, אי-ידיעת קרוא וכתוב, עוולות כלכליות, גבולות לאומיים חסרי היגיון שנכפו בידי מעצמות קולוניאליות… הרשימה ארוכה. בלי שלטון חוק וחוקה מכובדת, בלי פקידוּת מקצועית הנוהגת באזרחים בלא משוא פנים, בלי הכפפת הצבא לשלטון האזרחי, בלי גופים רגולטוריים להבטחת שקיפותן של עסקאות כלכליות, בלי נורמות חברתיות לעידוד מעורבות אזרחית ושמירה על החוק – בלי כל אלה, הדמוקרטיה הליברלית המודרנית אינה אפשרית. לכן השאלה ההגיונית היחידה שיש לשאול כאשר חושבים על משטרים לא-דמוקרטיים בימינו היא זו: מהי האלטרנטיבה?

אין דבר שמשקף את פשיטת הרגל של המחשבה הפוליטית בימינו יותר מאשר חוסר הנכונוּת לשאול את השאלה הזאת, שלַשמאל היא נשמעת גזענית ולימין – תבוסתנית (ולנצים-ליברליים היא נשמעת גזענית ותבוסתנית גם יחד). אבל אם החלופות היחידות שעולות בדעתנו הן דמוקרטיה או המבול, אנו פוסלים מראש כל אפשרות לשיפור משטרים לא-דמוקרטיים שלא ינבע משינוי כוחני (בסגנון אמריקאי) או מתקוות-שווא (בסגנון אירופי) לשינוי בר-קיימא שמקורו באמנות זכויות אדם, בהתערבויות הומניטריות, בסנקציות משפטיות, בפרויקטים לא-ממשלתיים או בבלוגרים חמושים באייפונים. אלה ההזיות הטיפוסיות בתכלית שרווחות בשתי היבשות שלנו. חתן פרס נובל הבא אינו צריך להיות פעיל זכויות אדם או מייסד של ארגון לא-ממשלתי. עליו להיות ההוגה או המנהיג שיפתח מודל של תיאוקרטיה חוקתית אשר יעניק למדינות מוסלמיות דרך לכידה להכיר בסמכותו של המשפט הדתי ובתוך כך להגבילהּ תוך יישובה עם כללי הממשל התקין. הישג כזה יהיה היסטורי – אבל לאו דווקא דמוקרטי.

שום פרס כזה לא יינתן כמובן, ולא רק בגלל המחסור בהוגים ובמנהיגים כאלה. הכרה בהישג כזה תדרוש מאיתנו לזנוח את הדוֹגמה האומרת שחירות אישית היא הערך הפוליטי היחיד או אפילו הנעלה ביותר בכל מצב היסטורי, ולקבל את העובדה שלפעמים צריך להתפשר. הכרה כזאת תדרוש מאיתנו לקבל את הידיעה שאם יש דרך המוליכה משעבוד לדמוקרטיה, תקופות ארוכות היא תרוצף במשטרים לא-דמוקרטיים (בדיוק כפי שקרה במערב). אני מתחיל לחוש אהדה מסוימת כלפי אותם פקידים אמריקאים שהובילו לפני עשור את כיבושן של אפגניסטן ועיראק ומיד החלו לפרק את המפלגות הקיימות, את הצבאות הסדירים ואת כל המוסדות המסורתיים של ייעוץ וסמכות פוליטיים. הסיבה העמוקה ביותר לטעות הגסה הזאת לא היתה היבריס או תמימות אמריקאית – אף שגם אלה מילאו תפקיד לא קטן. הסיבה היא שלא היתה להם כל דרך לחשוב על חלופות לדמוקרטיזציה מיידית – ומלאכותית בסופו של דבר. לאן היה עליהם לפנות? אילו ספרים היה עליהם לקרוא? על איזה מודל היה עליהם להתבסס? הם הכירו הוראה אחת בלבד: נסחו חוקות חדשות, הקימו בתי נבחרים ולשכות נשיאות, ואז הכריזו על בחירות. ואחרי כל אלה – אכן הגיע המבול.

התנתקנו מן ההיסטוריה

העידן הליברטריאני הוא עידן סתום, לא מובן. הוא הוליד היבריס מסוג חדש, שונה מזה שאפיין את ההוגים הדגולים משכבר. ההיבריס שלנו הוא המחשבה שאנו פטורים מחשיבה מאומצת, מתשומת לב או מחיפוש אחר קשרים. שדי לנו לדבוק ב"ערכי הדמוקרטיה" שלנו ובמודלים הכלכליים שלנו ובאמונה ביחיד – ואז הכול יסתדר. משחזינו בתמונות לא נעימות של שכרוּת אינטלקטואלית, הגענו להחלטה זחוחה להימנע מראש מן הסיכון, אף שבכך התנתקנו מן ההיסטוריה ופגענו במוכנוּת לאתגרים שהיא נושאת בחובה. קץ המלחמה הקרה חיסל את שאריות הביטחון באידיאולוגיה שעוד נותרו במערב, אבל נדמה שחיסל גם את רצוננו להבין. הנפנו דגל לבן. הדוֹגמה הליברטריאנית של ימינו מחוללת תמורות מרחיקות-לכת בישויות הפוליטיות שלנו, בכלכלותינו ובתרבויותינו – ומונעת מאיתנו לראות זאת, משום שהיא גורמת לנו להיות עוד יותר מרוכזים בעצמנו וחסרי סקרנות משהיינו באופן טבעי. העולם שאנחנו יוצרים בידינו רחוק ממחשבתנו כמו החור השחור הנידח ביותר. פעם היתה לנו נוסטלגיה לעתיד. היום אנחנו סובלים משִכחת ההווה.

המאמר פורסם  לראשונה ב"ניו-ריפבליק", 17.6.2014

תרגם: יניב פרקש

*ליברטריאניזם היא פילוסופיה פוליטית ותנועה פוליטית שהתפתחה בארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-20, הגורסת כי לאדם זכות קניין בגופו וברכושו והוא חופשי לעשות באלו כרצונו, כל עוד הוא לא פוגע בזכותם של אחרים לנהוג כך. הליברטריאניזם הוא המשכו כיום בארצות הברית של הליברליזם הקלאסי ולעתים שמות אלו משמשים באופן מקביל.