ארץ אחרת

אימרה אמוש (עמוס) נולד בשנת 1907 בנאג' קאלו, עיירה אפופת אגדות השוכנת בצפון-מזרח הונגריה. בכל הנוגע להונגריה, נודעת חשיבות מיוחדת לשאלה מהו מקום מוצאו של האיש. משוררה הגאוני של הונגריה, אנדרה אדי כינה את מולדתו "מעבורת" המשייטת בין מזרח למערב, בעודה מכילה את הסממנים האופייניים של שניהם ומייצגת מזרח אירופיות ומערב אירופיות גם יחד. חלוקה אזורית זו לבשה צורה גשמית ונראית לעין בהווייתו של נהר דנובה, שגדותיו ציינו בעבר את גבולותיה האחרונים של הממלכה הרומית. הנהר הפריד בין שני עולמות בעלי צביון תרבותי נבדל לחלוטין. קביעה זו תקפה גם ביחס ליהודי הונגריה. את צדו המערבי של הנהר אכלסו יהודים ממוצא גרמני, צ'כי ומוראבי, בעלי תרבות אשכנזית מודרנית, בני המעמד הזעיר-בורגני, ובצד המזרחי חיו יהודים פולניים ממוצא גליצאי, ששמרו על שורשיהם הדתיים ועל מסורותיהם העממיות, ללא כל השפעה של התרבות האירופית.

בעיירה נאג'-קאלו חי בין השנים 1751–1821 "הצדיק" החסידי הראשון של הונגריה, ר' אייזיק טאוב. שירו הנודע "קו קוקוש מר" ("כבר קרא התרנגול") מושר עד היום בכל העולם החסידי בשפה ההונגרית. בז' באדר, יום פטירתו של הרבי, נוהגים להתכנס ליד קברו עד היום עולי-רגל, המגיעים מכל קצות תבל.

סבו של הצייר חי בעולם הזה, עמוס המסורת היהודית לעייפה, כשהוא שוקד על תלמודו ומרביץ תורה ברבים. התרנגול והאוהל הבנוי על קברו של הרבי משמשים כתשתית למארג המוטיבים של אימרה אמוש. בדומה לבן-דורו המצליח, מארק שאגאל, שאב גם אמוש את היסודות הרגשיים והחווייתיים שלו מן העבר היהודי, והתיך אותם לתוך אמנות מודרנית-אוניברסלית.

בימיו של אמוש, המרחק בין עולם המסורת לעולם המודרנה לא היה בלתי ניתן לגישור כבימינו. יש מקום לטענה כי השפעות חיצוניות, אפילו העזות שבהן, אם אין הן בגדר ויתור על העצמיות אלא חידוש המגיע על כנפי המודרניזם, יש בכוחן להוליד יצירות מפתיעות ביופיין ובעוצמתן באמנות, בספרות ובמדע. השפעות כאלו עשויות לשמש יסוד למקוריות מן המדרגה הראשונה. כך, למשל, התחדשות הרוח היהודית בתחום הציור: שאגאל, אל ליסיצקי ואורי לסר ממחישים זאת היטב. דרכו של אימרה אמוש משמשת דוגמה מובהקת ביותר לטענתנו. אמוש פנה במודע אל נתיבם של היהודים השואפים לפרוץ קדימה, כשתחושת המודרנה מפעמת בהם. לשם כך התחיל בלימודיו בטכניון של בודפשט כדי להיות למהנדס, ולאחר מכן – בעקבות נטיותיו הטבעיות – נרשם לאקדמיה לאמנויות. אין ספק כי החודשים שעשה ב-1937 במחיצתה של אשתו, הציירת אנה מרגיט, בפאריס, היו שקולים כנגד לימודיו האקדמיים. בתקופה זו זכה בידידותו של שאגאל ושמע את עצותיו. את עבודותיו של שאגאל הכיר היטב עוד קודם לכן, וגם עסק בניתוח היצירות שלו. כמו כן, התוודע בפאריס לעולם הציור של פיקאסו והתעניין במיוחד ביצירתו "גרניקה", שהוצגה אז לראשונה ברבים.

הגרדום המתנועע

החל משנת 1940 גויס פעמים רבות ל"שירות העבודה". במסגרת "שירות העבודה" הועסקו הגברים היהודים החייבים בשירות הצבאי בעבודות-פרך, בבחינת עבדים לכל דבר. השלטונות הניחו כי "השירות" יביא לתמותה כמעט מוחלטת בקרב הגברים הללו. "שירות העבודה" היה התרומה ההונגרית המיוחדת למערכת היחסים שבין נוצרים ליהודים, שהרי אין שיטה דומה לה, לא אצל הגרמנים, ואף לא אצל שאר העמים ששיתפו פעולה עם המדינה הנאצית. ב"גרדום המתנועע", כפי שכונה "שירות העבודה", נוצלו חייהם וכוחם של היהודים עד תום. לעתים נאלצו היהודים לפנות מוקשים בשדות הקרב ולשמש כלוכדי כדורים. הוטל עליהם לבנות גשרים ולעבוד בתעשייה הצבאית, ללא תשלום, תוך דאגה מינימלית לכלכלתם ואגב התעלמות מוחלטת מן הצורך בלבוש מתאים. בעניין זה חיקו ההונגרים את הדוגמה הגרמנית, בהבדל בולט אחד: חובת השירות חלה על הגברים בלבד. זו היתה הסיבה שרוב הגברים היהודים הבוגרים לא נשלחו לאושוויץ בקיץ 1944; הם הועסקו אותה עת בעבודות-פרך בשירות הצבא ההונגרי. מן הסממנים המיוחדים של "מוסד" זה היה גם קיומן של הפוגות בין תקופת עינויים אחת למשנֶהָ. זאת, מאחר שהונגריה, בנבדל מגרמניה, לא היתה ערוכה להחזקתם של מחנות ריכוז בקני-מידה נרחבים. וכך, מעת לעת ניתנה חופשה מן התופת. המתח שבין הקיום בסיטואציה גיהינומית לבין הקיום האזרחי חולל מועקה נפשית מתמדת. אפשר כי בתופעה זו יש הסבר מסוים לכך, מדוע דווקא באמנות ובספרות ההונגרית-יהודית נוצרו תיאורי תופת מבעיתים ביותר, בנוסח "הקומדיה האלוהית" של דאנטה, ועם זאת, על בסיס חוויות אמיתיות. השוני שבין חיי תופת לבין חיים אזרחיים היטשטש בעיני האנשים שנאלצו ליטול חלק בהתרחשות זו, של ירידה שאולה וחזרה ממנו. במצב חד-פעמי זה התאפשר לא רק התיעוד, אלא גם תיאור החיזיון שפרץ את גבולות התיעוד, אל תחומי מה שנהוג לכנותו "אמנות השואה". ואמנם, חיזיון מיוחד זה כלל בתוכו, במירב הדחיסות, את מהותו של העולם, את טיבה של ההיסטוריה האנושית ואת תהפוכותיה. בתוך גבולותיו של נארטיב זה נמסר התפקיד הראשי לא לאסיר ולא לסוהר, לא ליהודי ולא לקצין האס. אס, ואף לא לקלגס ההונגרי הממונה על נידוני "שירות העבודה", אלא להיסטוריה הכלל-עולמית. לפנינו התפתחות הציביליזציה, שמסילות הברזל שלה מובילות עד לרציפים של אושוויץ.

שבעה מדורי גיהנום

אך מהו דיוקנה האמנותי של האנושות במסגרת זו? סיפורו של אמוש אינו סיפור אישי בלבד, אלא תיאור קורות העולם וקורות הציביליזציה. בהקשרים אוניברסליים כאלה יש למקם את עולמו היהודי של אימרה אמוש. יהדות זו אינה בגדר פולקלור, התנסות, סוציולוגיה או אמונה דתית. המסורת היהודית בתחום אמנותו של אמוש היא שדה הכוח, שממנו שואבת התרבות הכלל-אירופית בכל אדנותה הכלל-עולמית. מבחינתו של האמן, יוצרים התנ"ך והברית-החדשה סיפור רציף אחד ומסורת אחת, שעיקרם תהליך הסבל והציפייה לביאת המשיח. שהרי דווקא מצב זה של דחיית קץ התלאות והפדות ללא מועד נתון, או לשון אחר, הציפייה האינסופית לחבלי המשיח, כל אלה מהווים את לוז ההוויה היהודית והתרבות היהודית. הדמויות המקראיות שבתמונותיו של אמוש פועלות באורח טבעי ביותר בתנאי האפוקליפסה המודרנית. אמוש והנפשות הפועלות שבהן הוא מאכלס את בדיו – נביאים, מלאכים, מפלצות, פרשי האפוקליפסה והתוקעים בחצוצרות – כולם מתהלכים במסגרת של זמן ומרחב, שהיא למעשה יקום נטול זמן ומרחב אשר החל עם בריאת העולם, והוא לא-נגאל עד לבלי נשוא.

בשנים 1939–1944 התנסה אימרה אמוש בשבעת מדורי הגיהנום. בתקופה זו הוא "שירת" באוקראינה במשך ארבעה-עשר חודשים, וידע פעמים אחדות את הקירבה הממשית אל המוות. בין קבלת צו גיוס אחד למשנהו היה מתמסר בקדחתנות ליצירתו, שהרי הבין כי נידון למוות, והבין גם זאת: מתפקידיו של האמן-הנביא להיות עֵד לתקופתו. בפרק-זמן זה, בניגוד לתקופה הקודמת בעולם יצירתו, לא ניתנה לו הזדמנות וגם לא ניתן לו זמן לצייר ציורי שמן. הוא היה רושם בטוש, ובחיפזון, את חזיונותיו שפרצו ממעמקי נשמתו, על אודות העולם המתייסר מחמת עצם טיבו ועקב היותו לא-נגאל. רעיון יהודי ראשוני זה, לרבות המסורות התלויות בו, שימש מקור לספרות הנבואית ולנצרות בראשיתה. (החזיונות והסמלים שבספר דניאל שימשו דוגמה לאפוקליפסה היהודית והנוצרית, ועניינה בין השאר הוא יום הדין האחרון, מלכות המשיח וחיי הנשמות בשמים ובגיהנום) והנה, כל אלה התמזגו יחד בעולם ההתנסות האישית של אימרה אמוש. הוא עצמו בחר בגורל זה, ואפילו שמו נועד להמחיש את בחירתו. הוא הסב את שמו המקורי, אונגר, לגירסה ההונגרית של שם הנביא מתקוע, הוא הנביא עמוס. אמוש ביטא את השינוי באחד משיריו:

• אחד מאבותי
• היה רועה צאן בשדות תקוע,
• ואני צאצא שנולד באיחור הזמן:
• נער רועים חרישי הנני
• בלא צאן ובלא חליל המיטיב-נגן.
• עיני החיוורות אינן מצועפות חום
• ואין בן תשוקה להצית יערות.

עבודתו האחרונה של אמוש היתה איורים לספר האפוקליפטי, ספר החזיונות של יוחנן בברית-החדשה. בהמשך הוא הותיר אחריו רק מחברת ציורים, המתארת את דרכו המובילה אל המוות. מחברת זו מוסיפה לחיות ולהעיד עד היום. את מחברת הסקיצות שלו מן העיר סוֹלנוֹק כיניתי פעם בשם "אגדת האפוקליפסה". שהרי מחברת זו יש בה יותר מאמנות ויש בה יותר מתיעוד גרידא. כאן נפרש לעינינו חיזיון שיכול להיגלות אך ורק בחצותנו את הגבול בין החיים ובין המוות. חיזיון שרק מתי-מעט הצליחו להנציחו.

בין אמצע יוני לבין אמצע יולי 1944, לאחר גירושי הענק של יהודי הונגריה, כשהתעשייה הגרמנית נותרה ללא כוח-אדם בעקבות אובדן השטחים במזרח, התעוררה תביעה לריכוז של כל הגברים, כדי להעמידם לשירות התעשייה הצבאית הנאצית. בכל מקום ומקום שבו עוד היה ניתן למצוא גברים, פליטי "שירות-העבודה" ההונגרי, הם הועמסו על קרונות בקר והוסעו אל לב הרייך השלישי. ואם לא ברכבות ובכלי-רכב אחרים, אזי במצעדים רגליים נוראים. הכול במטרה להפיק זיק של תועלת מצללי אנוש אלו לטובת מכונת המלחמה הנאצית. זו היתה המערכה האחרונה של השואה ההונגרית.

הירידה אל השאול

במצעדים אלו נספו מיטב בני-הנוער. כך, למשל, מצא באחד מהם את מותו המשורר מקלוש ראדנוֹטי. את שיריו האחרונים מצאו על גופתו לאחר פתיחת קבר האחים שלתוכו הוטל, והם התפרסמו בקובץ "פנקס בור". ירידה זו אל השאול היא מן העדויות המזעזעות ביותר בדבר האפוקליפסה שהתגלתה בתקופת השואה. בימים הללו נספה אי-שם במחנה הריכוז בדרום גרמניה גם אימרה אמוש. הרכבת שבה נכלא הצייר עצרה במבואות בודפשט ואשתו עוד הצליחה להעביר לו בגדים אזרחיים בעודה מעודדת אותו לברוח, שהרי הצבא האדום כבר שם מצור על פרברי העיר וניכרה התפרקות כללית בסדרי המשטר. בהזדמנות זו מסר אמוש לרעייתו את מחברת הסקיצות. היא עצמה נותרה בחיים לאחר המלחמה. אשר לאמוש, הוא הפקיד את חייו בידי הגורל. יש לציין שבתקופה זו הוא כבר חי במנותק מהקשרים ארציים. כנראה התהלך בין מלאכי-עליון ועל אדמה הבוערת באש תחת פרסות פרשי האפוקליפסה, בתוך עולם זוועות דמיוני שפער את לועו ושאב את האמן אל תוכו.

באפריל 2001 עלה בידי לארגן תערוכת תמונות של אימרה אמוש בישראל. קיום התערוכה, שהוצגה במשכנות שאננים בהרצליה וכללה עבודות מתקופת חייו האחרונה של הצייר, התאפשר הודות למוזיאון דמיאניץ שבעיר סוֹלנוֹק והודות לנכונותו של האספן פטר אנטאל, וכן בזכות הסיוע של שר התרבות ההונגרי זולטאן רוקנבאואר, מחסידיו הגדולים של אמוש.

מטרתי בעצם ארגון התערוכה היתה לטעת את דמותו של האמן היהודי הדגול בתודעת הציבור הישראלי, שהרי ממסורת עמו שאב אימרה אמוש את נושאיו ואת השראתו.

בסתיו השנה הוצגה תערוכה מיצירותיו של מארק שאגאל במוזיאון היהודי בבודפשט. כמחווה ליצירות שאגאל, הוצגה במקביל לה תערוכה מיצירותיו של אמוש ב'אינסטיטוט פרנסז' בבודפשט.

• שיר
• אֲנִי מִתְהַלֵּךְ בַּכֶּלֶא – דַּלְתוֹתָיו פְּתוּחוֹת,
• וְאוּלָם לָבוֹא אֵלַיִךְ
• לֹא אוּכַל מִתּוֹךְ הַכֶּלֶא;
• הֵן צַיְתָּן פְּקוּדוֹת הִנְּנִי, מַרְדָּן מוּג לֵב,
• עוֹמֵד דּוּמָם וּמִתְיַסֵּר בְּשֶׁקֶט;
• כְּאִשָּׁה הָרָה בֵּין אִילָנוֹת שְׁחוֹרִים
• וְשׁוֹטְפֵי בֶּכִי, חָרֵד לְעֻבָּרִי מִתּוֹךְ רַעַד,
• חָרֵד לִתְשׁוּקָתִי הַמּוֹלִיכָה אֵלַיִךְ,
• וְיוֹם תָּמִים שְׂפָתַי מְמַלְמְלוֹת תְּפִלּוֹת
• בְּעוֹד עָלִים רְחוּצֵי-דְּמָעוֹת נוֹגְעִים בִּשְׁתֵּי
• אָזְנַי
• וּמַשְׁמִיעִים אִוְשָׁה דַּקָּה; הַנָּתִיב מִכָּאן
• פּוֹנֶה אֶל חֵיק הָאֲדָמָה, בְּאֵין מַעֲצוֹר;
• עַל כֵּן הַמְשֵׁךְ לִצְעֹד מִי שֶׁנִּלְכַּד בֵּין
• חִשּׁוּרֵי הַגַּלְגַּלִּים – לֹא יְשֻׁחְרַר עוֹד,
• עַד נְפוֹל רְגָבִים לַחִים עַל שְׁתֵּי עֵינָיו.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 7: "יהודים, לכו לפלשתינה – על אנטישמיות ושנאה עצמית". לחצו כאן להזמנת הגיליון