דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 ביוני 2002 | מהדורה 10

הדימוי הריק

בשעת האמת חסרת הרחמים שבה נכתבות שורות אלה, מתוך אמפתיה וכאב, אין מנוס מלהודות: מאגר דל למִצער של דימויים אמנותיים עומד לרשותו של אדם החפץ ללמוד בדרך זו – הדרך האמיתית, העמוקה והמדויקת ביותר, לא כן? – על עמיתו ביש"ע

צילום: יוסף כהן

החיפוש אחר ייצוגו החזותי של הישראלי תושב יש"ע, אותו אדם המעסיק את התודעה הציבורית והתקשורתית בארץ קרוב לשלושה עשורים והקרוי "מתנחל" – חיפוש זה לא הניב פרי. לא האדם, אף לא נופיו הפנימיים והחיצוניים, התגלגלו לתוך ייצוגים פלסטיים המשתתפים בשיח הדימויים האסרטיבי אשר מתנהל בזירה הציבורית.

בשעת האמת חסרת הרחמים שבה נכתבות שורות אלה, מתוך אמפתיה וכאב, אין מנוס מלהודות: מאגר דל למִצער של דימויים אמנותיים עומד לרשותו של אדם החפץ ללמוד בדרך זו – הדרך האמיתית, העמוקה והמדויקת ביותר, לא כן? – על עמיתו ביש"ע. בין אם הדבר נובע מכשל מהותי, בין אם מכשל ממסדי, זהו המצב.

לא הייתי נדרשת כלל לנושא זה, לולא הייתי מזהה את החיים ביש"ע – בעיקר מאז האינתיפאדה הראשונה – ככמוסת קיום ייחודית. מתָחֶיה של חברה זו, כאביה ושמחותיה, הדחתה ממעגלי ההתקבלות הנורמטיביים, השאלות המצפוניות שעליה להתמודד איתן השכם והערב, כוח ההתמודדות שהיא שואבת מ"אי-שם" – כל אלה מצטרפים לסצינה ייחודית במרחב הישראלי. סצינה מעין זו, בכל הקשר שבו היא נוצרת, מחייבת גם כלי ביטוי ייחודיים אשר ישכילו להכיל אותה, לדייק במסירת אופייה. ללא זאת, לפנינו קיום פגום, נכה. והנה החברה ביש"ע, שהיא רבת-און ופעלתנית, מצד אחד, מתקיימת בה-בעת גם מתוך איזו הַדמָמָה עצמית.

היא מסתפקת במבטים מבחוץ, מבטים טכניים, אדישים ומנוכרים, כדי שהללו ינסו לפענח את צפונותיה ויקבעו את הדימויים שלה.

וכאן, אין כל צורך להתחמק מקביעה זו: הפלג החברתי שעוסק ביצירת דימויים, בשטף בלתי פוסק ובקצב מעורר קנאה, הוא פלג חדור אידיאולוגיה המתנגדת ליש"ע. כתוצאה מכך, שפע הדימויים של פלג זה – דימויים עזים, ולא פעם רבי-כשרון – הם דימויים שיפוטיים, מלאי עוינות. באופיים זה הם מוטבעים בתודעה הציבורית (דוגמאות בולטות: דייוויד ריב, גיא רז ועוד רבים, רבים אחרים), ולמרות חד-צדדיותם, הופכים לנורמה. אנו עומדים , אם כן, מול א-סימטריה מדאיגה בשדה הדימויים. המצב המתנחלי חסר את מבט היסוד האמפתי שיתבונן בו מתוך קשב, מתוך חמלה.

בהעדרו של מבט זה – הן מבפנים, והן מבחוץ – מפת הדימויים, אותה מפה שבאמצעותה אנחנו קולטים את המציאות על גוני-גווניה ואמיתותיה הסותרות, אותה מפה שגם מנחילה הלאה, לעתיד, את הדימויים של חברה או תקופה – נותרת ריקה.

כשם שנקודת המוצא של המצב המתואר היא דו-כיוונית, כך גם אמור להיות התיקון. הקיום ביש"ע אמור להצמיח את דבריו האותנטיים, המודעים לאמנותם ולתפקידה של אמנותם כשפה הכרחית לביטויו של הקיום העכשווי. במלים אחרות, האמנות ביש"ע אמורה לעבור תהליך של פוליטיזציה. זאת, לא במובן הסיסמתי-הפלקטי, הגס, השטוח (ה"מגויס", רוצה לומר), כי אם במובן העמוק, הקיומי, הבויסי (לפי ג'וזף בויס, האמן המושגי-הפוליטי החשוב במחצית השנייה של המאה העשרים בגרמניה): אמנות לא כתראפיה, לא כקישוט, לא כפעילות מזדמנת, כי אם כשליחות.

אמני יש"ע אמורים להתעורר מתרדמת הנסיכה שלהם ולהבין את נוראותו – המחייבת! – של המצב שבו הם חיים. איפה שהוא באזורים אלה צריך לצמוח האורי צבי גרינברג החדש.

זאת, לא כדי "לנצח" במאבק שלפי הגדרתו השטותית, הוא בין "ימין ל"שמאל" (הרי מושגים אלה, בהקשר הישראלי העכשווי, משוללים כל משמעות. היה נכון שלא להשתמש בהם כלל). הדבר אמור לקרות משום שעל אמנות-אמת להיות נאמנה, באופן מצפוני וקיומי, לשיעור הקומה של רגע נתון, והרגע הנתון ביש"ע, עם כל נוראותו, הוא רגע זה. זהו גם רגע אבסורדי: ההתיישבות קמה בלב ארץ הבחירה, בלב-לבה ההיסטורי של ארץ שאת השיבה אליה הציונות רשמה על דגלה, והנה היא מוצאת עצמה שנואה, מנודה והחותם "אשם" על מצחה.

תחושת האבסורד עשויה לשתק, אך היא גם עשויה להפרות. באירופה היא הצמיחה אמנות גדולה. אין שום סיבה שהיא לא תצמיח אמנות כזו על הקרקע הבוערת של יש"ע

במקביל, קיימת ציפייה מקהילת האמנות הישראלית, שתיחלץ ממבטה האידיאולוגי ותפנה להיות קשובה ל"אחר" שבתוכה. יש בציפייה זו יותר מקורטוב של אירוניה: הן האינטליגנציה הישראלית רוויה בדיבור על ה"אחר", בעוד שאת תביעת המינימום של התבוננות אמפתית ב"אחר" הסמוך – אותו אח תועה בשומרון – היא אינה מקיימת.

לסיכום, אם כן: התנערות ממבט אידיאולוגי, מצד אחד, פיתוחו של מבט הומאני, חומל, מצד שני, והתעוררות מתרדמה של חוסר מודעות, מצד נוסף, עשויים להזרים למאגר הדימויים הישראלי והיהודי העכשווי מספר רב של דימויים שינסו להתמודד עם רגע ההווה המסוכסך. זהו רגע לופת, לעתים נורא מנשוא. אסור לתרבות להותירו באילמותו.

ציפורה לוריא היתה אמנית רב-תחומית, מרצה ומבקרת אמנות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה