ארץ אחרת

עליתי מארצות הברית לפני קצת פחות מעשור. מאז נחלתי הרבה הפתעות וזכיתי גם בכמה תובנות. אחת מהן צמחה בי לאט, למרות שהיום היא נראית לי די פשוטה: יהודי ארצות הברית הם בורגנים ברובם, על כל המשתמע מזה. לעומת זאת, הישראלים הם רב-מעמדיים, ואי אפשר להגדיר אותם בצורה כללית וחד-משמעית. כולנו יודעים שיהודי ארצות הברית אמידים יותר מאחיהם הישראלים, אך ברצוני להצביע כאן על משמעותה של האמידות הזאת, ועל השלכתיה החברתיות-תרבותיות-רוחניות.

בחינה של החברה היהודית מהזווית המעמדית ממקדת את המבט בכמה נושאים. קחו למשל את סוגיית הצדק החברתי. בימים אלה אין נושא לוהט יותר בין יהודי ארצות הברית מ"תיקון עולם". ערך זה הוא אולי הערך היהודי המדובר והמשוכפל ביותר, והוא הדגל שבכוחו לעורר הזדהות בקרב הצעירים והמשכילים-הליברלים היהודים, שהם רוב מניינה של יהדות ארצות הברית. עם זאת, עברו עשרות שנים מאז שיהודי ארצות הברית היו קשורים למעמד העובדים

מיותר לומר שמעמד אינו מצטמצם ליכולת כלכלית. מעמד חברתי מורכב מהון אישי, השכלה, משלח-יד, מיקום ברשת החברתית ומיזוג מעורפל של יוקרה, הערצה והערכה שאנו מכנים "סטטוס". הנסיבות החומריות והמיקום הסוציו-אקונומי מעצבים את חיינו באופן עמוק ביותר, ולכן הדיון במעמדות אינו מצטמצם לעוני ולפערים החברתיים.

הפרספקטיבה המעמדית שאציע להלן אינה קשורה לתפישה המרקסיסטית. לא מרקסיסט אנוכי – אדרבה, האנטי-קומוניזם של ימי המלחמה הקרה היה צור מחצבתי הפוליטי וההגותי, ועדיין משמש לי כאבן יסוד. אני מחייב, עקרונית, את הקפיטליזם (גם אם לא ממש נהנה ממנו), ורואה בו את המערכת הכלכלית שעד השלב ההיסטורי הנוכחי הוכיחה את עצמה יותר מכל המערכות הכלכליות האחרות כמנגנון ליצירת עושר והפצתו. מה שאומר שהיה עלי לחלץ את המעמד כקטגוריה של ניתוח חברתי מאחיזתה של המשנה המרקסיסטית.

ככל שאני מעמיק בהיכרותי את החברה הישראלית, על פעריה ומאבקיה הסוציו-אקונומיים, וככל שאני בוחן את ארץ הולדתי ממרחק רב יותר וכמשקיף מבחוץ, אני מוצא את עצמי יותר ויותר נמשך לעיון במיצוב המעמדי של שתי הקהילות ובהשפעת המיצוב הזה על חייהן ותפישות עולמן. אני לא מתיימר להציע משנה סדורה, או סגורה, אלא לעורר דיון.

רוב רובם של יהודי ארצות הברית, אפילו לאחר השבר הכלכלי של השנתיים האחרונות, ממוקמים גבוה בסולם הכלכלי האמריקאי. לעומת זאת, יהודי ישראל מצויים לאורך כל שלבי הסולם – וזאת מעצם הגדרתם כישראלים. למה אני מתכוון במשפט האחרון? ככל שמדובר ביחסי ישראל-התפוצות חייבים לזכור נתון מבני בסיסי: מדינת ישראל היא מדינת-לאום, ואילו יהדות התפוצות היא רשת של קהילות המתקיימות על בסיס וולונטרי. קהילה וולונטרית היא מסגרת מדינית המקיפה ומגדירה אך ורק את מי שרוצה להיות בפנים. השתייכות רצונית מעצימה את החתירה למכנה משותף כבסיס ללכידות ללא אמצעי כפייה העומדים לרשות המדינה.

יהדות סוציולוגית

כמובן, להבדלים בין שני המקומות יש היסטוריה. הרוב המוחץ של יהודי ארצות הברית הם צאצאי מהגרים שבאו בהגירה הגדולה של 1924-1880 – הגירה שבמהלכה הגיעו לחופי אמריקה מיליוני יהודים ממזרח אירופה, בעיקר מהאימפריה הרוסית המתפוררת. רוב המהגרים הללו היו עניים, שהרי היהודים היותר מבוססים העדיפו להישאר ולהתמודד עם האתגרים המוכרים (שגם הם טמנו בחובם הפתעות). לאורך המאה ה-20 טיפסו היהודים האמריקאים במעלות הסולם הכלכלי. רבים מהמהגרים היו פועלים בסדנאות היזע, רוכלים זעירים ובעלי חנויות, ואילו בניהם ובני-בניהם רכשו השכלה ונעשו רופאים ועורכי דין ופרופסורים באוניברסיטאות, והם תופסים עמדות מפתח גם בפוליטיקה ובתקשורת ובשוק ההון. ההצלחה הזאת התאפשרה בזכות ההצלחה של הקפיטליזם האמריקאי, שרתם קידום חברתי וכלכלי להישגים השכלתיים, תוך כדי הרחבת האפשרויות לרכישת השכלה עם פתיחת האוניברסיטאות ליהודים ולבני מיעוטים אחרים בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

ההתברגנות של יהודי ארצות הברית היא תופעה תרבותית ורוחנית. כבר ב-1955, בספרו "פרוטסטנטי-קתולי-יהודי" הנחשב עד היום לקלאסיקה בחקר הסוציולוגיה הדתית האמריקאית, הצביע ההוגה היהודי-אמריקאי ויל הרברג על כך שהיהדות בארצות הברית נתפשה, נתפרשה והתנסחה מחדש כשותפה של האתוס האמריקאי הידוע בשם The American Way of Life ("דרך החיים האמריקאית"), ומתאפיין באינדיבידואליזם, דינמיות ופרגמטיות.

הפרוטסטנטיות ממלאת בהקשר זה תפקיד מכריע לא רק כתרבות הדתית של רוב תושבי אמריקה הצפונית, אלא גם כאתוס מכונן וכתשתית תרבותית וחברתית עמוקה שעיצבה וממשיכה לעצב את פניה של החברה האמריקאית ואת החברה המערבית בכלל. על פי הפרוטסטנטים, הדת בסופו של דבר מופרטת, וכל גבר ואישה עומדים לבדם נוכח האל לשבט או לחסד; האמונה האישית, ולא ההשתייכות הקולקטיבית, היא-היא גרעין הדת. זירת התנהלותה של הדרמה הדתית-רוחנית איננה העולמות העליונים, אלא העולם הזה על שוקיו ומסחרו. ובניסוח של מקס ובר בספרו המופתי "המוסר הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם": "הפרוטסטנטיות חותרת לסגפנות פנימית המכוונת לעולם הזה, כך שמסירות הנפש שלי המתבטאת בחיי העבודה היא הביטוי לערכיות הבסיסית לא פחות מחיי הרוח, ומהווה מצע משותף לכלל בני החברה, הנרתמים כמוני למשימות העבודה ולהגשמת התביעות הערכיות והמצפוניות". נראה שהפנמת הפרוטסטנטיות – לא כאמונה נוצרית אלא כדפוס אתי מכונן – היא תנאי, אולי הכרחי, להשתלבות בחברה הקפיטליסטית והליברלית בת-ימינו. יהודי ארצות הברית – כולל האורתודוקסים – אכן הפנימו את האתוס הזה, כפי שעשו הקתולים בזמנם (ייתכן שהשאלה הגורלית הניצבת לפני המוסלמים בארצות הברית היא אם להפנים את הפרוטסטנטיות). הפרטת הדת, והבנתה כצו מוסרי הקורא למצפונו של היחיד, מקהה אמנם הרבה מכוחם ההיסטורי של הדת וחיי הרוח, אך היא מאפשרת דו-קיום.

בישראל מאבקים לצדק חברתי הם מיידיים, יצריים, ונוגעים בבשר החי של העם היושב בציון ועומד בשני צדי המתרס. בארץ גם המעסיק וגם המועסק, שיכולים להיות גם העושק והנעשק, הם יהודים.  מאבקיהם של עובדי קבלן, אמהות חד-הוריות החיות מקצבאות וכיוצא באלה אינם סוג של "פוליטיקת זהויות", אלא מאבקים ממשיים על החיים והפרנסה ועל דיוקננו המוסרי

בספרה המרתק "לדבר על יהודים", שפורסם בשנת 2009, מתארת ההיסטוריונית לילה קורווין ברמן תהליך שהתרחש במאה ה-20 ובו מסה של רבנים (רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים מודרנים) ושל סופרים ואינטלקטואלים טיפחו את מה שהיא מכנה "יהדות סוציולוגית". על פי תפישה זו, היהדות מבטאת ומקדמת ערכים בסיסיים של החברה האמריקאית, כמו אזרחות טובה, מצליחנות, חופש דת וביטוי, דווקא באמצעות שימורה של זהות יהודית קהילתית, בדומה לשלל הקהילות ותת-התרבויות האמריקאיות, התורמות כל אחת בדרכה לפסיפס האמריקאי.

בהתאם לכך, חנוכה התפרש כחג של חופש הביטוי והפולחן והוכרז (גם בשל החפיפה עם חג המולד) כשיא לוח השנה העברי, פסח נעשה לחגיגת החירות הפוליטית והמאבק בעבדות, האיסור על נישואי תערובת התפרש כביטוי של משפחתיות תומכת, השבת נעשתה אלטרנטיבה לחומרנות זללנית, ולימוד תורה הוא עתה ביטוי לאתוס של חינוך אוניברסלי באמריקה הדמוקרטית.

מסולידריות ל"תיקון עולם"

החברה הישראלית, לעומת זאת, עברה כברת דרך אחרת. תנועת העבודה, שהובילה את התנועה הציונית ואחר כך את המדינה בשנים הקריטיות של הקמתה וביסוסה, חתרה לחברה סוציאליסטית עם כמה שיותר סולידריות וכמה שפחות הבדלי מעמדות (אם כי, כידוע, המציאות לא תאמה תמיד את האידיאולוגיה). בשנות התשעים, כשהקפיטליזם הטהור הגיע ארצה, הוא עשה זאת באבחה אחת. היום החברה הישראלית היא חברה שיש בה ריבוד כלכלי מובהק, משפחות ספורות המחזיקות בנתח עצום של התל"ג וההון, תעשיית היי-טק דינמית, שכבת ביניים שחלקה מבוססת וחלקה נאבקת על קיומה, והרבה מאוד עניים עובדים (ועניים לא-עובדים). אתוס הסולידריות לא נעלם לגמרי, אך עוני של ממש הוא אופציה של ממש להרבה מאד ישראלים, ושני מגזרים – הערבי והחרדי – הופכים את התמונה לקשה יותר. כמובן, יש יהודים עניים בארצות הברית, אך אין להשוות בין הקבוצות מבחינת היקפן. שם, כמו פה, היהודים האורתודוקסים נמצאים בעשירונים הכלכליים היותר נמוכים של יהדות ארצות הברית (למרות שיש גם בורגנות אורתודוקסית משגשגת). אמנם החרדים בארצות הברית מתפרנסים בכוחות עצמם אך עלינו לזכור שהחינוך היהודי הפרטי שהוא נשמת אפה של היהדות האורתודוקסית והוא מטיל עול כלכלי כבד על הציבור הזה.

אף על פי שמסכת הערכים האמריקאית עברה תמורות רבות מאז נחקק האתוס האמריקאי בתודעה, היהודים עדיין צועדים במקביל למגמות המאפיינות את האליטה האמריקאית המשכילה והעירונית. בחינה של החברה היהודית מהזווית המעמדית ממקדת את המבט בכמה נושאים. קחו למשל את סוגיית הצדק החברתי. בימים אלה אין נושא לוהט יותר בין יהודי ארצות הברית מ"תיקון עולם". ערך זה הוא אולי הערך היהודי המדובר והמשוכפל ביותר, והוא הדגל שבכוחו לעורר הזדהות בקרב הצעירים והמשכילים-הליברלים היהודים, שהם רוב מניינה של יהדות ארצות הברית. עם זאת, עברו עשרות שנים מאז שיהודי ארצות הברית היו קשורים למעמד העובדים.

אכן, אחד ההבדלים הבולטים בין "השמאל היהודי הישן" המזוהה עם המאבקים הכלכליים בתחילת המאה ה-20 לבין "השמאל החדש" שקרנו עלתה בשנות השישים הוא קיומם של קשרים אישיים עם מעמד העובדים. כשיהודים צעדו בהפגנות וארגנו שביתות של ענף הטקסטיל בעשורים הראשונים של המאה ה-20, הם עצמם היו הפועלים. כשהם התווכחו בלהט בינם לבין עצמם ועם החברה הסובבת על סוציאליזם ועל הרפורמות הפרוגרסיביות של הנשיא רוזוולט, מצבם הממשי של הוריהם ובני משפחתם עמד מול עיניהם. היהודים שהשתתפו בשנות החמישים והשישים במאבקם של השחורים לביטול האפליה, ומאוחר יותר בשנות השבעים בתנועה לשחרור יהודי ברית המועצות, עשו זאת כקבוצת מיעוט שסוף-סוף מצאה את קולה כמחנה ערכי בזירה הפוליטית. עתה, כאשר הם מדברים חדורי כנות ורצון טוב על "תיקון עולם" וצדק חברתי, הם עושים זאת כחלק מאליטה המעוגנת היטב בקמפוסים, בשוק ההון ובצמרת הכלכלית, ומחפשת איזשהו חיבור בין עולם הערכים האוניברסלי שלהם לאיזשהו רעיון יהודי, בדומה לאציל הנכון להיאבק למען השכבות החלשות ממנו. הפילנתרופיה היא עדיין מרכיב חיוני של הזהות היהודית שלהם, אך את כספם הם כבר לא מעניקים אך ורק לתחזוקתם של מוסדות וצרכים קהילתיים חיוניים כדוגמת הפדרציות, שירותי רווחה קהילתיים ובתי חולים. נדיבותם היא עתה יותר מעין ביטוי אקספרסיבי של מאווייהם התרבותיים, האסתטיים והערכיים. יותר ויותר כסף יהודי זורם עתה לפארקים הלאומיים, למוסדות שאינם יהודים, למיזמים אמנותיים וכו'.

הריבוד המעמדי בישראל משקף רבגוניות דתית ורוחנית. מקס ובר, וסוציולוגים אחרים בעקבותיו, הצביעו על הקשר בין הבורגנות, שמדגישה את התבונה המעשית, לבין חיי דת מאופקים, הממוקדים בפעילות נמרצת בעולם הזה ובונים אתוס דתי המחייב את הסדר החברתי והערכים המוסריים הקיימים, דוגמת פילנתרופיה ופעילות הומניטרית. לעומת זאת, חייהם הדתיים של קבוצות פחות ממוסדות נתונים יותר להפיכת הסדר החברתי, לחתירה לעולמות עליונים ולהגשמת אוטופיה רוחנית עלי-אדמות. במילים אחרות, תופעות דתיות כמו הציונות האמונית-משיחית או הנהירה אחרי ברסלב בגרסאות הפופולריות היום, אינן קיימות בין יהודי ארצות הברית

כידוע, אחד המאפיינים של יהודי ארצות הברית הוא נאמנותם למפלגה הדמוקרטית ולפוליטיקה הנחשבת "שמאלנית" בזירה האמריקאית; וזאת בניגוד לכאורה לאינטרסים הכלכליים שהיו אמורים להניע אותם ימינה לכיוון הרפובליקאים, המייצגים בדרך כלל את האינטרסים של השכבות הגבוהות ושל השוק הפרטי במלוא הפרטתו. בדיחה ידועה, המיוחסת לאינטלקטואל הניאו-שמרני המנוח מילטון הימלפרב, מספרת כי היהודים חיים כמו "ואספים" (האצולה הפרוטסטנטית) בעודם מצביעים כמו מהגרים פורטוריקנים. זוהי מחמאה אירונית לרגישות החברתית של יהודי ארצות הברית, שאינה נגזרת מהאינטרסים הצרים שלהם. עם זאת, ההצבעה למפלגה הדמוקרטית משקפת בו בזמן זהות אמריקאית מאוד של מיעוט של מהגרים שהגיע לגדולות והוא עדיין נאמן להשקפת עולם ערכית הנגזרת מההיסטוריה שלו.

אכן, לא פחות מ-78 אחוזים מיהודי ארצות הברית הצביעו בבחירות האחרונות עבור ברק אובמה, וזאת אחרי שמונה שנות ממשל רפובליקאי אוהד-ישראל באופן מיוחד. בבחירות לקונגרס שהתקיימו בתחילת נובמבר 2010, ובהן נחלו אובמה והדמוקרטים תבוסה קשה, לא זכו הרפובליקאים ביותר מ-30 אחוזים מקולות המצביעים היהודים; המועמד הרפובליקאי האחרון לנשיאות שהשיג קצת יותר מ-40 אחוזים מהקול היהודי היה וורן הרדינג בבחירות של 1920.

בישראל מאבקים לצדק חברתי הם מיידיים, יצריים, ונוגעים בבשר החי של העם היושב בציון ועומד בשני צדי המתרס. בארץ גם המעסיק וגם המועסק, שיכולים להיות גם העושק והנעשק, הם יהודים. מאבקיהם של עובדי קבלן, אמהות חד-הוריות החיות מקצבאות וכיוצא באלה אינם סוג של "פוליטיקת זהויות", אלא מאבקים ממשיים על החיים והפרנסה ועל דיוקננו המוסרי. גם "תיקון עולם" כתביעה יהודית ואפילו דתית לצדק חברתי נתפש בפוליטיקה הדתית בארץ כאמירה נועזת ואפילו לוחמנית.

מילה טובה על הבורגנות

אלמנט אחר המושפע מהשייכות למעמד הבורגני הוא חיי הדת והרוח. הריבוד המעמדי בישראל משקף רבגוניות דתית ורוחנית. מקס ובר, וסוציולוגים אחרים בעקבותיו, הצביעו על הקשר בין הבורגנות, שמדגישה את התבונה המעשית, לבין חיי דת מאופקים, הממוקדים בפעילות נמרצת בעולם הזה ובונים אתוס דתי המחייב את הסדר החברתי והערכים המוסריים הקיימים, דוגמת פילנתרופיה ופעילות הומניטרית. לעומת זאת, חייהם הדתיים של קבוצות פחות ממוסדות נתונים יותר להפיכת הסדר החברתי, לחתירה לעולמות עליונים ולהגשמת אוטופיה רוחנית עלי-אדמות. במילים אחרות, תופעות דתיות כמו הציונות האמונית-משיחית או הנהירה אחרי ברסלב בגרסאות הפופולריות היום, אינן קיימות בין יהודי ארצות הברית. כשניצוצות רוחניים כאלה מבזיקים, כמו שקרה בשנות השישים והשבעים, הם מוצאים את עצמם די מהר מתועלים אל תוך המסגרת הקהילתית הקיימת, כגורמים מפרים ומעשירים (תרתי משמע), אך לא מאיימים.

כאן המקום לומר מילה טובה על הבורגנות, הממתנת את הקיצוניות ומנמיכה את להבות האמונה, וכך קונה מידה מסוימת של שלום. קחו, למשל, את בית הכנסת של אחי. זהו בית כנסת אורתודוקסי, השוכן באחד הפרברים של ניו יורק, ובראשו עומד רב חרדי. כשאחי וגיסתי "עושים שמחה", כלומר כשהם עורכים בר מצווה או בת מצווה בבית הכנסת, הם מזמינים את שכניהם הלא-יהודים. השכנים, למרות כל הזרות שבמעמד, מרגישים בנוח בבית הכנסת, שכן החיים המוצגים שם והחיים שלהם מושתתים על אותו מסד ערכי של אזרחות אמריקאית – על מצליחנות ועל תפישת הדת כמובילה לשכנות טובה, להתחשבות בזולת, להעמקת המשמעות של מעגלי החיים ולתמיכה רוחנית בעת צרה.
כשאני נוכח באירועים האלה בבית הכנסת של אחי, אני נאנח מרוב אירוניה ועצב. מיותר לומר שהמקומות האחרונים שניתן לחשוב על השתתפות מכובדת וידידותית של יהודים ולא-יהודים בהם – וגם על השתתפות של יהודים מזרמים שונים בטקסי חיים ובאירועים רוחניים משותפים – הם בתי כנסת פה בארץ הקודש.

זוהי העסקה הבורגנית – שאולי יש לציבור הישראלי מה ללמוד ממנה: אנו מניחים בצד את השאיפות הרוחניות הנישאות ואת המשיכות האתניות העמוקות כדי שנוכל לעשות עסקים, לחיות יחד ולטפח כל אחד בדרכו את גינתו הפרטית. זהו מודל משעמם יותר מחיי הרוח הסוערים הישראליים, אך הוא מציע אפשרות… לחיות.

האתגרים שלפנינו

עבור רוב יהודי ארצות הברית קיימים שלושה סוגים בסיסיים של זהות – הזהות הקמאית-שבטית, הזהות הסוציו-אקונומית-אזרחית והזהות הרוחנית-תרבותית – והם הולכים יד ביד ומעוגנים אלה באלה. עם זאת, בשנים האחרונות יש סימנים שהזהות השבטית-קמאית מדברת פחות ופחות לדור שגדל על ברכי האינטרנט והגלובליזציה. בני הדור הצעיר מתקשים להבין, שלא לאמר להצדיק, זהויות פרטיקולריות. כך, למשל, המשאלה של הוריהם להתחתן עם בני זוג יהודים מצטיירת כיום בעיני חלק מהם כעמדה גזענית. עושה רושם שהם מתקשים לזהות בקוסמופוליטיות שלהם זהות פרטיקולריסטית. אין כמו הקרתנות של הקוסמופוליטיים!

במדינת ישראל, לעומת זאת, לא נשחקה הזהות הקמאית-שבטית. למרות מכבש כור ההיתוך (ואולי דווקא בגללו), ולמרות הנישואים הבין-עדתיים, הישראלים הבוגרים והצעירים עדיין מגדירים את זהותם במונחים של עדות ושל ארצות המוצא של הוריהם והורי-הוריהם. בניהם של העולים מחבר המדינות הולכים ומתמזגים אמנם בחברה הכללית ברמה האישית ומקצועית, אבל כ-300,000 מבני העלייה הזאת אינם יכולים להתחתן ולהיקבר כיהודים.

החברה הישראלית מרובדת מאוד מבחינה סוציו-אקונומית. יהודים מצויים בכל הענפים (אם כי במגזר החקלאי והסיעודי הם נסוגים מפני מהגרי עבודה) – ושלא כמו בארצות הברית, הם ממלאים את שורות הצבא וכוחות הביטחון (וגם את עולם הפשע). גם הריבוד הערכי בארץ הוא עמוק, כך שישראל דומה הרבה יותר לאירופה במסגרת הדת-הממוסדת והחילון האידיאולוגי.

נראה שישראל היהודית, החברה הלכאורה יותר קרתנית, הרבה יותר מגוונת מאמריקה היהודית. זה אכן נשמע פרדוקסלי, אך זהו רק אחד מסימני השאלה בתהליך ההבנה-העצמית של שתי הקהילות.

שאלה אחרת, החותכת לעומק, היא זאת: יש הרבה אתגרים העומדים בפתחנו: הסוגיות הבטחוניות, הדה-לגיטימיה של ישראל הכרוכה בדה-לגיטימציה של זהות יהודית פרטיקולרית, דעיכתה האפשרית של ארצות הברית כמעצמה עליונה, ההתבוללות לסוגיה, ההקצנה הדתית הצוברת תאוצה בכל העולם. איזו מבין שתי הקהילות תוכל להתמודד עם האתגרים האלה כשהזהות השבטית, הלכידות החברתית והמחויבות הערכית והרוחנית עדיין מנחות אותה?

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן