ארץ אחרת

ההליכה היא תנועת יסוד, מצב של הנפש,עמדה של קיום

צילום: נועה גורן

כָּכָה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי הולֵךְ אֲנִי רוֹצֶה לְקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הַמַּלְכָּה
לְגוּפִי בְּגָדִים שֶׁלׁיום יום וְגוּפִי, אִם בִּכְלָל, אֵינֶנוּ חָזָק בִּכְלָל
וְגָם הַנֶּפֶשׁ לא.
כָּכָה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי הולֵךְ אִם אֲקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הַמָּלְכָּה
וְהָיוּ הַבְּגָדִים לְגוּפִי שֶׁל יום יוֹם וְגוּפִי אֶפְשָׁר חַלָּשׁ יוֹתֵר מֵרִגְשָׁה
אֲבָל הַנֶּפֶשׁ לא.
כָּכָה כְּמוׁ שֶׁאֲנִי עודֶנִּי הולֵךְ אִם תְּקַבֵּל שַׁבָּת הַמַּלְכָּה אֶת פָּנַי
יִלְבַּשׁ גּוּפִי שַׁבָּת יום יום וְגּוּפִי יֶחֱזַק וְהַשַּׁבָּת בַּנֶּפֶשׁ תְּהִי.

לְכִי נָפְשִׁי צְאִי כַלָּה יום יום לְקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הַמַּלְכָּה.

אמיר גלבוע,
"רציתי לכתוב שפתי ישנים", עם עובד תשכ"ח

השיר "ככה כמו שאני הולך" הוא מעין תפילה פרטית, או הכנה לתפילה. ה"אני" השר מבקש להוליך את עצמו מן החול אל הקודש; החול ניכר בלשון. "ככה כמו שאני הולך" היא לשון דיבור מיידית המצבעה על דבר-מה בהתרחשותו, והדימוי עצמו, "כמו שאני הולך", מאפיין את ה"אני" בתנועה יומיומית, שימושית ולעתים תכופות סתמית. הקודש מיוצג בדמותה המואנשת של שבת המלכה, הנתונה לדובר משפת התפילה היהודית; ליתר דיוק, מן המסורת שחידשו מקובלי צפת במאה ה-16 בטקס קבלת השבת, ובייחוד מן השיר "לכה דודי", שכתב שלמה אלקבץ והוא מוֹשׁר בערב שבת.

הטור הראשון של השיר מצרף במפתיע חול וקודש, "אני" פרטי ודימוי קולקטיבי, ועל-ידי כך הוא יוצר הזרה של דמותה המוכרת של שבת המלכה ומשיב לה את פניה. כלומר – ובזאת אני מקדימה את המאוחר – השיר מחדש את מסורת קבלת השבת ומחייה אותה בכך, שהוא קונה אותה לעצמו מתוך המצב שבו נתון ה"אני", שאינו אלא "ככה כמו שאני הולך". דבר זה מוטעם גם במישור התחבירי: העמדת המשפט הטפל בראש הטור מעתיקה את נקודת הכובד מן המושא המבוקש – "לקבל פני שבת המלכה" – אל התנועה שבה נתון הדובר.

השיר בנוי משלושה בתים וטור. תבניתם התחבירית של שלושת הבתים דומה, והם מיוסדים על חזרה, בווריאציות, על משאלתו של ה"אני" השר: "ככה כמו שאני הולך אני רוצה לקבל פני שבת המלכה". החזרות הרבות נותנות לפנייה כוח ריתמי ויוצרות מעין סוגסטיה עצמית; ואילו הסטיות, הווריאציות, מאפשרות תנועה, מניעות תהליך פנימי של התכוונות. כלומר, במתח שבין חזרה לשבירתה, השיר מממש היחלצות ממצב שסוע שבו נתון ה"אני" ומעבירו אל מצב אחר, שעוד אנסה לתאר אותו.

כאמור, הטור הראשון מתאר משאלה. הטור השני מרחיב ומסביר את ה"ככה" של ה"אני" ההולך בשורה של שבירת ציפיות: לגופו בגדים של יום יום, ולא בגדי שבת, כמתבקש (ב"לכה דודי" נאמר: "לבשי בגדי תפארתך"). גופו, שעצם ממשותו מוטלת בספק – "אם בכלל" – אינו חזק, ולבסוף, מתוך הורדת האיבר האחרון של המשפט הארוך, המסויג והמסוכסך הזה לטור הבא, כלומר, באמצעות פסיחה, מתברר שגם הנפש לא. ה"גם" מתייחס מבחינה תחבירית ל"איננו חזק", אבל הצירוף הקטוע "וגם הנפש לא" מטיל ספק בעצם קיומה של הנפש. הדיבור עצמו, השהוי, המקוטע, המגומגם, מעלה דמות של "אני" מפורק ולא קוהרנטי. והוא זה שרוצה לקבל את פני שבת המלכה, כמות שהוא.

הבית השני פותח וחוזר על הטור הראשון, בשינוי קל. משפט חיווי מוחלף כאן במשפט תנאי: "ככה כמו שאני הולך אם אקבל פני שבת המלכה". ההתניה יוצרת יחס חזק יותר בין ה"אני" ההולך לבין קבלת פני שבת המלכה, יחס מחולל שינוי: הגוף אמנם חלש יותר מרגשה אבל שוב אינו מוטל בספק, והנפש, שלא כַּגוף, שוב אינה חלשה. הטור המקוטע "אבל הנפש לא" מפליא לתאר את השינוי, הוא ממוקם מבחינה תחבירית וגראפית כמו מקבילו שלעיל: "וגם הנפש לא", ובתהליך הקריאה מוּטֶה הקורא לייחס לו מובן זהה; אלא שתחת "וגם" מוצב "אבל", שמותח הבדל דק וברור בין חולשתה-שלילתה של הנפש שבבית הראשון לתהליך התחזקותה בבית השני.

הבית השלישי יוצר שבירה נוספת. ההתניה מועברת מן הנושא – "אם אקבל" – אל מושאו: "אם תקבל שבת המלכה את פּנַי". המעבר מהתכוונותו-שלו להיענותה-שלה קשור בהליכה ונראה שאף נובע ממנה, שכן בבית זה מתווסף לה מימד של זמן, שמדגיש את עצם התמשכותה: "ככה כמו שאני עודני הולך". כלומר, ההליכה, עצם ההליכה היא המצב שמכוחו עשוי להתחולל השינוי הפנימי. האפשרות שהשבת אמנם תיענה לו מחוללת המרת חומרים: מגוף הלובש בגדים של יום-יום ל"ילבש גופי שבת יום יום"; מתיאור הבגדים – למהות המיוחדת הקרויה שבת. וכך הוא מחיל אותה על הזמן כולו, כלומר, מקדש את החול. ואז אותו "אני" מפוצל וחלש מתאחה ומכיל בגופו ובנפשו את השבת: "וגופי יחזק והשבת בנפש תהי". המהלך הזה של התכוונות, שמעוררת היענות ומחברת את חלקי ה"אני" באמצעות המטאפוריקה של הלבוש, יש בו הד להיעטפות המיוחדת לתפילה במזמורי תהילים ובתפילת יונה: "בהתעטף עלי נפשי", וכן להתאחדות המיוחלת שבין הכלה לדודהּ שבקבלת השבת; אבל כאן כולה מהלך פנימי בגופו-נפשו של ה"אני" השר.

עד כאן היה הכול איווי, ובטור האחרון מתחולל הדבר עצמו: "לכי נפשי צאי כלה יום יום לקבל פני שבת המלכה". הפנייה אל הנפש שהיתה לכלה מנקזת אליה את כל הכוחות שאסף ה"אני" השר בעצם אמירת שירו, בעצם הליכתו, עד כדי כך שהוא משלחהּ החוצה, אל מרחב החול הקרוי "יום יום". התבנית משחזרת כאן בדייקנות את מהלכו של הפיוט "לכה דודי": תחילה הקריאה אל הדוד שילך לקראת כלה, לאחר מכן הפּנִייה אל הכלה שתתעורר, ולבסוף "בואי כלה בואי כלה", שמממש בסופו-שיאו של הפיוט את בואה. אבל דווקא הדמיון מדגיש את השבירה, שיוצר השיר ביחס לסופו של הפיוט: בשירו של גלבוע הנפש היא שנקראת לקבל פני שבת המלכה, ואין הוא אומר לה: "בואי בואי", אלא "לכי… צאי… יום יום". כמו מבקש להרחיב את ה"אני" שזה עתה רָפָא לו; לא לכנסו, להדקו, לחברו אלא לתת לו ללכת.

תנועה פתוחה

ההליכה היא מין תנועת יסוד, מצב של הנפש, עֶמדה של קיום, בשירת אמיר גלבוע. קרוב לוודאי ששאל מובן זה של הליכה מתוך הקריאה בתנ"ך: קול אלוהים מתהלך בגן. ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים. ויאמר ה' אל אברם לֵך לךָ. וילך אברם. קום התהלך בָּאָרץ. התהלך לפנַי וֶהְיֵה תמים. ולך לך אל ארץ המוריה. וַיָּקָם וַיֵּלֶך. וַיֵּלכו שניהם יחדיו. ה' אשר התהלכתי לפניו. וַתֵּלך לדרוש את ה'. הָלוֹך יֵלֵךְ וּבָכֹה. ובלכתך בדרך. סוֹבֵב סובב הולך הרוח. ההולך לפניכם בדרך. כי אל אשר תלכי אלך. באור פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן.

אלוהים אוהב את ההולכים. למה הוא אוהב אותם, זה לא נאמר במפורש. אם אני מנסה להבין את ההליכה דרך עיניו של גלבוע, אני מוצאת שהוא פירש אותה כעצם החיים. ההליכה היא – יותר מכל דבר אחר – פעולה שמסמלת את תחושת החיים במובנה הבסיסי ביותר. אולי ניתן לומר שזהו המובן האריסטוטלי של נפש חיה, כלומר, שהיא נעה מתוך עצמה. כך, למשל, כשהוא כותב: "רָצִיתִי לְהִישָּׁבַע כָּל עוֹד אֲהַלֵּךְ", "כל עוד אהלך" פירושו כל עוד אחיה, ונדמה לי שגלבוע כאן קשוב מאוד לַמובן של הליכה בסיפורי בראשית, ככלל, ובסיפורי אברהם, בפרט. ההליכה היא גם תנועה פתוחה שמפגישה זמנים שונים של ה"אני", ובעצם היא אנלוגית לעתים למעשה היצירה עצמו, כגון בטורים: "עוד אלך עם הגשם חולם ופתוח/ אל מסע שעבר ושכחני בדרך". ועוד, ההליכה היא כעין מצב לא רכושני ביחס ל"נכסים" של ה"אני", כלומר, מין עמדה של פזרנות, נדיבות ושיכחה מרצון. כך, למשל, כותב גלבוע: "כמו שאני הולך/ מדלת אל דלת/ ומשיל בדרכי/ עונות של חיים/ כחפצי אולת/ כמו שאני הולך/ הולך עמי הילד". הילד כאן הוא האפשרות ל"אני" שמקיים מגע חי עם הקצה הרחוק ההוא של ראשיתו, זה שאוסף חפצים וזורק אותם ותמיד מצוי במין התחלה. במחזור האחרון שכתב גלבוע, "הכול הולך", ההליכה נושאת את כל האפשרויות האלה עד קצותיהן. כל מה שהולך הוא גם חשבון מאוחר של מעשה השירה עצמו, ואף במובן שנתן לו קהלת, תחושת המוות וידיעת המוות.

אברם ההולך שומט את ארצו, מולדתו ובית אביו, כלומר, את כל מרכיבי זהותו, והופך למי שזהותו או אי-זהותו היא ההליכה, המעבר, ועל כן נקרא אברם העברי. הוויתור על המרכיבים שמכוננים את הזהות היציבה חזק הרבה יותר מן היעד החדש שמִן העֵבר השני ("אל הארץ אשר אראך"), שלגמרי אינו ידוע, מנקודת מבטו של היוצא לדרך. ההליכה היא האפשרות האחרת, המהופכת, למושג הזהות הנייח, היציב, שיצרה תפישת ה"אני" המודרנית, ואשר כל-כך רווח בשיח הציבורי הישראלי. ה"אני" השָׁר של גלבוע, ההולך בעקבות אברהם, מפרק את הקוטביות הנוקשה, האדוקה, שבין החול לקודש, שהיא אחת הבחירות המגבילות והמכזיבות ביותר בתפישת הזהות הישראלית. הוא אינו מציע ברירה אחרת, אלא כעין עמדה פנימית שיש בה ערעור על תפישות מוצקות של זהות, ומעין הצעה לדבר-מה אחר, שמגולם בדימוי הפתוח הזה, "ככה כמו שאני הולך".

רותם פרגר-וגנר היא דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

לקריאת הכתבה במלואה הזמינו את גיליון מספר 31 של "ארץ אחרת"