ארץ אחרת

לפירותיה של המהפכה הדיגיטלית בטווח הארוך תהיה חשיבות מיוחדת עבור העיתונות, ועל כן עבור ארצות הברית כולה, כי העיתונות היא סם החיים של כל חברה חופשית ודמוקרטית. האבות המייסדים של ארצות הברית האמינו שלניסוי שערכו בממשל עצמי תידרש השתתפות פעילה של ציבור מיודע, ושדבר זה יתאפשר רק אם הציבור ייהנה מגישה לא מופרעת למידע

בשנת 1998 התוודע רלף טרקוביץ – סגן נשיא ב"וושינגטון פוסט קומפני", החברה שהחזיקה בעבר בבעלות על העיתון "וושינגטון פוסט" – אל שני יזמים צעירים בשם סרגיי ברין ולארי פייג'. טרקוביץ זוכר כי ביקר במוסך בעמק הסיליקון שבו פעלו שני היזמים שחיפשו מימון. הנהג שהביא אותו לפגישה המתין בחוץ, שעה שהוא שוחח עם השניים על הרעיון שלימים נעשה "גוגל". השקעה מוקדמת ב"גוגל" היתה עשויה לחולל מהפך במצבו הפיננסי של ה"פוסט", אשר הורע מאוד כעבור תריסר שנים, בעת ש"גוגל" כבר נסקה לשווי של מיליארדים, אבל בפועל דבר לא קרה. "השתעשענו ברעיון", נזכר טרקוביץ, אבל ל"וושינגטון פוסט קומפני", שהיה אז תאגיד דשן ועתיר ממון, היה שפע של כדורים אחרים באוויר.

שגיאות מהסוג הזה אינן מפליאות. אנשים החיים בתקופות של שינוי מהפכני אינם תופשים בדרך כלל מה מתרחש סביבם. תאגידי החדשות בארצות הברית היו זוכים לציון 70 לכל היותר מכל פרופסור הוגן למנהל עסקים אילו נדרש להעריך את הביצועים שלהם בשלב הראשון של העידן הדיגיטלי. ארגונים גדולים ואיטיים, שהתבוססו בשיטות העסקיות המסורתיות שלהם, לא יכלו לחזות בדייקנות את השלבים הבאים בסוּפה הטכנולוגית.

מובן שטכנולוגיות חדשות משנות באופן קיצוני את הדרכים שבהן אנו לומדים, מלמדים, מְתַקשרים ומבלים. אי אפשר לדעת היום לאן עוד יובילו התהפוכות הללו, שלתוצאותיהן יש חשיבות עצומה עבורנו. לפירותיה של המהפכה הדיגיטלית בטווח הארוך תהיה חשיבות מיוחדת עבור העיתונות, ועל כן עבור ארצות הברית כולה, כי העיתונות היא סם החיים של כל חברה חופשית ודמוקרטית.

האבות המייסדים של ארצות הברית ידעו זאת. הם האמינו שלניסוי שערכו בממשל עצמי תידרש השתתפות פעילה של ציבור מיודע, ושדבר זה יתאפשר רק אם הציבור ייהנה מגישה לא מופרעת למידע. ג'יימס מדיסון, מחבְּרו של התיקון הראשון לחוקה אשר הבטיח את חופש הדיבור והעיתונות (ולימים הנשיא הרביעי של ארצות הברית), סיכם את הטענה במילים, "קידום הידע והפצתו הם הערובה היחידה לחירות אמיתית". תומס ג'פרסון, המנסח העיקרי של הכרזת העצמאות (ולימים הנשיא השלישי של ארצות הברית), הסביר לחברו הצרפתי המרקיז דה לה פאייט, ש"עיתונות חופשית היא הבַּטוחה היחידה. על כוחה של דעת הקהל אין להתגבר כאשר ניתן לה לבטא את עצמה באופן חופשי". עיתונאים אמריקאים מקדשים עוד אחת מאמירותיו של ג'פרסון: "אילו ניתן לי לבחור בין ממשל בלא עיתונים לבין עיתונים בלא ממשל, הייתי בוחר בלי היסוס באפשרות השנייה".

האתוס העיתונאי שדחף רבים מהאבות המייסדים של ארצות הברית התגלם בדמותו של דפָּס, בעל טור ועורך מפילדלפיה בשם בנג'מין פרנקלין. מכבש הדפוס, שממנו התפרנס פרנקלין, נותר המנוע של הדמוקרטיה האמריקאית יותר ממאתיים שנה. אבל אז, במחצית השנייה של המאה העשרים, החלו טכנולוגיות חדשות לערער את מעמדם של אותם אמצעים ותיקים לשיתוף מידע. תחילה הטלוויזיה, ואז המחשב והאינטרנט, שינו את הדרך שבה הציבור צרך את החדשות שלו. ובכל זאת, גם בסוף המאה, עסקי החדשות וניתוחן עדיין היו רווחיים דיים לתמוך בארגונים גדולים של עיתונאים ועורכים מקצועיים בתקשורת המודפסת והאלקטרונית.

העיתונות המודפסת: המנוע של הדמוקרטיה האמריקאית במשך יותר ממאתים שנה / מוכר עיתונים, 1910 / ספריית הקונגרס, וושינגטון

והנה היום, בחלקה הראשון של המאה העשרים ואחת, השינוי הטכנולוגי המואץ מוטט כליל את המודלים העסקיים שפרנסו את תעשיית החדשות האמריקאית, והעלה את האפשרות שהמוסדות הגדולים שעליהם הסתמכנו עד היום לקבלת חדשות מן העולם שסביבנו עלולים שלא לשרוד.

חלק ניכר מהתועלת שהפיקה החברה כולה מן העיתונות אינו ידוע וגם אינו ניתן לידיעה. השאלה "איך זה ייראה בעמוד הראשון של הוושינגטון פוסט?" נשאלה במסדרונות הממשל שוב ושוב מאז ווטרגייט – לטובת כולנו. מובן שהגורם המרתיע הזה להתנהגות לא-חוקית, לא-מוסרית או מביכה סתם אינו אפקטיבי תמיד; אבל לתחושה שיש דין ויש דיין נודעה השפעה מבורכת

היום, בחלקה הראשון של המאה העשרים ואחת, השינוי הטכנולוגי המואץ מוטט כליל את המודלים העסקיים שפרנסו את תעשיית החדשות האמריקאית, והעלה את האפשרות שהמוסדות הגדולים שעליהם הסתמכנו עד היום לקבלת חדשות מן העולם שסביבנו עלולים שלא לשרוד

האדמה החלה לרעוד תחת רגלינו

כמי שהיה חמישים שנה כתב ועורך ב"וושינגטון פוסט", כואב לי לכתוב את המילים האלה. בחמש-עשרה השנים הראשונות לקריירה שלי, הסיפורים שהתפרסמו ב"פוסט" עדיין סודרו באותיות עופרת במכונות לינוטייפ, שהיום אפשר למצוא כדוגמתן רק במוזיאונים. התחלנו להשתמש במחשבים בסוף שנות השבעים, כשהמחשוב עדיין נראה ככלי עזר חסר מגרעות, וכך הוא הוסיף להיראות עד ראשית עלייתו של האינטרנט בשנות התשעים. ואז, בהדרגה, החלה האדמה לרעוד תחת לרגלינו. השנה, כשיצאתי לגמלאות, משפחת גרהם מכרה את ה"וושינגטון פוסט" לג'ף בזוס, מייסד "אמזון", ב-250 מיליון דולר – שבריר מערכו של העיתון עד לפני שנים ספורות. דונלד גרהם, מנכ"ל העיתון באותה עת, הודה כי אינו יודע כיצד להצילו.

האמת היא שלמן ההתחלה לא ידעו בעליהן של חברות החדשות המסורתיות, ובפרט בעלי העיתונים, איך לאכול את הטכנולוגיה הדיגיטלית. למשל, בשנת 1983, ממש בראשית הפקתם הממוחשבת של העיתונים, כאשר איש לא ידע מה יֵלד יום, ה"ניו יורק טיימס" כמעט ביצע התאבדות דיגיטלית. הוא החליט שאין לו צורך לשמור בידיו את הזכויות לגרסאות האלקטרוניות של כתבותיו למשך יותר מ-24 שעות לאחר הפרסום, ומכר את הזכויות לכל חומר שכבר מלאו לו 24 שעות לחברת "מיד דטה סנטרל", שהחזיקה בשעתה בשירות מאגרי המידע "לקסיס-נקסיס". "מיד דטה" מכרה את הגישה לכתבות ה"טיימס" לעורכי דין, לספריות ולציבור הרחב. בתחילת שנות התשעים, כאשר עלתה השמישות והפופולריות של האינטרנט, ההסכם שחתם ה"ניו יורק טיימס" הציב בפניו בעיה גדולה: עיתונים החלו לתכנן מהדורות מקוונות, אבל ה"טיימס" מכר את השליטה במוצר שלו-עצמו ל"מיד דטה".

למזלו של העיתון הטוב בארצות הברית, ב-1994 נרכשה "מיד דטה" בידי החברה הבריטית-הולנדית "ריד אלסביר". המכירה הפעילה סעיף בחוזה בין ה"טיימס" ל"מיד", שאִפשר ל"טיימס" להשיב לעצמו את הזכויות האלקטרוניות לכתבותיו. כתוצאה מכך יכול ה"טיימס" להעלות את העיתון לאינטרנט בשנת 1995.
אבל העלאת העיתונים לאינטרנט לא השיבה להם את רווחיותם. ה"ניו יורק טיימס" עדיין מרוויח מעט, אבל מגמת הכנסותיו מפרסום אינה מעודדת. ה"וושינגטון פוסט" הרוויח יותר מ-120 מיליון דולר בשנה בשלהי שנות התשעים, ואילו כיום הוא מפסיד כסף – יותר מ-40 מיליון דולר בשנה שעברה. "ניוזוויק" קרס והשבועון "טיים" מצוי על פי תהום. עיתונים אזוריים, שבעבר היו חזקים, מוצאים עצמם בין המצרים, והישרדותם מוטלת בספק. מחלקות החדשות ברשתות הטלוויזיה הגדולות סופגות קיצוצים זה מעל עשרים שנה, ואינן אלא צל חיוור של מה שהיו בעבר.

קשה להפריז בממדי החורבן הכלכלי. נתון אחד משקף אותם היטב: ההכנסות מפרסום של כלל העיתונים בארצות הברית נחתכו מ-63.5 מיליארד דולר בשנת 2000 ל-23 מיליארד דולר בשנת 2013, ומגמת הירידה נמשכת. רווחתם הכלכלית של ארגוני חדשות מסורתיים היתה תלויה בנכונותם של מפרסמים לשלם כדי להגיע לקהל הקוראים העצום שלהם. בעבר המפרסמים שילמו בשמחה, משום ששום אמצעי פרסום אחר לא נהנה מאפקטיביות דומה. אבל בעידן הדיגיטלי, שבו קל יחסית לכוון את הפרסום בדרכים מדויקות מאוד, קסמו של העיתון המטרופוליני או הארצי הגדול פחת משמעותית. חברות אינטרנט כמו "גוגל" ו"פייסבוק" מסוגלות למיין קהלי יעד לפי קריטריונים מדויקים ביותר, ומציעות למפרסמים לממן אך ורק מודעות שיגיעו בוודאות למי שמתעניין במרכולתם. וכך "גוגל", המומחית בה"א הידיעה לפרסום ממוקד, מסוגלת לספק לקמעונאי המוכר מצעים ומגבות קהל המורכב בלעדית ממי שערכו בחודש האחרון חיפוש מקוון לשם רכישת מצעים ומגבות. ולכן, בעוד הכנסות העיתונים צונחות, הכנסותיה של "גוגל" מפרסום מזנקות שנה אחר שנה – מ-70 מיליון דולר בשנת 2001 לכדי 50.6 מיליארד דולר בשנת 2013. כלומר יותר מפי שניים מסך ההכנסות של כל עיתוני ארצות הברית יחדיו בשנה שעברה.

ומצבם של בעלי העיתונים והמגזינים אינו צפוי להשתפר. הנה עוד נתון מבהיל: האמריקאים מבלים כ-5 אחוזים מהזמן שהם מקדישים לכל סוגי המֶדיה בקריאת מגזינים ועיתונים. בה בעת, כמעט 20 אחוז מתקציבי הפרסום מופנים לתקשורת הכתובה. אם כך, התקשורת הכתובה עדיין נהנית היום ממיליארדים עודפים שמזרימים לה מפרסמים שטרם הפנימו כי שטחי הפרסום שהם קונים מאבדים בהתמדה את קהל היעד שלהם, בפרט מקרב הדור הצעיר. כאשר המפרסמים האלה יתעוררו, הכנסות העיתונים יצנחו עוד.
העיתונים ניסו להסתגל למציאות החדשה. בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, כאשר הפופולריות של האינטרנט הלכה וגברה, חלמו בעלי העיתונים כי יוכלו לשלם לאנשיהם באמצעות העתקת המודל העסקי המסורתי אל מסגרת העולם המקוון. הם קיוו לצבור קהל קוראים נאמן באתרי האינטרנט שלהם, ולמשוך מפרסמים כפי שפעם משכו אותם לגרסאות הנייר. אבל לא כך קרה.

נכון אמנם שבעלי האתרים הפופולריים ביותר משכו הרבה מאוד מבקרים, אבל פרסום לא ממוקד באתריהם לא הניב תוצאות משכנעות מבחינת המפרסמים, שהעדיפו לפיכך שלא לרכוש שטחי פרסום נרחבים. והמחיר ששילמו המפרסמים על השטחים האלה הלך וירד, משום שככל שהרשת התרחבה, מספר האתרים המציעים הזדמנויות פרסום הבטיח שה"היצע" בהכרח יעלה על ה"ביקוש". ההכנסות מפרסום של אתרי החדשות הגדולים מעולם לא הגיעו ולוּ לחלק משמעותי מן ההכנסות שייצרו עיתוני הנייר בימי הזוהר שלהם. והיום כבר אין תקווה גדולה שההכנסות מפרסום מקוון ישתוו אי פעם להכנסות מפרסום בעיתוני הנייר.
חידוש מקוון אחר שהמיט אסון על העיתונים הוא "קרייגסליסט", הספק החינמי של "מודעות הדרושים" – אותן מודעות קטנות שהודפסו בעבר באותיות זעירות בעיתונים, ואשר במשך דורות שימשו יחידים ועסקים כאחד לקנייה ולמכירה של נדל"ן וסחורות ולהעסקה של עובדים. לפני עשרים שנה סיפקו מודעות הדרושים יותר משליש ההכנסות של ה"וושינגטון פוסט". "קרייגסליסט" החריב את העסק הזה ל"פוסט" ולכל שאר העיתונים בארצות הברית.

איש עדיין לא מצא דרך לעשות את איסוף החדשות המסורתי רווחי דיו להבטחת הישרדותו בעתיד. קוראים נאמנים של תקשורת החדשות הרצינית באמריקה אולי סבורים שהתיאור הזה סותר את שגרת היום-יום שלהם. אחרי הכול, ה"ניו יורק טיימס", ה"וול סטריט ג'ורנל" וה"וושינגטון פוסט" עדיין מספקים עיתונות טובה בכל בוקר, ואל אלה הצטרפו אינספור ספקים מקוונים של דעות וחדשות, ואפילו של עיתונות חוקרת קלאסית. פרסומים דיגיטליים מעסיקים אלפי כתבים ועורכים ביוזמות עיתונאיות חדשות ולעתים גם מבטיחות. האם זה נורא?

מובן שלא – לפחות בינתיים. אבל המצב היום מטעה כנראה. כי אין להתעלם מחוקי הכלכלה. וגם לא מלוחות אקטואריים. רק כשליש מהציבור האמריקאי שמתחת לגיל 35 פותח עיתון ולו פעם בשבוע, ושיעור הקוראים פוחת והולך מדי שנה. נתח גדול מן הקוראים של קומץ העיתונים הטובים ששרדו קרובים לקבר הרבה יותר מאשר לתיכון. הצעירים בימינו מפזזים ברחבי האינטרנט כמו מחליקים מיומנים על הקרח, מפגינים את טווח הקשב הקצר שלהם באמצעות חיפוש שעשועים, ורק מדי פעם גם של מידע חשוב. טעם הקהל משתנה, והתוצאה היא שבפרט בקרב הדור הצעיר, מצטמק והולך התיאבון לחבילות מידע מן הסוג שהעיתונים המצוינים סיפקו, חבילות שֶכּללו חדשות מקומיות וחדשות חוץ, כלכלה ותרבות, כמו גם מאמרי מערכת ודעה, מדורי ספורט ומודעות אבל, מדורי אופנה וחדשות מדע.
לצערם של מי שממשיכים לרצות בגישה למוצר מהסוג הזה, לציבור אין "זכות" לעיתונות אמינה ואינטליגנטית. אפשר ליהנות מעיתונות כזאת רק כאשר מישהו בוחר לספק אותה. ואם איש לא ירוויח ממנה, נראה שאיש לא ייצר אותה.

קשה להפריז בממדי החורבן הכלכלי. נתון אחד משקף אותם היטב: ההכנסות מפרסום של כלל העיתונים בארצות הברית נחתכו מ-63.5 מיליארד דולר בשנת 2000 ל-23 מיליארד דולר בשנת 2013, ומגמת הירידה נמשכת

עוצמתה של תרבות החדשות

לפני שהטכנולוגיה הדיגיטלית שינתה את העולם, היה עולם החדשות מאורגן היטב ומוכר למדי. כדי לדעת מה קורה הייתם קונים עיתון, מקשיבים לרדיו או צופים בטלוויזיה. רוב הציבור הסתמך על מקור אחד או שניים לכל צורכי החדשות שלו – עיתון ותחנת טלוויזיה למשל. מוסדות ספורים ואנשים יחידים שלטו באספקת החדשות: וולטר קרונקייט מסי-בי-אס וג'ון צ'נסלור מאן-בי-סי; ה"ניו יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט"; "טיים" ו"ניוזוויק". עולמם של ספקי החדשות היה קטן וגם הומוגני להפליא. דייוויד ברינקלי עבר מאן-בי-סי לאיי-בי-סי בלי לעורר רעש גדול במיוחד. כאשר רון ארלדג', שהישגו הגדול הראשון היה הפיכת איי-בי-סי לרשת הספורט המובילה, התבקש לבנות בתחנה גם מחלקת חדשות חדשה, הוא עשה זאת באמצעות פשיטה על צוותי החדשות של אן-בי-סי ושל סי-בי-אס. באותו האופן, כאשר טד טרנר השיק את סי-אן-אן, הוא צד כישרונות מן הרשתות האחרות. העולם הקטן והכמעט-סגור הזה הפתיע לעתים רחוקות בלבד.

מבחינה פוליטית, אמצעי התקשורת הגדולים הציגו את עצמם כהוגנים וחסרי פניות, לעולם לא כמפלגתיים. השבועון "טיים" אולי היה מעט יותר שמרן, וה"ניו יורק טיימס" ליברלי יותר, אבל אף אחד מהם לא התרחק ממרכז הקשת הפוליטית. במשך כמעט ארבעה עשורים מאז תום מלחמת העולם השנייה, עיתונות הזרם המרכזי היתה לא-אידיאולוגית במפגיע.

בשיא הצלחתם, כל העיתונים הטובים ביותר חלקו שתי תכונות: תחושת אחריות חזקה לגבי תפקידם כספקי חדשות ופרשנות, והמון כסף למימוש השליחות הזאת. בשנות השיא שלהם, בסביבות השליש האחרון של המאה העשרים, המוסדות האלה נטו לאחד את החברה האמריקאית. עוגני חדשות כמו קרונקייט, צ'נסלור, טום ברוקאו, דן ראת'ר ופיטר ג'נינגז היו דמויות אבהיות מרגיעות שמיליוני אמריקאים חלקו עמם את הדרמות התקופתיות. כל התקשורת האלקטרונית והכתובה של הזרם המרכזי ביקשה לספק סופרמרקט של מידע בתקווה שמדפיו – מספורט ועסקים, דרך פוליטיקה וחדשות חוץ ועד בידור ורכילות – ימשכו המונים מכל שדרות החברה. והם הרוויחו היטב ממכירת ההמונים הללו למפרסמים.

הכסף אִפשר לנקוט גישה פזרנית כלפי החדשות. עורכים ומפיקים הרשו לעצמם להעמיד את החושים העיתונאיים שלהם לפני כל שיקול אחר, לרבות רווחים כספיים (לפחות מדי פעם). אני עשיתי זאת בעצמי, כאשר כעורך בכיר ב"וושינגטון פוסט" שלחתי כתבים לכל רחבי ארצות הברית והעולם בהתנהלות כלכלית משולחת-רסן כמעט. העיתונים הטובים ביותר – הטובים ביותר בשדה שהיה צפוף הרבה יותר מכפי שהוא היום – השקיעו בנציגויות בוושינגטון, בכתבי חוץ ובצוותי תחקירנים, ולא כל שכן במותרות שכמעט אין דומות להן היום. במשך שנים, למשל, אף כתב מכתבי ה"לוס אנג'לס טיימס" לא נאלץ לסבול מטיסה במחלקת תיירים; הנורמה היתה טיסה במחלקת עסקים או במחלקה ראשונה. התקשורת האלקטרונית התאפיינה בפזרנות גדולה עוד יותר. כל אחת משלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות החזיקה בשנות השבעים צוותים גדולים של כתבים זרים שהוצבו בנציגויות ברחבי העולם, ותחזקה גם נציגויות מקומיות בערים הגדולות של ארצות הברית. כל השלוש נהגו להפיק סרטי תעודה רציניים ולשדרם בשעות צפיית השיא.

עורכים ומפיקים הלכו בעקבות סיפורים שעניינו אותם, בלי להטריח את עצמם יותר מדי בשאלה כיצד יגיבו הקוראים או הצופים לתוצאה העיתונאית. בני השבט הזה של העיתונאים היו שותפים לתחושה של מהות "החדשות", והמשפיעים שבהם היו אותם עורכים וכתבים בעיתונים הטובים ביותר שהחלטותיהם אומצו באופן שיטתי בידי עורכים וכתבים אחרים, כמו גם בידי מפיקי החדשות בטלוויזיה. עתה, לאחר שהשפעתם דעכה, רבים מציינים שבכירי החדשות הללו היו מעין שומרי סף שהחליטו אילו סיפורים יזכו לתשומת הלב המרבית. הדוגמאות המובהקות ביותר לעוצמתם באו מתחום העיתונות החוקרת.

אחד האירועים המכוננים של התקופה היה החלטתו של וולטר קרונקייט בשלהי אוקטובר 1972 לדווח בפרטי-פרטים בחדשות הערב של סי-בי-אס על ממצאיהם של שני עיתונאים צעירים מן ה"וושינגטון פוסט", קרל ברנסטיין ובוב וודוורד, על שערוריית ווטרגייט המתפתחת. החלטתו של קרונקייט הדגישה את עוצמתה של תרבות החדשות, וגם עזרה להציב את ה"פוסט" – שאז היה בראשית דרכו כעיתון מוביל – במוקד תשומת הלב הארצית.

זה היה תור זהב של העיתונות, תקופה שבה תקשורת משגשגת ורבת-יוקרה הפגינה נכונות חסרת תקדים להתעמת עם נשיא מכהן. אחרי ווטרגייט ומלחמת וייטנאם נעשה קל יותר לערער על סמכות. העיתונות הכתובה בפרט החלה להפגין ביטחון עצמי גובר, שלעתים נראה כיהירות; ומעיתונות מגיבה, שהתמקדה באירועי האתמול, עברה להקדיש עמודים רבים יותר ומרץ רב יותר לעבודה עיתונאית "יוזמת", שֶכּללה לא רק תחקירי עומק, אלא גם סיפורים על מגמות חברתיות, כתבות דיוקן וסיפורים אנושיים. בגלל התעוזה החדשה הזו הידרדרו היחסים בין הכתבים לממשל ונעשו פולמוסיים למדי. היחס המכבד פינה מקום לספקנות ולעתים קרובות גם לציניות ביחס לאמינותם של אישי ציבור וסוכנויות ממשל.

אחד הרגעים הסמליים הגדולים של התקופה היה החלטתו של ממשל ניקסון לפנות לבית המשפט כדי שיצווה על ה"ניו יורק טיימס" שלא לפרסם מחקר סודי שהודלף בידי עובד של הפנטגון ועסק במלחמת וייטנאם. תחילה קיבל בית משפט פדרלי מחוזי את טענת הממשל כי הפרסום מסכן את "הביטחון הלאומי", והוציא צו שאסר על ה"טיימס" לפרסם סיפורים על בסיס "מסמכי הפנטגון". המקור של ה"טיימס", דניאל אלסברג, הדליף אז את המסמכים ל"וושינגטון פוסט", שמיהר להכין כתבות על יסודם. הממשל פנה לבית המשפט כדי לחסום גם את ה"פוסט".

בית המשפט העליון הסכים לדון בערעור בתיק. ה"טיימס" וה"פוסט" שכרו כמה מעורכי הדין הטובים ביותר (והיקרים ביותר) בארצות הברית כדי שיטענו בזכות הפרסום. בית המשפט החליט במהירות לטובת זכותם של העיתונים לפרסם. ניסיונו של ניקסון לכפות על העיתונות האמריקאית "מניעה מוקדמת" של פרסום נכשל. שני תאגידים פרטיים, ה"טיימס" וה"פוסט", המרו את פי הממשל ואז שכנעו את בית המשפט העליון בצדקתם. הרגע הזה זכור עד היום כרגע מכונן בתולדות העיתונות.

בעוד הכנסות העיתונים צונחות, הכנסותיה של "גוגל" מפרסום מזנקות שנה אחר שנה – מ-70 מיליון דולר בשנת 2001 לכדי 50.6 מיליארד דולר בשנת 2013. כלומר יותר מפי שניים מסך ההכנסות של כל עיתוני ארצות הברית יחדיו בשנה שעברה

חברה דמוקרטית בריאה זקוקה לבוררים

מובן שלא הכל היה ורוד בתור הזהב של העיתונות. מנטליות של עדר הובילה לעתים קרובות מדי, בייחוד בסיקור התקשורתי של וושינגטון. רבים מדי מקרב העיתונאים הפריזו בערך עצמם, ועוצמה מופרזת אִפיינה כתמיד את העמדות השגורות והמקובלות. לסיפור מגיפת האיידס, למשל, ארגוני החדשות הגדולים הגיבו באופן איטי ומסורבל. מעטים העיתונאים שהקדישו תשומת לב רצינית לפערים המתרחבים בחברה האמריקאית, ולקראת סוף התקופה, בשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת, התקשורת נכנעה לחרדות הלאומיות שעוררה מתקפת ה-11 בספטמבר ונכשלו בקריאת תיגר אפקטיבית על דהרתו של ממשל בוש למלחמה בעיראק. עיתונאים רבים הצטרפו בעצמם לדהרה הזאת, שביישה את המוסדות העיתונאיים המרכזיים שלנו ועשתה שירות דוב לארצות הברית.

ובכל זאת, ארגוני החדשות הטובים ביותר הוכיחו את ערכם שוב ושוב, גם בשנים האחרונות, למרות ההידרדרות המתמדת במצבם. תרבות הספקנות העיתונאית שנולדה בשנות השישים והשבעים המשיכה לשרת את ארצות הברית היטב. שוב ושוב פרסמו עיתונאים סיפורים חשובים שפקידי ממשל קיוו כי לעולם לא ייחשפו – מִכּתבות על אמריקאים שחקרו בעינויים חשודים בטרור ועד גילויים על הזנחה שיטתית של מטופלים בבית החולים הצבאי וולטר ריד; מדיווחים על תוכניות האזנה של הממשל ועד לתיאורים של מנגנון המודיעין העצום שהוקם בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר. הגילויים העיתונאיים המרכזיים של העשור האחרון השפיעו על הדימוי העצמי של ארצות הברית. היתה להם חשיבות.

חלק ניכר מהתועלת שהפיקה החברה כולה מן העיתונות אינו ידוע וגם אינו ניתן לידיעה. השאלה "איך זה ייראה בעמוד הראשון של הוושינגטון פוסט?" נשאלה במסדרונות הממשל שוב ושוב מאז ווטרגייט – לטובת כולנו. מובן שהגורם המרתיע הזה להתנהגות לא-חוקית, לא-מוסרית או מביכה סתם אינו אפקטיבי תמיד; אישי ציבור שפלים רבים התעלמו ממנו, וימשיכו להתעלם ממנו בעתיד, בין אם העמוד הראשון של ה"וושינגטון פוסט" ימשיך לרדת לדפוס ובין אם לאו. אבל לתחושה שיש דין ויש דיין נודעה השפעה מבורכת.

העיתונאות הטובה ביותר יוּצרה תכופות בידי ארגונים שהיו להם המשאבים והתעוזה להגן על עבודתם כאשר זו פגעה או הטרידה מוסדות ויחידים בעלי עוצמה. הציבור עשוי לראות בעיתונות מפעל שמורכב מעיתונאים יחידי סגולה, פרשים בודדים; אבל זה המצב לעתים רחוקות בלבד. העבודה הטובה ביותר נעשית בדרך כלל בצוותים הנהנים מגיבוי של מוסד המחויב לקיום סטנדרטים מחמירים של רצינות ויושרה, ולטיפוח כתבים ועורכים מוכשרים. בפרט בתחום הקשה והמורכב של עיתונות חוקרת הנוגעת ב"ביטחון הלאומי", לצוות (כלומר, לכתבים ולעורכים, אך גם לעורכי הדין ותכופות אף למו"ל) נודעת לעתים חשיבות מכרעת. קיומם של ארגוני חדשות היכולים להרשות לעצמם לתמוך בצוותים כאלה נתון היום בסכנה.

חברה דמוקרטית בריאה זקוקה לבוררים – לדמויות סמכותיות שיוכלו להזהיר מפני מה שהן תופשות כשבירה של הכללים. תובעים ושופטים ממלאים את התפקיד הזה במה שנוגע לאכיפת החוק, אבל החלטותיהם כבולות למסגרת החוק. "אני לא פושע", התעקש ריצ'רד ניקסון, ואפשר שאמנם לא היה כזה; ואף על פי כן הוא היה מעין פושע פוליטי, והראשונים שתבעו ממנו דין וחשבון היו העיתונאים. האם יהיו עומדים בשער כאלה שיזהירו מפני הניקסון הבא?
פרופסור פול סטאר מפרינסטון ניסח את העניין בתמציתיות: "באמצעות ערעור הבסיס הכלכלי של העיתונאות המקצועית ובאמצעות פילוג הציבור, החלישה המהפכה הדיגיטלית את יכולתה של התקשורת לפעול כסוכן אפקטיבי של אחריות ציבורית. אם נתייחס ברצינות לרעיון שתקשורת עצמאית ממלאת תפקיד חיוני בדמוקרטיה, כי אז המצוקה המוסדית של התקשורת הזאת עלולה להחליש את הדמוקרטיה עצמה. וזוהי הסכנה שעמה אנו מתמודדים".

העיתונים ניסו להסתגל למציאות החדשה. בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, כאשר הפופולריות של האינטרנט הלכה וגברה, חלמו בעלי העיתונים כי יוכלו לשלם לאנשיהם באמצעות העתקת המודל העסקי המסורתי אל מסגרת העולם המקוון. הם קיוו לצבור קהל קוראים נאמן באתרי האינטרנט שלהם, ולמשוך מפרסמים כפי שפעם משכו אותם לגרסאות הנייר. אבל לא כך קרה

עלייתה של תקשורת חדשות מפולגת

אם מי שמספקים היום את העיתונאות הטובה ביותר (כלומר המדיה הישנה) לא ישרדו את הסערה המתמשכת שעמה הם מתמודדים, מי יתפוס את מקומם? ידוע למי ניתנה הנבואה, אבל מקצת המגמות ברורות. האינטרנט מקדם פיצול ופילוג באמצעות תמיכה בפיתוח של קהילות הומוגניות, למן הגולש היחיד וחברי הפייסבוק שלו ועד חסידי מסיבת התה שניזונים מ"חדשות ברייטברט" (אתר חדשות ימני קריא מאוד ואידיאולוגי ביותר). סקרים שערך מרכז המחקר פְּיוּ מראים שיותר ויותר אמריקאים מקבלים את ה"חדשות" שלהם ממקורות מוּטים אידיאולוגית. תקשורת החדשות מתפצלת בהתאם לשסעים בחברה האמריקאית כולה: לפי מעמדות, אזורים, אמונה דתית, גיל, זהות אתנית, הזדהות פוליטית ועוד.

עלייתה של תקשורת חדשות מפולגת היא תופעה חדשה למדי. היא נעשתה משמעותית באמת אחרי כניסתו לתפקיד של ברק אובמה בינואר 2009. אובמה נכנס לבית הלבן בעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז השפל הגדול. הוא התמודד בבחירות כגורם מְאחֵד שיחנוך עידן חדש של שיתוף פעולה בין-מפלגתי: "כן, אפשר!" – ביחד נצליח. אבל הוא לא הצליח. הרפובליקאים בקונגרס החליטו עוד בראשית כהונתו למנוע מן הנשיא החדש כל בדל הישג. הצלחות החקיקה המוקדמות שלו, שהתבססו על רוב דמוקרטי גדול שנוצר בבית הנבחרים ובסנאט כאחד בבחירות 2008, הצליחו לכסות על השיתוק הבין-מפלגתי שארב ממש מעבר לפינה. ב-2010, עם השתלטותם המחודשת של הרפובליקאים על בית הנבחרים, פשה השיתוק. הפוליטיקאים השלימו, אמנם במידה של אי-נחת, עם רעיון ההתגוששות המפלגתית הנצחית. והבוחרים מצדם התכנסו אף הם לעמדות אידיאולוגיות יותר ויותר, והחלו להביט בחשדנות גוברת והולכת על כל מי שחלק עליהם.

הפוליטיקאים של ימינו, בעיקר בימין, מְתַקשרים עם הבוחרים "שלהם" באמצעות אמצעי התקשורת "שלהם", ובראש ובראשונה, כמובן, באמצעות רשת החדשות "פוקס". באותו האופן, הדמוקרטים הליברלים אוהבים להופיע ברשת אם-אס-אן-בי-סי. פוליטיקאים אידיאולוגיים יותר מעדיפים עולם שאין בו קרונקייטים למיניהם – עולם נטול שומרי סף ובוררים מוסכמים.

וכך "החדשות", שפעם עזרו לאחד את הארץ, הן היום מקור מחלוקת נוסף. הסנאטור הדמוקרט דניאל פטריק מוינהן נהג לומר ש"כולם זכאים לדעות משלהם, אבל לא לעובדות משלהם". זה אינו המצב עוד. פוליטיקאים ופרשנים נראים היום כמי שאין להם שום בעיה לייצר לעצמם מציאוּת משלהם כאשר זו הולמת את מטרותיהם הפוליטיות או האידיאולוגיות. התעקשותה של רשת "פוקס" ללעוג לחוק הבריאות – "אובמה-קר" כפי שֶכּונה – לא היה לה דבר וחצי דבר עם חיפוש אמת עיתונאי מסורתי. היא לא היתה אלא חלק ממערכת תעמולה. רשת הכבלים אם-אס-אן-בי-סי, שהיא חלק מאן-בי-סי, ושפעם היתה ארגון חדשות רציני, זיהתה הזדמנות עסקית במיצובה כחלופה ליברלית ל"פוקס", רשת החדשות הרווחית ביותר בכבלים, ולכן היום היא פועלת כתועמלנית חסרת בושה של הצד הליברלי. "פוקס" ואם-אס-אן-בי-סי החליטו שתיהן לפנות אל קהליהן לא באמצעות דיווח חדשותי מקורי (עניין יקר), אלא באמצעות פרשנות המתובלת בשידורי אירועים כמו אסיפות עיתונאים בבית הלבן. מעניין – מְאַלף – שאין כמעט התקוממות תרבותית ביחס להתפתחויות הללו. נדמה שהסתגלנו בלא מאבק לדעיכתן של הציפיות הישנות לגבי דיוק, הגינות ודיווח עיתונאי.

אין להתעלם מחוקי הכלכלה. רק כשליש מהציבור האמריקאי שמתחת לגיל 35 פותח עיתון ולו פעם בשבוע, ושיעור הקוראים פוחת והולך מדי שנה. נתח גדול מן הקוראים של קומץ העיתונים הטובים ששרדו קרובים לקבר הרבה יותר מאשר לתיכון. טעם הקהל משתנה, והתוצאה היא שבפרט בקרב הדור הצעיר, מצטמק והולך התיאבון לחבילות מידע מן הסוג שהעיתונים המצוינים סיפקו

בהיעדר הכנסות מספקות

חלק מן המוצרים המקוונים החדשים מייצרים עיתונות מעניינת ואינפורמטיבית, אבל אף אחד מהם אינו מתאפיין בשאיפות או בתחושת האחריות של העיתונים הטובים ביותר. הם אינם יכולים להרשות לעצמם מותרות כאלה. ארגון חדשות מעולה הוא עניין יקר. חטיבת החדשות של ה"ניו יורק טיימס" עולה בסביבות 230 מיליון דולר בשנה. תפעול החדשות של ה"וושינגטון פוסט", שכבר הצטמצם משמעותית משיאי הרווחיות וההשפעה שלו, עדיין עולה יותר מ-90 מיליון דולר בשנה.
בהיעדר הכנסות מספיקות שיתמכו בהם, חדרי חדשות בכל רחבי ארצות הברית מתחסלים בהדרגה. עיתונים העסיקו 59,000 כתבים בשנת 1989, אבל רק 36,000 בשנת 2012 (המספר פחת עוד מאז). מוסדות מפוארים לשעבר כמו ה"בולטימור סאן", ה"שיקגו טריביון", ה"לוס אנג'לס טיימס" וה"מיאמי הרלד" ספגו קיצוצים אדירים. אחרים פשוט נסגרו.

ארגוני החדשות החשובים ששרדו נתונים היום בלחץ אדיר. באביב האחרון נחשף דוח בן 96 עמודים שכתב צוות ב"ניו יורק טיימס" על העתיד הדיגיטלי. קריאתו מבהירה עד כמה אפילו כתבי ועורכי ה"טיימס" רואים היום את דרישות העידן הדיגיטלי כמי שאינן עולות בקנה אחד עם שאיפותיהם המסורתיות. מחברי הדוח טוענים שה"ניו יורק טיימס" כארגון מוכרח להציב את הרשת בראש מעייניו. "פירוש הדבר שיש להעמיד בסימן שאלה רבות מן המסורות שלנו מעידן הדפוס, לתהות על התביעות שהן תובעות מן הזמן שלנו, ולהכריע על מי מהן נוכל לוותר כדי להפנות משאבים לטובת העבודה הדיגיטלית". אחת הדוגמאות המוזכרות בדוח: "אריזה, שיווק ושיתוף העבודה העיתונאית שלנו" באינטרנט – שלוש פעילויות שאין להן דבר וחצי דבר עם דיווח וכתיבה של סיפורים חדשותיים – חייבת לקבל קדימות בחדר החדשות.

אפילו כאשר עיתונאים מורשים לעסוק בדיווח מסורתי, הדרישות של העיתונאות המקוונת מגבילות את יְכולתם לעשות זאת. לפני שהיו לעיתונים הגדולים אתרי אינטרנט, עיתונאי היה יכול להקדיש יום שלם לסיקור אירוע. הוא היה יכול לשוחח עם מקורות לקבלת מידע רקע, לשקול את ההשלכות של ההתפתחויות החדשות ולכתוב את הסיפור עבור המהדורה של יום המחרת. בימינו, אותו כתב מוכרח להגיש גרסאות מרובות של אותו הסיפור במהלך היום, ולעבּותו בפרטי מידע תוך כדי איסופם. יש לו הרבה פחות זמן להתעמק בסיפור ולגלות את משמעויותיו. הכמות של הדיווח המקורי ירדה בלי ספק עם העלייה בחשיבות האינטרנט.
אחת התוצאות המיידיות של השינויים הללו היא שאף עיתון הפועל היום בארצות הברית אינו יכול לסקר את עירו או את מדינתו כפי שסיקר אותם לפני עשרים שנה, או אפילו לפני עשר שנים. מכיוון שכך, עשרות עיריות ובתי מחוקקים מדינתיים אינם זוכים כמעט לסיקור של גופי חדשות בעלי משקל. הטלוויזיה היא עדיין מקור החדשות המרכזי של רוב האמריקאים, אבל תחנות טלוויזיה מקומיות קיצצו באופן דרמטי את צוותי החדשות שלהן, והרשתות הגדולות אינן מנסות עוד לסקר את ארצות הברית ואת העולם כפי שנהגו לעשות בעבר.

נכון אמנם שהממשל הפדרלי בוושינגטון עדיין זוכה לתשומת לב רבה מצד עיתונאים. אבל אחת הקטגוריות המרכזיות בסיקור של וושינגטון נעלמה: כתיבה עיתונאית על חברי קונגרס בידי ארגוני החדשות במדינות האם שלהם. לפני דור, עשרות עיתונים מקומיים ותחנות טלוויזיה מקומיות העסיקו כתבים בוושינגטון, ואלה השגיחו על חברי בית הנבחרים והסנאט מן הערים והמדינות שלהם. הסנטור כריסטופר דוֹד נזכר שבימיו הראשונים בסנאט, בשנות השמונים, כתריסר כתבים מקונטיקט ישבו בוושינגטון ודיווחו בקביעות על פעילותו. עם פרישתו בשנת 2010, לא נותר ולוּ כתב אחד כזה. אף עיתון או תחנת טלוויזיה מקונטיקט לא העסיקו עוד כתב בבירה האמריקאית.

"החדשות", שפעם עזרו לאחד את הארץ, הן היום מקור מחלוקת נוסף. הסנאטור הדמוקרט דניאל פטריק מוינהן נהג לומר ש"כולם זכאים לדעות משלהם, אבל לא לעובדות משלהם". זה אינו המצב עוד. פוליטיקאים ופרשנים נראים היום כמי שאין להם שום בעיה לייצר לעצמם מציאוּת משלהם כאשר זו הולמת את מטרותיהם הפוליטיות או האידיאולוגיות

האם אין מקום לאופטימיות כלשהי

האם אין מקום לאופטימיות כלשהי? לשמץ של תקווה? מובן שכן. נכון אמנם שבדור הזה של הרס יצירתי ההרס בולט יותר מהיצירתיות, אבל חלק מסַפָּקי החדשות המקוונים עושים עבודה מעניינת שמפצה במידת-מה על הצטמקותם של צוותי העיתונאים במוסדות המסורתיים. בקונטיקט, לדוגמה, ישנם היום כמה בלוגרים שמדווחים על חברי הקונגרס מטעם המדינה, ואתר החדשות CT Monitor, שפועל ללא כוונת רווח, מעסיק בוושינגטון כתב במשרה מלאה. ברחבי ארצות הברית צצו עשרות אתרי חדשות המספקים סיקור מקומי; רבים מהם מעסיקים כתבים משלהם, שחלקם טובים בהחלט.

ישנם גם כמה ארגונים מקוונים שמפרסמים מדי פעם סיפורים חשובים ברמה הארצית. הטוב שבהם הוא "פרופובליקה" (ProPublica), מלכ"ר שהוקם בידי פול סטייגר, לשעבר עורכו של ה"וול סטריט ג'ורנל". "פרופובליקה" מתמקד בעיתונות חוקרת – התמחות יקרה, שסבלה קשות בעידן שבו רווחי העיתונות התפוגגו – ומספק חינם עיתונות איכותית שהתחקירים שלה אינם נופלים מאלה של העיתונים הגדולים. תקציבו, 12 מיליון דולר בשנה שגויסו רובם ככולם מתורמים, מממן צוות של 45 כתבים ועורכים. אבל כפי שמודים כתביו, הסיפורים של "פרופובליקה" שזכו למרב ההשפעה הם אלה שנעשו בשיתוף עם תקשורת החדשות המסורתית, שפרסמה או שידרה אותם. לאתר המעולה שלו יש קהל קוראים קטן יחסית.

ויש עוד מלכ"רים שמספקים דיווח עיתונאי ברמה שרק ארגוני החדשות הגדולים היו מספקים פעם. חתן פרס פוליצר לשנת 2014 בתחום העיתונות החוקרת היה כריס המְבּי מן "המרכז ליושרה ציבורית" בוושינגטון (Center for Public Integrity). מדובר ב"כלב שמירה" ללא כוונות רווח, שמנהל תיקים אלקטרוניים ענֵפים לשם מעקב אחר זרימת הכספים בפוליטיקה האמריקאית. מרקוס ברוצ'לי, שהיה עורך בכיר ב"וול סטריט ג'ורנל" וב"וושינגטון פוסט", ציין לאחרונה שתודות להיצע האינטרנטי, כמות העבודה העיתונאית באמריקה מעולם לא היתה גדולה כל כך.

בעבר, עיתונים כמו ה"טיימס" וה"פוסט" הציעו לקוראיהם את הסיקור הטוב ביותר בקשת רחבה של קטגוריות חדשותיות, ובלי שהיו להם מתחרים רציניים. בינתיים קמו להם מתחרים בכל תחום: אי-אס-פי-אן בספורט, "פוליטיקו" בדיווח ממסדרונות הממשל, "בָּאזְפיד" בעולם התרבות הפופולרית וכן הלאה. אנחנו ב"פוסט" היינו פעם המובילים הבלתי מעורערים בשוק החדשות מוושינגטון – אף מתחרה לא היה יכול לקרוא עלינו תיגר בתחומים המרכזיים שלנו. שליטה מוחלטת כזו אינה אפשרית עוד בימינו.

אבל מעט החדשות הטובות האלה אין די בהן לנחם אותנו. משהו מהותי יותר יצטרך לקרות כדי לקיים את סוג המצוינות העיתונאית שדרוש לדמוקרטיה. מובן שייתכנו הפתעות טכנולוגיות. ייתכן שאי-שם בעמק הסיליקון ישנה היום איזו קבוצת צעירים המפתחת רעיון שיוכל להבטיח זרם הכנסות בריא לארגוני חדשות גדולים. אני בהחלט מקווה לכך.
ניסיונות להציל את העיתונות הרצינית נהנים מיתרון טבעי אחד: אנשים חכמים המצויים בעמדות השפעה בחברה יודעים שדרושים להם מקורות מידע טובים בנושאים רבים. ייתכן שאזרחים אלה, שהם קהל יעד משמעותי על אף הנתח הקטן שלהם מכלל האוכלוסייה, ייאותו לשלם את העלות המלאה של העבודה העיתונאית שהם צורכים. במבט ראשון הרעיון הזה עשוי להיראות פשוט עד להכאיב. האין אנשים נוהגים לשלם עבור השירותים שהם צורכים? אה – אבל לא על החדשות. עד עליית האינטרנט, קוראי העיתונים שילמו מחיר פעוט תמורת החדשות שצרכו, אשר במטרה למקסם את התפוצה (ואיתה את ההכנסות מפרסום), תומחרו במכוון מתחת לעלותה של כוס קפה. ואז, במשך יותר משני עשורים – עשרים השנים הראשונות של הרשת – צרכני העולם המקוון התרגלו לרעיון שהחדשות אינן סתם זולות, אלא חינמיות ממש. בארצות הברית, ה"וול סטריט ג'ורנל" היה העיתון הגדול היחיד שגבה תשלום תמורת גישה מקוונת לעבודת העיתונות שלו. כל השאר העניקו את עבודתם בחינם, מתוך הנחה – או תקווה – שכך יבנו קהלי גולשים נאמנים, שמפרסמים ישלמו בסופו של דבר כדי להגיע אליהם.

ואז, במרס 2011, הכריז ה"ניו יורק טיימס" על "חומת תשלום" שדרשה מקוראים קבועים לשלם תמורת התוצרת העיתונאית שהציע – הימור מסוכן אשר הוכח כמוצלח להפליא. בתחילת אפריל היו ל"טיימס" 800,000 "מנויים דיגיטליים", אנשים ששילמו כדי לקרוא את העיתון במכשירים אלקטרוניים בלבד (מהדורת הדפוס היומית של ה"טיימס" נקנית בידי 680,000 איש בימי חול, ובידי 1.2 מיליון קוראים בימי ראשון). מינויים דיגיטליים מכניסים היום לעיתון יותר מ-150 מיליון דולר בשנה, כסף שהציל את הארגון ממשבר פיננסי חמור למרות ירידת הכנסותיה של מהדורת הדפוס. ה"וושינגטון פוסט" ורוב העיתונים הגדולים האחרים הלכו בעקבות ה"טיימס". אף על פי שאף אחד מן העיתונים האחרים לא נחל הצלחה גדולה כל כך בגיוס מנויים, יכולתו של ה"טיימס" לשכנע קוראים מקוונים לשלם היא סימן מעודד. עולה ממנה לפחות האפשרות שעם הזמן, צרכני החדשות ילכו בעקבות צופי הטלוויזיה, שפעם חשבו – בטרם עליית הטלוויזיה בכבלים – שהטלוויזיה היא בחינם, אבל שבסופו של דבר התרגלו לשלם חשבונות חודשיים תמורת החיבור לכבלים. גרסה כלשהי לשינוי כזה תוכל להציל את עסקי החדשות המסורתיים – בתנאי שממציא נבון כלשהו יצליח להבין איך לגרום לכך להתרחש. עד עתה זה לא קרה, ואפילו המספרים המעודדים של ה"טיימס" אינם מצליחים לממן חדר חדשות שעלותו 235 מיליון דולר בשנה.

בסתיו האחרון, כשנפגש עם צוות ה"וושינגטון פוסט" מיד לאחר רכישת העיתון, דיבר ג'ף בזוס על חשיבות "החבילה", כפי שקרא למגוון החדשות, הדעות, המידע השימושי והבידור שה"פוסט" מציע לקוראיו מדי יום. בעידן הדיגיטלי, אמר בזוס, המטרה היא להרכיב חבילה שתקרוץ להרבה מאוד אנשים, עד כדי כך שיהיו מוכנים לשלם תמורתה. הגיל הממוצע של קוראי מהדורת הדפוס, ציין בזוס, עולה "בערך בשנה בכל שנה". הכל יודעים לאן זה מוליך, עקץ.

עתה, משרכש את העיתון המפסיד, ניצב בזוס מול האתגר של שיווק החבילה הזאת. מייקל מוריץ מקרן סקויה, מאנשי ההון-סיכון המצליחים באמריקה, סיכם את הבעיה כך: "כיצד יוכל נכס אינטרנטי, המוקדש לדיווח חדשותי רחב יריעה, לייצר אי-פעם הרבה כסף? נתיב לשגשוג לא יימצא בלי פתרון לחידה הזאת".

מובן שאפשר לחשוב על מודלים אחרים פרט לארגון גדול המציע "דיווח חדשותי רחב יריעה". אישית אני משוכנע אמנם שמוטב לחברתנו אם ישרדו כמה ארגוני חדשות מכובדים שיתמידו במחויבותם לתבוע דין וחשבון מבעלי העוצמה על השימוש שהם עושים בכוחם. עמדתי היא כמובן תוצר של חיים שלמים שהקדשתי לעבודה בארגון כזה. אבל יש אפשרויות אחרות. ייתכן כי הסופרמרקטים לחדשות שאליהם התרגלנו לא ישרדו אלא "יתפצלו" לארגוני חדשות מתמחים, שברבות הימים אולי יספקו לנו את העיתונות הנשכנית הדרושה לנו. אחת הדוגמאות המעניינות בהקשר הזה היא הבלוג SCOTUS, שמספק סיקור מצוין של בית המשפט העליון. הבלוג אינו רווחי, אבל נתמך בידי חברת "בלומברג". הסיקור העיתונאי של וושינגטון ושל הפוליטיקה האמריקאית בכללותה אצל "פוליטיקו", אף שאיכותו אינה עקבית תמיד, טוב מזה של כל ארגוני החדשות האחרים, פרט למעולים ביותר שביניהם. ותודות להכנסותיו מן המהדורה שהוא מדפיס בגבעת הקפיטול, "פוליטיקו" אפילו רווחי.

ייתכן גם שה"שגשוג" שעליו מדבר מייקל מוריץ לא יידרש כלל. 250 מיליוני הדולרים ששילם בזוס תמורת ה"וושינגטון פוסט" לא היו אלא נתח זעיר מסך נכסיו, הנאמד ב-30 מיליארד דולר. הפסדי ה"פוסט" כמוהם כדמי כיס עבור בזוס, והוא יוכל לשאת אותם בקלות במשך עוד עשרות שנים, אם רק יבחר להמשיך למלא את תפקיד המלאך הגואל. ה"בוסטון גלוב", שנמכר בהפסד עצום בידי ה"ניו יורק טיימס" בשנת 2013, זכה לבעלים חדש ובעל כיסים עמוקים בדמותו של ג'ון הנרי, מבעלי קבוצת הבייסבול "בוסטון רד סוקס"; גם הוא יוכל לממן את הפסדי העיתון לנצח, אם רק יחפוץ בכך. מלאכים דומים עשויים לצוץ בשמיהם של ארגוני חדשות אחרים. תושבי ניו יורק מעריכים זה שנים שראש העירייה לשעבר, מייקל בלומברג, ששוויו נאמד ב-34 מיליארד דולר, ימלא יום אחד תפקיד דומה ב"ניו יורק טיימס".

הענקים העשירים ביותר בעולם החדש והמופלא הזה הם תאגידים שלא היו קיימים כלל לפני עשרים שנה. "פייסבוק" ו"גוגל", לדוגמה, מהלכות על פני כדור הארץ כמו קינג-קונגים מודרניים, משרתות מיליארדי בני אדם ומרוויחות עשרות מיליארדים. שתיהן כאחת מנצלות למעשה את עבודתם של ספקי חדשות מסורתיים, היוצרים מידע מועיל לחברים ב"פייסבוק" ולמחפשים ב"גוגל". הן מובילות המוני קוראים אל העבודה העיתונאית שמייצרים הארגונים הוותיקים, אבל הן תורמות מעט יחסית להישרדותם של ספקי המידע.

החברות האלה נוצרו בידי דור חדש של צעירים, שהאינטרסים האישיים שלהם אולי יוליכו אותם בסופו של דבר להבנת חשיבותם של המוסדות הוותיקים, או לחלופין למציאה וליצירה של דרכים חדשות לעשיית מה שעשו ארגוני החדשות הישנים בעבר. מבחינה כלכלית גרידא, "גוגל" לא תתקשה להציל את ה"ניו יורק טיימס". עלותו השנתית של חדר החדשות של ה"טיימס" אינה מגיעה אפילו ל-2 אחוזים מרווחי "גוגל" בשנת 2013. "גוגל", או גורמים אחרים, יוכלו גם להקים ארגוני חדשות חדשים, שיוקדשו לסיקור מעולה של תחומים צרים. בפרפרזה על דבריו הנבונים של הקומיקאי מורט סאל, העתיד אכן ממתין לנו בהמשך הדרך; אבל אין לדעת מה הוא צופן.

החדשות כפי שאנו מכירים אותן נתונות בסכנה. וכך גם המשטר הדמוקרטי, התלוי בכלב שמירה אפקטיבי בדמותן של חברות החדשות. שניהם נתערערו בגלל שינויים חברתיים שמקורם בטכנולוגיות דיגיטליות, שהן מן הכוחות החזקים ביותר ששחרר האדם מעודו. העידן הדיגיטלי בקושי החל, ואין כל טעם לנסות לחזות לאן ייקח אותנו. אין ספק שלחדשות יש עתיד, אבל אין לדעת כיצד ייראה העתיד הזה. כל מה שידוע לנו בוודאות הוא שאנחנו צועדים אל טריטוריה חדשה ולא מוכרת.

תרגום: יניב פרקש

המאמר פורסם ב-16.10.2014 באתר של מכון ברוקינגס והוא מתורגם לעברית באישורו. קישור למאמר

Kaiser, Robert G. Bad News About the News. The Brookings Essay. © 2014, The Brookings Institutions. Reprinted with permission of the Brookings Institution. Neither Brookings nor the Author has approved or reviewed this translation.