ארץ אחרת

אורלי מלסה: "בארץ אני לא מרגישה שאני שונה, אבל אני יודעת

שאני שונה, אני יודעת שאני אתיופית כל הזמן " צילום: איל און

"על כל אחד לספר את הסיפור שרק הוא יכול לספר", אמר פעם הקולנוען הצרפתי רוֹבֵּר בְּרֵסוֹן, והפנה את העדשה אל היוצר ואל החוויה האישית הייחודית שלו. דוד גָבַרוֹ ואורלי מָלֶסָה, שניהם בוגרי המכללה האקדמית ספיר, שניהם זכו בפרס וולגין בפסטיבל הקולנוע בירושלים (הוא בתחום הדוקומנטרי ב-2005, היא בתחום הדרמה ב-2004), הם ישראלים אתיופים שנולדו שם וגדלו כאן, וצילמו את סרטיהם גם שם וגם כאן. שניהם אכן מספרים סיפורים שרק הם יכולים לספר.

קשה לדבר על קולנוע של בני הקהילה האתיופית כעל תת-ז'אנר בקולנוע הישראלי, בינתיים אנחנו רואים רק התחלות. אולי זה כל מה שנראה, כי ככל שעולי אתיופיה יתערו בתרבות הישראלית, כך יימהל קולם המובחן. העיסוק בחוויותיהם האישיות בצורה גולמית, בלתי מלוטשת, בוטה וישירה אופייני ליוצרים בתחילת דרכם. יש לזה תמיד כוח ודחיפות רעננה שממגנטת אליה את תשומת הלב, כאל זה שעומד על הר וצועק את מה שעצר בתוכו שנים.

שוחחתי עם אורלי ודוד על זהותם ועל מקומם המיוחד בחברה ובקולנוע הישראליים כיוצרים בעלי כושר ביטוי מרשים.

גברו: "במשך כל הזמן שצילמנו באתיופיה, רציתי לחזור לארץ ולהגיד: אני פה בישראל ואני ישראלי. לפני הנסיעה ציפיתי להרגיש שייך יותר למקום הולדתי. אתיופיה היא נסיכת אפריקה, אי אפשר להישאר אדיש אליה, אבל מדובר בהחלטה מהותית של האדם: ברגע שהגדרת את עצמך בתור יהודי, ברגע שעלית לישראל כיהודי, אין לך לאן לברוח גם מבחינת הזהות העצמית וגם מבחינת הזהות הכללית".

דוד גברו גדל באדיס-אבבה, בסביבה לא יהודית. יחד עם שאר ילדי השכונה חשב שפלאשים הם אוכלי אדם ולא ידע שהוא עצמו פלאשי. "בחגים החשובים היה מנהג לצעוק 'יודי יודם', כלומר, יושמדו היהודים, ואני הייתי צועק איתם. בגיל שש או שבע אני זוכר שלא הבנתי מדוע אמא שלי אומרת לי לא לאכול בבית של אחרים. ברגע שעליתי לארץ הרגשתי הקלה. אמרתי לעצמי: מזל שכל הילדים שאיתם אני מסתובב בשכונה, המרוקאים והרוסים, לא יודעים שאני פלאשי".

סרטו של דוד גברו, "סיסאי", מתעד את מסעו של אחיו המאומץ, שעל שמו נקרא הסרט, לאתיופיה לחפש אחר אביו הביולוגי. הסרט מספק הצצה אינטימית אל הדינמיקה של משפחת הבמאי ושוזר בתוכו גם את החשבון הלא סגור של דוד עם אביו. דוד גברו עלה לארץ עם אחיו בהיותו בן תשע. ההורים היו אמורים להצטרף אליהם כעבור זמן קצר, אך הם הגיעו אחרי שש שנים. ילדותו עברה עליו בפנימיות, וכשבגר הסתבך עם החוק. כשהשתחרר מהכלא, החליט לחלץ את עצמו מהגורל הידוע מראש של צעירים אתיופים רבים ונרשם ללימודים במכללת ספיר.

"הפסקתי ללמוד בכיתה ט', ואלמלא הג'וינט לא הייתי מגיע ללימודים אקדמיים בכלל, כי לא היה לי כסף. הם בעצם משכו אותי למעלה. אמנם לא הייתי מצליח ללמוד אלמלא היוזמה שלי ובלי הרצון שלי להשקיע, אבל זה גם לא היה קורה בלי הכסף שלהם. יש כל כך הרבה נערים שממהרים להרים ידיים, אז צריך להעמיד לרשותם את כל האמצעים כדי שזה לא יקרה. אם הם ירימו ידיים, בעוד עשר שנים תהיה קטסטרופה. כי כשאין לך כסף וקשרים מתאימים שעשויים לגונן עליך, אתה מסתבך. אתה נשפט כמו שאני נשפטתי, על 0.1 גרם גראס. על זה תפסו אותי ועל זה ישבתי. את מבינה? המזל שלי הוא שיצאתי משם והבנתי שאם אני לא אעשה משהו בקשר לזה, אף אחד לא יעשה את זה במקומי".

חייו של דוד גברו כמעט סחפו אותו במערבולת למטה, אך נראה שהצליח לשנות את הכיוון, ועתה הוא מרגיש מחויב ואחראי. הוא מלמד נערים מוזיקה אלקטרונית, כי הוא מאמין שמוזיקה מסוגלת להעניק להם דבר מה ששום מקצוע עיוני שהם אמורים ללמוד בבית הספר אינו יכול: כלי ביטוי הקרוב אל לבם, שבאמצעותו אפשר לספר סיפור. דרך לימוד המוזיקה, הוא אומר, "אפשר להמשיך להתפתח, לפתח פרופורציות ותפישת עולם". רק חלק מהנערים שעימם הוא עובד הם ממוצא אתיופי, אך כולם באו מרקע של מצוקה או בעיות חברתיות.

"מה שהכי הייתי רוצה לעשות לעצמי הוא חדר סאונד, אבל אני לא יכול לעשות את זה. אחרי שזכיתי בוולגין ובהכרה והיחס אלי שונה, אני מרגיש שאני יכול לעשות יותר בשביל נערים שנמצאים כאן, בנתיבות. כשהם ראו אותי בטלוויזיה, הם באו לחוג ביתר רצינות. זה עושה עליהם רושם, ויש לזה כוח גם על המבוגרים, שאינם שמים לב למה שקורה. אז אני לא יכול להרים ידיים ולהגיד 'וואללה, על הזין שלי'. אני מבין את הבעיות של הנוער האתיופי טוב יותר מאחרים, אבל אני גם מבין בבעיות של הנוער הישראלי".

כיום עובד דוד גברו במספר פרויקטים הקשורים לנוער במצוקה ולהתמודדות עם אי צדק חברתי. אלה החומרים שנמצאים סביבו, אלה החומרים שהוא מתעד. אותו כעס שלו אנו עדים בסרטו "סיסאי" – בסצינה שבה גברו, בעודו מצלם, אינו יכול לסבול עוד את האופן שבו אמו ואחיו נדחים שוב ושוב על-ידי הרבנות ומחליט לפעול – טוען אותו באנרגיות להפקת סרטיו הבאים.

"הגיבור של הסרט הבא שלי, נער אתיופי, נבחן לתוכנית 'רקדן נולד'. הוא נכשל בשלב השלישי, כי כל הנבחנים רוקדים ג'אז או בלט, והוא בא מקפוארה וריקוד רחוב. הוא חוזר מתוסכל הביתה. בינתיים יש בעיה להרים את מופע הריקוד שלו, כי שניים מתוך החבורה שלו מתגייסים והיא מתחילה להתפרק. הוא מחליט לעשות אודישנים. הוא עושה את זה בשיתוף עם חבר ממוצא מרוקאי בשם שאול. על שאול עברו חיים קשים מאוד. מגיל תשע עד 12 הוא היה בבית חולים פסיכיאטרי. לטענתו, הסיבה לכך היא שההורים שלו חרדים והוא עצמו אנטי-דתי. מגיל 13 עד 18 הוא היה במוסד סגור על ניסיון לרצח. מתברר שהוא בא ממשפחה של עשר נפשות, וכשהוא השתחרר מבית החולים הוא היה כל כך מחורפן מכדורים, שהוא ניסה לדקור את אח שלו. עכשיו הוא חזר לשכונה. הוא לא יכול להתחיל כלום כי יש לו קצין מבחן, ובמקביל הוא צריך לעשות עבודות שירות בבית תמחוי משמונה בערב עד שעה מאוחרת.

"בחבורה של הנער האתיופי יש ילד אחד שבתחילת השנה סולק מבית הספר ושום מוסד חינוכי לא מקבל אותו. כל השנה הוא מסתובב ברחוב, וההורים בכלל לא יודעים שהוא מסולק. ילד אחר רוצה לעשות בגרות חמש יחידות לימוד במתמטיקה, ויש לו ראש, הוא ילד חכם. אבל הוא לא יכול לעשות את זה, כי אין מספיק תלמידים בבית הספר שמוכנים ללמוד ברמה כזו ולבית הספר לא משתלם לפתוח כיתה. כל מיני סיפורים כאלה ירכיבו סרט חברתי, שיאיר את מצבה של מערכת החינוך. יאיר? לא צריך להגזים, אני לא אופטימי. אבל הסרט לפחות ייתן נקודת מבט נוספת לאלה שלמעלה, שיתחילו להתעורר".

דוד גברו, בחריפות ובנימה נחרצת של אחד שיודע, מדבר בהתרסה כנגד המערכת. אך ההתרסה שלו אינה מבטאת ייאוש. לסרטיו הוא מביא בעיות שהן גדולות מהחיים, ודווקא הוא מסוגל לטעון את גיבוריו בכוחות על-מנת לפתור אותן.

בימים אלו לוקח הסרט 'סיסאי' את דוד גברו שוב לאתיופיה, והפעם כאורח השגרירות הישראלית. בביקור זה יוקרן סרטו בהקרנה חגיגית ולאחריה תיערך קבלת פנים. "אני עומד להיפגש הפעם עם אנשי ממשל, ואני קצת בדילמה. באיזשהו מקום אני מרגיש חיבה אליהם, אני מרגיש כאילו הם אירחו אותי בבית שלהם הרבה שנים ואני הולך למקום של חברים ומשפחה. ברוב התקופות היה טוב ליהודים באתיופיה, בקושי היתה רדיפת יהודים. הם הרי רצו לעזוב את אתיופיה לא משום שהיה להם רע, אלא בשל הזיקה לירושלים. עם זאת אני חוזר לשם ולא יודע איך הם רואים אותי. אני נושא עימי את מה שחוויתי כילד באתיופיה: אולי הם רואים אותי כפלאשי או כבוגד? אני מרגיש קונפליקט ביני לבין אתיופיה. יש משהו לא סגור בינינו, בין העדה האתיופית לאתיופיה".

מוסד השידוכים מול הגשמה עצמית

אורלי מלסה נולדה באתיופיה, מגיל שנתיים חיה במחנה פליטים בסודאן, ובגיל חמש עלתה לארץ עם משפחתה. "הדור שלי, אנחנו שעלינו משם וגדלנו פה, אנחנו נמצאים באמצע הכי שלם שיש, וככה צריך לתפוש את זה. כשאני אומרת האמצע הכי שלם שיש, אני מתכוונת שאנחנו נמצאים במקום שמאפשר לנו לינוק משני המקורות ופשוט לשים על עצמנו כובעים שאינם סותרים.

"במהלך הלימודים התלבטתי אם לעשות סרטים שקשורים לקהילה. מצאתי את עצמי נמשכת לתחום הזה, ועם הזמן הבנתי שזו בעצם נקודת חוזק. זו התפישה שלי היום. גם האווירה במכללה היתה קרקע נוחה לעסוק במיטען שהבאתי איתי, ועדיין לא להתפשר על האיכויות הקולנועיות. ספיר היא מכללה שאליה באים אנשים מרקעים שונים, והם מחפשים את התכנים האלה ומטפחים אותם".

"את רוב שנותי העברתי בקריית-שמונה, שזה המקום שאני נורא מחוברת אליו, שם הילדות שלי. אני חושבת שמה שההורים שלי מרגישים כלפי אתיופיה, אני מרגישה כלפי קריית-שמונה".

סרטה "מראות" בוחן את מוסד השידוכים שהיה נהוג באתיופיה אל מול הרצון להגשמה העצמית בנוסח המערב.

"לא החלטתי לעשות סרט על המעבר הבין-תרבותי או על נישואים באתיופיה. סבתא שלי באה לבקר ודיברנו – סבתא, אמא שלי ואני – על שיער. נורא מעסיק אותנו איך מסדרים את השיער הזה. סבתא שלי סיפרה שכשאמא שלי נישאה היא עשתה לה שתי צמות קטנות כאלה, ואז מלמלה בינה לבין עצמה: 'אני לא מאמינה שחיתנתי אותה כשהיא היתה כזאת קטנה'. משם התחיל להתגלגל הסיפור של מישהי שמחתנים אותה בשידוך. לא רציתי לעשות טלנובלה אתיופית באתיופיה, אלא למצוא לזה איזושהי רלבנטיות בארץ".

התסריט הוא מארג מורכב של שני סיפורים העומדים בפני עצמם וביחד יוצרים עלילה אחת בהירה ומרובדת. החיים בארץ הם חוויה מעצימה עבור הגיבורה וחוויה משפילה עבור בעלה, המנסה להביא את הערכים והמסורות שהוא מכיר משם ולקיים אותם פה.

"כשאת עוסקת בתרבויות, בשלב כזה או אחר תצדדי באחת מהן. אך למרות שהאשה היא הגיבורה שלי, ביקשתי להראות גם את הצד השני. הגבר בסרט לא מצטייר ככזה שמפריע לדמות להגשים את מאווייה. הוא מצטייר כחסר אונים, כקורבן. הוא עובר תהליך קשה ביותר ומבינים את הכאב שלו. יש צופים שמעריצים את הגבר בסוף הסרט כי יש בו, כאמור, איזושהי עוצמה.

"אנשים אוהבים את הדיכוטומיה המוחלטת, ואני חושבת שהאומץ הגדול ביותר הוא להבין את הרב-ממדיות. האם עדיפה שיטת השידוך באתיופיה? האם עדיף היה שהילדה תתחתן פה מבחירה? אי אפשר לשפוט".

נדמה שההסתכלות הרב-ממדית של מלסה נובעת מזהותה שלה. בעינינו היא אתיופית, בעיני הוריה ישראלית. בעיני עצמה היא מסורתית, אבל גם חותרת להגשמה עצמית.

הוריה של אורלי מלסה חיים בבאר-שבע, לשם עברו מקריית-שמונה כדי להיות קרובים יותר למשפחה ולקהילה. אמה, בדומה לגיבורת הספר, מנקה בבית ספר, ואביה עובד בקרן הקיימת לישראל.

"ההורים שלי צעירים יחסית, ואסור לשכוח שהם בארץ כבר עשרים שנה. בצעדים קטנים, גם הם חווים תמורות ומשהו אצלם משתנה. הם אנשים שעובדים, והם רואים שבלי השכלה אתה לא יכול לנוע לשום מקום, לכן הם מעודדים מאוד ללמוד. באותה נשימה אני אומרת שהם מסורתיים – מתברר שיש היום כל מיני הכלאות כאלה.

"כשחושבים על זה, מבינים שאנשים נוחתים בארץ ממקום אחר מאוד. זה לא משנה שיש כוונות טובות ועובדות סוציאליות מנסות לרכך את הקרקע, אתה עדיין נופל וזו חבטה. באתיופיה הילד מבצע את ההוראה של האב, גם אם זו פקודה בלתי חוקית בעליל. כאן אומרים: 'אתה אבא של…', באתיופיה אומרים: 'אני הבת של…'. מעטים יודעים כיצד לעכל את חילוף התפקידים הזה, ובאמת הקרע בין הורים לילדים הוא המחיר הכבד ביותר שמשלמת הקהילה על המעבר".

במסגרת החתירה הבלתי נלאית של הקולנוע להכיל את החוויה האנושית התמציתית ביותר בעולם של זהויות מעורפלות, כפולות, שונות ובעייתיות, נהוג לומר שככל שהסרט לוקאלי יותר, כך הוא אוניברסאלי יותר. ככל שהסיפור נאמן יותר למציאות שבה הוא מתרחש, כך גדלים סיכוייו לגעת ברגשותיו של צופה המרוחק ממנו אלפי מילין. סרטה של אורלי הוקרן בבאר-שבע בפני הקהל הלוקאלי ביותר שחי את המציאות שבה הסרט פועל, קהילה יוצאי אתיופיה.

"דווקא הקהל שהיה בהקרנה בבאר-שבע היה מבחינתי הקהל האמיתי. הקהל האתיופי מכיר את המציאות ויכול להרגיש מיד אם מה שהוא רואה הוא אותנטי או מזויף. אנשים התרגשו נורא, והקהל המבוגר – במיוחד. הם גם היו מופתעים מאוד. היה להם קשה לחבר בין שאלות ששאלתי אותם במטבח לצורך התחקיר לבין התוצאה: כיצד קרה שהמציאות שלהם, כפי שהם עצמם חווים אותה, משתקפת בסרט שאני יצרתי".

כיוצרת המעוניינת להציג את קוד ההתנהגות של גיבוריה, בני הקהילה האתיופית, היתה אורלי מלסה חייבת למצוא פתרונות ויזואליים מקוריים. "כאשר בסוף הסרט ניגשת הגיבורה לבעלה ואומרת לו שהגיע הזמן שהוא יראה אותה כמו שהיא באמת, ידעתי שהיא לא יכולה להגיד אותם דברים שהיא אומרת לו בעיניים גלויות. ראיתי בעיני רוחי את ההורים שלי, את בני אותו דור, וידעתי שאשה לא יכולה לעמוד מול גבר ולהגיד לו את זה. הייתי צריכה למצוא את הדרך שבה ארגיש שהרגע הדרמטי הזה עשוי לקרות באמת. החלטתי שהיא תדבר אליו מבעד להינומה. אני מאמינה שזו היתה בחירה מדויקת, משום שהקהל האתיופי לא ראה בזה משהו זר".

לצורך צילומי סרטה שהתה אורלי מלסה כחודש באתיופיה. למרות שהיו ששאלו אותה איך היה לחזור לשם, היא הרגישה כאילו היא נוסעת לשם בפעם הראשונה.

"כשראיתי שם לראשונה את הבית האתיופי העגול והחשוך, הייתי המומה. הבנתי שלמרות שידעתי שלא היו בבית חדרים, הרי שכאשר הורי סיפרו לי על חייהם שם, מקום ההתרחשות הצטייר בדמיוני כמו משהו שאני מכירה מפה. זו היתה תחושה מוזרה לעמוד על הפערים האלה בין הדמיון למציאות. כל הזיכרונות שלהם קיבלו ממדים פיזיים".

בצומת המיוחד של מישהי שנולדה שם אך גדלה כאן מגיל צעיר מאוד, ובהיותה בעלת מודעות מפותחת ויכולת לבטא את רגשותיה ומחשבותיה באמצעות הקולנוע, המסע לאתיופיה היה עמוס ציפיות.

"מצד אחד את נמצאת במקום שהוא הכי את. אנחנו טוענים לקיפוח, אז הנה באתיופיה אני אמורה להרגיש שווה. לא הרגשתי כך. הרגשתי שבאתי למקום שיש בו משהו שאני אמורה להתחבר אליו, אך בפועל זו היתה חוויה של בין לבין, חוויה של חיבור ותלישות בו-זמנית. זו תחושה מוזרה שאת מוקפת באתיופים. לכאורה זה המקום שאת אמורה להשתלב ולהיטמע בו, וזה לא קורה. היתה בי הכרה בשוני שלי מן הסביבה".

ובארץ?

בארץ אני לא מרגישה שאני שונה, אבל אני יודעת שאני שונה. אני יודעת שאני אתיופית כל הזמן. כשאני הולכת ברחוב ומסתכלים עלי, כשמישהו מחמיא לי ואומר "תשמעי, את נורא יפה", אז אני יודעת שהוא מתכוון גם לזה שאני אתיופית.

האם עלה בדעתך לחיות באתיופיה?

הקצב שבו הכל מתנהל שם קוסם לי. את רואה התנהלות אידילית של חיי כפר שלווים, ואת שואלת את עצמך אילו חיים הם חיים של ממש. איך כדאי לחיות את החיים? יש משהו בשקט הזה שגורם לך לרצות להתחבר לפשטות של מה שנקרא חיים.

אורלי מלסה היא כנראה כבר כל כך מקומית, שבהקשר אחר, השאלות שהיא שואלת את עצמה נשמעות בדיוק כמו אלה של כל ישראלי אחר במהלך טרק בהימלאיה.

"אולי זה משהו משותף לדור שלי, שאנחנו מרגישים את החיבור לארץ ויכולים להרשות לעצמנו לגור במקום אחר ולחזור. אבל ההורים הם משהו אחר: הם תמיד חלמו והתפללו לירושלים, ואין מצב שהם ירצו לחזור לשם".

נראה כי אורלי מלסה ודוד גברו נמצאים בעמדת התבוננות נדירה, שממנה הם גם חווים את המצב האתיופי בארץ אך גם, בניגוד להוריהם, יכולים לדווח על כך לנו במושגים שאנחנו יכולים להבין. כך הם מעין מתווכים, שמספרים לנו את הסיפור. המשא של הייצוג מעיק על האמן: האם היצירה שנחצבה מליבו, אמורה לייצג את הקבוצה ממנה בא? האם ראוי לדרוש ממנו או מן היצירה עצמה לשמש כמעין דיפלומט של מיעוט? האם עליו להסתיר עובדות שהקבוצה עלולה להתבייש בהן?

בקולנוע הישראלי הנתמך על-ידי הממסד ניכרת בשנים האחרונות מגמה לעודד סרטים שעוסקים בפינות זנוחות בהוויה הישראלית. בעגה המקצועית סרטים אלה נקראים בשם הקוד "סרטי פריפריה". גם למכללה האקדמית ספיר – ששני בוגריה המרשימים אורלי ודוד מצטרפים לקבוצה של יוצרים, בוגרים ומורים הפועלים בתחום – חלק משמעותי בתהליך. ההתמקדות בפריפריה היא גם צו השעה, הקשור במערך הכוחות בין הגופים המשדרים לבין דרישות גופי הרגולציה (הגופים הציבוריים המפקחים על הרשתות המסחריות). אך היא גם חלק מתהליך עולמי, שבמסגרתו היה הקולנוע הדוקומנטרי לתחום עם שליחות. סרטים כמו "בולינג לקולומביין", שבו יוצא היוצר מייקל מור כנגד תרבות אחזקת הנשק באמריקה, או "סופרסייז מי", המהווה כתב הרשעה כנגד הג'אנק פוד, מבקשים לשנות את פני המציאות ולא לתעדה בלבד.

אורלי מלסה: אני חושבת שקולנוע הוא אחד הכלים היעילים ללכוד את התהליכים תוך כדי התרחשותם, ובזה אבקש לעסוק בסרטי הבאים. בנושא זה אני חושבת שאני יכולה לתרום תרומה משמעותית.". יש כיום דיון, אמנם לא דיון רשמי ובלי כותרות, על אילו דברים מן המסורת מעוניינים להתעקש ולהשאיר, מה עושים עם השפה אמהרית או הטיגרית, שידוך – כן או לא. הכל עובר מטמורפוזה, חלק נעלם וחלק משתנה: המראֶה, דרך הדיבור עם ההורים, אופן הישיבה, בחירת מקצוע. בכל אחד מתחומי החיים אפשר לעצור ולשאול: או. קיי, איפה אני ניצבת היום? צריך להעלות את השאלות האלו למודעות אפילו אם לא מגיעים להכרעה ברורה".

בעוד שאורלי מלסה מציעה מעבר בין-תרבותי ומביטה עליו באהבה ובהבנה דרך זכוכית מגדלת, מעמיקה ומתבוננת בכל הניואנסים, דוד גברו מדבר על שינויים רדיקליים יותר. ההבדל טמון בגישה, באישיות, בהיסטוריה ובמזג של כל אחד מהם.

דוד גברו: ברור שסרט יכול לשנות את האופן שבו החברה הישראלית רואה את הקהילה האתיופית. הסרט נכנס ממש לקרביים של העדה האתיופית בארץ, וככזה הוא נותן תמונה שאינה סטריאוטיפית ומבער בורות שיש בעניין. זה חלק מהשינוי.

קולנוע יכול לשנות אנשים, כי הוא נוגע ברגש. השינויים הרי לא ייעשו מתוך החלטה מערכתית המונחתת מלמעלה. להפך, הם צריכים להגיע מלמטה. קשה לי להגיד את זה, אבל אני מרגיש שזמנו של הממסד הנוכחי בארץ עבר, וצריך לתפוס אותו, להפוך אותו, לנער אותו ולהחליט על סדר חדש.

רוני אבולעפיה היא במאית

המאמר פורסם בגיליון מספר 30 של "ארץ אחרת": ציון שהכזיבה – יהודי אתיופיה בישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון