ארץ אחרת

לכלכלנים יש מוניטין של מי שאחוזים אובססיה לאמוד כל דבר בכסף. לחלק מהאובייקטים שהם מוצאים בהם עניין אכן ניתן לתת אומדן כספי, באורח טבעי. השאלה מהו הערך הכספי של דירה אינה תמוהה. היא מובנת מאליה, ואנחנו שואלים אותה פעמים אחדות במהלך חיינו. אנשים קונים דירה בכסף ומוכרים אותה בכסף, וכאשר הם עושים זאת, הם נדרשים להעריך מהו שוויה בעיניהם, במונחים כספיים או במונחים של דברים אחרים שהיו יכולים לרכוש באותו סכום. לעומת זאת, כאשר נשאלת במפורש השאלה, מהו ערכם הכספי של החיים, אנשים רבים נוטים להירתע מעצם הצגתה. כל תשובה מספרית תישמע להם מגוחכת מראש, ממש כמו התשובה שנתן דאגלס אדאמס על השאלה בדבר משמעות החיים בספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (42).

אכן, להתוודע לחשיבה כלכלית דרך סוגיית המדידה הכספית של ערך החיים זה בערך כמו להכיר מוזיקה קלאסית בהתבסס על האופרות של ואגנר. מדובר בלקיחה של צורת החשיבה הכלכלית – או, ליתר דיוק, ה"כלכלנית" – על ההנחות הייחודיות שהיא מבוססת עליהן, ועל השקפותיה בדבר טבע האדם, אל הקצה. כל כלכלן משרטט לעצמו את מה שניתן לכנותו "גבולות הגיזרה של מקצועו", כלומר, מרחב היישומים של מקצועו שהוא חש בנוח עימם. כלכלנים רבים מעדיפים להותיר את שאלת הערך הכספי של החיים מחוץ לגבולות הגזרה שלהם. לפיכך, כלכלנים שאינם נרתעים מלשוטט בטריטוריה הזאת נוטים להיות מאמינים גדולים במיוחד בכוחו של מקצוע הכלכלה לספק תשובות אמינות על שאלות קיומיות.

החלטות ציבוריות

אף עצם ניסוח השאלה, שנראה טבעי כשמדובר בדירה, מצטייר כתמוה כשמדובר בחיי אדם. מהו הסכום שאדרוש בעד מסירת חיי? מאחר שבחיים שלאחר המוות אין נַפְקוּת למטבע הישראלי, השאלה כשלעצמה היא נונסנס (לפחות אם מתעלמים מקיומם של יורשים). או. קיי., ננסה לשאול זאת אחרת: לוּ הייתי נדרש עכשיו, ברגע זה, להחליט כמה עלי לשלם כדי להציל את חיי, כמה הייתי מוכן לשלם? למזלי, אינני מחויב להתמודד עם דילמות כאלה על בסיס קבוע, ולכן אינני יודע מה אשיב.

עם זאת, אנחנו בוחרים בעקיפין בין חיים לכסף, או בין חיים לדברים שהכסף יכול לקנות, אלפי פעמים במהלך חיינו. האם אעשה קפיצת באנג'י? האם אחזור הביתה מבילוי במכונית שנהגה שתוי, או אקח מונית? האם אחליט לעבוד במפעל שהעבודה בו כרוכה בחשיפה לחומרים מסוכנים, אך מזַכָּה בשכר גבוה יחסית? האם ארכוש דירה נחמדה באזור שיש בו קרינה אלקטרומגנטית ברמה גבוהה יחסית, או דירה פחות נחמדה באזור מְעוּט קרינה? בכל אחד מהמצבים ההיפותטיים האלה אנחנו בוחרים בין דרגות שונות של סיכוני מוות. בכל אחד מהמצבים אחת הברירות מתגמלת יותר מבחינה חומרית, אולם סיכון המוות שבצִדהּ גבוה יותר. כל ברירה היא רולטה רוסית, ואנחנו פשוט בוחרים בין רולטות רוסיות מסוגים שונים, ומגלים בדרך זו את "ערכם הכספי של החיים"; או, כפי שהכלכלנים מכנים זאת, את ה"הערך הכספי של חיים סטטיסטיים", משום שהבחירה לעולם אינה בין כסף לחיים, אלא בין כסף לסיכוני מוות.

השקלול בין צמצומם של סיכוני מוות לבין סיפוק הצרכים החומריים נעשה חשוב במיוחד, כאשר מדובר בהחלטות ציבוריות. מה צריכה להיות ההקצבה לסל התרופות הממלכתי? כמה ראוי להשקיע במחקר רפואי, או בהקמתו של מעקה בטיחות בכביש מהיר? המשאבים הציבוריים מוגבלים, ולכן השקלול בין כסף לחיים הוא בלתי נמנע. אדרבה, דומה שהצורך בדיון על אודות החשיבה ה"כלכלנית" על ערך החיים מעולם לא היה דחוף יותר מאשר בימינו, כאשר הציבור דורש מהמדינה לתקצב ללא תנאי טכנולוגיות רפואיות חדשניות מאריכות חיים, אך יקרות מאוד.

אחד החטאים הרבים מבין שלל החטאים שהתקשורת הישראלית לוקה בהם, הוא כשלונה המתמשך בהצגת ההיבט הכלכלי של ההחלטות הציבוריות בנושאי בריאות. העיתונות רואה את תפקידה בהעלאת המצוקה האינדיבידואלית לסדר-היום, בלחיצה על בלוטות הדמע… וזהו. למעט קולות חריגים, אין התייחסות לסדרי העדיפויות ולמחיר שנידרש לשלם כדי לספק את הצורך שמדובר בו, או צרכים אחרים שיתחייבו מכך בבחינת קל וחומר. האם יכולתנו להזדהות עם מצוקה פרטנית אינה סובלת את ידיעת המחיר שכרוך בפתרונה?

לכן אפשר לעקם את האף, אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהשקלול בין כסף לחיים מתבצע בפועל כל הזמן. השאלה היא רק כיצד הממשלה ושלוחותיה עושות זאת. כיצד הן מחליטות, אילו תרופות וטכנולוגיות חדשות ייכנסו לסל הבריאות? האם מה שמכריע הוא כוחם של הלוביסטים (חברות תרופות, קבוצות חולים מאורגנות היטב)? או אולי כוחו של הסטאטוס-קוו? או שמא ניתן לקבוע כללים? אם כך, לפי מה הם ייקבעו? כאן גישתם של הכלכלנים עשויה להיות שימושית. אמנם היא לא תוכל "לפתור" את בעיית הערך הכספי של החיים, אבל היא עשויה לתרום מידה כלשהי של עקביות להחלטות הציבוריות, שבין כה וכה משקללות בין כסף לחיים.

גילויים מסוימים של חשיבה "כלכלנית" אינם צריכים לעצבן אף אחד, אפילו לא את שלי יחימוביץ'. למשל, ניתן להסכים על עיקרון פשוט: בהינתן תקציב מוגדר שנועד להצלת חיים, יש להקצות אותו לסל השימושים שיציל את המספר הגדול ביותר של חיי אדם, מבין כל הפרויקטים האפשריים. זוהי חשיבה "כלכלנית" בסיסית ביותר, ולא ברור איך בכלל אפשר להתנגד לה, בצורתה המוצגת כאן. כמובן, יישומו המעשי של העיקרון הוא סבוך, כיוון שלפרויקט נתון יש שימושים נוספים לבד מהצלת חיים. תרופות לא רק מאריכות חיים אלא גם משפיעות על איכותם, לטובה או לרעה. תאורה בכבישים מאפשרת לאנשים לנסוע יותר מהר ולחסוך זמן. הדברים אינם פשוטים, אבל לעיקרון עצמו קשה להתנגד.

עם זאת, שביתת הרעב של החולים בסרטן המעי הגס במאי 2006 חשפה את הקושי שלנו לנהל דיון רציונלי בנושא. לכאורה, היה אפשר לנצל את שעת החסד של הלחץ הציבורי לשם בחינת אמצעים נוספים להצלת חיים במערכת הבריאות עצמה, כמו שדרוגם של מכוני ההקרנות (דוגמה להיבט של הטיפול בחולי סרטן אשר משווע לתוספת תקציב, אם להאמין לכתבות שפורסמו בעיתונות בשנה האחרונה). לא מצאתי עדות לדיון שכזה. לבנו היה נתון לתרופות, ואך ורק לתרופות.

כל כלכלן משרטט לעצמו את מה שניתן לכנותו "גבולות הגזרה של מקצועו", כלומר, מרחב היישומים של מקצועו שהוא חש בנוח עימם. כלכלנים רבים מעדיפים להותיר את שאלת הערך הכספי של החיים מחוץ לגבולות הגזרה שלהם. לפיכך, כלכלנים שאינם נרתעים מלשוטט בטריטוריה הזאת נוטים להיות מאמינים גדולים במיוחד בכוחו של מקצוע הכלכלה לספק תשובות אמינות על שאלות קיומיות

כמובן, רבים מהעיתונאים שהתגייסו למען החולים בסרטן המעי הגס נהגו באופן אסטרטגי ומחושב. הם מבינים היטב שבהתחשב ברמת השיח הציבורי בישראל, הברירה בפועל היא בין תקצוב התרופות הספציפיות שדרשו השובתים (ולכן, בבחינת קל וחומר, שדרגה ועדת הסל רבות מהתרופות במקום גבוה יותר) לבין תקצוב מטרות אחרות, שאינן קשורות כלל בהצלת חיים. הבעיה היא שבכך תרמו העיתונאים להנמכה נוספת של רמת השיח הציבורי, שאת מחירה נשלם כאשר יפרוץ המשבר הבא.

הערך הכספי של חיים סטטיסטיים

העיקרון שלעיל מותיר ללא מענה את השאלה בדבר גודלו של התקציב, שמיועד להצלת חיים. לדוגמה, נניח שהתועלת היחידה שבמחקר הרפואי היא הצלת חיים. כמה כסף יש להשקיע במחקר הרפואי, אם מכל סוגי המחקר נבחר רק באלה שמצילים הכי הרבה נפשות? החלופה למחקר הרפואי היא, למשל, בניית אולמות קונצרטים או מתנ"סים, מימון קצבאות הילדים או סתם קיצוץ במסים. הברירה כאן היא בין כסף לחיים, ולכן נדרשת תשובה שתנוסח במונחים מספריים.

העיקרון הבסיסי שהכלכלנים משתמשים בו כדי לענות על השאלה "מהו הערך הכספי של X עבור יוסי?" הוא פשוט: בודקים כמה יוסי מוכן לשלם בפועל תמורת X, או כמה הוא דורש תמורתו. העיקרון הזה עשוי להישמע טריוויאלי, אבל לא תמיד קל ליישם אותו בפועל, ולרוב יש צורך ב"טריקים" מחוכמים במיוחד כדי לחלץ תשובה על השאלה מתוך נתונים התנהגותיים, בפרט כאשר X מייצג את עצם היותו של יוסי בחיים.

בין הכלכלנים לפסיכולוגים יש מחלוקת עקרונית בכל הנוגע לשאלה: האם הערך הכספי של X הוא קבוע, המאפיין את יוסי לאורך זמן ובמגוון של הֶקשרים, או תלוי הקשר עד כדי כך, שאין לו כל יישום שימושי? הכלכלנים בדרך-כלל נוקטים עמדה ראשונה, הפסיכולוגים עמדה שנייה. הנה דוגמה טריוויאלית באופן יחסי להיותו של ערך החיים תלוי הקשר. כאשר יוסי שתוי, יש לו נטייה מוגברת לקחת סיכונים. לכן ערך החיים, המשתמע מהתנהגותו של יוסי, יתנדנד וישתנה בהתאם לרמת האלכוהול בדמו. מכל מקום, אנחנו מצויים כרגע בעיצומו של מסע אחַר הכללים שיאפשרו לנו הקצאה שיטתית של משאבים ציבוריים להצלת חיים, ולכן נדחיק לפי שעה את טרוניות הפסיכולוגים. נחזור אליהן מאוחר יותר.

נתבונן במקרה הבא. יוסי הוא בעל חברה משגשגת לניקוי חלונות, אשר מבצע את כל העבודות במו ידיו. נניח שהעלויות, הכרוכות בניקוי חלון, אינן תלויות בקומת הבניין שבה הוא ממוקם. ההבדל היחיד הוא שהסיכוי לאבד את החיים תוך כדי ביצוע העבודה עולה, ככל שהקומה גבוהה יותר: 1:10000, אם החלון הוא בקומה הראשונה, לעומת 11:10000, אם הוא בקומה העשירית. לצורך העניין, נתעלם מהאפשרות שיוסי ייפול וייפצע, בלי להיהרג. נניח שיוסי דורש תמורת ניקוי חלון בקומה העשירית תוספת של מאתיים ש"ח לכל הפחות, בהשוואה לניקוי חלון בקומה הראשונה.

מה ניתן להסיק מזה? רק שבמצב מסוים יוסי דורש מאתיים ש"ח בתמורה להסכמתו להגדיל את סיכון המוות שלו בפרומיל אחד. אבל גם פיסת המידע הזאת עשויה להועיל. אולי נוכל להשתמש בנתון הזה במצב אחר, כאשר תישקל האפשרות להקים מעקה בטיחות אשר יצמצם בפרומיל אחד את הסיכוי של יוסי להיהרג במהלך נהיגה, ולהניח שיוסי ייאות לשלם לפחות מאתיים ש"ח תמורת בנייתו של מעקה הבטיחות (עבור נהיגה בודדת בכביש). לא נצטרך לחכות עד שיוסי יועמד בפני החלטה כזאת, כיוון שעל סמך התבוננות בלקיחת הסיכונים שלו במהלך עבודתו כמנקה חלונות, אנחנו כבר יודעים מהי מבחינתו המקבילה הכספית של סיכון מוות בשיעור של פרומיל.

כלכלנים בארצות-הברית, אשר ביקשו למצוא זיקה שיטתית בין שכר עבודה לבין סיכון המוות הכרוך בה (בעיקר כלכלן בשם קיפ ויסקוזי מבית-הספר למשפטים באוניברסיטת הארוורד, אשר הקדיש את הקריירה שלו לבעיית האמידה הכספית של סיכוני מוות ובריאות), אכן מצאו שאם מנטרלים ככל הניתן משתנים אחרים (גיל העובד, תחום העיסוק הכללי שלו וכיו"ב), עבודה מסוכנת יותר מאופיינת ברמת שכר גבוהה יותר. כלומר, "כוחות השוק" מפצים במידה מסוימת את העובד, שהסכים לקחת על עצמו עבודה בעלת סיכון גבוה יותר. אגב, הכלכלן הראשון ששיער את קיומה של זיקה כזאת היה… אדם סמית.

איך מחלצים מנתונים אלה את "הערך הכספי של חיים סטטיסטיים"? למשל, נניח ששכר השוק למשרה א' גבוה ב-500 דולר לשנה משכר השוק למשרה ב', וההבדל היחיד בין שתי המשרות הוא שהסיכוי למות במהלך שנת עבודה במשרה א' גבוה ב-1:200 מאשר במשרה ב'. לכן, כפי שעולה לכאורה מהנתונים, הסכום שהעובדים דורשים תמורת צמצום תוחלת החיים שלהם בשנה אחת הוא 500´200 = 100,000 דולר. אם התשובה של דאגלס אדאמס על השאלה בדבר משמעות החיים היא 42, אזי התשובה של כלכלן אמריקאי בן-זמננו עשויה להיות: 100,000 דולר (לשנה).

שוקי העבודה אינם המקור היחיד לחישובים מן הסוג הזה. צמד כלכלנים בשם אורלי אַשׁנפֶלטֶר ומייקל גרינסטון בחנו את החלטותיהן של מדינות בארצות-הברית באשר למהירות הנהיגה המירבית המותרת, כדי לחלץ חֶסֶם עליון של "הערך הכספי של חיים סטטיסטיים", לשיטתם של המחוקקים באותן מדינות. השיטה היא לנסות לאמוד את זמן הנהיגה שנחסך כתוצאה מהעלאת המהירות המירבית המותרת, לכמת את הזמן הזה במונחים של שכר העבודה שניתן היה להפיק במהלכו, ולעמת את סכום הכסף שקיבלנו עם הגידול בסיכון המוות כתוצאה מהחקיקה (שימו לב: כאשר חילצנו את ערך החיים מתוך נתוני שוק העבודה, בדקנו מהו הפיצוי הכספי שהעובד דורש תמורת הגדלת סיכון המוות שלו, ואילו אשנפלטר וגרינסטון בודקים את החליפין בין החיים לכסף שעושה המדינה בשם אזרחיה).

נשמע פרוע? לאחר שלימדנו זכות על הגישה, נעבור לדבר המקטרג. אחת הבעיות בחישובים מהסוג הזה היא שהם מתבססים בדרך-כלל על נתונים ממוצעים, המתייחסים לאנשים אשר נבדלים ברמת ההכנסה ההתחלתית שלהם. זכרו שבמקרה ההיפותטי שלעיל, יוסי הוא בעל חברה משגשגת. אולי משום כך הוא מרשה לעצמו לדרוש מאתיים ש"ח תמורת הגדלת הסיכון, הכרוך בניקוי חלון בקומה העשירית. לוּ החברה שלו היתה בקשיים, יש להניח שיוסי היה דורש סכום נמוך יותר. המסקנה היא שיוסי יהיה מוכן לשלם תמורת מעקה בטיחות גם סכום הנמוך ממאתיים ש"ח. אם זהו הבסיס להחלטה אם להתקין את מעקה הבטיחות, האם אין בו הנחה מובלעת, שערך החיים של העניים נמוך מערך החיים של העשירים? הטעות הטכנית שלנו היא שאנחנו תולים את הבדלי ההתנהגות במאפיינים אישיותיים (החליפין שעושה יוסי בין החיים לכסף), שעה שמדובר בהבדל אובייקטיבי (הכנסתו ההתחלתית של יוסי). לטעות הטכנית הזאת יש השלכות מוסריות, שרבים מאיתנו יתקשו להשלים איתן.

המוות כצניחה של רמת התצרוכת לאפס

ולבעיה נוספת. כבר התייחסנו ברפרוף לביקורת שמותחים הפסיכולוגים על ההנחה היומרנית של הכלכלנים, שלפיה הערך הכספי של החיים אינו תלוי הקשר. חישובים דוגמת אלה שהוצגו כאן מאופיינים בסוג מעניין במיוחד של תלות בהקשר. כאשר ניסינו למדוד את "ערך החיים" של יוסי, ביקשנו מיוסי לאמוד את התמורה הכספית שהוא ידרוש בשל תוספת סיכון בשיעור של פרומיל (קרי, הסכמה לנקות את החלון בקומה העשירית, במקום את החלון בקומה הראשונה). לעומת זאת, הקמתו של מעקה בטיחות פירושו הקטנת הסיכון בשיעור של פרומיל. ההבדל אינו הבדל סמנטי גרידא. כלכלנים אחדים (ובהם ריצ'רד תלר וקיפ ויסקוזי הבלתי נלאה) חקרו תשובות של אנשים על צמד שאלות מהסוג הבא (הגירסה שלהלן היא וריאציה חופשית שלי):

שאלה מס' 1: לאחר שסעדת את לבך במסעדת דגים, מתברר לך שהטבח חולה בשפעת. אם נדבקת בנגיף, תסבול מחום גבוה ותהיה מרותק למיטתך במשך עשרה ימים. הסיכוי לכך שנדבקת הוא 1:1000. מהו סכום הכסף המירבי שתהיה מוכן לשלם תמורת נסיוב, אשר יסיר את הסיכון ללקות במחלה?

שאלה מס' 2: נניח שמציעים לך תמורה כספית על הנכונות לשתות כוס מים, שיש סיכוי של 1:1000 כי הם יגרמו לך לסבול מחום גבוה ולהיות מרותק למיטתך במשך עשרה ימים. מה הסכום המינימלי שתדרוש?

בשאלה מן הטיפוס הראשון הנבדק נדרש לתת הערכה כספית להפחתתו של סיכון קיים, ואילו בשאלה מהטיפוס השני הוא נדרש לתת הערכה כספית לחשיפה לסיכון חדש. על-פי מחקריהם של תלר וּויסקוזי, נשאלים רבים נוטים לדרוש סכום גבוה בהרבה בתשובה על השאלה מהטיפוס השני. רתיעתם מתוספת סיכון רַבָּה מההתלהבות לנוכח הסיכוי להפחתת הסיכון בשיעור זהה.

ניתן לפרש א-סימטריה מהסוג הזה כמקרה פרטי של תופעה נרחבת יותר, שגילו וחקרו הפסיכולוגים הישראלים עמוס טברסקי ז"ל ודניאל כהנמן יבל"א. נראה כי אנשים אינם בוחנים תוצאות של הגרלות (לרבות את תוצאותיהם של משחקי הרולטה הרוסית מהטיפוס שאנחנו דנים בו) במונחים מוחלטים, אלא במונחים של רווח והפסד לעומת נקודת ייחוס, ונותנים משקל רב יותר להפסדים. נקודת הייחוס משתנה על פני הזמן וניתנת למניפולציות בידי צד שלישי, אך במקרים רבים נקודת הייחוס הטבעית היא הסטאטוס-קוו. המסקנה הנובעת מההשערה של טברסקי וכהנמן היא שאנשים יהיו מוכנים לשלם מעט תמורת מדיניות, שתאפשר את הפחתתו של סיכון מוות שהם רגילים להיות חשופים אליו, אבל ידרשו תמורה חומרית ניכרת תמורת החשיפה לסיכון שהם אינם רגילים אליו. האם זה עשוי להסביר את ההבדל בין הגישה המנומנמת שלנו למוות בתאונות דרכים לבין יחסנו למוות בפיגועים?

ערך החיים (כמו דברים רבים אחרים) הוא דבר נזיל, תלוי הקשר וניתן למניפולציה. להתרשמותי, אף על פי שהממצאים האמורים חדרו לתודעתם של כלכלנים רבים, הם עדיין לא השפיעו על אופן הפעולה של אלה מאיתנו העוסקים במדידתו של "ערך החיים"

על כל פנים, ממצאים מעין אלה מפחיתים את האמון בגישה ה"כלכלנית", ומחזקים את האמונה בגישת הפסיכולוגים, הגורסת שערך החיים (כמו דברים רבים אחרים) הוא דבר נזיל, תלוי הקשר וניתן למניפולציה. להתרשמותי, אף על פי שהממצאים האמורים חדרו לתודעתם של כלכלנים רבים, הם עדיין לא השפיעו על אופן הפעולה של אלה מאיתנו העוסקים במדידתו של "ערך החיים". יש לכך כמה סיבות אפשריות. ראשית, הכלכלנים נוטים לחשוד בממצאים המסתמכים על שאלונים, להבדיל מממצאים שחולצו מההתנהגות בפועל. כל עוד התמריצים לא הוצעו לאנשים הלכה למעשה, הם עצמם אינם יודעים כיצד יתנהגו, או אינם מעוניינים מסיבה כלשהי לומר את האמת לזה ששואל אותם. כל עוד התלות בהקשר שלעיל לא הודגמה על סמך התנהגות "בשטח", יגלו הכלכלנים ספקנות רבה ביחס לקיומה. שנית, כפי שכבר ציינתי בפתח המאמר, כדי שכלכלן יחליט להשקיע חלק נכבד מהקריירה שלו בבעיית המדידה הכספית של ערך החיים, עליו להיות מלכתחילה מאמין גדול בישימותה של הגישה ה"כלכלנית" בתחום זה, ולכן הוא יהיה האחרון שתיאוריות של פסיכולוגים ישכנעו אותו. לא במקרה יש בין העוסקים בַּתחום ייצוג נכבד לכלכלנים מאוניברסיטת שיקאגו, מעוז האורתודוקסיה ה"כלכלנית".

בעקבות מאמר של הכלכלן שרווין רוזן משנת 1988, הכלכלנים נוקטים גם גישה אחרת לבעיית המדידה של "הערך הכספי של חיים סטטיסטיים". הגישה הזאת מושתתת על הרעיון, שניתן לחשוב על המוות כעל אובדן בלתי הפיך של מנעמי החיים. במילים אחרות, מותו של יוסי הוא לא יותר מאשר צניחה של רמת התצרוכת שלו לאפס, עד לתחיית המתים. גישה כזאת מאפשרת לראות בסיכוני המוות של יוסי, ובסיכונים הנשקפים להכנסתו ולרכושו, דברים דומים במהותם. כשם שאובדן רכוש וכושר השתכרות עלולים לפגוע ברמת התצרוכת העתידית של יוסי, כן מותו הוא בגדר פגיעה – קיצונית אמנם – בדברים שיוסי מפיק מהם תועלת, ושאת חלקם ניתן לקנות בכסף.

כיוון שהסכמנו לראות בסיכוני מוות מקרה קיצוני של סיכונים אשר לרמת התצרוכת, קבלת החלטות בנוגע לסיכוני מוות הופכת למקרה פרטי של קטיגוריה הרבה יותר רחבה של בעיות החלטה, כגון: האם עלי לבטח את כושר ההשתכרות שלי? האם עלי לבטח את ביתי ואת רכושי? היקף הנתונים, שעומדים לרשותנו כבסיס לאמידת "הערך הכספי של חיים סטטיסטיים", גדֵל באופן ניכר. למשל, אפשר להתייחס לפרמיות ביטוח הרכוש שיוסי משלם כאל בסיס להערכת רמת החששנות (או "שנאת הסיכון") המאפיינת את אישיותו, ולעשות אֶקסטרָפּוֹלַציָה למקרה של מוות (שהוא לא יותר מאובדן גדול במיוחד של תצרוכת), לצורך קבלת אומדן הערך הכספי של חיים סטטיסטיים בעיני יוסי.

אני מעריך שזה השלב, שבו הקורא שהיה מוכן עד כה לקבל את החשיבה ה"כלכלנית" ביחס לערך החיים מאבד את סבלנותו באופן סופי. האם כאשר אנשים חושבים על החיים שלהם ועל סיכוני המוות שהם מוכנים לקחת, הם רואים את עצמם כמשתתפים בהגרלה של רמת התצרוכת העתידית שלהם? האם ההבדל בין מוות לאובדן רכוש הוא רק הבדל שבדרגה, ולא הבדל שבמהות? האם כאשר יוסי מאבד לצמיתות את רכושו ואת כושר ההשתכרות שלו, הוא חשוב כמת? אילו הייתי שואל את יוסי, האם הוא היה מסכים עם הטענה שזו דרך החשיבה שלו על סיכוני מוות? מובן מאליו, שעם המוות מסתיימת התצרוכת. מובן מאליו, שכאשר אדם חושב על סיכוני מוות, הוא מבין שבמותו לא יוכל ליהנות ממנעמי החיים, כאלה שניתן לקנות בכסף וגם כאלה שלא. אבל האם כשיוסי מתלבט אם לעשות קפיצת באנג'י אם או לבטח את הדירה שלו, זה אותו סוג של התלבטות? על דרך האנלוגיה, כאשר אנחנו מתים דופק הלב יורד באופן בלתי הפיך לאפס פעימות בדקה , אבל אין זה אומר שאנחנו חושבים על סיכוני מוות כהגרלה של קצב פעימות הלב העתידי שלנו.

אני מקווה שהסיור הזה בנפתולי החשיבה ה"כלכלנית" על החיים לא גרם לקורא לפקפק בחשיבותם של העקרונות הכלכליים הבסיסיים. את החליפין בין החיים לכסף עושים כל הזמן בפועל פרטים וממשלות כאחד; יש לייעד כל שקל שמוקדש להצלת חיים ליישומים שיצילו חיי אדם רבים ככל שאפשר; התבוננות בהתנהגות של אנשים עשויה ללמד אותנו כיצד הם עושים את החליפין בין כספם לחייהם. הקושי אינו טמון בעיקרון, אלא ביומרה ליישם אותו בעקביות ביחס למגוון רחב של החלטות, תוך שימוש במושג "הערך הכספי של חיים סטטיסטיים".

דרך אחת להימלט מקושי זה היא "להפריט" את החליפין בין החיים לכסף: כשרק ניתן, יהיה זה הפרט עצמו, ולא המדינה, שיחליט כיצד הוא משקלל כסף וחיים. במקרים רבים, כמו למשל במקרה של תקצוב המחקר הרפואי, הפרטה מהסוג הזה לא תיתכן. כפי שראינו, כיוון שהשקלול בין כסף לחיים תלוי ברמת ההכנסה של הפרט, ההצעה להפרטת ההחלטה מעלה שאלות מוסריות חדשות.

המוזרות שבאופן החשיבה ה"כלכלני" על סוגיית השקלול בין החיים לכסף מעלה שאלה גדולה אף יותר. מהי הרלבנטיות של מומחיות הכלכלן במקרים, שבהם דרך החשיבה שלו נראית תמוהה ונוגדת את האינטואיציה בעיני הדיוט? לשם השוואה, תורת היחסות הכללית סותרת את האינטואיציה שלי, אבל ברור שההחלטה כיצד למקם לווייני תקשורת בחלל אינה צריכה לייחס חשיבות לאינטואיציה שלי, אלא רק לחישובים של מומחה בתחום הרלבנטי. האם האנלוגיה הזאת תקפה, כשמדובר בשיתוף הכלכלנים בהחלטה כיצד להקצות משאבים להצלת חיים?

ואם העיסוק הזה באמידה שיטתית של החיים בכסף נראה אבסורדי, זה אולי משום שעצם הניסיון להכניס שיטתיות ועקביות לבחירה בין החיים לכסף הוא אבסורדי. אבל אבסורדי ככל שיהיה, הניסיון הזה רחוק מלהיות טיפשי, וכשמדובר בכספי ציבור, הוא הכרחי. החלופה לחשיבה ה"כלכלנית" על הנושא אינה יכולה להסתכם בלחיצות מזדמנות על בלוטות הדמע. ברמה מסוימת, האבסורדיות של הגישה ה"כלכלנית" למדידת ערך החיים היא בלתי נמנעת. למה הדבר דומה? להיות ראש השב"כ זה לא תענוג גדול לאדם נורמלי. זוהי משרה שכרוכה בהחלטות קשות ובמעשים שמוסריותם מפוקפקת. אבל אין ברירה, "מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת". הגישה ה"כלכלנית" למדידת ערך החיים מזכירה לי עבודה בשב"כ. זהו אולי יישום בעייתי של תורת הכלכלה, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת. הבעיה היא שכלכלן שבחר לעסוק בה, לרוב לא יסכים שזוהי עבודה מלוכלכת…

הערה ביבליוגרפית

מי שסקרן לראות כיצד הכלכלנים מיישמים את הגישה שתיארתי כאן , עשוי למצוא עניין במקורות הבאים:

1. Orley Ashenfelter, "Measuring the Value of a Statistical Life: Problems and Prospects", The Economic Journal, vol. 116, March 2006.

2. Kevin Murphy and Robert Topel, Measuring the Gains from Medical Research: an Economic Approach, Chicago: The University of Chicago Press, 2003.

3. Kip Viscusi, "The Value of Risks to Life and Health", Journal of Economic Literature, vol. 31, December 1993.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מס' 34: הכל מדיד – על מותם של "דברים שאין להם שיעור". לחצו כאן להזמנת הגיליון