ארץ אחרת

במסה שפורסמה ב-2011 תחת הכותרת "בריאתה של הסיסמה: ציונים = רוצחים", מתעניין פייר-אנדרה טגייף, סוציולוג צרפתי וחוקר במרכז הלאומי למחקר מדעי (CNRS), בנפתוליו של השיח האנטי-ציוני. אחת ממסקנותיו היא ששיח זה מהווה כיום סוציולקֵט (מושג בלשני המתייחס לשפה המצויה בשימוש קבוצה חברתית נתונה) שקיבל ממדים בינלאומיים, ומתאפיין בין השאר ברעיון המזווג בין ישראל לגרמניה הנאצית.

הנוסחה = , שמופיעה על דגלים, כרזות ומדבקות, נעשתה לאחד הדימויים החזותיים שמאחדים את המפגינים האנטי-ציונים באירופה ובעולם הערבי. סוציולקט זה גם הוליד שני סטריאוטיפים משלימים: הפלסטיני כקורבן-על מול הישראלי כהאנשה של הרוע.

לפי טגייף, "זוהי התוצאה של מלחמה אידיאולוגית ותקשורתית מתמדת ואינטנסיבית שנוהלה במהלך שלושים השנים האחרונות של המאה ה-20 ועשר השנים הראשונות של המאה ה-21 – מלחמה שמטרתה היא ציור הציונות כמפעל צמא דם וג'נוסיידרי".

בספרו האחרון, "ישראל והשאלה היהודית", מציין טגייף כי הנאציפיקציה של ישראל לא פסחה אף על ישראלים אנשי המחנה האנטי-ציוני, דהיינו על חלק מה-alterjuifs, כפי שקרא להם טגייף בריאיון שפורסם במרס 2012 בשבועון הצרפתי החשוב Le Point.

המושג יהודים-אלטרנטיבים, "Les alterjuifs", חדר לפני כמה שנים אל השיח הסוציולוגי והפוליטי הצרפתי, בעיקר לאחר שכתב-העת Controverses ("מחלוקות"), העוסק בשאלות הנוגעות בפוסט-קולוניאליזם, בקשר בין מיניות, חברה ואידיאולוגיה, בעתידו של המודל הדמוקרטי ונושאים דומים, הקדיש ב-2007 גיליון שלם, תחת הכותרת "Les alterjuifs", לפן היהודי והישראלי של המאבק האנטי-ציוני. מאז, בדומה לגורלם של מונחים מקצועיים שזוכים לתפוצה רחבה בדיונים ציבוריים חל הביטוי הזה על זרם מגוון, שהמכנה המשותף היחיד של אנשיו הוא שלילה מוחלטת של זכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית והזדהות מלאה עם הנרטיב הפלסטיני. כדי לברר אם מעבר לעמדה הבסיסית הזאת קיימת מגמה של נאציפיקציה של מדינת ישראל בקרב ה-alterjuifs, אין אלא לבדוק את ייחודיותו, את הדפוס הדיאלקטי סגנונו של כל טקסט, נאום, יצירה או פרשנות שיש בהם קשר בין ציונות לרייך השלישי. בחינה שיטתית זו תגלה לנו הצהרות של פעילים שלפיהן ישראל היא היורשת של הטוטליטריזם ההיטלראי, לצד טקסטים אחרים שמסתפקים בהשוואות נקודתיות או בשימוש במילון מונחים ובדימויים חזותיים השייכים למלחמת העולם השנייה.

דוד קורץ, חוקר שתרם שלושה מאמרים לגיליון הנזכר של Controverses, גיבש טיפולוגיה של האנטיציונות הרדיקלית. לדעתו, בין סממניה העיקרים אנו מוצאים את ההנחה ש"חטא קדמון" עומד בראשיתה של ישראל, מה שמוביל לדה-הומניזציה של הישראלים, כלומר לעקירתם משאר האנושות, ולבסוף ל"אינסטרומנטליזציה של השואה נגד ישראל". כך למשל, הנאציפיקציה של הציונות לובשת צורה של דה-הומניזציה כאשר הישראלים מוצגים כ"רוצחי ילדים סדרתיים" וכנושאיו של "פרויקט השמדה". במקביל הפילוסוף אלן פינקלקראוט והסוציולוג ז'אק טרנרו ניתחו כיצד מתרחש המעבר מדה-הומניזציה לדמוניזציה, דהיינו לניסיון לשרטט את ישראל כישות המופעלת על ידי ה"רוע" והמגלמת, במאה ה-21, את התכונות שהעניק המערב באופן מסורתי לדמותו המיתולוגית של השטן.

מכאן, הצגת תופעת הנאציפיקציה של ישראל כגישה אחידה אינה מיטיבה לתאר את מורכבותו של השיח האנטי-ציוני הישראלי-יהודי. עם זאת, ניתן ללמוד איך מהדהדת השואה בשיח הזה באמצעות דוגמאות שונות הן מבחינת סוג השימוש שנעשה באימז'ים כאלה והן מבחינת תדירותו.

פילוסוף אנטי ציוני

גלעד עצמון הוא מוזיקאי ג'ז שאלבומו Exile נבחר ב-2003 על ידי הבי-בי-סי לאלבום הגא'ז של השנה. הוא זכה בפרסים בינלאומיים חשובים, ובהם זה של פסטיבל הגא'ז הבינלאומי של ברמינגהם. וכפי שסיפר בהערצה בלתי מוסתרת מבקר המוזיקה ג'ון לוויס מעל עמודי ה"גרדיאן", אפילו ראש ממשלת טורקיה ארדואן הסתמך על עצמון במהלך ויכוח סוער עם הנשיא פרס: "עצמון, שהוא עצמו יהודי, אומר כי הברבריות הישראלית נמצאת הרבה מעבר לאכזריות הרגילה" (The Guardian 3/2009). גם רוברט ווייט, מייסד להקת סופט מאשין האגדתית, תרם את חלקו לטיפוח דמותו הציבורית של עצמון. הוא הגדיר אותו כ"נגן הגא'ז הטוב ביותר החי כיום בעולם", לאחר שהציג אותו במילים אלו: "גלעד עצמון נולד בישראל, שאותה אני מעדיף לקרוא בשם פלסטין הכבושה, אבל כיום הוא אזרח בריטי" (The Guardian, 26/6/2009 ).

כדי להשלים את דיוקנו של עצמון יש להוסיף כי האיש, שנולד בתל אביב ב-1963 ולמד באקדמיה רובין בירושלים, רואה את עצמו גם כפילוסוף. וליתר דיוק: "פילוסוף אנטי-ציוני". כתביו הרבים נגישים לכל באתר האינטרנט שלו. חיבורו החדש על "הפוליטיקה של הזהות היהודית", שכותרתו משתעשעת בלעג עם מושג היהודי הנודד (The Wandering Who? A Study of Jewish Identity Politics), ליבה בשנה האחרונה את הדיונים בתופעת ה-alterjuifs. נוסיף כי כדי להעניק לספר גושפנקא של רצינות מדעית ומכובדות, נכתבה ההקדמה שלו בידי הפיזיקאי הבלגי ז'אן בריקמונט, שלימד בפרינסטון וכיום הוא פרופסור לפיזיקה תיאורטית באוניברסיטה הקתולית של לובן וחבר באקדמיה המלכותית של בלגיה.

אינטלקטואלים רבים קיבלו את הספר כחיבור "אמיץ" ו"חשוב ביותר לפענוח עולמנו". הפילוסוף הישראלי אורן בן דור, המלמד באוניברסיטת סאות'המפטון, קבע ש"המי הנודד" (("The Wandering Who?" הוא לא פחות מ"הישג מדהים".

עצמון עצמו מדבר על עבודותיו כעל מפעל אקדמי, אובייקטיבי וחסר מטרה תעמולתית. "ברגע שישראל מציגה את עצמה כמדינה יהודית", הוא מציין, "אנו לחלוטין רשאים לשאול את עצמנו על המשמעות האמיתית של המושגים יהדות, יהודיות, תרבות ואידיאולוגיה יהודיות". בעמוד הבא כוונותיו העמוקות של עצמון מתבררות קצת יותר, והוא כותב כי "הלאומנות היהודית היא מצב נפשי, והרי אין למנטליות גבולות משורטטים באופן ברור. בעצם, איש לא יודע היכן בדיוק נגמרת היהודיות ומתחילה הציונות". ואולם הקורא יצטרך להמשיך עוד קצת כדי להבין כי בשורשה של "מסה פילוסופית" זו אנו מוצאים מעין התגלות שעצמון זכה לה: "הבנתי כי ישראל והציונות הן רק תת-חלקים מבעיה הרבה יותר רחבה, הבעיה היהודית".

אם כן, חידושו של הספר, שלפי משבחיו עשוי להציל את העולם מן הכאוס הכלכלי, הרעיוני, המלחמתי והמוסרי שבו הוא שרוי, הוא כי מדינת ישראל היא בסך הכל "סימפטום" של קללה, שמקבלת תחת קולמוסו של עצמון ממדים של טרגדיה מטפיזית.

יש להוסיף כי עניין ה"נאציפיקציה" של ישראל מצטייר בצבעים מוזרים ביצירותיו של עצמון.

למשל, מצד אחד הוא סבור כי "השואה היתה ניצחון ציוני, בדיוק כפי שכל אונס מתפרש על יד הפעילות הפמיניסטיות הבדלניות כאימות התוקף של התיאוריות שלהן". עצמון, שכאמור כתב את "המי הנודד" לאחר שהתגלה לו כי "הבעיה היהודית" היא-היא השורש וההסבר למצבו העגום של המין האנושי, חושףעוד כמה תובנות שהשיג במהלך מסעו המחשבתי אל מעמקי הרוע: "לקח לי שנים להבין כי הסבתא-רבא שלי לא נעשתה לחתיכת סבון או לאהיל, בניגוד למה שלימדו אותי בישראל". וגם: "לקח לי שנים להבין כי השואה, אמונה מרכזית זו במערכת האמונית היהודית בת זמננו, אינה סיפור היסטורי". ולבסוף, הוא סבור כי "דת השואה היתה כבר מגובשת היטב זמן רב לפני הפתרון הסופי (1942), הרבה לפני ליל הבדולח (1938), חוקי נירנברג (1936) [כך בטקסט, ל"כ] ואפילו לפני לידתו של היטלר (1889). דת השואה כנראה עתיקת יומין כמו היהודים עצמם".

אולם מצד שני, בטקסט שנקרא Israel Beyond Comparison ("ישראל מעבר לכל השוואה"), שפורסם ב-12 לאוגוסט 2006 באתר של "אל-ג'זירה", עצמון מבקש להפסיק אחת ולתמיד להשוות את המדינה הציונית למדינה ההיטלראית, בטענה שההשוואה הזאת משרתת את ה"ציונים":

ישראל כבר ייצרה פרשנות יחידה במינה של המושג רשעות, פרשנות שהצליחה להתגבר על כל הצורות האחרות של רוע. הגיע הזמן להפנים את העובדה שישראל והציונות הן הרוע האולטימטיבי ללא השוואה. ואם לא די בכך, שלא כמו הנאציזם, ששייך לעבר, רשעותה של הציונות היא פשע שנעשה חמוּר יותר ויותר […] הגיע הזמן לקום ולומר זאת. שלא כמו הנאציזם, ששמר על כבודן של תנועות לאומיות אחרות כולל הציונות, לישראל אין שום כבוד לאיש, כולל השכן בדירה ממול. צריך להבין את ההתנהגות הישראלית כברבריות המקראית הגסה בשיאה, הגובלת בקניבליזם. ישראל אינה אלא רשעות למען הרשעות עצמה. זוהי רשעות ללא שום השוואה.

הטקסט זמין ב:

http://www.aljazeerah.info/Opinion%20editorials/2006%20Opinion%20Editorials/August/12%20o/Beyond%20Comparison%20By%20Gilad%20Atzmon.htm

אם נסכם את עמדותיו של עצמון, נאמר כי על פי השקפתו השואה היא בעיקר אגדה, או לפחות "ניצחון ציוני", ולפיכך "הצלחה יהודית", בזמן שגרמניה הנאצית ההיסטורית מתגלה כהרפתקה זעירה, ואף גמדית, לעומת ה"אידיאולוגיה היהודית בת זמננו הספוגה בגזל ובשנאה, בין אם היא שמאלנית או ימנית".

אבל השאלה שנשאלת כאן נוגעת פחות באספקטים ההזויים של ה"תזות" של עצמון ויותר בהדים החיוביים, ולעתים בצהלה האמיתית, שהן מעוררות באירופה. בתשובה לעיתונאי ואיש השמאל דומיניק וידל, שהגדיר את "המי הנודד" כ"שלשול מצחין", עצמון התגאה כי "ההומניסטים הגדולים ביותר של הזמן הזה" תומכים בספרו, והוסיף רשימה של אותם התומכים, ובהם אקדמאים, עיתונאים, אמנים ו"פעילי שלום" למיניהם.

לא זו בלבד שעצמון הוכתר כנביא על ידי כמה פלגים של השמאל הקיצוני, ועל ידי כל הגוש הפוליטי שנהוג לכנותו ה"אולטרה-שמאל" ו"ברית האדום-ירוק-חום" (כלומר, ברית שעומדת על התמזגותם של מרכיבים אידיאולוגיים מרקסיסטים-אדומים, איסלמיסטים-ירוקים ופשיסטים-חומים) – אלא נראה כי ככל שהוא התפלש יותר בחילול זכרם של "אלו שלא נעשו לחתיכות סבון", כך נפתחו לפניו דלתות העיתונים וועדות הפרסים, בעוד סנגוריו הבאים מעולם האמנות והאקדמיה מתרבים במידה מדאיגה. יש להדגיש: לא ביטאוניהן של החצרות האולטרה-שמאליות הם שבנו את המוניטין של עצמון, אלא התקשורת הרשמית, הנורמטיבית כביכול, והעיתונים הרבים – בהם ה"טיימס", ה"אינדפנדנט" וה"גרדיאן" – שנהגו להציגו בכינויים חביבים למדי כמו "אמן-פילוסוף", "נגן ועורך דינם של הפלסטינים", או "ישראלי לשעבר המשלב מוזיקליות גא'ז מרגשת עם אינטליגנציה פוליטית שלוחת רסן", ו"גאון מוזיקלי וקומיקאי", כאילו מדובר בילד חריג מעט, אך בעל נשמה טהורה, כפי שהוא מוכיח בכל פעם שהוא מגייס את הסקסופון שלו למען העלובים, המנודים והמקוללים עלי אדמות.

נאציפיקציה מפורשת של צה"ל

האנטי-ציונות הישראלית אינה פלנטה הומוגנית, ולעתים היא באה לידי ביטוי בשפות שונות לגמרי, ממש כפי שיכולים להיות שונים אלה מאלה ה"פתרונות" שנציגיה מציעים כאשר הם מדמיינים בקול רם ובכתב עולם "משוחרר" מן המדינה היהודית. מעבר לכך יש להזכיר, כי מבחינת הוולגריות והשימוש האובססיבי בסטריאוטיפים יהודופוביים מובהקים, עצמון הוא מקרה ייחודי. אגב, חוץ מאורן בן דור, שגם הוא נלחם מאנגליה ב"ישות הציונית" ומתעניין בדרכו ב"זהות היהודית", המחנה הישראלי האנטי-ציוני אינו מביע תמיכה פומבית בעצמון. זאת למרות שבטקסט משנת 2008, Sabra, Shatila and Collective Amnesia, ("סברה, שתילה ושכחה קולקטיבית") עצמון קושר את מאבקו ישירות למאבק של אייל סיון, שלמה זנד, אילן פפה ועוד "ישראלים וישראלים-לשעבר המייצרים כיום את הביקורת הרהוטה והחריפה ביותר על ישראל, הציונות והזהות היהודית".

אי אפשר, כמובן, להתייחס ברצינות להכללה הבוטה הזאת. יתרה מזאת: אם נתבונן במאמריו האחרונים של עצמון, ובראיונות שונים עמו, נגלה כי לדעתו האנטי-ציונות היהודית עסוקה למעשה ב"עניינים יהודיים פנימיים בלבד". "האנטי-ציונות היהודית", הוא אומר, "מונעת ברוב המקרים משבטיות יהודית ודואגת בראש ובראשונה ליהודים" (ריאיון עם העיתונאית סילביה קטורי). אפילו תנועת "מצפן", שדרשה את התפרקותה של המדינה הציונית עוד לפני מלחמת ששת הימים משום שנוסדה "כמפעל קולוניזאטורי על חשבון ההמונים הערבים תחת חסות האימפריאליזם" (כפי שנכתב בעקרונות היסוד של התנועה), אינה מספקת את עצמון:

תנועת מצפן האגדתית והמתקדמת והניאו-קונסרבטיבים הריאקציונרים מסתייעים באותו קונספט מופשט, בעודם מתיימרים לשאוף לאוניברסליות, כדי להצדיק באופן רציונלי את הזכות היהודית להגדרה עצמית ואת השמדתו של כל שלטון אזורי שהוקם על ידי הערבים והאסלם (מתוך "המי הנודד").

ובכן, כתביו של ה"סקסופוניסט הגאוני" מעידים היטב שהזרם שהוא מייצג ומוביל נבדל לחלוטין מהמחנה הישראלי האנטי-ציוני הקלאסי. הוא נבדל לא רק מבחינת הסגנון, אלא גם מבחינת היחס להיסטוריה היהודית, לשואה ולשימוש בה.

במאמרו "מיכאל ורשבסקי: להזדהות עם האויב של ישראל" מראה קורץ כי הקישור בין מעשי ישראל לאירועים שהתרחשו במלחמת עולם השנייה עשוי להיעשות על פי דפוסים שונים, כגון שילוב של פטרונות מוסרית מופלגת עם הצגת עובדות מפוקפקות כאמיתות נדושות. כך למשל ורשבסקי – מייסד ה"מרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית" – בספרו A tombeau ouvert ("אל מול קבר פתוח"), שיצא בצרפת ב-2003, כותב בסגנון מפותל כי "השיוך המתמיד לג'נוסייד של יהודי אירופה והנוכחות המרכזית של הדימויים האיומים שלו, גורם לכך שאם מציאותו של מאזן הכוחות אינה מאפשרת את אימוץ ההתנהגות של הקורבנות היהודים, אזי מאמצים, בדרך כלל באופן לא מודע, את התנהגותם של טובחי העם היהודי: מסמנים את הפלסטינים על הידיים, מחייבים אותם לרוץ עירומים, או סוגרים אותם מאחורי גדרות תיל ומגדלי תצפית, אף השתמשו במהלך זמן קצר בכלבי רועים גרמניים".

בה בעת, קורץ מציין כי ורשבסקי מפעיל "גישה שמאפיינת את השיח האנטי-ישראלי" ובתוך כך שולל ממדינת ישראל את "הזכות להעלות את זיכרון השואה בעוד שהוא עצמו עושה שימוש מפוקפק בתקופה ההיסטורית הזאת". הגישה שעליה מדובר כאן מקבלת ביטוי מלא בטקסט אחר של ורשבסקי, שפורסם ב-2009 וזכה לתפוצה רחבה – טקסט שהוא אילוסטרציה לדבריו של הפילוסוף אלן פינקלקראוט, הרואה בייהוד המאבק נגד ישראל שלב אולטימטיבי של האנטי-ציונות. בקטע זה, שבא כתגובה לפעולות צה"ל במהלך מלחמת עזה, ורשבסקי מתכוון לדבר בשמם של "הקדושים המעונים היהודים" וגיבורי ההתנגדות האנטי-נאצית, בזמן שישראל ממלאת את תפקידה של ה"בהמה" ההיטלראית והאיסלמיסטים של החמאס מגלמים את לוחמי גטו ורשה:

אהוד ברק, ציפי לבני, גבי אשכנזי ואהוד אולמרט – אל תעזו להראות את פניכם בטקסי הזיכרון לגיבורי המרד בגטאות ורשה, לובלין, וילנה או קישינב […] אין לכם זכות לדבר בשמם של הקדושים המעונים של עמנו. אתם לא אנה פרנק ממחנה הריכוז ברגן בלזן, אלא האנס פרנק, הגנרל הגרמני שהרעיב והחריב את יהודי פולין. אתם לא מייצגים שום המשכיות של גטו ורשה, משום שהיום גטו ורשה הוא כאן מול פניכם ואתם מכוונים אליו את הטנקים והתותחים שלכם ושמו – עזה. […] אנו, ולא אתם, הננו ילדיהם של מאלה צימטבאום ומארק אדלמן, של מרדכי אנילביץ וסטפן הסל, ואנחנו נושאים את המסר שלהם למין האנושי כדי להפקידו בידי לוחמי הרזיסטאנס בעזה. "אנחנו נלחמים עבור החירות – שלנו ושלכם, למען גאוותנו וגאוותכם, למען האנושיות שלנו, וכבודנו החברתי והלאומי" (מתוך קול קורא שנשלח מהגטו אל העולם, פסח 1943). אנחנו לא רק עוד קול יהודי אחד, אלא הקול היהודי היחיד שמסוגל לדבר בשמם של הקדושים המעונים של העם היהודי. קולכם אינו אלא הצרחות הבהמיות של טובחי אבותינו.

(ניתן לצפיה:

http://www.israelpalestineforum.com/forum/showthread.php?608-Michael-Warschawski-Not-in-our-name!)

הטקסט הזה מזמין כמה הערות הנוגעות הן בנימה והן בתוכן שלו. למשל, כשוורשבסקי מציג את עצמו ואת חבריו כצאצאיו של מרדכי אנילביץ', הוא משמיט פרט חשוב, והוא שמנהיג זה של מרד גטו ורשה היה ציוני מושבע ואחד מראשי תנועת השומר הצעיר. אם כן, לא רק ההיסטוריה היהודית מגויסת נגד ישראל, אלא עצם הזיכרון הציוני. ראוי גם לשים לב לכך, כי בעודו חושב ופועל על פי עיקריה של "אתיקה סובייקטיבית לחלוטין" (קורץ), אין לוורשבסקי מה לומר, אפילו לא במישור האנושי הפשוט, על עשרות אלפי תושבי ישראל, שחיו שמונה שנים תחת איום טילי הקסאם, וזאת משום שבעולם המפוצל, הכמעט גנוסטי, שוורשבסקי ומחנהו המציאו לצורך השמצתה של ישראל, אין קורבן אלא הפלסטיני. יחד עם זאת, אם נזכור שבעיני ורשבסקי, "הטרור הוא נשקו של החלש", נבין מדוע בטקסט הזה, המציאות היא דיכוטומית, ונתפשת כבמה שעליה מתנהל עימות מדומה בין בני האור (החמאס, ורשבסקי וחבריו) לבין בני החושך (הישראלים). ולבסוף נוסיף כי במישור העמוק, אנו עדים גם במקרה זה למהלך המוביל מדה-הומניזציה (למשל, ה"צרחות הבהמיות" שוורשבסקי מייחס לצד הישראלי) לנאציפיקציה מפורשת של צה"ל, מנהיגי ישראל וכו'.

"האם המשטר הזה איננו אפל, מקור לכל רע?" שואלת מצדה התיאוריטיקנית של האמנות והתרבות, האוצרת והבמאית אריאלה אזולאי, בטקסט ארוך שגם הוא נכתב במלחמת עזה, ואשר כותרתו, "כולנו פלסטינים(יות)", מתייחסת לסיסמה המפורסמת "כולנו יהודים גרמנים" שצעקו הסטודנטים בפריז במהלך אירועי מאי 1968. ב"פואמה אנטי-ציונית" זו, אזולאי לא מתכוונת לגנות ממשלה ישראלית ספציפית, וגם לא מנהיג או זרם נתון, אלא את "כל הזוועות שמחולל המשטר הזה מ-1948 ועד היום". ובלשון אחר: הרע אינהרנטי לקיומה של מדינת היהודים.

כך, עצם לידתה של ישראל נתפשת כאקט של ברבריות – רעיון שעולה גם ביצירותיה של אזולאי המוצגות כעת בפלה דה טוקיו, שהוא מהמוזיאונים החשובים בפריז. כותרת התערוכה כשלעצמה – "צילומים בלתי ניתנים להצגה / אופנים שונים כדי שלא לומר גירוש" – משחררת מסרים רבים. כאן מתבקשת הערה לשונית: בצרפתית יש למילה déportation ("גירוש") קונוטציה עצומה ומיידית, שהיא גירושם של יהודי אירופה למחנות המוות. במובן מאוד ספציפי זה, המילה נכנסה לשפת היום-יום וללקסיקון של החוקרים. ליאון פוליאקוב (מגדולי ההיסטוריונים של המאה ה-20), פייר וידאל-נאקה (שספרו "רוצחי הזיכרון" פורסם בהוצאת עם עובד ב-1991) ואחרים אף מדברים על המפעל הנאצי כעל appareil déportationnaire ("מנגנון גירושי"). יש להניח שאזולאי, שתרגמה לעברית את דלז, פוקו, בורדיה וליוטר, הוגים שהקדישו חלק ניכר מעבודותיהם לחשיבותם של הסימן, האות, המילה והשיח – היתה ערה לכוח הקונוטטיבי של המילה déportation.

העבודות של אזולאי, המצרפות טקסטים לרישומים שנעשו על פי צילומים של "הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום", מתכוונות להראות כיצד התרחשה הפיכתה של פלסטין למדינת ישראל בשנים 1950-1947. ובעודה משליכה על שנים מכוננות אלו את המילה déportation, הגדושה דימויים השייכים למלחמת עולם השנייה, היא בעצם מבשרת לצופה שבניגוד למה שחשב עד כה, חלק מזוועות המלחמה ההיא לא פסקו ב-1945 (חלק – כי הרי היוצרת אינה רומזת על תוכנית ישראלית של השמדה פיזית של הפלסטינים), אלא אומצו וחודשו מיד לאחר תבוסתה של גרמניה בידי ה"משטר" הציוני. זוהי לפחות אחת הקריאות שעולות מיצירותיה של אזולאי.

במקביל, כריכת צמיחתה של ישראל עם המילה déportation, דהיינו עם פשע נגד האנושות המזוהה עם האפיזודות האפלות ביותר של המאה ה-20, הופכת את תולדות המדינה היהודית לשערורייה מוסרית בלתי נסבלת בת 64 שנים ולסיפור חסר לגיטימציה היסטורית. סיפור שכולו רקוב, כולו פושע, ושבו כל מעשה ישראלי, כל אמירה וכל הגשמה ישראלית, אינם אלא הסתעפויות איומות, מקוממות, של חטא המוטבע בהוויה ה"ציונית". כך, ה"משטר הזה" אינו רק ה"מקור לכול רע", כפי שכתבה אזולאי בשירה "כולנו פלסטינים(יות)", אלא שכל נשימתו של ה"משטר" היא אקטואליזציה אגרסיבית של הרע בלב ההווה. הייתכן כי "בשורה" זו היא שעוררה את הנהלת פלה דה טוקיו לנקוט אמצעי זהירות נדירים ואף מתמיהים בעולם האמנות של שנת 2012? השאלה יכולה בהחלט להישאל לאור העובדה שבכניסה לתערוכה של אזולאי הופיע במשך כמה ימים (ואז הוסר ללא הסבר) שלט שנשא את המילים האלה: "הודעה לציבור: אמירות מסוימות המבוטאות ביצירה זו עשויות לפגוע ברגישותו של הציבור".

מטרבלינקה ללוד

שיטת ה-superposition, כלומר הדבקת סממנים של סיטואציה אחת על סיטואציה אחרת והבלבול בין הנרטיבים הנובע ממנה, ידועים היטב לכול מי שהתעניין בספרות האנטי-ישראלית אך היא אינה נחלתה של הספרות הזאת לבדה. שיטה זו קיבלה ביטויים ברורים ומדאיגים גם במחנה הישראלי עצמו: למשל, בשנות השמונים, כאשר קולות מסוימים של הימין נהגו להפוך את ערפאת להיטלר ולתאר כל פעולת טרור פלסטינית במונחים שאולים מתקופת השואה. כך גם – אם כי בכוון ההפוך – דרכיה הרטוריות של ה"נאציפיקציה" של ישראל. בשני המקרים צמצומה של המציאות המורכבת, הדורשת עמל מחשבתי קר ואטי, לכדי שחזור אינסופי של מלחמת עולם השנייה, הוא פרקטיקה אנטי-אינטלקטואלית במהותה, מפני שהיא מותנית ב"שקר כפול", כפי שכותב פינקלקראוט: מחד גיסא, ניפוחו של העניין המושווה לפן זה או אחר של גרמניה הנאצית; ומאידך גיסא, הקטנתה של התופעה הנאצית עצמה.

כאן המקום להזכיר כי פרשת פינקלקראוט-אייל סיון, שנמשכה כמה שנים בצרפת, התנהלה על רקע אינטרפרטטיבי מהסוג הזה. אייל סיון הוא "קולנוען אנטי-ציוני" ידוע באירופה. כפי שראינו קודם, גלעד עצמון ראה בו אחד מחבריו למאבק האנטי-ישראלי. יש גם להזכיר שאריאלה אזולאי ומיכאל ורשבסקי נמנים עם הדמויות העיקריות של "מדינה משותפת", סרטו החדש של סיון, המבטא את כל הסלידה שאנשי המחנה הזה חשים כלפי השמאל הציוני, הלאומי, הקורא להקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, ולא במקומה. ורשבסקי, למשל, סבור כי ה"ציוני משמאל" רק מבקש ש"יעריצו אותו ואת דמעותיו, שאותן הוא לא שופך על גורלו של הקורבן, אלא על מצפונו המוכתם ועל הנוער שתמימותו נעשקה". "בגישתו הקולוניאליסטית הטיפוסית", ממשיך ורשבסקי בספרו "על הגבול", "הציוני משמאל יודע מראש מה הוא הערבי, ומה שמאפיין את התנהגותו ותגובותיו. מאחר שהוא כבר יודע, הוא לעולם לא יצטרך להקשיב, לנסות להבין: הוא יוצר את הערבי". במאמר גס ואלים במיוחד שנקרא Deconstructing Grossman ("לפרק את גרוסמן"), גלעד עצמון גם קובע כי השמאל הציוני הוא קן של ישראלים גזעניים, וכי דוד גרוסמן, המייצג בעיניו את הזרם הרואה בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" את המפתח של הקונפליקט, הוא "אדם שמטיף לגזענות בשמו של הרצון הטוב".

אם כן, פתרון של חלוקת הארץ הוא הנושא להשמצה העיקרי של סרטו האחרון של איל סיון, מרצה במכללת ספיר בנגב, ובו בזמן הוא אחד התומכים הנלהבים ביותר בחרם אנטי-ישראלי שאינו חל רק על המוצרים הישראלים שמקורם בשטחים הכבושים, אלא חרם תרבותי ואקדמאי. לדבריו, "אחת מן הנקודות החשובות של התעמולה הישראלית הנה לספק תרבות ולספק אקדמיה [כך במקור] לחו”ל ככלי תעמולתי". מכאן הצורך, לדעתו, בחרם שמטרתו העיקרית היא "דה-לגיטימיזציה של מדינת ישראל", כפי שהוא מדגיש בסרטון שצולם במהלך הפגנה "אנטי-ציונית" שאורגנה בצרפת. "אני מבקש מכם", פונה שם סיון אל המפגינים, "אני מתחנן אלכם: החרימו אותנו, על מנת למוטט (במקור: démolir) את האשליה הדמוקרטית של ישראל. כן, אנו רוצים להטיל חרם על ישראל ואנו גאים בזה. כן, אנו סבורים שיש לשים קץ לקרימינליות הישראלית". ניתן לצפיה:

http://www.youtube.com/watch?v=hqIB6JwF6pE

ברם הפולמוס בין פינקלקראוט לסיון לא התנהל על הרקע הזה, אלא התמקד בסרט "דרך 181", שסיון עשה בשנת 2003 עם הבמאי הפלסטיני מישל ח'לייפי. יצירה "אנטי-ציונית" זו, שאורכה ארבע שעות וחצי, צולמה לאורך קו החלוקה בין ישראל לפלסטין אותו קבע האו"ם ב-1947. משתתפי הסרט מתחלקים לשתי קבוצות: הישראלים – כולם "גזענים ואנטיפטים עד מאוד", כפי שכתב ב"ליברסיון" המומחה למזרח התיכון כריסטוף איאד; והערבים – כולם קורבנות של ישראל, של ההיסטוריה, של הרשעות שלבשה את מדי ה"ציונות".

"הקורבן היהודי היחיד שאנו שומעים במהלך 270 דקות אלו הוא אישה זקנה שחולמת לחזור לתוניס כדי למות שם, לאחר שאיבדה את בנה במלחמת לבנון", מציין תומס סוטינל, מבקר קולנוע של "לה מונד". משמעותה של סצנה זו, שמסיימת את הסרט, פשוטה: אפילו היהודייה השכולה היא קורבן של היישות הישראלית הפושעת, ששלחה את בנה להיהרג על אדמת לבנון.

עד כאן "דרך 181” אינו נבדל משאר היצירות ה"אנטי-ציוניות" ומשיטותיהן (הצגת מציאות בינארית, זעם סלקטיבי וכו'). אבל בסרטם, סיון וח'לייפי מרחיקים לכת, ובשלב מסוים מופיע סַפָּר פלסטיני מהעיר לוד, אשר מספר, בעודו מטפל בשערו של לקוח, על הזוועות שהוא מייחס לצד הישראלי. בקטע הבא המצלמה עוקבת אחרי תוואי פסי רכבת. כאן אין שום צורך להסתייע במומחה לקולנוע השוואתי כדי לתפוש שכל זה הועתק מסצנה דומה של "שואה" מאת קלוד לנצמן, סצנה שבה אברהם בומבה, "הספר של טרבלינקה", מספר ללנצמן על רציחתם של היהודים בידי הנאצים, בעודו מטפל בלקוח. גם השוט המתמקד בפסי הרכבת שסיון משבץ מיד לאחר דברי עדותו של "הספר של לוד" שולח את הצופה ל"שואה" של לנצמן. בכך סיון משיג את האפקט שאליו כיוון: טרבלינקה לא נגמרת בטרבלינקה, אדמת פולין ואדמת פלסטין התמזגו ונעשו למרחב מטה-גיאוגרפי זהה.

אין לדעת אם סיון חזה שקטע זה יעורר את הסערה שקמה בצרפת מן הרגע שהסרט יצא לאקרנים, אבל זה בדיוק מה שקרה. תחילה הגדיר הפילוסוף אלן פינקלקראוט את "דרך 181” כ"קריאה לרצח" וכביטוי לרצון "להרוג את היהודים, לחסלם, לגרום להיעלמותם". הוא הוסיף כי סיון הוא אחד משחקני "האנטישמיות היהודית המשתוללת כיום, והמהווה מציאות מגונה ומבהילה במיוחד". בעקבותיו קמו אינטלקטואלים ואנשי קולנוע, שבחלקם הביעו באותה העת (יחד עם פינקלקראוט) את תמיכתם ביוזמת ז'נווה (המציעה נסיגה מהשטחים ומירושלים המזרחית תמורת הכרה מלאה בישראל), ולא היססו "לדרוש מן המדינה הצרפתית להפעיל את אחריותה". במסמך החריף שפרסמו נכתב בין השאר:

"העתקה [במקור: פלגיאט, ל.כ] של קטעים שלמים מתוך 'שואה' מאת קלוד לנצמן בא לספק דוגמה לעיסוק פרוורטי ושיטתי שההיגיון העמוק שלו הוא הפיכתם של הקורבנות לתליינים. הקרנת סרט כזה שלא יכול ולא מעוניין אלא לגרום אך ורק לשנאה, ברגע שבו יוצאות לאוויר העולם יוזמות רשמיות ושאינן רשמיות, שנושאות תקווה לפתרון הקונפליקט (כמו ועדת ז'נבה, יוזמת אילון-נוסייבה) היא אקט פוליטי שאיננו חסר חומרה ותוצאות", כתבו מחברי המסמך, שעם החתומים עליו נמנו אנשי קולנוע בולטים כמו אריק רושאן וארנו דפלשאין, הבמאית בריג'יט ג'ק, הפילוסופים אריק מרטי, ברנר-אנרי לוי ואליזבת דה פונטנא, הסופר פיליפ סולרס והסוציולוגית לליאן קאנדל.

כצפוי, סיון מיד הגיש תלונה על הוצאת דיבה כנגד פינקלקראוט. אך גם במשפט וגם לאחר הערעור, הפילוסוף לא הורשע. "אני עצמי", העיד בין השאר ברנר-אנרי לוי במהלך הדיונים, "יכולתי לומר את דברי פינקלקראוט, משום שאם מתחשבים בצורה הממשית שלובשת האנטישמיות בת זמננו, אפשר בהחלט להגיד שסרטו של אייל סיון הוא אנטישמי". לנצמן מצדו הביע את הפתעתו: "אינני רואה מדוע אדם זה מוחה כנגד הגדרתו כאנטישמי, כי זה הרי בדיוק מה שהוא".

אבל ייתכן שהמעניין ביותר התרחש מחוץ לכותלי בית המשפט, כאשר אישים רבים טענו שביטול הקרנות הסרט הוא משום פגיעה בחופש האמנות. ברור שבניגוד לנאמר פה ושם בלהט הוויכוח, אין לאישים אלו שום קשר לאנטישמיות. ברור גם כי תמיכתם בסיון אינה צריכה להתפרש כהצהרה אנטי-ישראלית חד משמעית, אלא כחשש כנה לחופש הביטוי. אלא שבתוך כך, ואולי בלא מודע, הם פשוט אפשרו לנאציפיקציה של ישראל להתעלות לדרגה המכובדת של "דעה", או לפחות של פרקטיקה קבילה – מה שבהחלט חדש, וראוי להדאיג את כל מי שסבור כי עתידו של מזרח התיכון תלוי בתבונה, בפשרה, ולא בדה-הומניזציה של מחנה כלשהו.

האם יעל ברתנא קראה את יאן טומש גרוס?

קיילצה היא עיר פולנית ידועה כמרכז כלכלי, ושירים רומנטיים נכתבו על הנחל הקטן החוצה אותה. ואולם לא בשל כך קיילצה נכנסה להיסטוריה. ב-4 ליולי 1946 נטבחו שם ארבעים ושניים יהודים ועשרות נפצעו מתוך קבוצה של מאתיים נפשות, שחטאן היחיד היה ששרדו את מחנות המוות ורצו לשוב למולדתם. החל משנות התשעים, ולאחר שתיקה ארוכה שהשלטון הפולני הקומוניסטי הטיל על הפרשה הזו, ובייחוד על מה שהיא מלמדת באשר לעומקה ולרעבונה הבלתי נדלה של האנטישמיות הפולנית – מחקרים וכתבות התחילו להתפרסם על הפוגרום של קיילצה, ובעקבותיהם התגלו פרשיות חמורות אחרות שהיו בזֶ'שוּב (יוני 1945), בקרקוב (אוגוסט 1945) ובערים אחרות. ב-1997 התפרסם ספרו של יאן טומש גרוס, "שכנים", ובו התגלה שמאות היהודים שנשחטו ונשרפו בעיר הפולנית ידוובנה (JEDWABNE) ביולי 1941 לא היו קורבנות של הגסטפו והמפקדה הנאצית, כפי שנחרט באנדרטה שהקים השלטון הקומוניסטי, אלא פשוט נרצחו על ידי שכניהם הפולנים.

האם יעל ברתנא קראה את יאן טומש גרוס? המבקר בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות יתקשה להימנע מלשאול את השאלה הזו נוכח ה"טרילוגיה הפולנית" של ברתנא שמוצגת שם. עבודה זו מתגלה כקריאה ליהודים החיים כיום בארץ ובחו"ל לשוב לפולין, גן עדן האבוד, מולדתם הרוחנית והממשית של היהודים הפולנים.

ראוי להדגיש כי בתחום העצום של חקר האנטישמיות ופניו הרבות – האנטישמיות הפולנית זוכה למעמד מיוחד. נוסיף כי בין אם מדובר בגרסתה הכנסייתית, העממית, הלאומנית או המרקסיסטית – היהודופוביה הפולנית מעולם לא הסתפקה בהאשמות תיאורטיות. אדרבא: לאורך ההיסטוריה היא קיבלה ביטויים עקובים מדם, ורבים הם ההיסטוריונים, הפילוסופים והחוקרים שמסרבים להתייחס לעובדה שמחנה המוות אושוויץ לא הוקם בגרמניה, אלא בפולין, כאל עניין "מקרי", או המוצא את הסברו היחיד בנסיבות הגיאו-אסטרטגיות דאז. כמובן, גילוי הפוגרומים שהתרחשו בפולין לאחר השואה רק חיזק וחידד את השאלות על הקשר בין אדמת פולין לתעשיית המוות שנבנתה עליה.

אם לא די בכך, נזכור כי בסוף שנות השישים גל של אנטישמיות עזה – שהשלטון הקומוניסטי ה"מתקדם", ה"סוציאליסטי", העדיף להציג כטיהור "אנטי-ציוני" – רוקן את המדינה מיהודיה האחרונים. ובאשר לעידן שבא אחר כך, הוא נכנס לספרות ההיסטורית תחת שם מבהיל ומיוחד במינו: "אנטישמיות ללא יהודים". כן, גם את זה פולין ידעה לייצר: אנטישמיות שממשיכה להתחולל לאחר הרס של כל סימני החיים היהודים בגבולותיה. 

לְמה, אם כן, התכוונה יעל ברתנא בעבודתה? הסרט הראשון בטרילוגיה הוא המעניין ביותר מתוך השלושה. הסוציולוג הפולני סלאבומיר שירקובסקי, מייסד כתב העת "ביקורת פוליטית" ועורכו הראשי, קורא לשלושה מיליון יהודים לחזור כדי לעזור לעצמם ולפולנים כאחד. שירקובסקי עומד במרכזו של איצטדיון ריק מאדם והנאום (שחיבר בעצמו) שומר על פער אירוני מסקרן בין רצינות הבעותיו והסגנון הכמו-לירי של הטקסט לבין העובדה שהצופה הישראלי לא מעלה בדעתו שהזמנה כזו מתקבלת אף על דעתו של הדובר. בסרט השני חבורת צעירים ממושמעת בבגדי חאקי, כולם במראה אחיד ומוקפד, מסורקים למשעי ולבושים במדים מגוהצים, בונים בצורה טקסית "חומה ומגדל" סמוך לאנדרטה ללוחמי גטו ורשה. המבנה הזה, שמוקם במיצג בלב ורשה, הוא הכלאה בין גטו לבין קיבוץ, והדגל שמונף ברוב חגיגיות עם סיום הבנייה הוא הכלאה של המגן דוד הישראלי ושל הנשר הפולני. האוצרת אלן גינתון כותבת על העבודה: "'הטרילוגיה הפולנית' מעלה שאלות ולא מאפשרת פרשנות ברורה". ואף מסבירה את הסתירות הפנימיות כ"אופיה האתי המאתגר של העבודה שמעזה לחצות את הגבולות של מה שמותר לדמיין להגיד ואפילו לעשות". עם זאת, גינתון מפרשת את העבודה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כאשר היא כותבת: "העבודה […] מעלה אתוס חוצה גבולות ובלתי נתפש, שנמעניו הם פליטים באשר הם וברובד נסתר, אלגורי יותר, הנמענים הם פליטים פלשתינים". 

האם ייתכן כי לאור האידיאל האוניברסלי הנעלה שהיא מתיימרת לשרת, ההיסטוריה של יהודי פולין נתפשת בעיני יעל ברתנא כ"טיעונים ציונים"? אלא שהמציאות עקשנית, ושום יומרה בעולם לא תחסל את מה שפרויד מכנה "עקרון המציאות". כלומר, החובה לחשוב ולפעול בהתאם לעובדות: "הזלזול במציאות", כותב פרויד ב"מבוא לפסיכואנליזה" (1916), "נמצא בכך שלא מתייחסים כלל להבדל הקיים בין המציאות לדמיון". הגדרה פשוטה, ברורה – ובכל זאת הגדרת-מפתח לפענוח הדבר שקורה כעת בביתן הלנה רובינשטיין: מחד, העובדות היבשות, מציאותה ההיסטורית של פולין כמקום שבו שנאת היהודי, ורצח היהודי, נעשו למאפיין ציוויליזציוני, כמעט למסורת. מאידך, שיטיון אישי, מגלומני, "אנטי-ציוני", של ברתנא, וכל העיוותים, ההכחשות והעיבודים המלאכותיים הנובעים משיטיון זה. 

מהבחינה הזו, ה"טרילוגיה הפולנית" הנה הרבה יותר מאשר מלאכת מחשבת של סמלים, דימויים מרהיבים ופרובוקטיביים שמשרתים היטב את האינטרסים של הפולנים שבביתן שלהם היא הוצגה בביאנלה של ונציה, 2011. במישור העמוק היא בקשה מקאברית ליהודי, ל"גוף היהודי", לשוב בצייתנות אל המזבח שעליו הוא נשחט באופן ריטואלי, שיטתי, וגם כאן, "דחף המוות" הפרוידיאני יכול ללמד אותנו הרבה דברים על הרקע של ה"הזמנה לגרדום" (נבוקוב), אשר דרך עבודתה ברתנא משגרת ל"יהודים". הזמנה זו נשלחת תחת מסווה אמנותי, וברגעים מסוימים הצופה יכול לחשוב שכל התמרונים ההיסטוריים של ברתנא מהווים מעין "משל", כמעט "ניסוי מחשבתי", או אולי "חוויה פואטית" ומטה-היסטורית… אך ככל שחולפים התמונות והנאומים, ולאור העובדה שבאופן מאוד קונקרטי ברתנא שייכת לתנועה הזויה להחזרת היהודים לפולין שארגנה את הכנס הראשון שלה במאי שעבר בברלין – אין אלא להסיק את המסקנה הבאה: אנו עומדים בפני פעולה לחלוטין פוליטית, פעולה שתלויה באג'נדה ברורה ואופנתית, היינו הדה-לגיטימיזציה של מדינת ישראל. 

נקודה אחרונה: רעיון ה"שיבה" של צאצאי ניצולי שואה לפולין ולארצות אירופה לא בדיוק חדש. למעשה, הוא מופיע באחד מספריו החשובים של פיליפ רות, "מבצע שיילוק: וידוי" (1993), שזכה בפרס פוקנר היוקרתי והתקבל כיצירת מופת על ידי הביקורת האמריקאית והאירופית.

בין רות לברתנא אמנם הבדלים תהומיים.

רות נמנה עם הסופרים החשובים ביותר הפועלים כיום. בעוד ברתנא עסוקה לאורך כל הקריירה האמנותית שלה בהקצנת החומר שהיא מספקת ללהט האנטי-ישראלי השורר בסקטורים מסוימים של האמנות בת זמננו, ובהנאה מן הרווחים התקשורתיים הכרוכים בדבר – כאשר נשאל הסופר בסרטה של קריסטה מארקר The Roth Explosion: Confessions of a Writer מה דעתו על "רעיון השיבה" לאירופה שמובילה דמותו, הוא פשוט משיב : "זהו רעיון מפלצתי". 

המאמר פורסם בגיליון מספר 65 של "ארץ אחרת": דברים שבוערים בלבנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן