ארץ אחרת

שולה מולא: "אני עושה בחירות מפוכחות, שמשלבות בין שלל תרבויות ורעיונות, וזה המרחב שלי" צילום: איל און

כשישבתי בבית הקפה בפלורנטין, ממתינה לשולה, צלצל הטלפון הנייד. זו היתה שולה. "עינת", היא אמרה, "אני בפינת הרחובות פלורנטין-ויטל, כפי שקבענו. איפה את?". "גם אני", השבתי, והתרוממתי בבהלה מעל לכיסא, מחפשת אותה בעיני. "אז איך אני לא רואה אותך?", שאלה. ואז הבחנתי בה. "אני רואה אותך", קראתי ונופפתי לעברה. ושולה, ראשה נודד מצד לצד, מצאה אותי לבסוף וחצתה את הכביש לעבר בית הקפה. צחקנו, לחצנו ידיים. "הייתי בטוחה שתגיעי מכיוון פלורנטין, הסתכלתי כל הזמן ימינה", הסברתי לה. "אני לא מכירה את תל-אביב, בשבילי זה כמו חו"ל", היא חייכה. צחקתי, וסיפרתי לה איך השנה ביקרתי לראשונה בעיר העתיקה.

מי שאינו מכיר את האזור יכול לשער בנפשו שצומת פלורנטין-ויטל הוא מפגש סואן של שני רחובות רחבי ידיים. למעשה, מדובר בחיבור צנוע בין שני רחובות מיוזעים, הטרודים כל העת בארגונם מחדש. אבל הזרות המסוימת, החשש שלא נמצא זו את זו ותיאום חלקי של כוונות הפכו את הכל לקומדיה קטנה של טעויות, כמעט כמו סיפור עלייתה של מולא לארץ.

"כשעליתי לארץ מיד הבנתי שזה שונה ממה שדמיינתי", היא מספרת. "ראיתי אנשים בשדה התעופה עומדים ומחכים, והייתי בטוחה שהם מחכים לי. כבר ידעתי להגיד 'שלום' בעברית, אז נופפתי לעברם וצעקתי: 'שלום! שלום!'. עד שמישהו אמר לי: 'מה את עושה, הם לא מנופפים לנו'. אחר כך ראיתי בחורות לבושות בגופיות. הייתי המומה. שאלתי: 'זו ציון?'. פה, בישראל, המקום שבו אלוהים יורד אל האנשים, לא יכול להיות".

התאכזבת?

לא, אני סתגלנית אוטומטית, אבל מיד אמרתי לעצמי שזה שונה ממה שהיה לי בראש.

מה חשבת שזה יהיה?

חשבתי על קדוּשה; חשבתי שאלוהים ממש קרוב לאנשים, סוג של שכינה. חשבתי על יותר טוּב. בוודאי חשבתי שאין מייחסים חשיבות לחומר. לא חשבתי שכולם לבנים. הצפיפות היתה שוֹק. זה היה שונה באופן שאי אפשר לתאר.

שולה מולא, 33, אשה חריפה ואנרגטית, מלאת חיים והומור, היא היום אשת חינוך פעילה מאוד. היא נשואה לאשר רחמים, עובד סוציאלי בלשכת הרווחה בשכונת גילה, אם לעמית בן השש וחצי ולנועם בת הארבע. היא בעלת תואר שני בחינוך מטעם האוניברסיטה העברית, ובמשך שלוש שנים כיהנה כמנכ"לית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. שולה היא בוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל, שם כתבה עבודה על "התהליכים שיוצרים את המלכוד האישי, החברתי, הכלכלי והתעסוקתי בקרב משכילים יוצאי אתיופיה בישראל". כיום היא מורה להיסטוריה בבית הספר רעות בירושלים ורכזת הדרכה לפרויקט חדש בשם "אזרחות פעילה", פרי יוזמתם של הקרן החדשה לישראל ו-IVN (Israel Venture Network). פרויקט זה, אשר מטרתו לשלב לימודי אזרחות כבר בכיתות היסוד, יצא לדרך השנה, תחילה כפרויקט נסיוני בבתי הספר בשדרות. "גם להתחיל מוקדם, גם ליצור רצף ומשמעות וגם להפוך את הלימודים האלה לחווייתיים", היא מסבירה.

במסגרת זו כבר הספיקה מולא לגעת בנפשן של מאה תלמידות במקיף הדתי בשדרות, שם ביקרה יום לפני הראיון וסיפרה על המסע הרגלי לסודאן ועל חג הסיגְד הנחוג בקרב הקהילה האתיופית (חמישים יום אחר יום הכיפורים נהגו אנשי הקהילה לעלות עם מנהיגיהם, הקסים, אל ההר הגבוה בסביבה וממנו לצפות לעבר ירושלים. הם התפללו לבנייתבית המקדש וביקשו לזכות לעלות לארץ ישראל. הם נהגו לצום ולקרוא, בעיקר מתוך ספר נחמיה, עד שקיעת החמה, אז נערכה סעודה גדולה. בארץ נחוג כיום הסיגד בטיילת ארמון הנציב בירושלים, נוכח הר הבית). "אמרתי לרכזות בית הספר: 'עוד מעט מגיע חג הסיגד, והתוכנית 'אזרחות פעילה' מדברת על פלורליזם ורב-תרבותיות – אתן לא רוצות לעשות משהו?'. הרכזת במקיף הדתי התלהבה, והתנדבתי להרצות. סיפרתי על הסיגד מעיניה של ילדה. המרכיב המרכזי בחג הוא הכמיהה לציון, משום כך דיברתי על ההשפעה העצומה של ההשתוקקות לציון שהיתה עלי כילדה ועל המחיר שהיה צריך לשלם על מנת לממש אותה. איך קרה שילדים שרדו את הדרך הזו לסודאן? דיברתי על עוצמת האמונה ועל הרצון להגיע. זו לא רטוריקה. כשצעדתי אז, באמת האמנתי שעוד מעט, עוד קצת, מאמץ אחרון לפני ירושלים. זה מה שהקל על המסע הגדול. אין לי דרך אחרת להסביר.

מה לגבי המחיר שגבה המסע?

בקבוצה שלי מת ילד אחד. זהו מחיר קטן יחסית ל-4,000 שמתו בסך הכל, וזה טראומטי. רבע מיוצאי המסע נשארו בדרך. האם המחיר שווה? זו שאלה לא הוגנת. אין לי זכות לענות ואני לא יודעת. מה שאני כן יודעת הוא שבהרצאה הרגשתי שאני נוגעת בנפשן של הנערות. הן ישבו מרותקות. הן הבינו משהו. ואז ילדה אחת שאלה אותי: "למה אתם עדיין חוגגים את הסיגד? אתם כבר פה, בציון". זו שאלה טובה. עניתי לה שבעיני השיבה לציון לא הושלמה עבור רוב בני הקהילה. סוג אחד של מסע הסתיים. המסע האחר, שהוא לא פחות ארוך וקשה וכואב, עוד לפנינו".

השיבה לארץ השפיעה על אופן החגיגה של הסיגד?

אם החג באתיופיה מתבטא בראש ובראשונה בכמיהה לציון, הרי שככל שהעלייה לארץ נהייתה ממשית יותר, כך התפילה קיבלה אופי מוחשי יותר. ואכן, כשהגענו לארץ, היתה מחלוקת אם עלינו להמשיך לקיים את החג. המבוגרים עדיין צמים, הצעירים כבר לא. חלק גדול מהנוכחים, שמגיעים לטיילת בירושלים מכל קצות הארץ, לא ממש מקשיב לתפילה. עבורם זה מפגש חברתי, הפגנת אחדות, סולידריות. פה החג מקבל עוצמה דתית פחותה. יש בזה היגיון מסוים, כי אנחנו כבר כאן, אבל החג היה ל"מפגש מחזורים" גם בהשפעת מה שמקובל כאן. על הקורבנות שנהגנו להקריב הסתכלו בעיניים עקומות, ולכן הפסיקו עם זה. יש מנהגים שנחלשים לטובת המציאות החדשה.

בשנת 1984, והיא בת 12, עלתה מולא עם אמה ושני אחיה הקטנים לארץ מכפר דורו-ווהא שבאזור וואגרה. אביה ושאר האחים נותרו שם, לימים עלו גם הם. אחרי חצי שנה בארץ נשלחה מולא לפנימיית צפירה, אולפנה לבנות באזור המרכז. "זו היתה המדיניות. הסוכנות שלחה ילדים מגיל 12 עד 17 לפנימייה, בין אם הם באו ללא הורים ובין אם באו עם הוריהם. היום אני מבינה שהם כנראה חשבו שככה 'יצילו' את הילדים מהוריהם ה'פרימיטיבים', מ'דור המידבר'. אותנו ניסו להפוך לישראלים. אמא שלי חשבה לתומה, כמו כל ההורים האתיופים, שבישראל הילדים מתחנכים בחסות הממשלה".

במשך שנתיים למדה מולא עם 13 בנות אתיופיות במה שמכונה "כיתת קלט": כיתה שאמורה להכשירן לארץ החדשה לפני שיתערבבו בכיתות הרגילות. בתקופה זו שונה שמה מנניט לשולה. "באוניברסיטה ניסיתי לחזור לשמי המקורי, אבל הרגשתי שזה כבר נטבע בי. קוראים לי שולה ואני שלמה עם השם. מעטים, כמו אמא שלי, קוראים לי ננו".

התבגרותה של מולא באולפנה היתה תהליך ארוך ומפרך של הסתגלות. "היום אני יודעת שזה הסיפור", היא מחייכת. "נורא רציתי להיות ישראלית ודתייה. היתרון בזה היה הדחף ללמוד את השפה, להתערות. כבר בכיתת הקלט ידענו על מה הצביע המצפן והתכווננו לשם; ובכיתה ט', כשפוזרנו לכיתות הרגילות, המאמץ להסתגל היה להתמודדות יומיומית. עדיין היו לי בעיקר חברות אתיופיות. אצל הדתיות ניתנה חשיבות רבה למצוות ולצדקה, ואם הן התיידדו איתי, הרגשתי שזה היה ממקום של ערכים. התרבות שלי לא עניינה אף אחת, וגם אני שיתפתי פעולה במחיקה התרבותית. היום, כאם וכאשת חינוך, קשה לי להאמין כיצד קרה שמוסד חינוכי קיבל ילדות ונערות שעברו טראומה ולא עשה עם זה כלום. אנחנו קיבלנו את זה. אני זוכרת, למשל, שבשנים הראשונות היו בנות שבכו המון, או שב-1985 היתה ההפגנה הגדולה של הקהילה האתיופית מול משרדי הרבנות בירושלים. כולנו ראינו את זה בטלוויזיה, אבל הם יצרו בשבילנו, במודע או שלא במודע, בועה של אשליה, כאילו כל זה לא קשור אלינו. לא דיברנו, למשל, על הדרישה המשפילה לגיור, אף על פי שהיה ברור שזה נושא בוער. הם עזרו לי להישאר בדינמיקה של ההדחקה".

ולבוא הביתה?

זה היה קונפליקט גדול. למדתי דברים חדשים שחלקם נראו בעיני אמי משוגעים, כמו הפלטה בשבת או עירוב תבשילים (באתיופיה נהגו היהודים לא לאכול בשבת אוכל מבושל) או שתי חלות לקידוש, כשאמא שלי קידשה רק עם אחת. היא צחקה על זה, ואני חשבתי שאם באולפנה למדתי שזה ככה, אז מי שמפגר הוא אמא שלי. בלבי הסכמתי איתה לפעמים, אבל ידעתי שככה צריך. על כל דבר כזה היינו מנהלות מלחמת עולם. פעלתי מתוך המון התנשאות כלפיה.

נקודת שבר

אלא שעם הזמן החל מה שמולא מכנה "תהליך התפכחות". "אני עדיין עובדת על זה", היא אומרת. "בכיתה י"א, הרב שחינך אותי באולפנה ביקש ממני לבוא איתו לתוכנית בערוץ 7. הוא חשב שאני דוגמה טובה שהצליחה לו, באמת הצליח לו", היא צוחקת. "הגעתי לשם עם עוד אתיופים ש'עשויים כמו שצריך' כדי להפגין 'תהליך קליטה נכון'", היא מסמיקה ממבוכה. "בתוכנית שאל המנחה את הרב: 'איך לוקחים ילדה כזאת וכזאת והופכים אותה ליראת שמים?'. והרב ענה: 'בחום, באהבה'. אני בטוחה שנבטו בי כבר קודם זרעים של הכרה, אבל אז, בראיון, פתאום היתה לי הארה. זה נכון, היו שם המון 'חום ואהבה', אבל כמו לחתלתולה: 'פוצי מוצי, אנחנו נאלף אותך'. הבנתי פתאום שזו בריאה מחדש. פניתי לרב ואמרתי: 'סליחה, גם באתיופיה היינו דתיים ולא עבדנו אלילים'. הכעיס אותי הטיעון שהוא הפך אותי ליראת שמים. הוא יגיד לי מי אני?".

זו היתה נקודת שבר שממנה החלה מולא להבין את המורכבות שבמצבה. "נעשיתי יותר רגישה לעניין, צמחו לי אנטנות. פעם, למשל, במסגרת לימודי האישות, לקחו אותנו לפגישה עם אשה מכפר חב"ד שלה עשרים ילדים, שהרי אשה עם ילדים רבים, זה היה הייעוד. היא עשתה סבב שאלות ופעמיים דילגה עלי. הבנתי שלא משנה כמה אתאמץ ואהיה דתייה, תמיד איחשב לסוג ב'. שבת אחת עשיתי קידוש, וראיתי שילדה אחרת עושה קידוש אחרי. הבנתי כי בגלל סוגיית הגיור שלי אני לא מוציאה אותה ידי חובה. פתאום השגחתי שמוזיקה או דיבור באמהרית נשמעים להן כמו צווחה, ושיערות מתולתלות בכיור זה סיפור. השיא היה כשפעם שמעתי ויכוח בין שתי בנות אם אנחנו יהודיות, אז כתבתי מכתב לרב שבו גוללתי בתמימות את כאבי: 'חשבתי שאנחנו יהודיות, והנה בנות מרכלות על יהדותי'. הוא הזמין אותי לשיחה וניסה לנחם: 'אתם דם מדמנו, בשר מבשרנו'. שאלתי אותו: 'וכשתהיה לי בת בעזרת השם, אתה מסכים שהיא תינשא לבנך?'. והוא השיב: 'אמנם אתם דם מדמנו, אבל מכיוון שהייתם מנותקים, צריך גיור לחומרה'. אמרתי לו: 'תודה רבה' ויצאתי".

למה הם כשלו, לדעתך?

בגלל ביטול המוחלט. הניסיון ליצור משהו אחר, חדש, כמותם, אבל בעצם לעולם לא כמותם, קצת חיקוי, צל. אני חושבת שהם חשבו שדת היא הדרך להפוך אותנו לציונים טובים.

וכשאת מסתכלת על מערכת החינוך היום?

היום המצב אפילו יותר קשה. אז היינו במוסדות דתיים והם רצו לעשות נפשות. האשמה היחידה שלהם היתה פטרנליזם. אמנם לחינוך ולהשכלה לא חשבו שאנחנו מסוגלות, אבל אני באמת זוכרת חביבות, חום, טיפול. במשך השנים השתנתה המגמה והאתיופים נהיו פחות 'ילדים טובים' והתרחקו מהדת. הדתיים הבינו שלא ייצא להם מאיתנו כלום והרפו. לעומתם, בתי ספר חילוניים לא שמחים לקבל ילדים אתיופים כי הם לא רוצים אוכלוסייה חלשה, כי זה הדימוי שהתגבש ושנהיה מובהק בגלל הצבע".

לאחר שירות לאומי באתר הקרוונים במועצה הדתית האזורית עזתה, שם עבדה עם עולי "מבצע שלמה", נרשמה מולא ללימודי מכינה במדעי הטבע והטכנולוגיה באוניברסיטת באר-שבע, משום שרצתה להיות רופאה. אחרי כמה חודשים פרשה. "מהר מאוד הבנתי איפה אני ואיפה הדרישות. ההכרה בכך שאין לי ההשכלה הראויה היתה התפכחות נוספת. כשהייתי בכיתה ט' ופתרתי משוואה עם נעלם אחד, זה היה שוֹק כזה, שכל האולפנה ועליית הנוער שמעו על כך. לא ידעתי אז שזו חובה של תלמידה ממוצעת בכיתה ו', חשבתי שאני באמת גאון", היא צוחקת.

שולה עקרה עם אמה ואחיה לירושלים והחלה ללמוד חינוך באוניברסיטה העברית. השתתפות בכנס של עמותת ארגון היל"ה (העמותה הישראלית לניתוח התנהגות) במהלך לימודיה הוביל אותה למעורבות ולימים לניהול האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. "זבולון המר היה אז שר החינוך והיה לי חשוב לבוא לשם ולספר את הסיפור של אח שלי, שהופנה שלא בצדק לחינוך המיוחד. בסוף דברי אמרתי: 'אני יודעת שאילו אח שלי היה נקרא רבינוביץ', הוא לא היה נשלח לחינוך המיוחד, זה מה שמכעיס אותי ואני מחפשת כיצד לפעול'. מיכה פלדמן מן הסוכנות היהודית, ששהה שנים באתיופיה והכיר את בעיות הקליטה מקרוב, נכח בקהל והפנה אותי למיכה אודנהיימר, אז מנהל האגודה. המאבק התחיל למען אחי, אך אז קלטתי שהסיפור הזה הוא הרבה יותר מאישי".

את מאמינה באפשרות של מרחב ביניים, של מקום שלא יהיה קוטבי כל כך?

אני עושה בחירות מפוכחות, שמשלבות בין שלל תרבויות ורעיונות, וזה המרחב שלי. במשך עשרים שנה רווחה המדיניות שעל פיה המוסדות חושבים ומארגנים עבור האתיופים. ברור שהיו כאן שיתוף פעולה, הסכמה או כניעה מצד הקהילה. התגובה נבעה אז מתמימות וממצוקה, וזה אנושי. אבל עכשיו בני הקהילה המעורים בחברה הישראלית מבינים שאסור שלא להתערב, ואני מצפה לאקטיביזם יותר בולט. זה מצריך מאמץ, שינוי דפוסים והרגלים.

יש פרויקטים עבור הקהילה שממשיכים את מנגנון המחיקה, אבל איזה אומץ, איזה כוח דרושים על מנת לסרב, כדי שהילדים לא יהיו במסגרות האלה! זה מין משא ומתן עם החברה. הייתי צריכה לעבור את המסע הרגיל של ההגירה וההתכופפות כדי לקום מחדש. מעטים האנשים שמצאו את מקומם הנכסף, כי השילוב יכול להיעשות רק מתוך ביטחון עצמי, שנסמך בראש ובראשונה על ביטחון כלכלי. אסור גם לשכוח שחלק מהצלחת המאבק שלי כרוך במציאת שותפים, אנשים טובים. לא הייתי מצליחה לבד. פעמים רבות כשמישהו חווה השפלה וגזענות, הוא פועל הפוך, הוא נסגר, לא נלחם וצובע הכל בצבעים עזים ושליליים. לפעמים אתה צריך לשתוק ולקבל כדי שתוכל אחר כך להילחם. זה מין משחק. אחרי שאתה מתחפש כל השנים ומצליח ונכנס למסלול ההשכלה הגבוהה ומדבר בשפה הזו, קל יותר לעשות חשבון נפש, להתבונן, לבקר. אני גם לא מקבלת את התרבות האתיופית כחבילה אחת.

מה, למשל, את לא מקבלת?

את מעמד האשה והילד, את הדירוג ההייררכי הברור לטובת הגבר. אני לא מוכנה שיתייחסו כך אלי או אל ילדי בשם התרבות האתיופית ושימור המסורת. או הדגשת ההתחשבות באחרים ובסביבה, הרעיון של קדימות המשפחה או השכן. אני אומרת: רגע, אני מוכנה לתת לעצמי קצת פחות, אבל קודם כל אני רוצה לתת לעצמי. זה ערך שלקחתי מכאן ואני שמחה עליו. הרבה פעמים כשאני הולכת לשתות קפה, אני מתלבטת.

גם אני.

כן, אבל אצלי זה המטען התרבותי, לא בהכרח המצב הכלכלי. לפעמים אני בוחרת בתפריט משהו צנוע ולפעמים אני עובדת על עצמי לא להיכנע למוסכמות האלו. משהו בהתנהלות, בתחושה, יוצר מתח. מי נמצא במרכז: הם או אני?

אז איפה האופק?

האופק הוא בהכרה. לקח כמעט עשרים שנה עד שהמשרד האחראי על טקסים בממשלה, עם לא מעט דחיפה של שרת הקליטה דאז ציפי לבני, הכיר ביום הזיכרון ל-4,000 שמתו בסודאן והורה לערוך טקס רשמי. עד אז עשינו אותו בחצר האחורית. כל הדברים האלה הם ביטוי להשמה המכוּונת של האתיופים בשולי החברה, והם תוצאה של חירשות מעורבת ברשעות. לא פעם עולות דרישות שנעדן את המוזיקה או את האינג'רה לטעם המקומי. זו חוצפה.

איך את מתייחסת למוזיקה של עידן רייכל?

אני אמביוולנטית. מצד אחד זו מוזיקה מצוינת, ומצד שני אני מרגישה שהאמהרית שם היא תיירותית ומתפקדת כתשתית, שטיח, למה שהוא עושה. זה תמיד ברקע, מעין קישוט אתני. אבל אני חושבת שיש כבר יצירות של אתיופים שהתחילו לגעת ממש. דסטאו דמטו, למשל, שעשה את הסרט "זעקה", המוחה כנגד אלה שמשתלטים על המרחב כאילו היה רק שלהם. יצירה כזו אופיינית להתנהגות של בעלי בית, והילדים קולטים מי בעל הבית ורוצים להיות כמוהו".

וכשאת עומדת לפני ילדים אתיופים בכיתה, את מרגישה שאת בעלת הבית?

הם אמביוולנטיים עדיין. חלקם מתחילים להפריע ואחרים מתכנסים במבוכה. בשני המקרים אני לא לגמרי בעלת הבית. קשה להם להזדהות איתי כי הם לא רגילים למורים אתיופים, וזו תעודת עניות למערכת החינוך. חלק מהבעיות היו נפתרות אילו התעסוקה היתה משתנה. אבל המערכת בעצמה לפעמים לא מסוגלת לחשוב שאתיופים הם משהו אחר.

אני סופרת עד שלוש ואת באה

מולא כובשת באופטימיות ובחן שלה. ההתפכחות שלה רק מגבירה את העשייה מרגע לרגע – אולי משום שהיא רואה ילדים מדי יום, אולי משום שהיא אינה שוכחת את הילדה שהיתה. אפילו מן הדתיות המצולקת שחוותה היא הותירה לה את מה שנכון. "בפעם הראשונה שקיבלתי מחזור הייתי באולפנא ולא רציתי ללכת לבית הכנסת, כי אצלנו אישה בנידה לא מתערבבת בקהל, כטמאה יש לה מקום נפרד, עד שתיטהר. זעזעה אותי המחשבה שאעלה לבית כנסת קדוש ואגע בסידור. המדריכה שלי, שהיתה ילדה חמודה בת 18, התחילה לצעוק עלי שאני חייבת לעלות לשם עם כולן. התחלתי לבכות. היא צעקה: 'אני סופרת עד שלוש ואת באה'. בכיתי: 'א%D

הדפס

1.אתיופיה

2.טראומתי