ארץ אחרת

דומוס (“Domus”) – כתב-עת בינלאומי לאדריכלות, עיצוב, אמנות ותקשורת, שנוסד לפני 75 שנה, והוא מופץ ביותר מתשעים מדינות בעולם ומוּכּר כערוץ תקשורת המבטיח לקהל קוראיו המקצועי נקודת השקפה עדכנית על עולמם של החפצים ועל החללים המתוכננים ומעוצבים כדי להכילם – עבר לאחרונה שינוי מהותי.

על שער הגיליון הראשון במתכונתו החדשה (ינואר 2004) מופיעה תמונה בשחור-לבן, הפורצת מבחינה חזותית תבנית אשר נשמרה באדיקות. במשך שנים הופיעו על עטיפת המגזין פרטים של מבנים, חפצים, חללים ועבודות גראפיות. השער החדש, לעומת זאת, מסית את תשומת-הלב מן היצירה אל האדם. הוא אינו מניח את האדריכל במרכז תשומת-לבו של הקורא, אלא את הקורא במרכז תשומת-לבו של האדריכל. והאדם מוצג לא כפרט בודד, אלא כחלק מחברה. בתמונה: קבוצה של אמנים ומאות סטודנטים לאדריכלות, שחוסמים את הכניסה לתערוכה הבינלאומית, הטריאנלה ה-14 (מילאנו, 30 במאי 1968), בעת הפתיחה. האירוע הדרמטי התרחש בעיצומה של תקופה תוססת מאוד מבחינה חברתית ופוליטית: שנות השישים באיטליה. תוססת עד כדי כך שלעתים, כשמביטים לאחור, קשה להבין מי בעצם נגד מי. כדי להבין את המתרחש בתמונה, כדאי להרחיב את זווית הראייה.

לפתוח את מרחב ההתייחסות

כבר במהלך שנות החמישים הורגשה בעיצוב ובאדריכלות עייפות מן המודרניזם ומן החוקים הנוקשים של הרציונליזם, אשר הדגישו את ההיבט התפקודי והטכנולוגי ודחקו את המישור האסתטי אל מחוץ לתחום הלגיטימי. הצורך בשינוי גבר בשנות השישים והצמיח זרמים כמו הארכיטקטורה הרדיקלית, ה"אנטי-עיצוב" והפוסט-מודרניזם. מעצבים, אמנים ואדריכלים השמיעו ביקורת חריפה כנגד הרציונליזם המנוכר וראו סכנה בבנייה המואצת והתבניתית של ערי אירופה בשנים שלאחר המלחמה, כמו גם במעבר לתרבות של ייצור וצריכה המוניים, הבולעים אל קרבם את זהותו של הפרט. הם טענו שיש לפתוח את מרחב ההתייחסות של האדריכלות ולהדגיש בו את המבט על החברה ועל התנהגויות חברתיות.

הטריאנלה ה-14, שבמהלכה עלו לדיון הדרישות הללו ונשמעה קריאה לעיסוק בפרויקטים אדריכליים נסיוניים ואוטופיים, נתקלה בהתנגדות אגרסיבית מצד העמיתים למקצוע, מפני שהעיסוק בכך נתפש כיומרני, חולמני, חסר תועלת וחסר כל קשר למציאות.

אם העיצוב הרדיקלי (מה שהתחיל כ"אנטי-עיצוב") זכה להצלחה ולהשפעה, הרי הנסיונות של האדריכלות להתחבר לנקודת מבט אנתרופולוגית נקטעו באבּם. הרס הטריאנלה סימן את החזרה לדיסיפלינה. את מה שקרה שם מגדיר פיליפ גרנר כמשבר אמון: "ההבטחה הגדולה של תחילת שנות השישים התפוגגה"(פיליפ גרנר, "עיצוב בשנות השישים", הוצאת טאשן, עמ' 148).תחושות של כעס ותסכול גאו לנוכח הפער בין חלום למציאות והמחסור בפתרונות שיגשרו ביניהם.

ואילו סטפנו בוארי, העורך החדש של "דומוס", רואה באותה הפגנה אירוע ברוטלי, ששם קץ למה שיכול היה להיות תחילתה של דרך חדשה. לדבריו, "יחד עם הטריאנלה נשברה לרסיסים גם התפישה, שעודה חיה וקיימת, של אדריכלות שאינה עוד רק מאגר של מודלים תלת-ממדיים, אלא גם דרך – אחת הדרכים האפקטיביות ביותר – להבין את העולם ולספר את סיפורו" ) “Domus”, גיליון 866 ).

בוארי מזהה רעיונות ותפישות שנגנזו בשנות השישים, הצצים ועולים היום אל פני השטח, ועל כן הוא מאמין שהדרך נפתחת מחדש. בוארי, אדריכל ואורבניסט, ניהל עד היום פרויקטים ומחקרים רבים על הקשר שבין התרחשויות ותהליכים עכשוויים לבין השינויים הנגרמים בתנאים האורבניים. הוא חוקר את הסביבה הפיזית, בניסיון לזהות סממנים של התנהגויות חברתיות חדשות. את "דומוס" הופך בוארי למעבדה נסיונית שאמנויות העיצוב והאדריכלות נבחנות בה בהקשר רב-פנים עם העולם הסובב אותן, גבולות בין-תחומיים מיטשטשים בה ומועלים לדיון, וסיפורם מסופר מנקודת מבט אישית.

אחד המאמרים המרכזיים בגיליון ינואר מביא את שחזור מקרה טביעתם הטראגי של 283 פליטים אלבנים מול חופי סיציליה ב-1996. לצד אוסף של עדויות, מושמעת במאמר ביקורת חריפה כנגד הממשלות המעורבות, שבמשך שבע שנים התנערו מאחריותן וסירבו לטפל בנושא. זהו מקרה אחד מתוך שורה של מקרים הנחקרים במסגרת הפרויקט “Solid Sea” שבהנחיית בוארי, בניסיון לאפיין מחדש את חופי הים התיכון על סמך למידת ההתרחשויות המשנות את פניו.

"עיצוב חברתי" הוא התת-כותרת שניתנה למדור לעיצוב גראפי, שבו תוהה העורך (בשיתוף איגוד הגרפיקאים האיטלקים, aiap) לפשר המשמעות והאחריות שבעשיית תקשורת חזותית בזמן הזה: "האם העיצוב החברתי הוא פרויקט סיעודי? פרויקט מוסרי? פרויקט אקולוגי? פרויקט שיתופי? פרויקט פוליטי?".

בגיליון פברואר 2004 התפרסמה הרשימה "גרפיקה בזמן האינתיפאדה". מתוך בחינת הגרפיקה בזמן הקונפליקט הישראלי-פלסטיני עולה ההבנה, שהיא אינה משמשת אך ורק כאמצעי תעמולה, אלא גם כדרך להבין את האחר ולבחון אפשרויות לקיומו של דיאלוג. עבודתו של טרטקובר זוכה ברשימה להערכה מרובה.

החיבור בין אדריכלות, תכנון ועיצוב וסוגיות חברתיות ואקטואליה אכן הולך ומקבל תהודה בתקופה הנוכחית באירופה. האם המגמה הזאת מסתמנת ברמת השיח התקשורתי בלבד, או שמא היא צומחת מן היסודות? האם אנו עדים לשינוי רדיקלי של פני החברה, הנשקף אלינו מ"מראת העיצוב" דרך אחד מצינורותיו החשובים, או שמא יש כאן עניין של אסטרטגיה שיווקית?

בגיליון אפריל 2004 מופיע תיעוד של פגישה שיזם בוארי בין חמישה מאבות העיצוב האיטלקי. במהלך השיחה, שעוסקת במצבו של העיצוב כיום, לנוכח השתלטות התאגידים על החברות הקטנות ותופעות בעייתיות אחרות, טוען אטורה סוטצס (אדריכל ומעצב חשוב, מייסד של 'ממפיס', תנועת ה"אנטי-עיצוב" שצמחה בסוף שנות השישים והיא מאבני-היסוד של הפוסט-מודרניזם), שמהותו של העיצוב היא השאיפה לחדש, לשנות ולשפר את המציאות הקיימת, וככזה, לא הטכנולוגיה היא שמניעה אותו, אלא הלך-הרוח החברתי: "הרצון, הנחישות, ההתלהבות… לאחר נפילתו של שלטון טוטליטרי או לאחר סיומה של מלחמה נוצר מצב של תקווה קיומית… זה קרה באיטליה לאחר המלחמה, בספרד לאחר נפילתו של פראנקו ועכשיו זה קורה בסין". "בבסיסו של העיצוב", אומר סוטצס, "יש תמיד הלך-רוח קולקטיבי, חברה שלמה שרוצה שינוי".

לנוכח הדברים הללו, חשוב להזכיר את המצוקה הכלכלית הקשה ואת המצוקה החברתית שהיא תוצאה ממנה, המעיקות על הקיום היומיומי באיטליה בפרט ובאירופה בכלל, בהווה המצטייר כ"מצב של קצה". ההרגשה היא ש"דומוס" אכן מבקש ליישר את הקו עם הלך-הרוח החברתי, מתחבר לתחושות המצוקה ומחפש דרכים לשינוי. נכון לעכשיו, מדוּוח על עלייה ניכרת במכירות של כתב-העת (לאחר ירידה שחלה בשנים האחרונות), הוכחה חיה לשימת האצבע על הדופק.

ורד זייקובסקי היא מעצבת החיה באיטליה

המאמר פורסם בגיליון מספר21 של "ארץ אחרת": מראה שבורה: שקיעתה המקצועית של התקשורת הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן