ארץ אחרת

שנת י"ג, שדרות: לחוות את מלאות החיים. צילום: נועה גורן

כשאבי צבי ואמי שרה הגיעו לישראל במהלך שנת 1948 הם כבר היו אנשים לא צעירים, עמוסי זכרונות ונסיונות היסטוריים קשים, פרק חיים שעתיד לפרנס את עולמם הפנימי כל ימי חייהם ויהיה לתוכן עשייתם הציבורית. הם הותירו מאחור בית ומשפחה, ילדוּת, צבעים, ריחות, שפות לעז רבות, השכלה אירופית וחלומות.

במובן החומרי הם הגיעו לארץ-ישראל בחוסר-כול. במובן הרוחני, הבונה את אישיות האדם, הם באו עם מטען עצום שחלקו הגדול היה ונשאר עלום מעינינו, ילידי הארץ. בשלהי הקונגרס הציוני של 1946 בבאזל, בבית-קפה, בנוכחות קומץ חברים, נישאו השניים ולאחר שנתיים של פעילות ציונית אינטנסיבית פנו לבניית ביתם בארץ האחרת. שרה, שבאה חודשים אחדים לפני בן-זוגה, נשאה עימה מזוודה אחת. את חצייה מילאו מעט חפצים אישיים, כל רכושה עלי אדמות, ואת חצייה האחר – ארכיון של ארגון יהודי בעל חשיבות היסטורית: 'הקואורדינציה להצלת ילדים יהודים' ממקומות המסתור שלהם במהלך המלחמה. היתה לה תודעה היסטורית, ורצון עז לספר את הסיפור הקשה מ"שם". באותה העת היא בר נשאה ברחמה את בנה הבכור, אבנר.

אבנר, נר לאבא, מיועד היה להנציח בשמו את אבא שנר, אביו של אבי, חייט קשה-יום בעל שתי מכונות תפירה, שנספה יחד עם שאר יהודי גטו לודז' במחנה השמדה, אושוויץ כנראה. גם שמי, משה, נושא את זכרו של סבא משה דושניצקי, שנפטר הרחק והוא קבור, לפי הסברה שבידינו, בבית-העלמין היהודי בברלין. משה דושניצקי היה בעליו של בית מרווח ובעל עבר מפואר בעירו שבצפון פולין, על גבול ליטא, בית שהיה מכונה בפי המקומיים "בית נפוליאון" כיוון שדר בו, לפי המסופר, אחד משריו (או סייסיו) של נפוליאון בדרכו אל האבדון ברוסיה (הבית, בית עץ, עלה באש לפני כמה שנים). את הסבים והסבתות לא פגשנו מעולם. הם נותרו חלק מהעולם ההוא, שנשאר מאחור והכיל בתוכו מלאוּת של חיים – עשירה, צבעונית וטראגית. הם נותרו חידה ללא פתרון. לנו נשארו השמות והידיעה שהיה שם עולם שלם שאיננו עוד, ושממנו נחצבה זהותם של הורינו. לעולם האבוד ההוא, אטלנטיס היהודית, אנו קוראים "גולה".

א

הגלות היא לא רק עניין גיאוגרפי, היא מושג נארטיבי-תיאולוגי בעל חשיבות מכרעת בתוככי התודעה ההיסטורית היהודית (שהנָּה במהותה א-היסטורית). מבחינה גיאוגרפית מבטא המושג "גלות" חיים מחוץ לתחומיה של ארץ-ישראל. מבחינת תולדות ישראל – כפי שנהג העם היהודי לספר לעצמו – משרטט המושג את האופק של חיי ההווה היהודיים, ומכיל בתוכו את ההבטחה הלא-מוגדרת לחיים העתידיים על אדמת המולדת היעודה. ואולם, יותר מששרטטה הגלות חלום של חיים בארץ-ישראל הרחוקה, היתה הגלות למציאות החיים היהודיים בהווה, והגולה היתה לבית. בנארטיב היהודי-רבני הגלות היא זמן נטול משמעות, שיש לצלוח אותו ללא פגע רוחני עד לימי הממשות המובטחים. אבל בחיים היתה הגולה לממשות מעצבת זהות. מאות ואלפי שנים של חיים יהודיים בארצות הפזורה עשו את הגולה ואת חיי הגלות למציאות ביתית מוכרת ומובנת לאדם היהודי. אף שמבחינת האידיאל גלות היא היפוכה של תחושת הבית, היתה הגולה למציאות של קבע. אלפי שנות ניכור יהודי היו לטבע שני. לאחר אלפי שנות גלות להיות בגלות משמעו להיות בבית, במציאות מוכרת ומובנת (עם כל קשייה הידועים). דווקא "עלייה" לארץ-ישראל היתה ליציאה אל הנכר הלא-נודע.

האדם היהודי שחי את ההבטחה לימות המשיח אמר לעצמו שוב ושוב שיום הגאולה, אף אם יתמהמה, בוא יבוא. ההבטחה הזו היתה לטקסט מכונן ולא למאורע של חיים, טקסט של קבע כמו התפילה, כמו ברכת הבוקר, כמו הבוקר עצמו.

לייחל לבנייתה של ירושלים יודע היהודי היטב; לבנות את ירושלים זה כבר עניין אחר לגמרי. מביך לפעמים, רחוק משלמות של חלום, מכיל שגיאות לרוב ומעשי כֶּשֶׁל מוסריים, לצד רגעי אפרוריות חסרי השראה. "חיי עולם"' הם הפסגה האידיאלית בסולם ההתקדמות האישית שמשרטטת המסורת היהודית, ואילו "חיי שעה" יש בהם עיסוק בכבישים ובביוב, בתאורת רחוב ובפינוי אשפה, בבתי-ספר, בגנים ציבוריים ובבתי-חולים. זה הכול. ירושלים הנבנית באה תחת "ירושלים הבנויה".

ב

עולם הגולה, עולמם של הסבים והסבתות שלי, עלה בלהבות. גם עולמם של יהודי התפוצה הספרדית ויהודי ארצות ערב נחרב בכוח המציאות הגיאו-פוליטית של אמצע המאה העשרים. אבן על אבן לא נשארה ממציאות החיים היהודיים של לפני מאה שנה בלבד. העולם היהודי, שהיה אירופי ברובו וספרדי או ערבי במיעוטו, היה לפזורה גלובלית בעלת שני מרכזי חיים דומיננטיים: ישראל וצפון אמריקה. אולם השינוי בתמונת הגלובוס היהודי הוא רק פני השטח של הדרמה. השבר הדמוגרפי והגיאוגרפי הנו הביטוי הסטטיסטי הנִגלֶה לשבר זהותי עמוק, שסיפור חייהם של הוריי יכול להמחיש אותו, יחד עם מאות אלפי סיפורים אחרים של אנשים מכל עדות ישראל.

מתחת להווה היהודי הסוער רובצת תהום רבה. ייתכן שביטויי הקנאות היהודית למיניהם, ההַעֲמדה הטוטאלית של משמעות הקיום היהודי על עניין אחד, הנסיונות לתת מענה יהודי מוחלט לשאלות ההווה, הם עדות לרצון להימלט מאימת הריקנות של הקיום היהודי. צועק מי שאינו יכול לשמוע הנמכת קול. הגמגום כה מפחיד, שאנו צועקים תשובות כדי שלא נשמע את המבוכה, את הרהורי הייאוש, את הגעגוע לעולם שנשאר מאחור ואיננו עוד, בווארשה, בווילנה, במינסק, בברלין, בסלוניקי, בבגדאד, במרקש, באדיס-אבבה, בצנעא, בחלבּ ובשאר מרכזי החיים היהודיים שאין בהם עוד חיים יהודיים.

את סיפור העקירה התרבותית של עם שלם מספר בדרכו המופלאה עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך". השיח שעוסק הזהות הישראלית הנו ביטוי לשבר יסוד תרבותי. מדינת היהודים נבנית כקוֹנגלוֹמֶרַט של גלויות ושברי עדוֹת, מקום שהתכנסו בו שבטים של פליטים וניצולים. רצף הדורות נקטע. מודל החיים בגלות השתבש: מי הם הגויים שנוכל להטיל בהם את אשמת צרותינו ולהימלט מהם אל תוככי עולמנו הרוחני הגדול מהחיים? האקלים השתנה: כיצד נדע להתמודד עם היובש והשמש המזרח תיכוניים? עשרות שנים לקח לדור התלוש של ההורים להבין שבישראל לא המחסור בשמש הוא האיום הבריאותי, אלא דווקא העודף בה. כיצד מסתגלים לנוף חסר יערות ושלג, רווי טרשים וחולות? כיצד אוהבים וכיצד מקללים בשפה זרה? מהו האוכל המתאים לחיים כאן? עד בגרותי אכלתי חומוס רק מקופסאות שימורים ושמן זית לא הכרתי, אבל שמן דגים כן.

ג

בית הוריי היה בית חילוני מובהק, שנָכוֹן על אִמרֵי הנאורות האירופית. שאלות של צדק חברתי ואחוות האדם היו אבני היסוד של התודעה. ה"מרד" היהודי היה לנושא המכונן את אחריות האדם לגורלו. לא הנס הוא הקובע ולא מעשי ההשגחה הם שמוליכים את חיינו, אלא תעצומות רוחנו וגם יכולתנו הארצית הפיזית, השרירנית. יפתח הגלעדי, שמשון הגיבור, שאול המלך, דוד וכף הקלע שבידו, יהודה המכבי ובר כוכבא חָבְרוּ, יחד עם גיבורי המאבק היהודי במאה שעברה, לכלל מיתולוגיה יהודית חדשה שבנתה את תודעתנו הארץ-ישראלית.

הסיפור נמשך כאן, בחיים הארץ-ישראליים, אבל בין פרקיו שררה חשכה גדולה. החיבור היה מאולץ. סבא לא הושיב אותי על ברכיו, ולא הוא שסיפר לי את סיפורי יהודה המכבי וקרא לי מתוך פרשת השבוע, כמנהגו עם אבי. תמונתו היחידה הציגה אדם צנום בחליפה: אנטי-גיבור של סיפור זהות משפחתי. אני יודע הרבה יותר על נפלאותיו של שאול המלך משאני יודע על חייו ואישיותו של אבא שנר, הסבא החייט מלודז'. הסבא השני, משה דושניצקי, מודד מדופלם, כמעט היה בין בוניה של הרכבת החיג'אזית זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והוא מצטייר בדמיוני כבעל יכולת עשייה ארצית. אולם גם הוא שרוי בעלטת השיכחה והחורבן, לכאורה ללא הורים, ללא משפחה, ללא מסורת. שורשי היניקה התרבותית מגיעים לסלע השיכחה, ונקטעים לגמרי לפני ארבעה דורות.

בית הוריי היה בית רווי אמונה באדם, שבצדו כעס עצום על האדם אשר עשה מה שעשה במאה ההיא. אלוהים נזכר בו בתור בדיה עצומה שאנו השכלנו להתפכח ממנה. אולם יחד עם מותו של האלוהים בעולמנו – בעידן של ספק ואירוניה מרה ביחס למציאות – מתה גם המטאפיזיקה, ועימה האמונה בכוחן של מילים לכונן מערכת ערכית. אני בן לדור שאוזניו נאטמות, כשהוא שומע את המילים "ערך" ו"אידיאולוגיה". דבר שאינו מעשה בפועל, דבר לא-מוחשי אינו אלא הונאת הזולת. רוח האלוהים הכזיבה. המודרניות לא מנעה את החורבן. הפטריוטיוּת היהודית בחצרות זרים לא מנעה מיהודים עטורי מדליות להישלח לדכאו. הסוציאליזם שנישא על כפי יהודים נלהבים שלח אלפים מהם לגולאג. נשאר הספק, והוא מוחשי ואמיתי וממשי, ואיש אינו יכול ליטול אותו מידינו.

העדר הזהות הוא הזהות שלנו. הניכור היהודי הוא האמת שלנו. זו אמת של עניים ואין בה ברכה רבה, אולם זו המציאות ועימה עלינו לחיות ולִשׁרות. העם היהודי מונה היום כ-13 מיליון נפש. זה מעט מאוד במניין הגלובלי. ב-1939 היו יותר יהודים בעולם מאשר היום. לתלמידיי אני אומר, שייתכן שיש להתייחס אל העם היהודי כאל גזע של דובי פנדה המצוי בסכנת הכחדה. שאלת המשכיות החיים היהודיים בעולם הנָּה שאלה פתוחה ומטרידה, גם בלא האיום הגרעיני האיראני: קהילות ישראל בעולם, כל אחת בקצב שלה, מצויות בתהליך של דעיכה דמוגרפית. רק מרכז החיים היהודי-ישראלי יש בו תהליכי גידול וצמיחה והשתנות.

ד

יהדות ארץ-ישראל מבטאת הן את המבוכה היהודית שלאחר החורבן והן את השיבה אל ממשות שלמה, טוטאלית, של חיים ארציים, חיי תרבות ורוח. המחנך היהודי-פולני, שאני מרבה להגות בו, יאנוש קורצ'אק, סייר פעמיים בארץ-ישראל, ב-1934 וב-1936. חיבורו "רשמי ארץ-ישראל" מגלה מבט אנושי מעמיק בילדים היהודים, שנולדו אל תוך המציאות של חיי מולדת: "ראיתי כי אחרת הליכתם של ילדים על אדמת הסלעים: מציבים רגלם בשני מקצבים – תחילה מנסים באצבעות הכפות, אם פני האדמה ישרים, ורק אחר-כך כל כף הרגל ופסיעה קדימה…" (דת הילד, תרגמו דב סדן וצבי ארד, בית לוחמי הגטאות על-שם יצחק קצנלסון והקיבוץ-המאוחד, תשל"ח, עמ' 106).

הילד הארץ-ישראלי הוא בן המקום, שחי את סביבתו ועם סביבתו בתוֹאַם ובאופן בלתי אמצעי. כף רגלו מכירה את הקרקע הסלעית ועינו רגילה לאור הארץ-ישראלי. הילד היהודי מחוץ לארץ-ישראל זהותו שונה והוא מבטא – לפי טביעת עינו של הרופא והמחנך קורצ'אק, שבא משם – מהות אחרת, "גלותית": "כשילד יהודי מבקר בבית-ספר פולני הוא רואה בחלומותיו את בית הוריו ביידיש ואת ענייני בית-הספר בפולנית. חסרות לו המילים למושגים החדשים…" (שם, עמ' 92).

הניכור הפנימי, הדואליות שבין הבית היהודי לסביבה הלא-יהודית, הם מהות הגלות. אולם גם המעבר לישראל הוא גלות. שנים של ניכור וגעגוע עוברות, עד שנעשה המקום החדש – לאחר מאמצים רבים – לבית.

הזהות של "יהדות הגולה" היתה מבוססת על היכרות אינטימית עם המציאות של הנכר. הנטיעה בקרקע הישראלית מצריכה מודל קיומי אחר. הבעלות על הבית מחייבת אחריות אחרת. ג'ורג' שטיינר, הפילוסוף וחוקר הספרות, העמיד את הזהות היהודית על היות היהודים "אורחים" מבחינה אידיאולוגית. בני-אדם יש להם רגליים ולא שורשים, כדי שיהיו אורחים זה אצל זה (George Steiner, "Jewish Values in the Post-Holocaust Future", Judaism, vol. 16, #3, Summer 1967), ומארת המאה העשרים היא הבעל-ביתיות הפאשיסטית, שבעבר הציבו היהודים כנגדה אלטרנטיבה הומניסטית עקרונית. אפשר לכפור בשאיפתו של שטיינר לקיים את מצב היהודים כאורחים תמידיים לאחר זוועות המאה העשרים, אולם ההבחנה כשלעצמה נשארת בעלת תוקף: להיות יהודי בישראל משמעו לקבל אחריות על בית ולחיות חיים של בעל-בית.

ו.

את האתגר הזהותי שהעמידה הציונות בפני היהודים היטיב להגדיר הוגה יהודי שהיה במקומותינו לקריקטורה, שלא כדין. את אהרן דוד גורדון (נולד בפודוליה ב-1856, עלה לישראל ב-1904, נפטר בדגניה ב-1922) מסגרנו כנביא "דת העבודה". אולם השיבה אל הטבע אינה גננות, וגם אינה מתמצית בחזרה אל החקלאות ואל עבודת האדמה. המסר העקרוני של גורדון אינו שיבה אל המחרשה דווקא, אלא שיבה אל מלאות החיים ומלאות ההוויה.

מימד העומק של ה"מהפכה הציונית" הוא לא רק שחרור מכבלים פוליטיים או השגה של "ארץ מקלט" ו"מדרך כף רגל" בטוח, אלא היכולת לחיות את החיים בלא הרפלקסיה החרדתית, אם מהלך זה או אחר יוביל בסופו של תהליך לגורל דומה לזה של עשרת שבטי ישראל האבודים.

ברמת היחיד שולל גורדון כל בריחה של אדם מנטילת אחריות על רִגעֵי חייו, בחסות אידיאולוגיה או חרדת טמיעה. צעירים בני הדור מבקשים ממנו עצה, בתורת מורה-דרך בוגר ומדריך רוחני. המענה שלו הוא: חפשו את דרך חייכם בלא חשבון האידיאולוגיה של זהות, האומרת "מה יהיה אם…", אלא מתוך אמונה בכוחו של היחיד לנווט את חייו: "…את החיים צריך לבקש בחיים, בעצם החיים, צריך לבקש בכל רגע, כי כל רגע הוא אות חדשה, מילה חדשה, פרק חדש – הכול לפי החי, לפי כוח החיים…" (אהרן דוד גורדון, מכתבים ורשימות, הוצאת מועצת פועלי חיפה, תשי"ז, עמ' 70). החיים הם האתגר הגדול של היחיד, שצריך לחיותם כמי ש"הולך על עברי פי תהומות או על ראשי הרים זקופים ומכוסי שלג עולמים" (שם). מימוש ה"עצמי" מוביל מִנֵיה ובֵיה לחיים בעלי תוכן, בונה אישיות ייחודית ויוצר מארג של קשרים חברתיים בעלי משמעות. גם ברמת הציבור זהות מתנסחת בדיעבד, מתוך כך שחיים את החיים במלואם, בלא להתחמק ממפגש עם שאלות ההווה ועם תביעות המציאות. לעומת זאת, מהות הגולָה, מֵעֵבר להיבטיה הגיאוגרפיים, הפוליטיים והתיאולוגיים, היא החשש לחיות את החיים. תודעת זהות אידיאולוגית משמעה גלות שהופנמה, היפוכה של רליגיוזיות חיה, והיא אינה מאפשרת לציבור היהודי לחיות חיים מלאים: "קשה היא הגלות כשהיא לעצמה; את זה כולם רואים ומבקשים דרכים לצאת ממנה. אבל עוד יותר קשה מה שהגלות המיתה בקרבנו את כוח החיים העצמי, את הכוח לברוא לעצמנו חיים מתוך עצמנו, על דעת עצמנו ועל אחריות עצמנו… "בכל משך גלותנו ינקנו משני שדיים שונים: את חיי הגוף ינקנו מחיי זרים ואת חיי הרוח – מן העבר. תחייה – הרי זו גמילה משדיים, הרי זו לא רק חיים אחרים, כי אם גם כשרון להיות אחר. והכשרון הזה – הכשרון לחיות מתוך עצמנו, על דעת עצמנו ועל אחריות עצמנו – אין לנו…" (אהרן דוד גורדון, האומה והעבודה,הוצאת מועצת פועלי חיפה,תשי"ז, עמ' 198). היהודים, שחוויית הגלות היתה לחלק מזהותם, מביטים כל העת לאחור בחשש שמא החוט המקשר אותם אל המציאות הטרום-ציונית יינתק. היציאה מהגלות היא הגמילה מהתלות – היא ההכרעה הניטשיאנית לצאת אל העולם ולחיות את סערת החיים במלואה. השבר של המטאפיסיקה היהודית יתקון אף הוא רק עם היציאה אל החיים, או, לתפישתו הפנתאיסטית של גורדון, עם הפנמת הדתיוּת שבאה לידי ביטוי ב"חוויית" החיים הבלתי אמצעית, שתחליף את הכמיהה אל המצוי מעבר להם. אלוהים שרוי בעולם ולא מעבר לו. דתיות היא איכות של חיי עולם שלמים, המאופיינים במעורבות אינטנסיבית של האדם בכל אשר סביבו, בלי שאידיאולוגיה של זהות תגן עליו מפני תביעותיהם. האידיאולוגיה של זהות זרה ברוחה לאקזיסטנציאליזם המודרני, המדגיש את פוטנציאל ההשתנות של האדם. "הכשרון להיות אחר" אינו ביטוי לחיפוש הטמיעה או לכמיהת הכפירה, אלא ליכולת לחיות, ללמוד, להשתנות, לטפס על פסגות חדשות. בעוד עַם השרוי בגלות, זהותו מצויה לפניו והוא שוקד על שימורה והנחלתה גם במחיר התנתקות חלקית מהמציאות, הרי עַם ששב לחיות חיים היסטוריים מלאים, זהותו יוצאת מקפאונה והיא שָׁבָה להיות זהות בהתהוות מתמדת, זהות שבעתיד תהיה בהכרח שונה מזהותו בעבר. ז מה יש לנו בידינו שמפרנס את זהותנו? לא הרבה. ההווה היהודי מורכב משברי לוחות ומסורות, עדות ומשפחות, יבשות וארצות, נופים ולשונות. די לנו לצאת לרחובה של עיר ולטייל בשווקיה, כדי לחוות את המציאות הזאת. מבחינה זו ישראל היא מעבדת חיים לאומית מרתקת. עדיין איננו יודעים מה דמות תהיה לעם היהודי בשנים הבאות, כי כל תמונות העבר אינן מכילות את כל מה שעשוי להתגלות בתמונות העתיד. שפת העם היהודי שבה להתחדש, אורחות חייו של העם היהודי שׁוּנו לבלי הַכֵּר והם ממשיכים להשתנות, לוח השנה היהודי, שמאז ימי החנוכה לא חל בו שינוי של ממש, שב ותובע התחדשות ושינוי, המציאות הפוליטית והגיאוגרפית של עם ישראל השתנתה. גם היצירה הרוחנית יש לה שוב סיפור חיים פתוח. המטאפיזיקה היהודית-ישראלית אף היא עתידה לשוב ולהתחדש מתוך מלאות החיים. חייהם של שרה וצבי שנר הם גילום של תא משפחתי אחד בישראל שאינו שונה עקרונית ממאות אלפי בתי-אב אחרים, אשר חיים את שברה של הזהות היהודית ואת תהליכי תקומתה הראשוניים בסדנת החיים הישראליים. מאחורי ביתי שבקיבוץ לוחמי-הגטאות צומח עץ תות, שפירותיו השחורים והמתוקים מושכים אליהם חרקים רבים וילדים רבים. איננו יודעים מתי ניטע במקומו – אי-שם בפרהיסטוריה הלא-כתובה והלא-מסופרת של חיינו. מן הסתם נטעו אותו הכפריים הערבים, שחיו במקום שנים רבות וברחו מביתם במלחמת 1948, שנה לפני שהפליטים שרה וצבי הגיעו לביתם החדש. אלו הכפריים שאת סיפורם נמנעו לספר שנים רבות. בצִלו של העץ נפגשים סיפורי הזהות הלא-מסופרים, מה שהיה כאן ומה שהיה שם, בפרהיסטוריה של הזהות שלנו, לפני מלחמת 1948 ולפני מלחמת 1945-1939. זהו העץ שראה את החיים שהיו כאן ופגש את הפליטים מהחורבן הגדול שם – בלא כל השוואה בין ממדיו של האסון האחד ובין משמעויותיו וממדיו של האסון האחר. זה העץ הוא תבנית נוף ילדותי.

העץ שמספר את הסיפורים הלא-מסופרים, ושהנחלתי אותו לבנותי, הוא זהותנו המתהווה. העולמות שבנותי ירקמו מהתותים ומהסיפורים הנלחשים בין ענפיו של העץ המסועף יהיו כבר חלק מהזהות שלהן, ואולי גם מהזהות של ילדיהן; עולם שבו סבים ונכדים שותפים לאותם סיפורים ולאותם תותים הוא עולם חי שלא עוסקים בו ב"זהות יהודית" ובהתהוותה, ובאידיאולוגיה של זהות, אלא מחפשים מענה לשאלות אנושיות גדולות.

ד"ר משה שנר הוא מרצה למחשבת-ישראל במכללת 'אורנים'

לקריאת הכתבה במלואה הזמינו את גיליון מספר 31 של "ארץ אחרת"