ארץ אחרת

בבית-קפה באום-אל-פחם שבמשולש קבעתי פגישה עם ד"ר יוסף תיסיר ג'בארין, מרצה למשפטים באוניברסיטאות תל-אביב וחיפה, ומנהל המרכז הערבי למשפט ולמדיניות. עבודת הדוקטורט שעשה באוניברסיטת ג'ורג'טאון בארצות-הברית עסקה בהשוואה בין מעמדם החוקי של הערבים אזרחי מדינת ישראל לבין זה של השחורים בארצות-הברית. התמחות זו סחפה את ד"ר ג'בארין אל מחוזות ממוקשים, שנחוצות בהם נועזות ובקיאות באמצעי הלחימה החוקיים: משפט בינלאומי, משפט משווה ומה שביניהם.

ד"ר ג'בארין ניסח את הפרק המשפטי ב"החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" ואת "חוקה שיוויונית לכל?" שיצא לאור בהוצאת מרכז "מוסאוא". ג'בארין, הפעיל בשני המישורים, האקדמי והפוליטי מודע לבחירתו הקשה במאבק נגד החוק הישראלי, המפלה את האזרחים הערבים לרעה, ומתעקש להמשיך במלאכת עיצובו של מעמד צודק והולם לבני עמו. ביקשנו לשמוע את עמדותיו בנוגע לפרטים רבים המתייחסים למפה העתידית של הקולקטיב הערבי בישראל, שהוא נמנה עם משרטטיה.

לשם מה כתבתם חזון זה? האם זוהי הכרזה על דרישת  זכויות? נייר המופנה לשתי החברות, או רק לאחת מהן? ומה פשר השבר שנוצר אחרי הפצת החזון והצגתו בפני הישראלים?

כשמו כן הוא; כמו שנכתב בהקדמה, המטרה היא לנסח חזון עתידי לחברה הערבית-פלסטינית, חזון באשר למעמדה המשפטי, הפוליטי והחברתי, התרבותי והכלכלי במהלך העשורים הקרובים. במידה מסוימת, החזון עונה על השאלה מה אנו רוצים מעצמנו ומהאחר, ומה אנו רוצים מהמדינה. החזון בא לגבש את עתידו של הקולקטיב.

עכשיו כבר משתמשים בתקשורת במונח "מסמכי החזון", כשהחשוב שבהם הוא זה שיצא לאור מטעם הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל. החזון משך כל-כך הרבה תשומת-לב ועניין משום שפורסם מטעם ועדה בעלת צביון ייצוגי, ולדעתי זה כוחו. אחת ממטרותיו העיקריות היא לעורר דיון – פנימי בראש ובראשונה – למען גיבוש רעיונות קולקטיביים. סבורני, שחלק ניכר מהגישות המוצעות כאן הן לא חדשות, במובן זה שהדברים נשמעים ברחוב הערבי וגם ההנהגה משמיעה אותם.

הקונצנזוס ששרר בין השותפים לכתיבת החזון גרם לכך, שמונחים שנחשבו ל"קיצוניים" או "רדיקליים" במגזר היהודי, כבר נכנסו לשיח הכללי. אני רואה בזה הישג, ואתן לך דוגמה שמחזקת את טענתי. אחרי הפצת החזון ערך ד"ר אלי רכס, מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב, סקר על מידת ההסכמה של החברה הערבית לעקרונות הבסיסיים המוצגים במסמך, והתברר כי מעל 85 אחוז מהציבור הערבי בישראל תומכים בהם.

בעיתונות העברית-ישראלית נכתב, שחלק ניכר מהאזרחים הערבים לא קראו את החזון; אם הם אינם מכירים את תכניו, במה הם תומכים?

חלק מסקרים אלו נערכו בסמוך להפקת החזון כחוברת. מאז הופץ החזון בעשרות אלפי עותקים, ובין השאר גם צורף לעיתונים הערביים בישראל. דיברנו על העניין בתקשורת, כתבנו מאמרים. אני למשל השתתפתי בכינוסים בטירה, יפיע, נצרת, טייבה, אום-אל-פחם, שהנושא המרכזי בהם היה מסמך החזון. אנו מודעים לנחיצות הפרסום ויחסי-הציבור. אני עצמי אינני זוכר תקופה כה לחוצה בחיי; לוח הזמנים שלי גדוש בהזמנות להרצאות באקדמיה ומחוצה לה, במגזר היהודי ובמגזר הערבי. בזכותו של חזון זה, נאלצו המוסדות היהודיים להתעמת בצורה חזיתית עם הסוגיות המועלות בו, ועם השלכותיהן על היחסים בין שני המגזרים. החזון התכוון "להצית" את ניצוץ הדיון ולעורר ויכוח.

איזו תקופה משמשת כנקודת ההתחלה לוויכוח? האם זה חייב להתחיל מהנכּבה?

המסמך הדגיש את הנארטיב הפלסטיני בנוגע לנכּבה ב-1948. אנו מצפים מהחברה היהודית לכבד את הנארטיב שלנו ואת נקודת המבט שלנו ביחס להיסטוריה שלנו.

אין אנו חייבים להסכים על אותו נארטיב, זה לא הכרחי כדי ליצור דיון רציני. דהיינו, ייתכן שהוויכוח יצמצם את הפערים בין הנארטיב הערבי-הפלסטיני לבין הנארטיב הציוני-הישראלי, אבל ברור שבסופו של דבר נקודת המבט הפלסטינית תישאר שונה מנקודת המבט היהודית. יש לדלג על ה"שקיעה" הזו בנארטיב. אפשר להסכין למצב שבו שתי קבוצות חיות באותו אזור, ולכל אחת רפרטואר ונארטיב שונים. מסמך החזון שם דגש יותר על ההצעות העתידיות, אך כדי להתקדם לקראת עתיד זוהר יותר, כדי להגיע לפתרון צודק, צריך לחטט  בעבר.

נסיוננו כאנשי זכויות-האדם הוא לתת מסגרת משפטית למאבק הפוליטי, מסגרת המשקפת את הפלסטינים בישראל, ובייחוד אחרי 1948, כאשר הם הפכו לאזרחים משוללי זכויות בעלי זכות הצבעה. האתגר שהוצב בפנינו הוא לפתח שיח משפטי שייתן מענה לכל האתגרים הפוליטיים וימצא פתרון שמאפשר לרפא את הפצעים המדממים של הפלסטינים בישראל.

ועדת החוקה של הכנסת כללה שני חברים ערבים: חבר-הכנסת לשעבר עזמי בשארה וחבר-הכנסת טלב אל-צאנע. אבל היה ברור לשניהם ולנו, כי בצל התנאים הפוליטיים במדינת ישראל, כל חוקה שתאושר תהיה גרועה לאזרחים הערבים; הרי בוועדת החוקה של הכנסת לא דנים בזכויות הערבים בישראל, ואם ישנו דיון כזה, אז הוא דיון מהפה החוצה!

בנוגע לצדק חלוקתי על בסיס קולקטיבי, דיברנו ספציפית על חמישה סוגי משאבים. הסוג הראשון הוא המשאבים החומריים – הערבים מקבלים רק חמישה אחוז מהתקציבים, ורק 3.5 אחוז מכלל קרקעות המדינה נשארו בבעלותם של אזרחים מהמגזר הערבי.

הסוג השני, מבחינת סדר העדיפויות, הוא המשאבים הסמליים, כמו ההימנון ושאר סמלי המדינה. למשל, לקנדה, שם חי מיעוט צרפתי (25% מכלל האוכלוסייה), יש שני הימנונים לאומיים, אחד באנגלית, השני בצרפתית; הם בחרו גם, לטובת הפּשרה בין שתי הקבוצות, בדגל נייטרלי. זה התחיל מ"המהפכה השקטה", ששמה לה למטרה להשיג את הכרת המדינה במעמדן של השפה והתרבות הצרפתית, ובמידה רבה הצליחה בכך. המודל הזה – מודל קנדי ובלגי – מבטיח את הנייטרליות של המדינה כלפי הקבוצות הלאומיות בתוכה, ובה-בעת גם את זכויותיה האתניות של כל קבוצה. צפון אירלנד שואפת להנהגת שלטון דומה. עד 1998 היה זה מעין אזור אוטונומי השייך לממלכה המאוחדת. על-פי הסכם "יום שישי הטוב", שנחתם בין הרוב הפרוטסטנטי לבין המיעוט הקתולי, השלטון בצפון אירלנד יתחלק בצורה שוויונית, בלי שום העדפה. אנגליה היא מדינת האֵם של הרוב הפרוטסטנטי בצפון אירלנד, ואילו רפובליקת אירלנד היא מדינת האם של קבוצת המיעוט הקתולי; המאבק נסב על השאלה עם יש להמשיך לקיים את הקשר בין צפון אירלנד לאנגליה, או לפעול לאיחודו עם אירלנד. הפרוטסטנטים לא רצו באיחוד כי אז הם, הרוב, היו הופכים למיעוט באזור, בניגוד לקתולים שהיו מעוניינים בכך; הפתרון היה אוטונומיה ששומרת על מעמד שוויוני של שתי הקבוצות. זוהי שיטה המוכרת בשם Power Sharing.

אפשר לומר, שאתה מקבל השראה ממודלים דמוקרטיים מערביים; אך האם אפשר בכלל להשוות?

בדיוק; בחרנו במשטרים הדמוקרטיים המערביים שפותרים בעיות של קבוצות מיעוט ורוב, וניסינו להחיל חלק מהם על המציאות הישראלית. לכן השתמשנו קודם-כל בחוק הבינלאומי ונשענו על המשפט המשווה, ולמדנו גם מנסיונן של מדינות בכל הנוגע להבטחת מעמד שווה לקבוצות האתניות השונות.

אמנם כל מצב הוא ייחודי כשלעצמו וכל מדינה שונה ממדינות אחרות, אך כשמדובר בהשוואה, אנו מדברים על מודלים טובים; השאיפה היא לאו דווקא ליישם אותם, אלא לפחות ללמוד מהם ולהפיק מכך תועלת. כאמור, נשענו בכתיבתנו על החוק הבינלאומי, ובייחוד על הצהרת האו"ם בדבר זכויות בני-אדם המשתייכים למיעוטים מ-1992. נוסף להצהרה זו, קיבלתי השראה רעיונית מבעיית הצרפתים בקנדה והקתולים בצפון אירלנד.

שיטת הקוֹנסוֹציאציה שבחרנו כמודל ליישום שוויוני, יש בה ארבעה סעיפים: קואליציה גדולה מבחינה ייצוגית: ממשלה שמשתתפות בה כל המפלגות; 2. אוטונומיה: ניהול עצמי (דרך מועצות תרבותיות, חינוכיות, דתיות וכו'); 3. פרופורציונליות: ייצוג פוליטי ההולם את שיעורה היחסי של הקבוצה באוכלוסייה; 4. זכות הווטו.

האם הסעיף שמתייחס לזכות הווטו כולל את ענייני הביטחון? האם לא תשאירו את תיק הביטחון לרוב היהודי? ואם כן, האם אתם מתכוונים להתערב בסוגיה הזו בעתיד?

אני חושב שאם נאמר שסעיף זה הוא נחלתו של הרוב, לא יהיה שוויון במדינה הזו. ברגע שאנו מוותרים על מעורבות בסוגיות הביטחון, יש בזה ויתור על זכותך להיות אזרח שווה זכויות במדינה. ניקח לדוגמה את המלחמה האחרונה בלבנון, שעם פריצתה הרוב היהודי תמך בה, בניגוד לחברה הערבית, שמסרבת לכל העניין המיליטנטי. אחרי ועדת וינוגרד התברר שהערבים הם שצדקו: מלחמה זו היתה מלחמת ברירה, ואת זה אמרנו כבר מההתחלה; אבל זה היה קול קורא במדבר!

נושא זה מחזיר אותי שוב לעקרון הצדק החלוקתי, ולעניין חמשת סוגי המשאבים שציינתי. הסוג השלישי שבהם הוא המשאבים הפוליטיים: המשרות הציבוריות והגופים הציבוריים. כידוע, המדינה ממַנה אנשים וגופים, שלטונות תכנון וגם שלטונות הממונים על הקרקעות; שאיפתנו היא ייצוג הולם. ישנה בעייתיות בבקשה זו, והיא טמונה ברמת הצדק החלוקתי, במובן הזה שאם הייצוג יוגבל רק עד עשרים-שלושים אחוז, זה יהיה ייצוג לא אפקטיבי. מטבע הדברים, המדיניות במדינת ישראל נקבעת בהתאם לשיוך לאומי, אז האזרחים הערבים יהיו תמיד בצד המפסיד. מכאן נבעה בקשתנו: שלא נהיה תמיד הצד המפסיד. עקרון הפרופורציונליות לבדו לא מספיק, זה מה שלמדנו מצפון אירלנד… וחשוב לציין שעקרון ה-Power Sharing מבטיח שהפרופורציונליות לא תהיה לבד, כי נישאר מיעוט המגיע רק לעשרים אחוזים מהאוכלוסייה, ואפילו אם נקבל תמיכה מהמיעוט היהודי, נישאר בגדר מיעוט. לאור הבנה זו ביקשנו את זכות הווטו כחלק מהמשאבים הפוליטיים, לפחות ביחס לקבלת ההחלטות בעניינים הנוגעים לחברתנו ומשפיעים עליה.

כאזרח המשתייך למיעוט, אני חייב משהו שיגן עלי. אמנם הצבעתי אבל החברה הישראלית אינה יכולה לטעון שעצם ההצבעה מספיקה! צריכים את זכות הווטו, לפחות בעניינים הנוגעים לנו. אם ניקח לדוגמה את הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בצפון המדינה, היא כוללת 17 חברים שקובעים את מדיניות הקרקעות באזור. רק שניים מתוך 17 החברים הם ערבים, בזמן שבמחוז הצפון הערבים הם חמישים אחוז מהאוכלוסייה… מה ההיגיון הזה, שלפיו היהודים מחליטים עבור הערבים בצפון בכל הנוגע למדיניות הקרקעות? המיעוט שלנו יישאר מיעוט, לכן אנו מבקשים רק את זכות הווטו.

המשאב הרביעי הוא השפה: הטפסים הרשמיים של המדינה "מדברים" רק עברית; אף על פי שהשפה הערבית היא שפה רשמית בישראל, רשויות השידור שלה – הרדיו והטלוויזיה – והשלטים, מדברים עברית. אנו טוענים שהמדינה צריכה לדבר בשתי שפות, כמו בקנדה: עברית וערבית בכל תחומי החיים (שוב אנו חוזרים למודל הקנדי, שהוא מודל מצוין עבורנו ואפשר ללמוד ממנו וליישם חלקים; זהו מודל שדומה למציאות שלנו מבחינה תיאורטית ומעשית).

ישנה בעייתיות בטענתנו האחרונה, מפני שהמגזר היהודי יגיב ויגיד כי השפה הערבית הנָּה שפה רשמית בפועל, אבל עובדה, זה לא השתרש… יש צורך בדו-לשוניות במדינה הזו, בכל השירותים הממשלתיים.

המשאב החמישי, והאחרון, הוא ההגירה וההתאזרחות. המדינה קולטת את יהודי העולם, היא מעניקה להם אזרחות, וזהו כוח עצום; המצב הקיים כיום בישראל הנו אבסורדי מהפרספקטיבה של זכויות-האדם, כי כל יהודי בעולם, הוא, ילדיו וניניו, וגם קרובי משפחתו הלא-יהודים, יכולים לעלות ארצה בצורה אוטומטית. כתוצאה משיטה זו, אנו מוצאים כי שלושה-ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה הם אזרחים שאינם יהודים ואינם ערבים, דבר המעיד שזהו חוק מאוד "רחב". בה-בשעה, הפלסטיני אזרח הארץ הזאת אינו רשאי לגור עם אשתו, שמוצאה מהשטחים, בשטחה של מדינת ישראל. זהו ניסיון להבנת המציאות האבסורדית שאנו חיים בה, ובקשה לתיקון ולצדק.

בפועל, המדינה מחלקת את חמשת המשאבים שדיברתי עליהם, והחלוקה צריכה להיות שווה, צודקת והוגנת; דבר שיש להשיגו בעזרתן של ערכאות משפטיות ייצוגיות.

כדי להגיע למסקנות האלה, היינו צריכים ללמוד ולנתח את החוק הישראלי בעין ביקורתית, וכך גילינו שקיימים כארבעים חוקים המפלים לרעה, ובצורה ישירה וברורה, את כל הלא-יהודים בישראל, ובעיקרון את האזרחים הערבים של מדינת ישראל. לכן חלק ניכר מהמסמך שלנו, "חוקה שוויונית לכל?", עוסק בחוקים המפלים לרעה את האזרחים הערבים בכל רובדי החיים, כמו הגדרת המדינה, חוק השבות, סמלי המדינה וכו'…

האם יש צורך בשני מסמכים – "חוקה שוויונית לכל?", שפורסם מטעם מרכז 'מוסאוא', ו"החוקה הדמוקרטית", שפורסם מטעם מרכז 'עדאלה' – שדנים בעצם  באותה סוגיה? לשם מה שתי הצעות חוקה?

הפרסום של 'מוסאוא' קדם לפרסום של 'עדאלה', לכן הוא היה אוונגרדי בתיזות שלו. ישנו הבדל מהותי בין שני המסמכים: המסמך של 'מוסאוא' מעדיף להציג את העקרונות והקווים המנחים לזכויות הקולקטיביות, ולהשאיר את הפרטים לדיון הפוליטי והציבורי; המסמך של 'עדאלה' הוא טקסט שיש בו הצעת חוקה. ב"חוקה שוויונית לכל?" הצגתי את חסרונות החוקה שמציע המכון הישראלי לדמוקרטיה והחוקה שמציעה ועדת החוקה של הכנסת, הדומה וקרובה מאוד ברוחה לראשונה. על "חוקה בהסכמה" חתומים 13 חברי המכון לדמוקרטיה, כולם יהודים וכולם, אגב, גברים. האם זוהי חוקה בהסכמה? נראה שזוהי הסכמה פנים-יהודית, כי אין שם שום ערבי. הפּשרות היו יהודיות-פנימיות, הערבים נשארו בחוץ.

ועדת החוקה של הכנסת כללה שני חברים ערבים: חבר-הכנסת לשעבר עזמי בשארה וחבר-הכנסת טלב אל-צאנע. אבל היה ברור לשניהם ולנו, כי בצל התנאים הפוליטיים במדינת ישראל, כל חוקה שתאושר תהיה גרועה לאזרחים הערבים; כי הימין מנסה לנצל את כוחו הפוליטי למען השרשת ההבדלים המעמדיים וקיבוע מעמדו הנחות של המיעוט הערבי בישראל, וגם כדי להשריש את יהודיותה של המדינה. לכן מבחינה פוליטית אין לחבר חוקה בתקופה זו. הרי בוועדת החוקה של הכנסת לא דנים בזכויות הערבים בישראל, ואם ישנו דיון כזה, אז הוא דיון מהפה החוצה!

חברי-הכנסת הערבים ואנחנו הבנו כי השתתפותנו בדיון על החוקה, במסגרת ועדת הכנסת, יש בה סכנה של מתן לגיטימציה לנוסח שהם יקבעו. חברי-הכנסת הערבים לא נכחו בדיונים של ועדת הכנסת, ובצדק; גם אני מוזמן, עד עצם היום הזה, לוועדת החוקה של הכנסת, ואף פעם לא השתתפתי בדיונים.

המחאה ברורה, והרצון לא להעניק לגיטימציה גם הוא ברור, אך כחוקר המתמצא בחוק וכמרצה העוסק בנושאים הסבוכים והקשים ביותר הקשורים לשאלת הזהות הקולקטיבית, לא חשבת שאם תשתתף בדיונים אלה, תוכל לשמוע ואולי להשפיע, ובעיקר לנסות?

הפסקתי את השתתפותי בדיונים בוועדה, אבל לא ניתקתי את הזיקה שלי לנושא עצמו; הנה לפניך הרעיונות, שהם תוצר עמלנו הרב. בצורה זו או אחרת, על דעתנו כבר הצהרנו באמצעות השיח הציבורי. העדפנו אותו על פני הדיון במסגרת ועדת החוקה של הכנסת, כי ברגע שניכנס לדיון של הכנסת, ניקלע לשיחה חסרת תועלת. הם הרי לא יקבלו את דברינו, את שיקול דעתנו, ברצינות ובכובד ראש המגיעים לנו. סירבנו להשתתף בדיונים שבמסגרת ועדת החוקה, אבל בו-בזמן הצגנו באופן עצמאי את שיח זכויות הקולקטיביות שלנו. המחקר שלנו מנתח, כפי שציינתי, את האפליה לרעה באמצעות ארבעים חוקים, שכוללים הגדרות גזעניות… כאמור, עמיתינו היהודים במכוני המחקר, המציעים חוקה, מציגים בפנינו מטרות יהודיות-ישראליות לאומיות, ולא מעניקים משקל ראוי וזכויות למטרות הערביות.

התיישבות או קולוניאליזם?!

בגרסה הערבית שהפיק 'מרכז מוסאוא', בפרק הראשון שכתב ד"ר א'סעד ע'אנם, נעשה שימוש במילה "התיישבותית" בהקשר של פעולה לבניית מדינת ישראל; בגרסה העברית תורגם המונח כ"קולוניאלית". מה מקור האי-דיוק ולמה הטענה בדבר הקולוניאליזם עוררה קולות זעם רבים כל-כך ברחוב היהודי?

הטקסט שיצא מטעמנו, הטקסט היחיד שאושר בקבוצה, הנו הטקסט הערבי; עבדנו והוצאנו לאור מסמך בערבית. מפאת קוצר זמן, החומר הועבר למתרגמים ויצא לאור בעברית ובאנגלית, לפני שהכותבים וחברי הקבוצה עיינו בתרגום וקראו אותו בקפדנות. זו היתה השתלשלות העניינים. אישית, אני מחשיב את זה כטעות; רק מאוחר יותר נודע לי כי בגרסה העברית הופיעה המילה "קולוניאלית", במקום "התיישבותית התנחלותית". היה צריך לעבור על חלק מהמונחים, והיה צורך גם באיחוד המינוח; כך היינו חוסכים הרבה רעש מיותר.

אבל למרות הכל, מי שטוען שמילה זו היא הבעיה, מנסה למצוא כיסוי ותירוץ לדחיית החזון. בצד הישראלי הובלטו הנושאים שהם ראו אותם כבעייתיים, והועלמו הנושאים המהותיים. אותו פרק בעייתי, שהופיע בשתי השפות, מדבר במפורש על עצם היותה של מדינת ישראל "מולדת משותפת" ליהודים ולערבים. "מולדת משותפת" הוא ביטוי חזק מאוד והוא לא זכה להדים.

כאזרח המשתייך למיעוט, אני חייב משהו שיגן עלי. אמנם הצבעתי אבל החברה הישראלית אינה יכולה לטעון שעצם ההצבעה מספיקה! צריכים את זכות הווטו, לפחות בעניינים הנוגעים לנו. אם ניקח לדוגמה את הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בצפון המדינה, היא כוללת 17 חברים שקובעים את מדיניות הקרקעות באזור. רק שניים מתוך 17 החברים הם ערבים

עצם כתיבת החזון היתה אתגר בשבילנו, היינו צריכים למצוא נוסח מאחד, העונה על הייחודיות של הציבור הערבי בישראל; היינו מודעים לכך, שכולם עומדים לקרוא את החזון: החברה הערבית והמגזר היהודי בישראל, היהודים ברחבי בעולם, הפלסטינים בשטחים ובעזה והפליטים בסוריה ובלבנון… מה פירוש הדבר? שאת מה שכתבנו יקראו המוני אנשים, בעיניים פקוחות ובקפדנות… המעגלים המסובכים האלה הם אתגר בשבילנו. ברגע הפצתו של החזון העתידי נסללה דרך מאוד ארוכה ומסועפת – וגם מסובכת – לדיון.

אפנה לשאלת המעגלים שדיברת עליהם: האם בכוחם של הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל להתעמת עם צדדים כל-כך מרובים ולשכנע אותם? האם יש נכונות לפתיחת משא ומתן רעיוני בצלו של משבר תרבותי, שקבוצת המיעוט הערבית שרויה בו?

אכן, יש משבר; כשהשתתפתי לאחרונה בכינוס בנושא החזון בעיר טייבה שבמשולש, קם מישהו ושאל: "קושי אדיר טמון במהלך של כתיבת החזון, אז האם יש לנו נכונות ופוטנציאל ליישם אותו?". אדם אחר הצהיר, שהוא חושש שאין לנו היכולת לנהל את עצמנו ביעילות!

אני רוצה להיות אופטימי. מצבנו כיום יותר טוב מאשר לפני עשרים שנה. יש לנו היום אנשים עם פוטנציאל טמון ומוכן, ואנחנו יכולים להוביל פרויקטים הדרגתיים וארוכי טווח… למשל, אי-אפשר להקים מערכת חינוכית בפרק זמן קצר, זה תהליך… אין ספק שבתי-הספר במגזר שלנו כיום הם גרועים מאוד, ובמקביל, הנהלת החינוך הערבי מיישמת מדיניות של הדרה כלפי המורים הערבים הטובים, שמחזיקים בעמדות לאומניות. תהליך כזה איננו הגיוני ומתנגש עם זכויות-האדם ועם זכויות המיעוטים. לכן אני אכן אופטימי: יש לנו אנשים עם פוטנציאל, אפילו אם הוא לא בשל. כרגע האוכלוסייה הערבית נמצאת בשולי האירועים התרבותיים במדינה, וזאת כתוצאה מחסרונם של מוסדות תרבותיים כדוגמת אוניברסיטה, שהיתה עשויה להוביל את העשייה התרבותית. אין מוסדות תרבות בקנה-מידה ארצי, שיובילו באופן קבוצתי את העשרתה של התרבות הערבית; ובמובן הזה, החזון העתידי מצביע על הצורך בהקמת מוסדות כאלה, כבסיס לתנופה בחיים התרבותיים הערביים בישראל.

בעניין מימוש החזון כתבת, כי ישנה שאיפה לשינוי קולקטיבי מהסוג של Group Transformation, על בסיס עקרון השוויון. תוכל להבהיר עניין זה?

עניין זה הוא עיקרון מרכזי במעמדם המשפטי של האזרחים הערבים; זוהי קריאת תיגר על הפרספקטיבה של השוויון שמציגים הליברלים היהודים, אשר טוענים כי ישראל מבטיחה שוויון, ובייחוד במישור האינדיבידואלי – השוויון האזרחי. שוויון מהסוג של Group Transformation הוא עיקרון יותר רחב וכוללני מהתיזה הפורמלית, שמציגים הליברלים היהודים. אפילו נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק מדבר על שוויון, אבל בפועל, פסקי-הדין שלו לא מעניקים שוויון, בניגוד למה שהוא טוען. למשל, כשהוכח לו שיש אפליה בענייני התקציבים, הוא קיבל את הצעת המדינה – הגדלת התקציבים לערבים במסגרת תוכנית רב-שנתית, בהדרגתיות, שתביא לשוויון שמהווה עשרים אחוז מהתקציב, רק לאחר כמה שנים. ברק לא היה רגיש להעדפה מתקנת לקבוצה הלאומית, שהופלתה לרעה במשך שנים רבות; הפיצויים שאישר ופָסק בית-המשפט העליון לא מספיקים. זהו שוויון פורמלי, לא מהותי ומעשי. נכון שברק חיזק את עקרון השוויון במדינת ישראל, אבל בו-בזמן הוא חיזק גם את עקרון יהודיות המדינה, וזוהי שיטת עבודה של אדם שהוא ליברלי במישור האישי, ועם זאת ציוני-יהודי; חלק מפסקי-הדין שלו משקפים פרשנות ציונית להחלטות המדינה.

החזון, שהנו נייר-עמדה, דוגל לדעתך בגישה אינטגרטיבית או בדלנית? איזו גישה מאמץ החזון כלפי ה"אחר"?

מי שטוען שהחזון דוגל בבדלנות, טועה. נושא הניהול העצמי בחינוך הוא אחת הזכויות הקולקטיביות המרכזיות, המוכרות במשפט הבינלאומי בדבר המיעוטים, ואינני מאמין שיש מי שיעז להאשים את החוק הבינלאומי בבדלנות. מדובר בהבטחה למערך ניהול עצמאי של החינוך הערבי, בניגוד למצב הקיים כיום, שבו אנשי השב"כ מתערבים ישירות במינוי הדרג הניהולי והצוות החינוכי במגזר. מדובר בניהול עצמי במסגרת משרד החינוך, כמו הסידור החוקי הנהוג בנוגע לחרדים.

אחת הבקשות העיקריות הכלולה בחזון העתידי היא קיומה של דמוקרטיה הסכמית, שתאפשר שיתוף אמיתי של אזרחיה הערבים של המדינה בכל רובדי החיים הפוליטיים והאזרחיים. האם אתה סבור שעיקרון זה יתקבל על דעתם של הישראלים הציונים, או שהם יטענו כי בקשותיהם של הערבים בישראל לוקות ב"כפילות מוסרית"?

יש עניין שחשוב שיגיע לנמען היהודי, והוא הסוגיה של החוקים המפלים לרעה את הקולקטיב הערבי החי בארץ. עצם קיום החוקים מעיד על כך, שהחוק הישראלי מכיר רק בלאום אחד בארץ זו, קולקטיב אחד, יהודי… הקולקטיב הזה מטופח, ולכל יוצאי הדופן מתייחס החוק הישראלי כאל פרטים, ולפעמים הערבי אזרח מדינת ישראל נמצא בפני החוק הישראלי במעמד של עובד זר, שקיבל אזרחות. לכן התיזה המשפטית שלנו היא שצריך להכיר במעמד השווה של הקולקטיב הערבי-פלסטיני בארץ. הצד היהודי צריך לוותר על מעמד העליונות שלו, וזה מובן מאליו לפי עקרון השוויון הדמוקרטי הרווח בעולם.

הטענה בדבר ה"כפילות המוסרית" מופרכת מאליה, כי אין לה שום סמכות חוקית. אנו, הערבים בישראל, מדברים על זכויותינו במולדתנו כילידי המקום, ולא מתפשרים על מעמד שהוא נחות ממעמדו של כל אזרח אחר. החוק מתייחס אלינו כאל עולים, והוא מתייחס אל העולים כאל ילידי המדינה. כפלסטיני, אפילו הקמת מדינה פלסטינית בגדה ובעזה לא מעניקה לי מעמד שוויוני במדינה שבה אני חי.

האם תרם השיח הפוסט-קולוניאלי את הכלים הרעיוניים לעיסוק האינטלקטואלים הערבים במעמדם כאזרחי ישראל? או לפחות, האם הוא חיזק את עמדתם והעניק להם לגיטימציה של שיח מיעוטים?

הפוסט-קולוניאליות הוא מונח שאינו חד-משמעי; אבל לדעתי, בשני העשורים האחרונים שיח זכויות המיעוטים התפתח בצורה ניכרת, והוליד לראשונה ב-1992 הצהרה עולמית מטעם האו"ם, המפרטת את זכויות המיעוטים. הצהרה זו יצרה מעגל של מחקרים ומסות על זכויות קולקטיביות. אין ספק שהושפענו מהשיח הזה. בו-בזמן התרחש תהליך הפוך וחשוב; דהיינו, אנחנו, בבקשות ובערכאות המשפטיות שלנו, תרמנו, ועודנו תורמים, לשיח המיעוטים הבינלאומי. התיזה שלנו מפותחת, ואנחנו מציגים אותה במישור התיאורטי וגם כשיטה, מבחינת הביצוע המשפטי המתקדם שהשגנו ואנחנו משיגים בכל יום ויום, בכל הזדמנות משפטית, וכן דרך המוסדות המחקריים שלנו ודרך הנציגים שלנו.

חשוב לנו ללמוד מודלים מפותחים שונים. אני מציע שנלמד מהמודלים המצליחים המבטיחים את מימוש הדמוקרטיה, ולא מהמודלים הבעייתיים. אם נמצא, למשל, מודל אחר שדומה למודל הישראלי, זה לא מצדיק את טעויות המודל הישראלי. בארצות-הברית, שטענת בפנַי שהיא מדינת הדמוקרטיה, היה נהוג עד לפני חמישים שנה אפרטהייד כלפי אזרחיה השחורים. יש ללמוד מהמודלים הטובים לשמירת זכויות  קבוצות המיעוטים, כמו קנדה, בלגיה, שווייץ, ובעשור האחרון גם צפון אירלנד.

אין דמוקרטיה בלי שוויון. שלטון החוק בישראל כיום מפלה לרעה, ובצורה ברורה, את אזרחי המדינה הערבים; ברור שזו דמוקרטיה חסרה. אין עוד מקום בעולם שיש בו חוקים מפלים כה רבים כלפי מיעוט. נוסף לזה, אותם חוקים המפלים לרעה את הערבים חלים גם על מיליוני אזרחים בשטחים ובעזה; צריך לציין, שהכיבוש הישראלי הוא פגם רציני בדמוקרטיה הישראלית.

* * *

אולי זה רק העניין שלי בספרות, כי שם, תמיד, אין דבר מעניין יותר ממשבר תרבותי. המשבר הזה מחלחל אל תוך מרכיבי הזהות, וכשהוא מתגבר, הזהות לוקה בחסרון גדול. נקודה זו היא מהותית בכל הנוגע למיעוט הפלסטיני, המתלבט עדיין בגיבוש צעדים רציניים לקראת מימוש עצמי. למיעוט הפלסטיני אין כיום ולו גם יומון אחד, שמוציא לאור גוף עצמאי; מספר מוסדות המחקר הרציניים, שעשויים לקלוט בוגרי אוניברסיטאות בתחומים שונים, כמעט שואף לאפס. אין הוצאה לאור ערבית, ששוקדת על הוצאת ספרים בתחומי מדעי הרוח והחברה, וגם לא במדעים המדויקים; בכלל, מספר ההוצאות הוא מצומצם מאוד, והיקף העבודה בהן קטן מאוד. מהמיעוט המכונה "ערבי-ישראל" נשלל כמעט לחלוטין הקשר עם מדינות ערב, עד לפני שנים אחדות, כשגברה המודעות לחיוניותו של קשר זה. אבל למרות כל הנסיונות, שבחלקם מייצגים יוזמות רציניות, יש לשאול מתי יגיע משבר תרבותי-זהותי זה לקִצו ומתי תתחיל הפריחה התרבותית? האם אפשר להטיל את האשמה על המיעוט עצמו, בטענה שלא שקד על גיבוש זהותו? השאלות ימשיכו להופיע, עד אשר תהיה יקיצה! בינתיים תרבותו של המיעוט היא הקורבן למתח הזה.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 39: "חזון ערביי ישראל- ערבים ויהודים מול המסמכים החדשים". לחצו כאן להזמנת הגיליון