ארץ אחרת

לכמה מכם נמאס לקרוא על ההתחרדות של ירושלים, ועל אוטובוסים נפרדים לגברים ונשים, חניון קרתא, נטורי קרתא, הפגנות באינטל, אמא מרעיבה, אמא טאליבן, פשקווילים, הפגנות במאה שערים, מהומות בקריית יובל, עוני וליבה?

אתם יכולים להצביע, בבקשה.

וי ואבוי. כמה ידיים!

אך לצד תחושת המיאוס עולה לה השאלה: מה יום מיומיים?

מאז ראשית ימי הציונות נאבקו הזרמים השונים של האורתודוקסיה בתנועות החילוניות השונות, ומאז ועד עכשיו נמשך המאבק הזה תוך כדי עליות ומורדות וללא הכרעה ברורה. ההתכתשויות האינסופיות לא רק שלא החלישו את המסגרת שעליה ובתוכה התמודדו המחנות, אלא אף העניקו לה חיוניות. משכבר הימים נודעו היהודים כששים אלי ריב ומדון בינם לבין עצמם, כשהפולמוסים משמשים לחיזוק הנושאים שהקטטות נסובו סביבן. שהרי אם החרדים והציונים נאבקים עד חורמה על הגדרת מושג היהדות, דתי-הלכתי לעומת לאומי, משמע שיש איזו "מציאה גדולה" גדולה בלהיות יהודי.

אם המאבקים הפנימיים, ובהם המאבקים בין הזרמים הדתיים, מעוררים חיוניות רבה כל כך, איך קרה שירושלים נעשתה עיר ענייה כל כך?

בעלי האצבעות המורמות יטענו כלפי כי עובדת הידרדרותה החמורה של ירושלים, ממוקד תרבות בינלאומי לעיר ענייה ומסוכסכת, סותרת את כל התיאוריות היפות על חיוניות המחלוקת. ואם לא די לנו בצרות עם החרדים, לאחרונה נתקנאו בהם תלמידיהם, הרבנים החרדים-לאומיים (חרד"לים), ושחררו איגרת הזויה על גבול הטירוף, במובנם הפשוט ביותר והלא-מטאפורי בעליל של מושגי ההזיה והטירוף, המזכה את משה קצב מהאשמות נגדו (שנעשו בינתיים להרשעות). נוכח תהליכי הניוון הפוקדים את המחנה החרדי ואת גרורותיו נראים כל "שבחי המחלוקת" כאילו פג תוקפם.

דומה כי כאן המקום לשאול האם ניתן לזהות את השלב שבו ההתכתשויות הישנות והטובות חדלו לתת משמעות וגוון לחיינו והתחלפו בתחושה של דחייה? האם התבוסות של המחנה החילוני גררו איתן מיאוס וייאוש? או אולי ההפך הוא הנכון: בראשית באו המיאוס ותחושת חוסר המשמעות שבמחלוקת עם החרדים, ורק כתוצאה מכך באו התבוסות?

ככל שהזהות הציונית-מודרנית מוותרת על סממניה החברתיים-אידיאולוגיים, כך גם מאבדים החרדים את טעם קיומם כתרבות-נגד. החרדיות מאבדת את קני המידה האידיאולוגיים שהגדירו אותה עד הלום ונעשית לחברה המבוססת על הגדרה סוציולוגית מעגלית: אנו חרדים יען כי אנו חרדים. את מקום המאבקים האידיאולוגיים הישנים יורשים אינטרסים כלכליים הבאים לידי ביטוי בהזדהות חברתית עם הזכות לבטלנות ולתקציבים ממשלתיים

יהיו אשר יהיו יחסי הסיבה והתוצאה בין תחושת המיאוס והתבוסות החילוניות, ניתן לקבוע כי שינוי הערכים של התרבות המערבית בכלל והישראלית בפרט, והמעבר שלה מאידיאולוגיות חברתיות והיררכיות ערכיות אל הדגשת החירות האינדיבידואלית-אותנטית, לא רק רוקנו את העימות האידיאולוגי בין חרדים לחילונים מכל משמעות, אלא גם פגעו אנושות בזהות החרדית המזהה את עצמה כתרבות-נגד. עד היום התרגלו החרדים לקיים מדעת ושלא-מדעת את העסקה הבאה עם הרוב החילוני: החילונים מקדמים את גלגלי ההיסטוריה הכלכליים והתרבותיים בעוד החרדים צועקים עצור ודואגים להמשך הזהות היהודית בגרסתה המקסימלית. אך עתה, נוכח נטישת החילונים את שדה המערכה הערכי, החרדים שיכורי הניצחון מוצאים את עצמם נתונים במשבר זהות חסר תקדים. ככל שהזהות הציונית-מודרנית מוותרת על סממניה החברתיים-אידיאולוגיים (כאמור, לטובת העלאת אידיאל האותנטיות המטיף לאדם לבקש משמעות מתוך חיבור מסתורי למעמקי נפשו), כך גם מאבדים החרדים את טעם קיומם כתרבות-נגד. החרדיות מאבדת את קני המידה האידיאולוגיים שהגדירו אותה עד הלום ונעשית לחברה המבוססת על הגדרה סוציולוגית מעגלית: אנו חרדים יען כי אנו חרדים. את מקום המאבקים האידיאולוגיים הישנים יורשים אינטרסים כלכליים הבאים לידי ביטוי בהזדהות חברתית עם הזכות לבטלנות ולתקציבים ממשלתיים.

מכאן כי הקלטת המדוברת בימים האחרונים, שבה נצפה מי שמינה את עצמו לשר ההסברה החרדי מתראיין ברדיו לצורך הסברת החרדים תוך כדי שהייה במיטה עם נערת פיתוי, איננה מקרית. זה מכבר היה ברור לכולם – חילונים וחרדים, נמעני הסברתו ומושאיה גם יחד – ששר ההסברה החרדי בכבודו ובעצמו איננו מאמין לאף מילה שהוא מוציא מהפה בתקשורת. מי שניהל בית חולים איננו מסוגל, אף בחלום הלילה, להאמין בהבלי הקונספירציה על האמא המרעיבה. אך כשקני המידה האידיאולוגיים לזהות החרדית מתאיינים, נותרת לפליטה רק הזהות הסוציולוגית. כלומר, ההזדהות החברתית איננה מתבססת עוד על אידיאולוגיה חרדית כלשהי, אלא מהווה מטרה כשלעצמה: חרדי הוא מי שמגן על החרדים בתקשורת.

השפעת המשפיעים

מובן ששר ההסברה החרדי איננו בודד בחגיגת הניוון הזאת. בשנים האחרונות הורגלנו, אם כי בהפתעה מתמדת, לצפות בעורך הדין המיליונר י"ו, סנגורם של פוליטיקאים שהסתבכו כמו הירשזון והנגבי, המגן בלהט על זכותו של הממסד החרדי להתנגד ללמודי הליבה ולחנך את ילדיו לעוני מחפיר.

מתברר כי האיש, הנוהג להגדיר את עצמו כמרקסיסט נלהב ומתגאה בספרייתו ובהשכלתו הפילוסופית העשירה, מזהה את עצמו כחרדי. אך בהיעדר כל ביטוי אידיאולוגי באורח חייו לזהותו החרדית, מלבד ההון החברתי המפוקפק המאפשר לו להציג את עצמו כדמות מתייסרת, הוא מבטא את הזדהותו עם החרדים בהגנה משפטית על זכותם לדכא את עצמם לדעת.

מגמת הניתוק בין החרדיות כזהות חברתית לבין המחויבות לעקביות אידיאולוגית זוכה לחיזוק בלתי צפוי מכיוון המנהיגות התורנית-רבנית. המנהיגות הרבנית, שהיתה אמורה להדגיש את האידיאולוגיה החרדית שהיא מקור סמכותה והצדקתה, מוצאת את עצמה נגררת לעבר קידוש המסגרת החברתית כשלעצמה. אך בניגוד לאליטה החרדית-נהנתנית, המושפעת מחברת הרוב החילונית הפוסט-אידיאולוגית-חברתית, האליטה התורנית-רבנית מונעת בעיקר מתוך מתחים חרדיים פנימיים.

בתקופה האחרונה עומדות החסידיות הממוסדות תחת איום של "משפיעים" – כינוי לאישים רוחניים הפועלים מחוץ למסגרות המקובעות ומאיימים לגנוב חסידים מהאדמו"רים הגדולים. המשפיעים מייצגים אלטרנטיבה רוחנית פנימית, לעתים אנטי-ממסדית במודע, לחסידויות הגדולות, שנעשו למסגרות השתייכות בעלות פולחנים חברתיים חיצוניים ותו לא. בעוד החסידיות הממוסדות מעלות על ראש שמחתן את התרומה לקהילה ואת ההשתתפות בחגיגותיה, המשפיעים נוטים להדגיש תהליכי הפנמה ולימוד פנימיים ובכך למשוך אליהם נשמות רגישות המבקשות בשורה רוחנית. שלא כמו הקהילות החסידיות המבוססות, הנאלצות לתמרן בין האידיאולוגיה לבין צרכי החיים הדוחקים, המשפיעים הפועלים מחוץ לקהילות מציעים תורה רוחנית תובענית ועקבית. במאמר בכתב-עת זה תיאר חוקר המיסטיקה והקבלה מהאוניברסיטה העברית, פרופ' יהונתן גארב, את המשפיעים: "השפעתם נובעת מכריזמה מיסטית יוצאת-דופן, המזכירה את העולם הרוחני התוסס של הדורות הראשונים של החסידות, לפני שתנועה זו התמסדה בצורה של שושלות". גארב לא הסתיר את התפעמותו מדמותו של המשפיע ר' צבי מאיר זילברברג המקהיל מאות ואלפים בשכונות החרדיות של ירושלים: "ר' צבי מאיר מצוי במעין תבערה רגשית של דבקות הסוחפת מאות משתתפים, לצד אלפי מאזינים ברחבי העולם. בטיש אקסטטי שנערך במוצאי שבת שוררת אווירה שקשה להישאר אדישים כלפיה. בעיני מסקרן במיוחד השילוב של רמה גבוהה מאוד של אינטנסיביות רוחנית ושל תובענות דתית, העולה משיחותיו של ר' צבי מאיר, ולצדן ביטויים של חמלה כלפי הקשיים וההתמודדות של כל יחיד. מסר העובר גם בחילופי דברים קצרים עם כמעט כל העשרות הניגשים אליו בסיום השיעור" ("ארץ אחרת", גיליון 41, עמ' 89).

בתגובה לאתגר הרוחני ולפחד לאבד את צאן מרעיתם, נדחקים מנהיגי החסידות הממוסדת לקדש את המסגרת כמטרה כשלעצמה. המסגרת חדלה להיות אמצעי להתחדשות רוחנית, שהיא ככלות הכל בשורתה ההיסטורית של החסידות, ונעשית למטרה שאין בלתה. כך לדוגמה, לפני כחודשיים התראיין הרב פנחס פרידמן, מהדמויות המרכזיות בחסידות בעלזא, שהיא השנייה בגודלה בארץ, ליומון החרדי "המבשר", וטען שחסיד חייב להישאר במסגרת שבה נולד. גם אם החסיד מרגיש כי המסגרת הממוסדת איננה מספקת אותו רוחנית וכולה חיצוניות, אסור לו לבקש חסידות אחרת, אלא חייב הוא להבין ששאיפותיו הרוחניות מקורן בפיתויי היצר הרע: "שהיצר הרע מכניס לאדם כל מיני מחשבות סרק שבמקום שהוא שייך אינו מקבל את תשומת הלב המגיעה לו ואינו נמצא במעמד הראוי לו. כי היצר בתחבולותיו מבקש הוא קודם כל להוציאו מהמקום שנולד בו למקום אחר, ומשם הדרך קלה ביותר להסירו מדרכו הטובה. כי הגרסא דינקותא שכוחה עז אינה נמצאת במקום החדש, ששם חשב שיתעלה בתורה ויראה יותר מהמקום שבו נולד. מניסיוני עם אנשים רבים ממגוון עדות וחוגים, אדם שהחליף את המסגרת שלו לא היה זה טוב עבורו כלל. האכזבה לא איחרה לבוא והאדם נקלע למערבולת של ספיקות ולבטים חדשים ישנים" ("המבשר", מוסף תורני, 21.1.2011).

איבוד המרחב הערכי המשותף

כצפוי, הריאיון חולל סערה בפורומים החסידיים באינטרנט, שרבים ממשתתפיהם ראו בו עוד עדות לניוונה של החסידות. אך אם נשוב ממסעותינו המופשטים קמעה אל השאלות הפוליטיות, נראה כי הניצחונות הטקטיים של החרדים בשדה הפוליטי מסתירים איבוד עצמי לדעת אידיאולוגי וחוסר אונים מחפיר בתחומים הכלכליים והתרבותיים. על שאלת השאלות באשר להשתלטות החרדית על ירושלים – כיצד הם מתכננים לנהל עיר בעלת אתגרים תרבותיים וחברתיים מורכבים מנשוא בזמן שאין הם מסוגלים לנהל את עצמם ונסמכים על שולחן הרוב החילוני? – כבר ענה יהודי אחד לפני כאלפיים שנה: "סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים".

בתודעתם העצמית החרדים עדיין חיים את הימים הטובים של האידיאולוגיה הציונית המאיימת לשוטפם ללא הותיר שריד ופליט. ההפגנות התמידיות, שכבר הפכו למחזה ירושלמי מוכר הממרר את חיי התושבים, אינן קשורות עוד למציאות חיצונית כלשהי. עצמות ביזנטיות וחניונים פתוחים בשבת, מצעד הגאווה וביטויים ירושלמים אחרים של תחושת המצור – כולם מנוצלים לתחזוק תרבות-הנגד, שבלעדיה אין לזהות החרדית מאומה.

ברוח אמרתו של לורד בולינגרוק, "היסטוריה היא פילוסופיה הנלמדת באמצעות דוגמאות", נוכל להמחיש את משבר הזהות החרדית באמצעות עיון חוזר באחד מציוני הדרך החשובים בתולדות יחסי חרדים-חילונים, שהספיק גם להפוך לסמל ומיתוס מכונן: פגישת בן גוריון עם החזון איש ומשל העגלות.

ב-1952, בימי המאבק המר סביב חוק שירות לאומי חובה לבנות, יזם דוד בן גוריון פגישה עם מעצב דרכה של החרדיות הישראלית ר' אברהם ישעיהו קרליץ, שנודע בכינויו "החזון איש". בן גוריון פתח את הפגישה בשאלה מעשית: כיצד יוכלו המחנות הנצים לחיות יחד? על כך השיב החזון איש בהלכה מהתלמוד הקובעת כי שתי עגלות הנפגשות במשעול צר "טעונה ושאינה טעונה, תידחה שאינה טעונה מפני טעונה" (סנהדרין, לב ב). הואיל והחרדיות היא עגלה מלאה חובות ומצוות, תיאלץ עגלת החילוניות הריקה לוותר. בן גוריון ענה מיד: "ומה עם התיישבות, עלייה, צבא, סוציאליזם?"

מפרספקטיבה בת-זמננו נראה כי שני האישים החזיקו בהנחות מוצא ערכיות משותפות שאפשרו דו-שיח. החזון איש הניח כי בן גוריון מחויב להכיר בערך החיים החרדיים המוקדשים לקיום המצוות במסירות נפש, ואילו בן גוריון הניח כי החזון איש לא יוכל לדחות את ערכי תיקון החברה שייצג. אם משום שערכי יישוב הארץ וקיבוץ גלויות מוכרים בספרות ההלכתית ואם משום שערכי תיקון החברה מחייבים אוניברסלית את כל בני האדם באשר הם – בן גוריון היה בטוח ביכולתו לשכנע את החזון איש בטענותיו. שני האישים אף חלקו את ההנחה כי האדם הוא "בעל חיים מנמק", המחויב להצדיק את החלטותיו באמצעות היררכיה ערכית-חברתית העומדת מחוצה לו.

מתוך תמונת העולם הערכית המשותפת הזאת עולה גם תלות הדדית של זהויות. שני האישים לא עיצבו את זהותם בצורה עצמאית ובלתי תלויה באחר, אלא מתוך דיאלוג עם ערכי היריב. שתי הזהויות נולדו מתוך ההתרוצצות, כשהאחת אוחזת בעקב חברתה. שני האישים נידונו לדיאלוג מתמיד ולהגדרה עצמית מתמדת באמצעות הנגדה לערכי האחר.

כדי להדגים את משבר הזהות החרדית נותר לנו רק לדמיין עימות דומה המתרחש היום. לא קשה לנחש כי יהיה אשר יהיה המנהיג החרדי, הוא ישחזר את המוטיב העיקרי בדברי החזון איש ללא שינויים משמעותיים. אך בן שיחו החילוני לא יוכל לשחזר את ערכי הציונות הבן גוריוניסטית, ולו רק משום שהוא וקבוצת המיקוד החברתית שלו המירו אותם לטובת שיר הלל לאינדיבידואליות ולאותנטיות. אך דווקא איבוד המרחב הערכי הבן גוריוניסטי פותח בפני מייצג הישראליות אופציות מבטיחות, שלא היו מונחות לפני קודמו המיושן.

ראשית: בניגוד לבן גוריון, שלא הכחיש את עצם עובדת התנגשות העגלות, היינו את יומרת החילוניות לכפות את ערכיה על החרדיות, עשוי דובר הישראליות לעקר את טענת החרדי בכך שיטען שאין כאן כלל התנגשות ערכים, אלא איש באמונתו יחיה ללא כפייה. שנית: בניגוד לבן גוריון, שהודה בקיומן האובייקטיבי של עגלות תרבותיות מלאות וריקות אלא הכחיש שעגלתו ריקה, יכול הישראלי לבלבל עד מוות את החרדי באמצעות שיח רלטביסטי רב-תרבותי. כגון: מה שבשבילך מלא בשבילי הוא ריק; מי אתה שתגדיר בשבילי עגלות מלאות וריקות; מי בכלל קבע שעגלה מלאה עדיפה מעגלה ריקה; ועוד כהנה וכהנה מתעלולי הנרטיבים.

להתמודד עם ערכי הציונות

ברור אפוא כי המעבר משיח אידיאולוגי משותף לשיח זכויות אינדיבידואליסטי מעקר את הזהות החרדית ממקורות קיומה: תרבות-הנגד ותחושת המצור אל מול תרבות הרוב התוקפת ומשתלטת.

בתודעתם העצמית החרדים עדיין חיים את הימים הטובים של האידיאולוגיה הציונית המאיימת לשוטפם ללא הותיר שריד ופליט. עצמות ביזנטיות וחניונים פתוחים בשבת, מצעד הגאווה וביטויים ירושלמים אחרים של תחושת המצור – כולם מנוצלים לתחזוק תרבות-הנגד, שבלעדיה אין לזהות החרדית מאומה

זאת ועוד: מאז ומתמיד התאפיינו מלחמות החרדים בסתירות עצמיות עמוקות. לדוגמה, החקיקה הדתית, שנועדה לכפות אורחות חיים יהודיים על הרוב החילוני, העמידה את השאלה: אם החרדים אכן רואים את עצמם אחראים לאופיה היהודי של מדינת ישראל, למן מצעדי גאווה ועד חוקי חזיר וחמץ, למה הם אינם מזדהים עם מדינת ישראל? ואם הם אכן מתבדלים ורואים במדינת ישראל עוד גלות, מה פתאום אכפת להם מחוקים של לא-מדינתם? אך ככלות הכל, אף אחד לא מת מסתירות פנימיות והן ממהות קיומנו. לעומת זאת, אובדן הזהות של תרבות-הנגד מתבטא בריקון מלחמות החרדים מכל משמעות. הפגנות החרדים נדמות עתה לטקסי גירוש שדים הנערכים למרות שגם המבצעים וגם הצופים אינם מאמינים בקיומם של השדים.

ממאות המאבקים שפג תוקפם ואבדה משמעותם, המאלפים ביותר הם ללא ספק אלה הנובעים מהאובססיה החרדית למוות, וכוללים בין השאר הפגנות נגד חפירות ארכיאולוגיות, חטיפת גופות והתנגדות להשתלות איברים. כל אלה אינם נתפשים בעיני הצופה מבחוץ כאידיאולוגיה ניתנת להבנה בעלת הקשר היסטורי רעיוני, אלא כסוג של פסיכוזה נקרופילית קולקטיבית שמן הסתם ניתנת להסבר באמצעות הספרות הפסיכולוגית המקצועית. אין כאן סוגיה פוליטית הנזקקת להיסטוריון של הרעיונות, אלא מקרה קליני לפסיכיאטר מקצועי. עד לפני כשני עשורים נתפשה האובססיה החרדית למוות כהתקפה קטלנית על אחד ממוקדי הדת האזרחית הישראלית: הארכיאולוגיה הציונית. אך אם בשנות הארבעים והחמישים אימצו הישראלים אתוס מדעי מערבי מודרני על מנת להוכיח את זכויותיהם על הארץ, הרי כיום, הארכיאולוגיה הישראלית, כמו יתר מחלקות מדעי הרוח חסרי התועלת החומרית, נאבקת על חייה ועל תקציביה.

אל מול הניסיון של הארכיאולוגיה להקפיא את ההיסטוריה ולהנציחה, ועל ידי כך לנטרל את העבר היהודי כמקור סמכות כלפי פנים ובה בעת להשתמש בו נגד טענות הערבים, הציגו החרדים אתוס נגדי של היסטוריה יהודית חיה ובועטת. עצמות המתים והקברים אינם בגדר "עבר", וגופות אינן מושא למחקר מדעי ולניתוח רפואי, אלא נשמות המחייבות אותנו בקשר נצחי לשמור עליהן עד תחיית המתים. זאת ועוד, כמו בעימות עם בן גוריון, כך גם כאן: מאחורי הצדדים הנאבקים עמדו הנחות מוצא משותפות על התלות בין ההווה לעבר. כדבריו של חוקר הארכיאולוגיה הציונית, הסוציולוג מיכאל פייגה: "בישראל של ימינו לא רק שנכתבות היסטוריות שונות, אלא שהיחס כלפי העבר בכלל מצוי בתהליך של ירידה. החרדים והארכיאולוגים מוצאים את עצמם באותה סירה רעועה ודולפת. שתי קהילות אלו מייחסות לעבר חשיבות וערך ורואות את זהותן כתלויה בשימורו, מול מגמות הגלובליזציה המאיימות למחוק זהויות מקומיות" ("חזון העצמות השבורות", בתוך: "חרדים ישראלים", עורכים: עמנואל סיוון וקימי קפלן, ירושלים תשס"ד).

אם כן, היעלמות האידיאולוגיות המערביות הגדולות גררה איתה את החרדיות, שהגדירה את עצמה באמצעות האידיאולוגיות האלה וכנגדן, ועתה היא עומדת מבולבלת וחסרת זהות. אך בניגוד לישראלים, התופשים את נטישת האידיאולוגיות הקולקטיביות ואת אימוץ האינדיבידואליות כסוג של התקדמות לעבר נורמליזציה מערבית, הרי החרדים חסרי כל יכולת להתמודד עם המצב הלא-מוכר. הם מצפים עד בוש שהציונים ימלאו את חלקם בעסקה המובטחת – התקפות חילוניות-רעיוניות שיעניקו להם משמעות קיומית לצד המשך הזרמת תקציבים ממשלתיים שיאפשרו להם להמשיך להנציח את אורח חייהם – אך אינם מבינים שהישראלים אינם מוכנים לריב איתם ועל אחת כמה וכמה לממן אותם. (שלא לדבר על כך שרוב הקוראים החילונים, בניגוד לחרדים, גם לא הצליחו מן הסתם לשרוד את מאמרי עד כה).

מכאן גם מקור הפסיביות והבטלנות הכרונית החרדיות. הם מצפים שהציונים יעניקו להם הכשרות מקצועיות וישלחו את המשטרה לדכא בשבילם את הקנאים השורפים להם את הפחים מדי שבוע בלי שהם עצמם יצאו למאבק נגד הקיצונים מבית. מתוך הרגל להאשים את כל העולם מלבד את עצמם בצרותיהם החרדים לא קולטים כי יריביהם הציונים מצויים במשבר זהות משלהם, וכבר לא בראש שלהם לספק עגלות מלאות וריקות או לדאוג לסדרי התחבורה ביניהן.

האם יכולים הם להיגמל מתלותם הזהותית והכלכלית ביריביהם הציונים – יריבים שקיומם כעת הוא בעיקר בדמיונם שלהם עצמם – ולפעול כסובייקט עצמאי? האם מסוגלים הם לגייס משאבים של "חוש מציאות" לאחר עשרות שנים של ניתוק ממנה? בקיצור: האם לנצח יגדירו עצמם כ"נגד", הציונים הדמיוניים והמציאות הלא-דמיונית גם יחד, או שיש סיכוי להגדרה זהותית-חיובית ואחריות כלכלית?

או לחילופין: האם בדומה למהגרים המוסלמים באירופה, המכריחים את האירופים להיגמל מלהטוטי הרב-תרבותיות ולשוב אל מורשת הנאורות וערכי תרבות המערב, יאלץ העוני החרדי ההולך וגובר את הישראלים לחזור לערכי הציונות כדי להתמודד, ולו כלכלית-תועלתנית גרידא, עם הסכנה המאיימת על כלכלת ישראל?

ואפשר לנסח זאת כך: האם עתידה של הציונות מוטל עתה על כתפי היריבים ההיסטוריים הגדולים שלה?  

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן