דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2007 | מהדורה 41

"המצווה הראשונה היא להיות נורמליים"

רחל שייקובסקי, אחת המיילדות המיתולוגיות של בית-החולים שערי צדק בירושלים, מיישבת תפישת עולם פטריארכליות מסורתיות עם הכרה תקיפה בערכן של נשים. סימה זלצברג שוחחה איתה על מצבן של הנשים החרדיות בישראל החייבות לפרנס את משפחתן, להיות יפות, ללדת המון ילדים, ולכבד את הבעל שלומד תורה צילום ענבל רוז: רחל שלקובסקי בעבודה "אני לא מייצגת את הנשים החרדיות", אומרת רחל שייקובסקי. ואכן, שייקובסקי היא דמות מיוחדת בנוף האנושי הנשי בחברה החרדית. היא מיילדת בכירה, אשר הקימה את חדר הלידה בבית החולים שערי צדק וניהלה אותו במשך ארבעים שנה. מחד גיסא, היא מזוהה מבחינה דתית עם השקפותיהם של "גדולי תורה", ומבחינה חברתית […]

רחל שייקובסקי, אחת המיילדות המיתולוגיות של בית-החולים שערי צדק בירושלים, מיישבת תפישת עולם פטריארכליות מסורתיות עם הכרה תקיפה בערכן של נשים. סימה זלצברג שוחחה איתה על מצבן של הנשים החרדיות בישראל החייבות לפרנס את משפחתן, להיות יפות, ללדת המון ילדים, ולכבד את הבעל שלומד תורה

צילום ענבל רוז: רחל שלקובסקי בעבודה

"אני לא מייצגת את הנשים החרדיות", אומרת רחל שייקובסקי. ואכן, שייקובסקי היא דמות מיוחדת בנוף האנושי הנשי בחברה החרדית. היא מיילדת בכירה, אשר הקימה את חדר הלידה בבית החולים שערי צדק וניהלה אותו במשך ארבעים שנה. מחד גיסא, היא מזוהה מבחינה דתית עם השקפותיהם של "גדולי תורה", ומבחינה חברתית – עם הציבור החרדי. מאידך גיסא, בתחומים אחדים מבטאות השקפותיה ועמדותיה מידה מסוימת של ביקורת (ולעיתים אף הסתייגות) על המתרחש בחברה החרדית, ויש בהן כדי לאתגר חלק מהגישות המקובלות בה.

רחל שייקובסקי נולדה בשנת 1939 בפריס להורים שנמלטו שנתיים קודם לכן מגרמניה. אביה, משה יונה במברגר, היה עורך דין ופעיל בולט בקהילה היהודית בפריס. הוא סייע רבות ליהודים ממזרח אירופה להשיג אשרות כניסה לצרפת עד הכיבוש הנאצי. "באותן שנים", מספרת שייקובסקי, "נשים באירופה הכבושה כמעט לא נכנסו להריון. היה עוני משווע, רעב נוראי, וגם הנשים הגויות כמעט לא נכנסו להריון. אבל אמא שלי רצתה עוד ילד. היא אמרה שזו התשובה שלה להיטלר". הילד, אחיה של שייקובסקי, נולד לאחר שאביה שולח לאושוויץ, והוא נושא את שם האב. האם ושלושת ילדיה ברחו לליוֹן בדרום צרפת, ולאחר מכן לעיירה הסמוכה אקס לה בן, כשהם מסתירים את זהותם היהודית. "לי קראו מתילדה בריז'ה. בכל לילה נהגנו לקרוא 'קריאת שמע' ולהתפלל, אבל לא ידענו שאנו יהודים. המושג 'יהודי' כלל לא היה מוכר לנו". בתום המלחמה שבה המשפחה לליון, שבה קמה קהילה יהודית קטנה של ניצולים. כשליש מחברי הקהילה היו אלמנות.

בהיותה בת 15 עלתה רחל שייקובסקי לישראל. היא באה בגפה כדי ללמוד בבית הספר לאחיות. "כל חיי ידעתי שאני רוצה להיות אחות. במשחקי הילדוּת היינו תמיד משחקים מלחמה עם פצועים, ואני תמיד רציתי להיות האחות". "אמא לא רצתה שאהיה אחות בצרפת", היא מספרת. "היא הוטרדה מעניינים של שבת וכשרות, ולא רצתה שאהיה אחות אצל הגויים. בסוף היא אמרה שאם אני מתעקשת, היא מוכנה שאעשה זאת רק אצל היהודים בארץ ישראל. היא אמרה שהיא מסכימה שאלמד ואעבוד כאחות רק אצל ד"ר שליזנגר, מבית החולים שערי צדק, אותו היא הכירה עוד מגרמניה". ב-1960 מונתה שייקובסקי לאחות ראשית בחדר המיון של שערי צדק, ולאחר מכן עבדה כאחות כללית. ב-1964 היא התחתנה, ועם נישואיה קיבלה על עצמה לשאת בעול פרנסת הבית, למען יוכל בעלה להתמסר כולו ללימוד תורה. בשנים 2004-1964 היא ניהלה את חדר הלידה, ובמהלכן עשתה רבות למען הבאתו למתכונתו הנוכחית ולמען התפתחותו המקצועית של צוות המיילדות. מיותר לציין כי מדובר בתפקיד מקצועי ביותר, תובעני במיוחד, הכרוך באחריות אדירה. לדברי שייקובסקי, "כיום מתבצעות בחדר הלידה של שערי צדק כאלף לידות בחודש. יש צוות גדול של אחיות ושל מיילדות, והניהול כרוך בעבודה רבה ובכאב ראש גדול".

אף כי רבות מעמיתותיה לעבודה של שייקובסקי הן נשים דתיות, כמעט לא ניתן למצוא ביניהן מיילדות חרדיות. גם כיום, על אף השינויים שחלו בעשורים האחרונים בעולם העבודה של הנשים החרדיות, אין כמעט מיילדות חרדיות. סיבה אחת לכך היא שמיילדות היא מקצוע המחייב לימודים גבוהים, שהקבלה אליהם מותנית בתעודת בגרות, ועדיין אך מיעוט קטן מבתי הספר החרדיים מגישים את תלמידותיהם לבגרות. בנוסף, מדובר בעבודה במחיצת גברים ובעיסוק בגוף, במיוחד באיברים האינטימיים. פרופ' ארתור אידלמן, מייסד מחלקת הילודים בשערי צדק והמנהל הקודם של אגף הילדים בבית החולים, סיפר כי רוב רובן של המיילדות הצעירות בבית החולים הן בנות המגזר הדתי הלאומי, וכי רק בבית החולים לניאדו פגש בנות חרדיות העוברות הכשרה למיילדות. לדבריו, בנות אלה נחשבו חריגות בחברה החרדית, דבר שבא לידי ביטוי מובהק בנישואיהן בגיל מאוחר יחסית, בשל הקושי במציאת שידוך הולם.

כיצד רואים אותך בחברה החרדית ובמעגל החברתי הסובב אותך? כיצד את נתפשת בעיניהם?

"כשלאדם יש מקצוע נדרש, אנשים לא יעשו עליו עליהום. בכל שכונה, מיילדת דתית עוזרת מאוד בשבת לתושבים הדתיים והחרדים. הם יודעים שהם לא צריכים להתקשר לבית החולים ויכולים להזעיק אותי. בנוסף, תמיד נעים לראות פנים מוכרות כשמגיעים לחדר לידה".

ואכן, שמה של שייקובסקי מוזכר בהערצה בחוגים חרדיים רבים. אף שהיא עוסקת במקצוע מודרני, ושלא כמקובל אף מילאה תפקיד ניהולי בכיר, אין היא נתפשת בחברה החרדית כעוף חריג או כסוטה, אלא כאשת מקצוע ראויה להערכה, העוסקת בדיני נפשות ומביאה חיים.

היחס של הציבור החרדי לשייקובסקי מבטא במידה מסוימת את יחסה הדו-ערכי של החברה החרדית למודרנה: החברה החרדית מפגינה התנגדות לעולם המודרני, ובה בעת היא משתדלת לאתר את המרכיבים ה"מסוכנים" שבמודרנה ולהימנע רק מהם. כפועל יוצא, מסביר הגיאוגרף פרופ' יוסף שלהב, התפישה החרדית מבחינה בין הממד הערכי-תרבותי של העולם המודרני (אותו היא דוחה) לבין הממד האינסטרומנטלי של העולם הזה (אותו היא מוכנה ואף מעוניינת לקבל). תחום המדע, סבור שלהב, ממחיש זאת היטב: החברה החרדית דוחה את התיאוריה המדעית, משום שהיא חלק מן העולם התרבותי המאיים על אורח החיים החרדי. לעומת זאת, החברה החרדית מוכנה ואף רוצה לקבל את הישגי המדע, כמו מכשירים חדישים ושיטות טיפול מתקדמות. ואכן, עיסוקה של רחל שייקובסקי נחשב מבורך וחיוני בקרב החברה החרדית. יתרה מזאת, היא נתפשת כמסייעת לקיומה של המצווה הראשונה שניתנה לאדם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א' כ"ח).

לא רק מורות וגננות

בזמן שבישראל אך מיעוט קטן של בנות חרדיות לומדות בבתי ספר לאחיות, רחל שייקובסקי מציינת כי "בשנים האחרונות יש בחוץ לארץ הרבה בנות חרדיות שלומדות סיעוד. ואת תראי, זה יקרה בקרוב גם בארץ". בדומה לכך, גם לימוד מקצועות פרה-רפואיים, כמו ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת, נעשה נפוץ יותר ויותר בקרב בנות חרדיות בארצות-הברית.

לדברי שייקובסקי, מגמה זו מחלחלת קמעה קמעה גם לישראל. "יותר ויותר בנות חרדיות רוכשות מקצוע ומתמחות במקצועות טיפוליים. הן עושות זאת בסימנרים ובמכללות חרדיות לבנות. בשנים האחרונות נלמדים בסמינרים מקצועות רבים שלא נלמדו לפני עשרים שנה. בעבר למדו בסמינר רק הוראה וגננות. תמיד היו נשים שפנו לאקדמיה, אבל אלה היו חריגות שלא הלכו בזרם. כיום כל הנשים החרדיות העוסקות במקצועות שונים נמצאות בתוך הזרם. נשים רבות עוברות קורסי תכנות ועובדות כמתכנתות. בשעות אחר הצהריים, כשסוגרים את מל"מ, את יכולה לראות המון נשים חרדיות יוצאות משם. בעוד שבעבר לא היה טעם לשאול אישה חרדית במה היא עוסקת, כי התשובה היתה תמיד מורה או גננת, כיום טווח העיסוקים של הנשים החרדיות רחב מאוד. ואין סיבה שלא! הבנות החרדיות אינן פחות חכמות ומוכשרות. ותמיד, כל השנים, כאב לי הלב לראות אותן ככה. ללא מקצוע וללא השכלה".

הסוציולוג פרופ' מנחם פרידמן טוען כי הרב אברהם יוסף וואלף, איש האורתודוקסיה החדשה בגרמניה ומי שניהל בתחילת שנות החמישים את סמינר "בית יעקב" בבני ברק, הוא שהעמיד בפני הבנות החרדיות את הייעוד להינשא לבחורי ישיבה המבקשים להקדיש את עצמם ללימוד תורה בכולל. וכך, בנכונותן ליטול על עצמן את עול פרנסת המשפחה, הפכו בוגרות הסמינרים של "בית יעקב" לגורם המשפיע על כל אורחות החיים של החברה החרדית ואִפשרו את מיסוד "חברת הלומדים", שבה הבעל מתמסר התמסרות מוחלטת ללימוד תורה. עד סוף שנות החמישים, כותב פרידמן, היו נישואים בין בחור ישיבה הממשיך את לימודיו בכולל לבין מורה בבית ספר "בית יעקב" לדפוס המקובל והנפוץ ביותר. ואולם במחצית השנייה של שנות השישים הצטמצם מספר משרות ההוראה לנשים, והתעורר הצורך במציאת מקורות תעסוקה חלופיים. הקיצוצים בתקציב החינוך של המדינה חייבו לצמצם את תקני ההוראה גם במוסדות אגודת ישראל, והדבר החריף את בעיית התעסוקה של הנשים במגזר החרדי. כפועל יוצא, מסביר פרידמן, נשים חרדיות החלו לפנות לעבודות פקידות במוסדות חרדיים, להוראה במוסדות ממלכתיים דתיים, וכן לתחומים שנחשבו בלתי-מקובלים לנשים חרדיות, כמו גרפיקה, מחשבים, עיתונות, אופנה, ניהול ועסקים, ובשנים האחרונות גם לראיית חשבון, עריכת דין ועוד. העיסוק בתחומים אלה חשף את האישה החרדית לתרבות המודרנית, והוביל להרחבת השכלתה הכללית.

מה הן ההשלכות שיש לשינויים האלה על המישור המשפחתי והזוגי?

"במשפחות חרדיות רבות האישה היא אשת קריירה. למשל, בקרב הנשים החרדיות שעובדות במקצועות כמו ראיית חשבון יש שמרוויחות הרבה מאוד, והעובדה שהן המפרנסות ושהן מצליחות בעבודתן, גורמת להן להרים את הראש כלפי הבעל. וזאת בעיה! כי מי שאמור להחליט בענייני ההלכה זה הבעל, ועל כן האישה אמורה איכשהו להעריך אותו ולא להרים עליו את הקול. נכון שבמסגרת התפקיד שלי, כשהייתי אחראית על חדר לידה, היו מצבים שבהם נדרשתי להיות תקיפה, אבל לא בבית. וכשקרה שהייתי צועקת על בעלי, הוא היה אומר לי: 'את לא בחדר לידה'".

לדידה של שייקובסקי, מדובר במצב בעייתי ואפילו מסוכן: "לא כל הבנות יודעות להיות מספיק חכמות עם בעליהן. גם אם הן מרוויחות יותר מהבעל, הן צריכות לדעת שעליהן לכבד אותו, כי כל אישה צריכה לכבד את בעלה בעבור הישגיו בלימוד התורה. 'בעל התורה הוא בעל המאה'. שהרי, לפי ההלכה האישה אמורה לתת את המשכורת לבעלה, והוא יאמר לה כיצד להוציא אותה". עוד מדגישה שייקובסקי, כי "עבודת נשים מחוץ לבית, והיותן מפרנסות עיקריות ומצליחות מבחינה מקצועית, לא נועדו כדי שהנשים תפתחנה קריירה, אלא כדי להציל את עולם הישיבות. אני פניתי למיילדות והגעתי לתפקידי ניהול לא בגלל שרציתי קריירה, אלא כי אהבתי את העבודה שלי. יש בנות שמה שעומד בראש מעייניהן זה לעשות קריירה. זה לא היה המקרה שלי. אני מאוד אוהבת להיות מיילדת. חדר לידה עבורי זה כמו נישואים קתולים".

אף ששייקובסקי רואה ביציאת הנשים לעולם העבודה משום הירתמות להצלת עולם הישיבות שחרב בשואה, היא אינה רואה בחיוב את המציאות הקיימת היום בחברה החרדית, ובה עול פרנסת המשפחה מוטל על כתפי האישה. "כל המצב הזה, שהנשים צריכות לפרנס והבעלים יושבים ולומדים, אינו מצב בריא. זו לא דרך היהדות, וזו לא היתה הדרך המקובלת בעם ישראל לדורותיו. באירופה, בעל בית שהיה בן תורה, היה עובד למחייתו ולאחר מכן מקדיש מזמנו ללימוד. בסופו של דבר הוא למד יותר ממה שלומד כיום אברך, ש'לומד' עשרים שנה ומגלגל את עצמו מגמ"ח לגמ"ח. זה לא מצב נורמלי שאישה עם עשרה ילדים צריכה לפרנס. זה יכול להיות נחמד לאישה ללכת לעבוד, אך כשהיא אינה מספיק בבית זה כבר לא טוב, וזה לא תפקידה לפי רוח היהדות. תפקידה להיות אמא, ויש מקצועות שאינם הולכים יד ביד עם אמהוּת. המצב הקיים לא בריא וגם לא הגיוני – מצד אחד האישה רוצה שבעלה יהיה בן תורה, ומצד שני היא רוצה שירוויח. איך אפשר? זה לא יימשך כך זמן רב. יום אחד זה יתפוצץ. התחלה של שינוי את יכולה לראות בעיתונים החרדיים, שבהם רואים יותר ויותר הצעות עבודה לגברים".

האם את יכולה להצביע על שינויים שחלו בחייהן של הנשים החרדיות בעקבות התרחבות ההשכלה והאפשרויות לפיתוח קריירה? למשל, שינויים בתהליך השידוך או בגיל הנישואים.

"השידוך בחברה החרדית הוא כמו עסקה, ומה שמכריע בסופו של דבר הוא בדרך כלל הסכום שההורים מכל צד נותנים לקניית דירה עבור הזוג הצעיר. אני מוכרחה לומר לך, שהתניית השידוך בהסכמת ההורים על הסדרים כספיים היא תופעה מזעזעת בעיני (מי יודע, אולי זה משום שנולדתי בצרפת ואני חושבת במונחים של רומנטיקה). כשאני התחתנתי, לא לי ולא לבעלי היתה אגורה, ואמרנו לעצמנו יהיה מה שיהיה, אנחנו נסתדר. מה זה כל העניין הזה שהשידוך מותנה בקניית דירה? אתה מתחתן עם דירה או עם אישה? רוב השידוכים נסגרים כשהבנות צעירות ולא הספיקו לפתח קריירה, ולכן לשינויים שחלים בשנים האחרונות בנושא התעסוקה של הנשים אין עדיין הרבה השפעה. ובכל זאת, זה עשוי להשפיע. הנה, לא מזמן שמעתי על בחור שנפגש עם בחורה שעובדת ומרוויחה, והוא מאוד רצה לדעת מה המשכורת שלה. היא סירבה לספר לו, והוא המשיך לשאול גם בפגישה השנייה והשלישית. בסוף היא אמרה לו 'אתה רוצה להתחתן עם צ'ק או איתי' ולא נפגשה איתו שוב".

הערך המרכזי של היופי

אבל השיקול הכלכלי אינו השיקול היחיד בתהליך השידוך. לדברי שייקובסקי, גם להופעה החיצונית של הנערה יש חשיבות רבה. "זה מאוד חשוב. גדולי רבני הונגריה אמרו: 'יש לנו אישה אחת, אז משתדלים שהיא תהיה יפה'. בציבור החרדי מתלבשים מאוד אלגנטי, בניגוד לחרדל"ים ולדתיים הלאומיים. את צריכה לראות איך מתלבשים פה לחתונות".

חיזוק לדברים אלה מצאתי בשיחה שקיימתי עם יפה לארי, מנהלת מכון היופי "יעלת חן" בירושלים. "יעלת חן" נחשב למכון יופי מוביל בקרב הנשים החרדיות, ומושך נשים מכל הקבוצות החרדיות. חדר ההמתנה מטופח, ואי-אפשר שלא להבחין בגילן הצעיר במיוחד של היושבות בו. לארי מסבירה כי מדובר בכלות ובבנות המתקרבות לגיל השידוך. הוריהן, המודעים לחשיבות ההופעה החיצונית בתהליך השידוך, שולחים אותן אליה. "מגיל שש-עשרה הן 'על הבמה'", מסבירה לארי. "ה'במה', כך מכנות זאת האמהות. הן אומרות לי: 'יפה, היא עלתה עכשיו על הבמה. מוכרחים לעשות משהו'. 'במה' – כי מסתכלים עליהן מכל הכיוונים. מגיעות לכאן אפילו ילדות בנות תשע כדי להסיר שפם שצומח להן, כדי שלא יֵצא להן שם לא-טוב, כדי שלא תסומנה בתווית שתפגע בשידוך. בחברה החרדית היופי מאוד חשוב לשידוך. פעם לא דיברו על זה, אבל היום כבר מדברים על זה בגלוי. כולן".

חשיבות ההופעה החיצונית של הבחורה החרדית בתהליך השידוך נובעת מכך, שבחברה החרדית מוגבל מאוד מספר המפגשים בין בני הזוג המיועדים לשידוך, ומוגבלת מאוד גם הדינמיקה במפגשים האלה. גם בקבוצות החרדיות הנחשבות לפתוחות ביותר, מספרם של המפגשים הללו מצומצם למדי, ואינו מאפשר היכרות מעמיקה. הבנות והוריהן מודעים אפוא לעובדה, כי על הבחורה לשאת חן בעיני בן הזוג המיועד בתוך פרק זמן קצר, ובלי שתינתן לה כמעט הזדמנות להציג בפניו את אישיותה. מכיוון שכך, לבנות לא נותר אלא לנסות להרשים את הבחור בתכונות שניתן להבחין בהן מיד, קרי בהופעתן החיצונית. בנוסף, האמהות של הבחורים, הממלאות תפקיד מרכזי בתהליך בבחירת הכלה, רואות בהופעה החיצונית של הנערה "ערך שידוכין" מרכזי ומייחסות לו משקל רב. וכך הסבירה לי אישה חרדית אחת: "כשאנחנו מחפשות כלה, אנחנו מסתכלות רק על היופי. מגיל צעיר האמהות של הבחורים מסתכלות על איך שהבנות נראות ורושמות להן בראש את מי הן רוצות". מאחר שהתחרות בשוק השידוכין בחברה החרדית קשה ואגרסיבית במיוחד, הבנות החרדיות וכן אמהותיהן, משקיעות את מיטב זמנן, מרצן וכספן בטיפוח ובשיפור ההופעה החיצונית.

חשוב לציין כי טיפוח ההופעה החיצונית אינו מסתיים עם הנישואים. אף שהפסוק "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי ל"א ל') מלווה את הנשים החרדיות מגיל צעיר, רבות מהן ממשיכות לטפח את הופעתן גם לאחר הנישואים. יפה לארי מסבירה כי "מכיוון שהבת מחונכת לתקתק את ההופעה שלה מגיל אפס, זה ממשיך איתה לכל החיים. תשימי לב גם ללבוש שלהן. האמהות מקפידות על לבוש הבנות, והבנות מפנימות את זה מגיל צעיר מאוד לכל החיים. לכן, כל אירוע, כל מפגש בחברה החרדית, הוא תצוגת אופנה". בנוסף להשקעה בבגדים, הנשים החרדיות מוציאות כסף רב על קניית מטפחות, כובעים, פאות ותכשיטים המעוצבים כולם לפי צו האופנה החרדי. הן נוהגות לענוד בעיקר תכשיטי זהב, המשובצים בפנינים וביהלומים. חלק ניכר מהתכשיטים מקבלת האישה מארוסה ומבני משפחתו לפני הנישואים. ברוב הקבוצות החרדיות מקובל כי במהלך טקס האירוסין משפחת החתן מעניקה לכלה, בשם החתן, טבעת זהב, ולאחר האירוסין, לאורך כל השנה עד הנישואים, מעניקים לה בכל חג תכשיט נוסף. הענקת התכשיטים היא חלק בלתי נפרד מהסדר הנישואים. קרי, מן העסקה הכלכלית שהתרקמה בין הורי בני הזוג, והורי הכלה עומדים בתוקף על מימוש החלק הזה בעסקה.

אחת הנקודות המעניינות העולות מן השיחה עם רחל שייקובסקי, היא העובדה שהיא מיישבת תפישת עולם פטריארכליות מסורתיות עם הכרה תקיפה בערכן של נשים. כלומר, היא רואה את האישה משנית בעלה (זאת בגלל היותו לומד תורה ובגלל כישורים מסוימים שבהם ניחן מעצם היותו גבר) ודוגלת בחלוקת תפקידים מגדרית מסורתית (נשים לספֵירה הביתית וגברים לספֵירה הציבורית), ובה בעת היא אינה ממעיטה ולו לרגע אחד בערכן של הנשים באשר הן.

"אני מאמינה בכוח של נשים! היתה אצלנו בחדר לידה איזו אישה שכמעט דיממה למוות במהלך הלידה. לאחר שהיא טופלה על-ידי שלוש נשים שהיו באותה משמרת בתורנות וניצלה, אמרתי לבוס שלי: 'איזה מזל שלא היו שם גברים. הם לא היו עומדים בזה'. אבל יש דברים שבהם הגברים טובים יותר מנשים, כמו יישוב הדעת, ראש לגמרא, דברים שמצריכים מוח אנליטי. הגידי לי, כמה נשים את מכירה שהיו פיסיקאיות דגולות חוץ ממדאם מרי קירי? למרות שיש הרבה נשים חכמות ומלומדות, עדיין, בתחומים האנליטיים, הגברים טובים יותר".

בהומור-מה היא מספרת בהמשך, כי למרות השינויים המתחוללים בחברה החרדית, "דבר אחד מרכזי לא השתנה: הגברים החרדים לא כל-כך סומכים על נשים. לדוגמה, באותה תורנות שבה היו בצוות ארבע נשים ואף לא רופא זכר אחד, הגיעה ללדת אישה חרדית שבעלה רצה להזמין רופא פרטי, כי לא סמך על הרופאות ורצה רופא גבר. אני, שיודעת את מצבם הכלכלי הקשה של רוב הציבור החרדי וידעתי שהוא בקושי יכול לסיים את החודש, אמרתי לו שיש בחדר הלידה שלוש רופאות והן רופאות מצוינות, אבל הוא התעקש ואמר שהוא רוצה להתקשר לרב ברנסדופר [הרב מאיר ברנסדופר, מרבני בד"ץ 'העדה החרדית', נחשב לאחד הפוסקים הגדולים ב"עדה". ס.ז]. אמרתי לו ב'בבקשה' – בשלוש בלילה אין לי שום בעיה. הוא התקשר ואני שומעת אותו אומר לרב ביידיש: 'סיז דו דראי ועיבערישע דוקטור' – יש פה רק שלוש רופאות נקבות. ואת הועיבערישע [הנקבות] אמר באופן כזה שמבטא שאי-אפשר לסמוך עליהן. אמרתי לו 'תן לי לדבר עם הרב' – אני מכירה אותו מספיק שנים. ואמרתי לרב: 'הרב ברנסדופר, זה מאה אחוז בסדר'. והרב אמר: 'ליילד מיד'".

בשל המשמעות החברתית הרבה שיש להבאת ילדים לעולם, התנהגויות הקשורות בלידה ובפוריות משקפות נורמות וערכים חברתיים, תרבותיים ודתיים. תפקידן של הנשים בחברה החרדית הוא בהגדרה הבאת ילדים לעולם. הנשים רואות בקיום מצוות "פרו ורבו" צו עליון, שמילויו אינו צריך להיות מותנה בשום שיקולים אחרים – כלכליים, חברתיים, נפשיים ולעיתים אף בריאותיים.

לאור זאת, מהי העמדה המקובלת בחברה החרדית בכל הנוגע לשימוש באמצעי מניעה?

"מלכתחילה, בחברה החרדית לא משתמשים בכל אמצעי מניעה, אלא אם יש לנשים אישור מהרב מסיבות רפואיות, החל בחולשה פיזית וכלה במחלה רצינית, כולל מחלת נפש".

משיחות שקיימתי עם כמה מרבני בד"ץ "העדה החרדית" עולה כי אין הם מקמצים במתן היתרים. מדבריהם עולה כי על-פי רוב הם מתירים לאישה להשתמש באמצעי מניעה אם היא מרגישה צורך בכך, וכי הם נוטים לקבל את המלצת הסמכות הרפואית כשזו סבורה כי יש בהריון להזיק לאישה. אחד הרבנים הסביר: "אם אישה אומרת שהיא לא מסוגלת על רקע נפשי, או שאין לה כוח, אז מאשרים. לי יש בת שבגיל תשע-עשרה ילדה שלישייה, ומיד אחרי הלידה אמרתי לה להשתמש באמצעי מניעה. מה, אי-אפשר, צריך לנוח". דברים ברוח זו אמרו גם פוסקים חרדים אחרים. ההתחשבות הזאת של הרבנים יכולה להעיד על הכרתם ברגשות האישה וברצונה. בה בעת, הדבר יכול להצביע על גישה פרגמטית המנחה אותם: הם יודעים כי במצבים מסוימים הריון נוסף עלול להוביל להתמוטטותה של האישה הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. הואיל והאישה היא זו הנושאת בנטל הבית והילדים, הרבנים אינם רוצים ליטול סיכון שיש בו להוביל חלילה להתמוטטותה.

שיחות שקיימתי בנושא עם נשים חרדיות מלמדות, כי לעיתים דווקא הנשים הן שמתעקשות שלא להשתמש באמצעי מניעה, משום שבעשותן כך הן חשות כי הן אינן ממלאות את ייעודן כהלכה ואינן משתמשות בגופן לתפקיד לו יועד. היטיבה לבטא זאת אחת הנשים בספרה: "אחרי הלידה האחרונה היה לי מאוד קשה, אז בעלי וחמי רצו שאשתמש באמצעי מניעה. הם ממש לחצו עלי והביאו אישור מהרב, אבל אני סירבתי. אם הקב"ה רוצה שאלד, אז סימן שאני צריכה ללדת, ואם הקב"ה לא רוצה, אז אני לא אלד. שימוש באמצעי מניעה לא יוביל לסגירת הרחם שלי אם הקב"ה ירצה שהוא יהיה פתוח. ואני ממש התעקשתי שלא להשתמש באמצעי מניעה. בשביל מה יש לי עכשיו גוף של אישה? בשביל ללדת". סיבה נוספת להתעקשות הזאת נעוצה בקיומה של תחרות של ממש בין הנשים בנוגע למספר הילדים שהן מביאות לעולם. מבחינתן רבות מהן, ערכה של האישה נמדד במידה רבה לפי מספר ילדיה.

יש רבנים שנחשבים לאוטוריטה רפואית. ביטוי לכך ניתן למצוא במעורבותם של רבנים אחדים בטיפולי פוריות, עד כדי מתן מרשמים לתרופות המגבירות את הביוץ. מה דעתך בעניין?

"מצבה של אישה ללא ילדים בחברה החרדית קשה ביותר. יש לחץ חברתי עצום שמאוד קשה לשאת אותו. יש הערות מצד ההורים והדודים והשכנים. יש לי מכרה צעירה, שביום שישי בלילה היא אוהבת לצאת קצת החוצה כדי להתאוורר, אבל היא לא עושה את זה כי כל השכנות שלה יורדות עם ילדיהן והיא בלי. וכל מפגש כזה – ובכלל, כל מפגש משפחתי, שלא לדבר על ברית מילה, אליו כל אישה באה עם חמשת, שבעת, תשעת ילדיה – זה דקירה בלב. גם אישה חילונית שרוצה ילד ולא מצליחה זה מאוד קשה, אבל בשכונה שלה לא יופעל עליה כזה לחץ חברתי, ואנשים עשויים לחשוב שהיא דוחה את ההריון מסיבות של קריירה".

עם זאת שייקובסקי מדגישה, כי "לזוגות צעירים ששואלים אותי מה לעשות כאשר האישה לא מצליחה להיכנס להריון חודשים אחדים לאחר החתונה, אני תמיד אומרת לחכות, לא להתחיל בטיפולים. גם הרב אלישיב אמר: 'מה בוער? אפשר לחכות שלוש שנים'. ברגע שאישה צעירה נמצאת במערכת של טיפולי פוריות, השקט הנפשי שלה נעלם וזה רק מחמיר את הבעיה. זה שרבנים סיפקו מרשמים לאיקקלומין [תרופה להגברת הביוץ], זה ממש לתת יד לפשע. אני לא בעד שרבנים יהיו רופאים. התרופה הזו עשויה לגרום לסיבוכים רבים, ועושה נזקים אם נוטלים אותה ללא בקרה והשגחה רפואית. אין שום סיבה שרבנים יתנו מרשם, ונדמה לי שבשנים האחרונות פחות ופחות רבנים עושים את זה. יש להאשים כאן גם את הרוקחים ששיתפו פעולה עם אותם רבנים, כי הרב אינו יכול לתת ממש את התרופה, והרוקח שכיבד את המרשמים האלה גם הוא אשם. העניין הזה מזכיר לי סיפור על אישה חרדית, שנטלה איקקלומין בעקבות המלצת אחד הרבנים, נכנסה להריון ולא היתה במעקב הריון אצל רופא. לאחר מספר חודשים, במצב של הריון מתקדם, היא הגיע לרופא כדי לברר אם מותר לה לצום ביום כיפור. הרופא שאל אותה: 'איפה מעקב הריון? איפה היית עד עכשיו?' לאחר שסיפרה לו מה שסיפרה, אמר לה: 'גברתי, אני חושב שהתבלבלת. במקום להיות עד עכשיו תחת השגחת הרב וכעת להגיע אלי, היית צריכה להיות עד עכשיו תחת המעקב שלי, וכעת, לגבי הצום, לפנות לרב'. אישה בהריון צריכה להיות תחת טיפול והשגחה של רופא ולא של רב, ולהתייעץ עם הרופא בנוגע לכל השאלות הרפואיות. אנשים צריכים להתייעץ עם רב, אך לעשות זאת בתבונה ולהיות נורמליים. בעלי מלמד ב'נוות ירושלים' – מוסד ל'בעלות תשובה' – והוא תמיד אומר לתלמידות: 'המצווה הראשונה היא להיות נורמליים'. לפעמים אני נתקלת בפציינטים שרוצים הסכמה של רב ללא כל היגיון. ההתעקשות שלהם לפנות לרב נובעת מכך שהם אינם מבינים במה דברים אמורים, אינם מבינים את הסוגיה הרפואית ואינם יודעים שמדובר בטיפול בסיסי והכרחי שלגביו אין בכלל מקום לשאול רב. מצד שני, לעיתים קורה שהסוגיה שבגללה הפציינט רוצה לפנות לרב היא דילמה גם עבור הצוות הרפואי, ואז בהחלט פונים ומתייעצים עם רב".

על אף הסתייגותה מתלות מוחלטת ברבנים ומן הצורך לפנות אליהם בכל דבר ועניין, אין שייקובסקי מבטלת את החשיבות שיש להתייעצות עימם בנוגע לסוגיות רפואיות. אדרבא, "לרב יש הניסיון וחוכמת החיים שלו, ולפעמים, כאשר יש בתורנות רק רופאים זוטרים, הרב, בזכות ניסיונו העשיר, עשוי לדעת יותר ולתרום את חלקו". יתרה מזאת, היא מציינת את החשיבות שיש להתייעצות עם רבנים במיוחד בעשורים האחרונים, וזאת נוכח הקידמה הטכנולוגית בעולם הרפואה, אשר מעלה עוד ועוד שאלות הלכתיות הן ביחס לעולם הרפואה באופן כללי והן בנוגע לעובר וליולדת בפרט.

הראיון עם רחל שייקובסקי נערך בביתה. מזמן לזמן נכנסו לבית נשים חרדיות צעירות, החליפו כמה משפטים עם שייקובסקי ויצאו מהבית. תחילה חשבתי שמדובר בנשים הרות הזקוקות לעזרתה הרפואית, אבל עד מהרה הבחנתי שרבות מהנשים אינן הרות כלל.

מסתבר כי הנשים באו כדי לקבל סיוע מאגודת הצדקה ששייקובסקי עומדת בראשה. האגודה החלה את דרכה כדי לסייע למשפחות ספורות, וכיום מדובר בארגון צדקה גדול בעל תקציב שנתי של מיליון דולר. האגודה מופעלת בידי נשים, העושות כולן את מלאכתן בהתנדבות. היא מספקת תמיכה חודשית לכ-500 משפחות קבועות, וכן נותנת סיוע חד-פעמי ל"נתקעים" ללא אפשרות לשלם שכר דירה, גז, חשמל, הוצאה רפואית חריגה וכיו"ב. שייקובסקי ממלאת תפקיד מרכזי במערך גיוס הכספים בקרב קהילות יהודיות בחו"ל, וכן במתן סיוע לנזקקים בארץ. נראה כי שייקובסקי שייכת לזן נדיר, לדור הולך ומתמעט של נשים נפילות. בין עבודתה כמיילדת, שהיא ממשיכה בה פעמיים בשבוע, לפעילותה הבלתי נלאית באגודת הצדקה, אין לה רגע דל, אך דבר אחד קטן מציק לה: "פעמיים בשנה אנחנו עושות מסיבת צדקה, ולצורך העניין אני נוסעת לחו"ל, לדבר לפני הנשים. אבל אז אני צריכה להתלבש אלגנטי, וזה בשבילי דבר נורא…"

שינוי ללא חציית גבולות

הנשים החרדיות, ממש כמו החברה שהן משתייכות אליה, אינן עשויות מקשה אחת, אלא קשת רחבה של קבוצות וזרמים. חרף ההבדלים הקיימים בין הקבוצות השונות, ניתן להבחין בכולן, מי יותר ומי פחות, בביטויים של הסתגלות למודרנה ובתמורות במעמד האישה. תמורות אלה באות לידי ביטוי במתן השכלה רחבה יותר לנשים, בטווח העיסוקים המגוון שלהן, בהופעתן החיצונית ה"מודרנית" יותר ועוד.

הרוחות החדשות החודרות לחברה החרדית ומשפיעות על חיי הנשים בה הן תוצר של גורמים אחדים, ובהם השפעת החברה החילונית המודרנית והתמורות שחלו במעמד האישה בה. תמורות אלה מחלחלות קמעה קמעה גם לתוך החברה החרדית, ומובילות לשינוי בנורמות המקובלות בה. אף כי רובן הגדול של הנשים החרדיות אינן מזהות את עצמן כפמיניסטיות, ואף מסתייגות מהמשמעות המיוחסת למושג זה, בחיי היומיום רבות מהן מבנות מחדש את התפישות המסורתיות ביחס לתפקידי המגדר.

לנשים אלה חשוב להימנע מחציית גבולות המותר של החברה החרדית ולהימנע מחריגה מן הנורמות המקובלות בה. ברם, עצם תחומי עיסוקיהן החדשים והעצמתן הנשית מובילים להרחבת גבולות המותר ולשינוי הנורמות. כך פועלות הנשים מתוך המסגרת הקיימת, ולא כקריאת תיגר עליה. כפועל יוצא, תחומים רבים שנתפשו כאסורים ובלתי ראויים לאישה החרדית, נחשבים כיום נורמטיביים ולגיטימיים. בה בעת, אין להתעלם מן המתחים שהתעוררו בחברה החרדית בעקבות תמורות אלה, ומקיומם של כוחות מנוגדים, הפועלים במקביל ואשר מושכים באותה העת לחומרות ולהקפדת יתר.

ד"ר סימה זלצברג היא פוסט-דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה

לקריאת הראיון ניתן להזמין את גיליון מספר 41 של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה