ארץ אחרת

הרב יפת אלמו: "הייתי מצפה שיהיו לי זכויות כמו לרב

אורתודוקסי". צילום: איל יצהר

נולדתי למשפחה דתית מסורתית בכפר יהודי, אבובר שמו, באזור גוּנְדָר, ועד גיל 14 וחצי למדתי להיות כוהן אצל הכוהן הגדול אורי בן ברוך ז"ל. כל הסיפורים שסיפר לנו, עת היינו יושבים סביבו במעגל, עסקו בנושא הכבוד: הכבוד לאנשים, לחברים, לזולת. אסור לשקר. יש מי שמסתכל למעלה, והשקר אינו בין אדם לאדם, אלא בין האלוקים לאדם. התחנכתי לאמונה תמימה, שמתקשרת עם אדון עולם בעזרת תפילה ישירה.

האמונה של יהדות אתיופיה היא אמונה אמוציונלית ולא דווקא רציונלית. הכוהן הוא נציגו של הקדוש ברוך הוא ועליו לנהוג בשוויון-נפש בנתיניו, כאילו אדון עולם מביט בו מלמעלה. הכוהן אינו עוסק לא בפוליטיקה ולא ביצירת קטגוריות חברתיות. מבחינתו, הכל שווים בפני האל, גם כאלה שחולקים על דעת הכוהן. פסיקותיו של הכוהן מבוססות על התורה שבכתב, שהיא אמת צרופה, ועל הנתין לקבל את החלטתו ללא עוררין. יהודים ולא-יהודים זוכים לאותו פסק הלכה בענייני נזיקין. אין העדפה הלכתית ליהודים שהזיקו ללא-יהודים.

פעם אחת, כאשר למדנו בחצרו של הכוהן, עבר לידנו איש מבוגר שאיננו יהודי והכוהן נתן לו את הכבוד הראוי. האיש התעכב לרגע, והם התחילו בשיחה שלא שמעתי את תוכנה. לאחר שהאיש הלך לדרכו, שאלתי את הכוהן אם גם לאדם שאינו יהודי מגיע יחס של כבוד. בתשובה לימד אותנו המורה על בראשית ועל האדם, כל אדם, שנברא בצלם אלוקים. כך למדתי שמתן כבוד לכל אדם הוא מתן כבוד לקדוש ברוך הוא.

המסע אל עיר האלוקים

על-פי המסורת של הקהילה היהודית באתיופיה, ירושלים היא מקום נשגב, העומד מעל הכל, והיא מוזכרת תמיד בסוף התפילה בשיא ההתרגשות. העלייה לירושלים ולישראל היא בבחינת קירבה לאינסוף, מקור הבריאה. במלים אחרות, העלייה אליה איננה פיזית בלבד, אלא גם, ואולי בעיקר, עלייה רוחנית. כך הרגישו כל יהודי אתיופיה כאשר נאמר להם על-ידי הכוהנים ללכת ברגל לסודאן בלי לדעת את הכיוון הפיזי, אך היעד הרוחני היה ברור: ירושלים, עיר של זהב, שבחגיה כולם לובשים לבן. העלייה של יהודי אתיופיה היא מיני יציאת מצרים של המאה ה-21. גם אני הלכתי 28 ימים ביערות של חבש עד שהגעתי לסודאן ומשם לארץ ישראל, ארץ התקווה, ארץ חלומותי, ששרתי עליה בילדותי (באמהרית): "ירושלים אנצ'י אגר הקדסת ילבה תרתה יהייוותה אדש. מינוו בדרגין גלגלאנסוון, פטני בייהות ירושלמן" ("ירושלים את הארץ היפה. גם אם את רחוקה, את קרובה ללבי. הלוואי שהייתי כמו נשר שיש לו כנפיים, אעוף לבקרך, אגיע ואחזור").

הכוהנים שרו לירושלים שלא תישכח מלבנו ושתהיה נוכחת בלשוננו היומיומית. אותם הכוהנים שהתגעגעו לארץ ישראל הלכו אליה מרחקים עצומים, סחפו אחריהם את הקהילות שלהם, ולבסוף הגיעו לארץ זבת חלב ודבש. הם היו בטוחים שיחושו שיאים של שימחה, אך עוד לפני שזו התחילה, היא כבר נגמרה, וזאת בשל הדרישה של הממסד הרבני המאובן לגיור לחומרה. הפולמוס סביב יהדותנו הגיע לשיאו כאשר הממסד הרבני דרש גיור לחומרה גם מהכוהנים ששמרו על הקהילה. הדבר קרע קרעים עמוקים באמונתם התמימה: לאן נעלמה הרגישות הדתית היהודית? איפה הרגישות הרוחנית? איפה החמלה הדתית היהודית, והאם היא קיימת בכלל? אותם הכוהנים מצאו את עצמם חסרי מעמד, עם פגיעה עמוקה בנפש, כשהאמונה והאהבה שלהם ליהדותם ספגה השפלה נוראה. כך נגרם קרע ביחס בין הכוהנים לבין הרבנות והקהילה איבדה את ההנהגה הרוחנית שלה, ונוסף לזה נפגעה הזהות האישית והקולקטיבית של חברי הקהילה. ישנם נסיונות מכוונים מצד הממסד הדתי ליצור מנהיגות דתית חדשה בקרב הקהילה, אך הגישה שלהם מתנשאת ומדכאת ואינה נותנת מקום למסורת של הקהילה, לשורשיה ולמנהגיה.

כדי לקיים יציבות וביטחון חברתי, טוב להישען על זכרונות היסטוריים חיוביים ועל דגמים מוסריים נעלים. המסורת היהודית הכללית מחיה זכרונות נעלים כאלה, הראויים ללמידה ואשר יכולים לסייע למהגר היהודי להסתגל לחיים חדשים בארצו. אך המציאות הדתית בישראל הפכה לבלתי הגיונית ולבלתי יעילה, והיא אינה מסייעת בפיתוח חברה מסורתית אשר מכבדת את עצמה. הדת איבדה את ערכה בשל היותה משועבדת פוליטית, ונושאיה איבדו את החמלה והכבוד למי שאיננו כמותם. האהבה לזולת הפכה לכלי דיכוי. על כן הרגשתי צורך לחפש גישה אחרת, שמזרימה אור ותקווה לי ולקהילתי תוך שימור המסורת. הזדמן לי ללמוד יהדות בגישה הקונסרבטיבית, שרואה את האדם במרכז, ואת ההלכה ככלי שבא לסייע לו ולא לענוש אותו. הוסמכתי לרבנות במכון שכטר ללימודי יהדות. מסגרת זו התאימה לי, ובעזרתה הרגשתי – בפעם הראשונה בארץ – חוויות חיוביות, והצלחתי ללמוד יהדות בהנאה. העבר הפך עבורי לבסיס חיובי, שממנו נוצרת זרימה מתמדת בין הקוטב המוסרי-האמוציונלי לבין הקוטב הרציונלי, ונוצר בתוכי גשר מחשבתי דו-כיווני. המצב החדש מחזק את האמונה שלי ועוזר לי להשתמש בהלכה בתבונה ולא לנקום במי שאינו דומה לי. על-פי הבנתי, ההלכה היהודית נועדה להקל על חיי היומיום של היהודי המצוי ולאו דווקא לדכא אותו.

אני חייב להתוודות שלא ידעתי מראש מה גדולים ההבדלים בין הזרמים. רק כאשר סיימתי ללמוד וקיבלתי הסמכה לרבנות, התבררה לי השנאה הענקית שיש לאורתודוקסים כלפי הקונסרבטיבים. לעולם לא אשכח את דבריו של רב אורתודוקסי שאמר לי שהוא "מעדיף לדבר עם טרוריסט מאשר עם רב קונסרבטיבי".

הקושי שלי הוא שאני מוצא את עצמי מיעוט שלוש פעמים: פעם בשל היותי שייך לעדה ענייה, שנמצאת במשבר קשה ולא יכולה להחזיק בית כנסת. רב בלי בית כנסת וקהילה משלו אינו יכול לשרת את הקהל ולפתח את תחום הרבנות. פעם שנייה אני במיעוט, מכיוון שלמדתי במכון קונסרבטיבי וזרם זה הוא מיעוט בחברה הישראלית. ופעם שלשית אני מיעוט בתוך הזרם הקונסרבטיבי, שאיננו מבין תמיד את הקשיים המיוחדים לי, כיהודי אתיופי.

הייתי מצפה שהמדינה, ששייכת גם לי, תיתן לי זכויות כמו לרב אורתודוקסי, ושתעזור לי לשפר באמצעות תפקידי כרב את מצב הקהילה שלי. אבל לאחר מחשבה ממושכת ולאחר שהבנתי שבינתיים אין לכך סיכוי, נטשתי את נושא הרבנות והתמקדתי בקידום החינוך בקרב העולים. לפני שנה סיימתי ללמוד במכון מנדל למנהיגות חינוכית עם התמחות בחינוך חברתי.

אסיים דברי בפסוק הבא: "כך אמר הקב"ה לישראל, בנַי, כלום חיסרתי לכם, מה אני מבקש מכם? איני מבקש אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראין זה מזה, ולא יימצא בכם לא עבירה ולא גזל ולא דבר מכוער" (אליהו רבה כ"ו).

יפת אלמו הוא רב ובוגר מכון מנדל למנהיגות חינוכית

המאמר פורסם בגיליון מספר 30 של "ארץ אחרת": ציון שהכזיבה – יהודי אתיופיה בישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון