ארץ אחרת

פייגלסון: נאלצתי להקים ישיבה לעצמי, נדרשתי למצוא

ולתבוע מן הבורא לקיים את תורתו מורים שילמדוני למרות היותי אישה". איור: מירי גרמיזו

"הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה" (ישעיהו מ"ג, ט"ו)

"מתי החלטת להיות רבה?" היא אחת השאלות הקשות ביותר שאני נדרשת לענות עליהן. בדרך-כלל אני מתחילה בהצהרה: "רב או רבה זה לא מה שאדם עושה, זה לא מקצוע, זה האופן שבו האדם חי את חייו. זה האופן שבו אני חיה את חיי". אחר-כך אני מפרשת את המשפט הזה כמו שפרשנים קלאסיים מפרשים פסוק מן התורה, או כמו שחכמי התלמוד פירשו את המשנה.

האמת היא שלא קמתי בוקר אחד ואמרתי: "כשאהיה גדולה אני רוצה להיות רבה!", שהרי כילדה שצמחה בתנועת בני-עקיבא ברחובות של שנות השבעים, לא יכולתי אפילו לחלום על דבר מעין זה. היה אפשר ללמוד מרבנים, להעריץ רבנים, לכבד רבנים ואפילו לסרוג להם כיפות גדולות, אבל לא היתה כל אפשרות להיות רב. המילה "רבה" עוד לא נטבעה בשפה העברית.

המסע שלי אל תוך עולמו של בית-המדרש החל בשנה שפרצה בה מלחמת יום-הכיפורים. בגיל 12 השתתפתי בשיעור לכבוד בני גל הי"ד, שנהרג ביום הראשון למלחמה בתעלה. הייתי בין הילדות הבודדות שם, אך זה לא הפריע לי להרגיש בבית. חרדת הקודש שבתה את לבי. שנים לאחר מכן אמר מורי ורבי, ר' שלמה קרליבך: "לכל אחד יש כתובת, אבל לא לכל אחד יש בית!". חייכתי כששמעתי זאת. ידעתי, היו לי בחיי כתובות לא מעטות, אבל הבית שלי הוא בית-המדרש. הספרים שבית-המדרש הכיל היו השותפים שלי למסע. ואף על פי שבתי-המדרש פשטו ולבשו צורה בד בבד עם ההתפתחות הרוחנית שלי, הספרים הלכו איתי בקביעות לכל מקום שהלכתי אליו.

כמו בחורי הישיבה שראיתים לומדים בתחנות האוטובוס, שלא להחמיץ חס ושלום רגע של תלמוד-תורה, כך אף אני הייתי. אבל לי לא היתה ישיבה לבוא אליה ולצאת ממנה. המדרשות הרבות לנשים, שקיימות היום, לא היו אז. נאלצתי להקים לעצמי ישיבה מחוץ לכותלי הישיבה. נדרשתי למצוא מורים שילמדוני, למרות היותי אישה.

לירושלים הגעתי בראשית שנות השמונים. חלום חיי – להיות ירושלמית – התגשם. בשנתי השנייה במסגרת השירות הלאומי עבדתי בית-החולים אלי"ן, ואחר-כך התחלתי בלימודי תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית בירושלים. חבשתי את ספסלי האוניברסיטה ביום, ואת ספסלי בית-המדרש בלילה. כמו אז, בשנות נערותי, לילה-לילה רצתי לשיעורים: הרב ביגון, הרב צוקרמן, הרב אבינר הם רק כמה מהרבנים שמילאו את ראשי. אפילו לקחתי שעורים פרטיים כדי ללמוד פרשנות קלאסית. המלל שעטף אותי היה כתחבושת לנשמה המחפשת שלי, אך הייתי זקוקה ליותר מזה.

תורת הרווחים הלבנים

חיפשתי מורים. חיפשתי "מילון מהלך", שיפרש לי את עולמו של אלוהים ויספק לי חומרים שאוכל לבנות מהם את הסולם אשר מוטל ארצה אך ראשו מגיע השמימה. כבר אז ידעתי שאת מלאכת הבנייה יהיה עלי לעשות לבדי, אך חיפשתי אבני בנייה, חיפשתי שותפים לשיחה, מורי-דרך שאוכל ללמוד מהם את אומנות החיפוש. חיפשתי מורים שבמקום לספק תשובות ובמקום למלא את פיו של אלוהים בהסברים ובתירוצים, ילמדו אותי לשאול שאלות. חיפשתי מורים שהבינו, שהרווחים הלבנים בין המילים חשובים עוד יותר מן המילים עצמן. ידעתי שאם יש מקום שאלוהים שׁוֹרֶה בו, הרי זה בשתיקה שבין המילים, והייתי זקוקה למורים שיפגשו אותי שם.

אודי ליאון ור' שלמה קרליבך ז"ל היו הראשונים שלימדו אותי את תורת הרווחים הלבנים. תורה שחוצה גבולות של שנים ועולמות. תורה שחוצה גבולות של מיגדר ומציאות היסטורית. אימצתי לי את הצדיקים החסידיים להיות לי למורי-דרך. איתם שוחחתי, שתקתי ובכיתי. איתם פסעתי בשבילי העולם ומהם למדתי לשאול שאלות, ואף להתבונן בבורא ובבריאה.

היה דבר-מה מר-מתוק בעצם בחירתי בהם כמוריי. ר' שלמה הוא שפתח בפנַי את עולמם, ואני כ"ליטאית עם לב חסידי" וכ"חסיד עם ראש ליטאי", התחלתי בלימודי התואר השני במחשבת ישראל – עם התמחות בחסידות – כדי שאוכל לשאול את השאלות בצורה מסודרת ורצינית. ה"מתוק" היה התוכן של התורות החסידיות, התביעה לאמונה, ההבטחה לנוכחות הבורא בעולם. ה"מר" היתה המחשבה שבשעת עיון בעמודי הספרים השונים לא יכולתי להתנער ממנה, והיא שאילו חייתי בזמן שהם חיו בו, הרי כאישה לא היה לי כל נתיב אליהם. השנים שהפרידו בינינו הן שאיפשרו לי גישה ישירה למיטב שהיה להם להציע לעולם. נשארתי עם קושיות ותהיות: כיצד אני מתגברת על פער השנים; כיצד אני נשארת נאמנה לנשיותי בעודי לומדת; האם זה לגטימי להשתמש בצדיקים החסידיים כמקור הסמכות לעמידה שלי בעולם כרבה אורתודוקסית, כשאני יודעת שממהות תורתם נכון הדבר, אך מסופק הוא מבחינת הריאליה ההיסטורית שלהם? אמנם היו נשים למדניות, נשים שזכו למעמד ולהכרה בתוך העדה החסידית; אך כולן היו ה"בת של…", ה"אמא של…" או "אשתו של…", ואילו אני נטולת ייחוס חסידי.

ובכל זאת, לא היתה לי ברירה. אחרי כ-15 שנות לימוד במחיצתו של ר' שלמה – בארץ, בנסיעות ברחבי ארצות-הברית ובמזרח אירופה – ניגשתי אליו ואמרתי: "אני מבקשת לקבל ממך הסמכה לרבנות", והוא השיב: "אבל כבר יש לך!". ואני השבתי: "אני יודעת שיש לי ההסמכה שלך, ובכל זאת אני רוצה ללמוד לשם כך בצורה אחרת". החללים שבין הדברים שנאמרו היו ברורים לשנינו: אני ביקשתי את ההסמכה מפני שראשית, רציתי להיות חוליה נוספת בשלשלת המסירה הרבנית שהוא השתייך אליה; ושנית, מפני שבָּשׁלָה בי ההכרה שנכון הדבר והגיע הזמן שכך אעמוד בעולם: רבה אורתודוקסית. לא היתה בכך אמירה פוליטית או פמיניסטית. האמנתי בפשטות של הפנייה, כהכרה להיותי בת-תורה. מבחינתו של ר' שלמה, פשוט היה הדבר. היה ברור לו ללא אומר, שבמהלך השנים הוא הכשיר אותי לכך: בתורה שלימד אותי, בדרישתו ממני להיות מסוגלת תמיד לומר דבר תורה מיד עם פנייתו אלי בלי לתת לי שהות לחשוב או לנשום, בדרך שבה הוא עיצב את יכולת הדרש שלי כאשר ישבתי מול פסוק מן התורה או דרשה חסידית, בדרך שבה הוא לימד אותי להלך בשבילי העולם ולדבר עם אנשים. אך הוא הבין את הכוונה שבתשובתי, ובו-במקום הכתיב לי תוכנית לימודים שכללה בעיקר גמרא והלכה. החברותא שלי ואני הוספנו למכלול הזה חצי שעה של "זוהר" בכל יום.

אבל ר' שלמה נסתלק מן העולם טרם זמנו, ואני מצאתי עצמי עומדת בו לבדי כרבה אורתודוקסית. כאז כן עתה, אני אוחזת בצדיקים החסידיים, שיתמכו בי בעמידתי זו.

תשובתי ל"איכה"

זה כחמש שנים שאני משמשת מרצה לתורה שבעל-פה בבית-הספר לרבנות על-שם זיגלר באוניברסיטה למדעי היהדות בלוס-אנג'לס. רבה אורתודוקסית, ישראלית, מכשירה סטודנטים אמריקאים קונסרבטיבים לרבנות, כלי-קודש לשרת את יהדות ארצות-הברית. שנה א': משנה, תוספתא ומדרש הלכה בסמסטר הראשון, וגמרא עם רש"י בסמסטר השני. שנה ה': "תיאולוגיה של מסכת ברכות" ו"טקסט כמדריך רוחני".

השיעור הראשון ב"טקסט כמדריך רוחני" נפתח בניגון, כמסורת מורי ר' שלמה, ונמשך ב"תפילה בעת הכניסה לבית-המדרש", כמסורת רבי ר' נחוניה בן הקנה. אני מרגישה בבית במִרווח שבין הגמרא לחסידות. אני מסבירה לתלמידיי שבמהלך הסמסטר כל אחד מהם יתבקש להציג את עצמו לפני הכיתה באופן טקסטואלי, ופותחת בחלק מן המקורות המשמשים כמדריכיי הרוחניים. החיבורים האלה הם בני-שיחי. הם מגדירים את מסע חיי ואת הדרך שבה אני חיה את היום-יום שלי. מקורות אלה מסבירים כיצד הייתי לרבה, נודדת לבדי בפאתי המערב, ואף את מאוויי לעתיד.

אני חושבת שאת הרב קוק, רבהּ הראשון של פלשתינה, פגשתי עוד בשנות העשר'ה שלי. בזמנו הוא נראה לי כל-כך נועז. תביעתו לנון-קונפורמיות היתה לי כאוויר לנשימה. אני תוהה כיצד מלמדים היום את הפיסקה הבאה מתוך כתביו בישיבת 'מרכז הרב':

"ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי… חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאָניות האמיתית נאבדה ממנו… חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חֵילָהּ… קטרגה הירח, איבדה סיבוב פנימיותה…" ("אורות הקודש", חלק ג', עמ' קמ).

איזו משמעות יש לכך, שהמילה הראשונה ששמע המין האנושי יוצאת מפיו של בורא עולם היא השאלה "אַיֶּכָּה?". המילה הראשונה ששמע העם היהודי היתה ההצהרה "אָנוכי" בשעת מתן תורה, אבל המין האנושי זכה בשאלה. "מה היתה המילה שהייתם בוחרים לשמוע מפי הקדוש ברוך הוא?", שואלת אני את תלמידיי. שאלת "איכה" תובעת ממני את שלוות נפשי: היא דורשת ממני לחיות את האמת שהייתי רוצה לעתים לברוח ממנה. היא מצווה עלי לא ללכת לאיבוד בין כל התורות שהטיפו לי, בתוך כל הספרים והמלל שקראתי. שאלת "איכה" היא שתבעה ממני לא לוותר על עולמו של בית-המדרש, הגם שבית-המדרש של שנות השבעים וראשית שנות השמונים לא עוצב מתוך תודעה שיש להבטיח בו מקום אף לנשים. העמידה שלי אל מול ר' שלמה בְּבַקשִׁי ממנו סמיכה לרבנות היתה תשובת ה"הנני" שלי על שאלת ה"איכה".

אל מול הרב קוק אני מציבה את ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (1809-1740), מגדולי צדיקיה של פולין. ר' לוי יצחק ידוע לא מעט משום כינויו "סניגורם של ישראל". הנחישות שבעמידה זו מול הקדוש ברוך הוא תמיד שבתה את לבי. בנימה אוטוביוגרפית מפרש ר' לוי יצחק בספרו "קדושת לוי" את הפסוק הבא:

"'ותאמר אם כן לָמָה זה אנוכי' (בראשית כ"ה, כ"ב). פירוש: על-פי דכתב האריז"ל דנשים צדקניות אין להם צער עיבור ולידה: עיין שם. אם כן רבקה, שראתה שיש לה צער, חשבה בדעתה שהיא אינה מצדקניות, דאם לא כן, לא היה לה צער עיבור; וידוע, דמי שאינו טוב, אי-אפשר שישרה בו דבר קדושה…. והשיב לה השם יתברך (בראשית כ"ה, כ"ג): 'שני גויים בבטנך' וכו' 'וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ' כו' – לא כמו שאת חושבת שאינך טוב; באמת אתה טוב; הצער לֵידה שלך הוא מחמת ששני גויים בבטנך, שהם זו לעומת זו; וְהָבֵן".

רבקה אמנו שואלת שאלה קיומית ממקור נשמתה: "למה זה אנוכי?". היא יודעת מי היא, היא יודעת מה מוטל עליה לעשות בעולם, והיא אפילו אמונה על כתבי האר"י ויודעת שנשים צדקניות אינן אמורות לסבול בהריונן, והנה היא סובלת והיא במבוכה. רבקה אינה מפקפקת באמיתות התורה שלמדה מן האר"י, ובכל זאת אינה מוכנה להכחיש את הכאב שהיא חווה. למעשה, ר' לוי יצחק שואל שאלה זו על עצמו; ההיפוך ללשון זכר בסוף הדרשה הוא במקור. ר' לוי יצחק שואל מדוע לאחר שדָבַק בחסידות שהיא האמת מבחינתו, נרדף וגורש מקהילה אחר קהילה, עד אשר הגיע לברדיצ'ב ב-1785?! ומסורת רבקה אמי, ומסורת ר' לוי יצחק אבי בידי: אני אוחזת בהן כבקרנות המזבח ושואלת את אותן שאלות ביחס לעצמי וביחס לחיי.

כאשר קיבלתי את ההזמנה לבוא ללמד בארצות-הברית, הקשיתי ימים ולילות: "למה זה אנוכי?".

שאלתי מדוע איני יכולה לחיות בירושלים כרבה אורתודוקסית. מדוע אני מגורשת מביתי ונדרשת לנדוד, כדי לחיות את חיי כמו שנועדתי לחיות אותם? כיצד ייתכן שאף על פי שאני מקפידה על קלה כחמורה, בכל זאת אין די בכך? וכיצד ייתכן ש"העבודה שלי בעולם" אינה בארץ-ישראל?

הכוח לחיות בין "איכה" ל"למה זה אנוכי" שוכן במשולש שבין התלמוד הבבלי, מסכת ברכות דף ל"א; התלמוד הירושלמי: השורות האחרונות של מסכת קידושין; ו"מי השילוח" לפרשת "וישב": על הפסוק "וַיֵרֶד יהודה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית ל"ח, א').

הדף בבבלי הוא דף די ידוע, שעוסק בתפילת חנה ובהלכות תפילה הנלמדות ממנה. בין לבין שזור מה שנתפש בעיניי כפנינים תיאולוגיות, וקושיות שיושבות בניחא בפיו של ר' אלעזר. בפרט אני חושבת על כמה אמירות המופיעות בעמוד ב':

"'ותידור נֶדר ותאמר ה' צְבָאוֹת'. אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא צבאות, עד שבאתה חנה וקראתו צבאות. אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: 'ריבונו של עולם, מכל צבאי-צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתיתן לי בן אחד?'. מָשָׁל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, בא עני אחד ועמד על הפתח. אמר להם, 'תנו לי פרוסה אחת' ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו, 'אדוני המלך, מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?'".

ר' אלעזר מציב בפנינו את האתגרים הבאים: להכיר בעֲניוּת ובגדלות שלנו כאחת, לדעת שהמלך עורך סעודה, להתייצב בפתח ולעמוד על מה ששייך לנו בדין, לדעת להידחק פנימה כאשר שומרי הסף מונעים מאיתנו גישה אל המלך, ולבסוף להתייצב מולו ביושרה ובכנות, ומתוך אמונה מלאה ביושרו וביכולתו. חנה ביקשה שיוענק לה בן, אך גם כל אחד מאיתנו יש לו פרי שהיה רוצה להביא אל העולם. פרי שדורש סיעתא דשמיא להחיותו.

בדומה לכך, לקראת סוף העמוד:

"'וחנה היא מדברת על לִבּהּ'. אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: על עסקי לִבּהּ. אמרה לפניו: 'ריבונו של עולם, כל מה שבראת באישה לא בראת דבר אחד לבטלה – עיניים לראות, ואוזניים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידיים לעשות בהם מלאכה, רגליים להלך בהן, דדים להניק בהן. דדים הללו שנתת על לבי, למה לא להיניק בהן? תן לי בן ואָיניק בהן!'".

הרגישות של רבי אלעזר מִשׁוּם רבי יוסי בן זמרא מצמררת אותי. ההבנה ללב האישה, ללב האדם. חנה אינה מבקשת למען עצמה; היא מבקשת בן שתוכל להשיבו לבורא כדי שישמש אותו בקודש. היא מבקשת לנצל במלואן את כל המתנות שהקדוש ברוך הוא נתן לה. ואנחנו, כיצד אנחנו מתבוננים בעצמנו בעיניה של חנה? כיצד אנו רוצים לשרת אותו בקודש? והיכן בדק-הבית שלנו, מתי נתבונן ביכולות שלנו שמתבזבזות משום שאין לנו האומץ לתבוע את עלבונן?

ואפשר לשאול: מה חנה מוכנה לעשות למען כל זאת? והתשובה נמצאת לי בָּעמוד עצמו: היא מוכנה לעמוד מושפלת וגלויַת ראש בפרהסיה ולתבוע מן הבורא לקיים את תורתו.

כמה תורה והלכה מֵשׂים ר' אלעזר בפיה של חנה! הבימוי של הרגע הזה, דרישתה של חנה מֵאֵת הבורא לקיים את תורתו! משעה שהתורה ניתנה, גם הקדוש ברוך הוא מחויב לה, ומדין תורה חנה רשאית לדרוש מן הבורא בן. המחיר, כאמור, הוא השפלה פומבית. חנה מוכנה לעבור את הייסורים הללו, את ההשפלה הזאת, לשאת את המבטים המאשימים והחושדים, ובלבד שתזכה במה שמחד שייך לה בדין, ובמה שמאידך אינו שלה מכול וכול. הילדים שלנו אינם שלנו, הם של הבורא. התורה שאנחנו מלמדים כמורים וכרבנים אינה שלנו, של הבורא היא.

לחיות את החיים במלואם

הגמרא, המופיעה בשורות האחרונות של מסכת קידושין בתלמוד הירושלמי, היא בעיניי מקור נוסף לתביעתה של חנה לבן, ולתביעתי-שלי לחיות כרבה בתוך הקהילה האורתודוקסית. המשפט הבא מצוטט בשמו של רב (רב ושמואל היו בני-פלוגתא לאורכו של התלמוד הבבלי, מגדולי אמוראי בבל): "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל". וה"קורבן עדה", מפרשני התלמוד הירושלמי, בפירושו על הגמרא מסביר: "'ולא אכל' – שחטא על נפשו שסיגפהּ חינם".

כאשר נתקלתי בגמרא זו לראשונה, לא האמנתי למראה עיניי: גמרא שתובעת לחיות את החיים במלואם. ואמנם, כיצד אפשר להתעלם מנפלאות העולם והבורא? האם מאוויי הנפש שלנו דינם התעלמות והיעלמות? והשימוש בפועל "אכל": האם יש בכך כדי לומר שמבחינתה של חוה היה נכון לאכול מעץ הדעת, שהרי עיניה "ראו" את העץ; לא כן מבחינתו של אדם?!

ברגעיי העייפים, ברגעים שהשאלות הקיומיות אינן נותנות לי מנוח, אני חוזרת לגמרא הזאת ואומרת לעצמי: בסוף ימיי, על מה יבוא הבורא לתבוע אותי? "על כל שראת עינו ולא אכל"! איני מסוגלת לחיות את חיי אחרת מן האופן שבו אני חיה אותם כיום.

באותה נשימה, לצד התלמוד הירושלמי אני קוראת את "מי השילוח". ר' מרדכי יוסף ליינר, בעל "מי השילוח", הוא מעמודי התווך של עולמי. יש ימים שאני יודעת שהוא-הוא אשר מחזיק אותי בתוך מערכת של הידברות עם אלוהים. דרכו להכיל את הדיאלקטיקה של חיי האמונה; דרכו לכבד את הספק ואת האי-ודאות בתוך עולם תורני נורמטיבי וחד-משמעי; המאבק הפנימי שלו הכל-כך גלוי לעין – כל אלה מזכירים לי שאני אף פעם לא לבד. הספר הוא בעיקרו פרשנות על פרשיות התורה, ואני שונה לתלמידיי (וגם לעצמי): "אם יש משפט אחד בכל הספר הזה שאסור לכם לשכוח, אזי הוא המשפט שמתייחס לפרשת 'וישב': 'כי אצל השם יתברך הצינור ששולח על ידה החיים גם הצינור צריך להיות של החיים'"!

האין "מי השילוח" מחזק את התלמוד הירושלמי? האין התביעה כאן היא לאחוז בחיים במלוא עוצמתם? החיים שלנו אינם יכולים להיות ברמת ה"בדיעבד", אלא ברמת ה"מלכתחילה": לא ייתכנו "מטרות נעלות" חיצוניות לנו, שיצדיקו את קיומנו בעתיד. התביעה היא לחיות את ההווה במלואו. נדייק עוד יותר אם נֹאמר, שהתביעה היא להיות החיים.

חנה, אמו של שמואל הנביא, התלמוד הירושלמי – מפיו של רב, "מי השילוח" והרב קוק כאחד תובעים מאיתנו אורח-חיים שונה כל-כך ממה שלימדוּנוּ. הם דורשים מאיתנו לחיות חיים של מימוש חלומות, של חקירה פנימית נוקבת ואמונה: אמונה בגדלות האישית של כל אחד מאיתנו ואמונה בגדלות הבורא. הפחד שלנו מעוצמתנו הוא שמשתק אותנו. אותו הפחד הוא שמשאיר את הקדוש ברוך הוא קטן ומוגבל, ואת עולמו האינסופי של הבורא מגודר. נכון הדבר, החיים הללו יכולים לשאת אותנו הרחק מכל המוכר לנו. האתגר של "גם הצינור צריך להיות של החיים" תובע מאיתנו לחיות מֵעֵבר לגבולות המוכרים לנו, ולממש בכך את היותנו ברואים בצלם אלוהים.

המסע הטקסטואלי שלי לא היה שלם, אלמלא הייתי מזכירה לפחות תורה אחת מפיו של הרבי מפיאסצנה, ר' קלונימוס קלמן שפירא הי"ד (1943-1888).

בדרשתו לחג השבועות בשנת תרפ"ה (1925) אמר ר' קלמן שפירא: "ומי שעובד את ה' תמיד בדעה קדושה אז נעשה כולו איש אחר, מין איש שאי-אפשר לו עתה לצייר בדעתו, ואשר התקרבותו לה' תגרום באמת הנאה לפניו יתברך".

התורה הזו מגדירה את חיי. כאשר ישבתי שעות על גבי שעות בשיעורים בלילות החל מגיל 12 – החל מאותו שיעור ב"ספר הכוזרי" מפי הרב שמחה הכהן קוק שליט"א, לזכרו של בני גל הי"ד, וכלה בשיעורים ב'מכון מאיר' וב'הפעילים' ברחובות, ב'גשר', וב'מדרשת ברוריה', לימים לינדנבאום, וב'מכון אלטה' בצפת, וב'נווה-ירושלים'; כאשר שימשתי תלמידי-חכמים בשיעורים פרטיים ולמדתי שנים עם ר' שלמה קרליבך; כאשר ויתרתי על חלום ילדות להיות פרופסור להיסטוריה והסבתי את לימודי המוסמך שלי (ובע"ה, גם את לימודי הדוקטורט) באוניברסיטה העברית בירושלים למחשבת ישראל כדי שאוכל לאחד את משאת נפשי הרוחנית והאינטלקטואלית – האם ידעתי באחד השלבים הללו כיצד יתעצבו חיי? האם ידעתי שיום אחד אמצא את עצמי כרבה אורתודוקסית, והמקום היחיד שבו אוכל בתקופה מסוימת להגשים את חיי ולהתמסר לעבודתי כרבה הוא ארצות-הברית? מעולם לא. אני רוצה להאמין, שהדרך שבה התממשו חיי "תגרום באמת הנאה לפניו יתברך". ומי יודע כיצד הצעד הבא יתממש.

יש בי הכרת טובה כלפי ה"משפחה המאמצת" שלי בארצות-הברית, שמאפשרת לי להיותReb Mimi. השימוש בתוארMimi Reb, ולא ב-Mimi Rabbi, נעשה מתוך כבוד לאורתודוקסיה בת-זמננו ומתוך כבוד לשושלות החסידיות שאני ממשיכה אותן. אותה משפחה מאמצת היא שמאפשרת לי לערוך חופות כדת משה וישראל, ולהבדיל, לוויות; היא ששואלת אותי כל דבר, מדיני כשרות ושבת ועד "איך לומדים מה זאת ענווה", ו"אם את לא מתפללת איתנו כי את מתפללת רק בציבור עם מניין גברים ומחיצה, כיצד נלמד ממך איך לעמוד לפני אלוהים?".

אני חיה עתה כעולא וכרב דימי, שהיו מחכמי התלמוד אשר נדדו בין ירושלים לבבל. לא אחת אפשר למצוא בתלמוד הבבלי את השאלה: "ובמערבה?". משמע, מה היה המנהג ב"מערב", בארץ-ישראל? ובכן, אני נודדת בין ירושלים ללוס-אנג'לס שלוש, ארבע פעמים בשנה, אגב ביקורים בקהילות יהודיות שבין שני חופיה של ארצות-הברית. אני לומדת על גדולתה ומגבלותיה של יהדות ארצות-הברית, וגם על גדולתה ואתגריה של יהדות ארץ-ישראל. המציאות של בבלי–ירושלמי לא חדלה להתקיים. קשה לי להבין כיצד אנחנו חיים בארץ, כאילו הבבלי ורוב ספרות השו"ת והפוסקים לא נכתבו בחו"ל. קשה לי להבין כיצד רק מיעוט מקִרבּנו סבור, שיש לנו מה ללמוד מהאחים והאחיות שלנו מעבר לים. אני יודעת ואוחזת בזאת, שלעתיד נפסוק כמו הירושלמי, אך אני מחויבת להלכה כפי שעוצבה מתוך הבבלי. אני תמיד בדרך, נעה בין לבין.

אני חיה עתה בין היום השלישי ליום השישי שבמעשה בראשית.

מתי נברא הדשא? הפסוקים מצביעים על יום שלישי, אבל אחר-כך אנחנו מוצאים שעל אודות היום השישי נכתב: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" (בראשית ב', ה'). הגמרא (חולין ס') מיישבת סתירה זו באומרה: "מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו". מכאן, שהדשא נברא ביום השלישי; זהותו הוגדרה ועוצבה והוא ממתין עד שיבוא אדם הראשון לבקש עליו רחמים.

ברוב ימות השבוע אני מרגישה שקיומי כרבה אורתודוקסית הוא כאותו דשא, שממתין בדריכות לגשם. אני נעה בין ירושלים ללוס-אנג'לס מתוך המתנה ערנית ומתוך הכרת תודה, ומתאווה שאותו אדם הראשון ששמע את הקדוש ברוך הוא קורא אליו "איכה?", יקרא אלי "איכה?" ויתפלל למעני, למען אוכל לפרוץ מאותו פתח הקרקע מששת ימי הבריאה, ולמען אוכל למצוא את דרכי הביתה כרבה אורתודוקסית. השאלה היא למעשה שאלת הזהות של האורתודוקסיה המודרנית, וחיי הם בבואה אחת אפשרית, והם מציבים אתגר בפני שאלה זו.

בימים האופטימיים שלי אני באמת מאמינה שהאורתודוקסיה נמצאת בין היום השלישי לשישי. הדרך שבה הנשים נוטלות את מקומן במנהיגות החברתית והתורנית אולי מעידה על כך, שאנחנו בוצעות את אותו "פתח קרקע" עוד בטרם הגיע ה"גשם". וביחס לחיי האישיים אני קוראת שוב את ר' מנחם נחום מטשרנוביל, צעיר תלמידיו של הבעל שם טוב, שאומר: "וזהו הטעם שצריך כל אחד ליסע זה למקום פלוני וזה למקום פלוני, כי הנהגת הבורא יתברך שמו שהוא יודע כי חלקי ניצוצות השייכים לנפשו הן שם מלובשים במאכל או באיזה משא-ומתן, ומְסַבֵּב הבורא ברוך הוא סיבות בכדי שילך האדם הלז שם ע"י שנותן לו בלבו חשק ומלביש לו הסיבה בדבר מה שיצטרך ליסע לשם ועיקר הכוונה שיאכל שם וישתה או משא-ומתן ועל-ידי זה יעלה הניצוצות ההם… ועל כן צריך כל אחד לָשׂוּם עיניו ולבו לראות על זה, שהוא סוד 'בכל דרכיך דעהו'" ( "מאור עיניים", על פרשת "מטות").

בימים הפחות אופטימיים שלי אני שומעת את עצמי שרה שוב ושוב: "פלאיה דעת ממני, נשגבה לא אוּכַל לָהּ" (תהילים קל"ט, ו'). אני תוהה כיצד אפשר להקיץ ישנים מתרדמתם: מה נחוץ להיעשות כדי שהאורתודוקסיה המודרנית תבין שֶׁאַל לה לפחד ממה שיש להווה ולעתיד להציע? אני סבורה, שמי שמשלם את המחיר הגבוה ביותר של התגובה ליהדות הרפורמית והקונסרבטיבית הן הנשים האורתודוקסיות. ותוהה מתי זה ייפסק; האם עוד בימיי יבינו רבני האורתודוקסיה המודרנית שתורתנו תהיה בבחינת תורה הלוקה ב"ליקוי מאורות" מוסרי, כל זמן שהמציאות הנוכחית ביחס למנהיגות ולפרשנות נשים תעמוד בעינה.

ובשניהם כאחד אני לא מוותרת על הקריאה: "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" (שיר השירים ה', ח'). כאחת מבנות ירושלים אני ממתינה לדודי, מבקשת לשרת אותו בקודש.

מימי פייגלסון היא רבה אורתודוקסית ומרצה באוניברסיטה למדעי-היהדות בלוס-אנג'לס

לקריאת הכתבה הזמנו את גיליון ספר 31 של "ארץ אחרת"