ארץ אחרת

נדמה שכולם מוצגים בדיונים האינסופיים הנערכים חדשים לבקרים על השסעים המבתרים את חברתנו: דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים, גברים ונשים, ציונים ופוסט-ציונים, וקיצונים לרוב. שמא מותר בכל זאת לשאול: האם מישהו חסר?

האם בלהט הוויכוח הרגשני מישהו הסתלק בשקט והשאיר אותנו מתלהמים, מישהו שאולי היה עשוי בעצם נוכחותו וסגנון הגותו לצנן את הרוחות, להנמיך את הטונים הצורמים ולאפשר לכל המשתתפים לדבר איש אל רעהו פנים אל פנים?

אני מתבונן בכסאו המיותם וחולם: שמא ייצא לרגע מאחד הספרים, מהסס כמי שחושב שאין מקומו בתוכנו. האם שמו אינו ידוע לשמצה? במילונים הוא משמש כשם נרדף למידות מגוונות: דו-פרצופיות, צדיקות מעושה, העמדת פנים, דקדוק במצוות קלות כחמורות בלי לב ובלי נשמה. הנה הוא שקוע בפלפולים של הבל ובונה מגדלים פורחים באוויר. האינכם מכירים אותו את ה'פָּרוש' המושמץ בפי כול, את מי שכפסע בינו לבין הפונדמנטליסט הקנאי המדיר שינה מעינינו ומדוע נוציא אותו מנבכי השכחה שגזר עליו שר ההיסטוריה?

הפָּרוש רומז כמובן לפרושים מימי בית שני, לחכמים שגיבשו את התורה שבעל-פה במשנה ובגמרא. אבל הוא לא רק דמות מן העבר. הפָּרוש הוא כל מי שמתקרב אל "הנבדל" בלי לוותר על שכלו.

הגמרא מספרת: "אמר ר' יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל) היה מצטער על המקרא הזה: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אמר: כלום יש אדם שישן בחלומו שבעים שנה (כמספר שנות גלות בבל)? (נעשה לו נס) וישן שבעים שנה. בא לבית המדרש, ושמע את התלמידים אומרים: היום נהירות לנו כל הסוגיות כבימי חוני המעגל! שהרי בימי חוני, כשהיה בא לבית המדרש היה פותר את כל הקושיות ששאלו התלמידים. אמר להם: אני חוני. לא האמינו לו, ולא נהגו בו כבוד כראוי לו. נחלשה דעתו, ביקש רחמים ומת".(מסכת תענית כ"ג, א')

אין אדם שאין לו שעה. עברה שעתו – אין טעם להעלות אותו באוב. הוא לא יבין את מצוקתננו ואנחנו לא נבין את תמימותו. אין דו-שיח בין החיים לבין יורדי-דומה.
האם קולו של הפרוש נדם לעולמים?

בספרו של הפילוסוף עמנואל לוינס, 'חירות קשה', מופיע מאמר פרי עטו משנת 1959 Le pharisien est absent כלומר: הפָּרוש לא נמצא.

בתחילת מאמרו מזכיר לוינס את תחיית לימודי היהדות אחרי השואה. היהודים מגלים שוב את האוצרות הגנוזים בספריהם העתיקים. "מלכים, אבות ונביאים, לוחמים, איכרים, בונים", המעין עדיין מפכה את מימיו החיים. אין ספק: טוב להיות מצאצאי גיבורי התנ"ך "טוב להיות יהודי!"

המבקש למצוא השראה ישירה בתנ"ך דומה בעיני לוינס למי שמתפלל בקול רם בשוק: על פי התלמוד הוא לא שונה מנביאי השקר. הוא אינו מנסה לחשוב; הוא רוצה להתלהב.
"בפרדס האישי של היהדות שדור שלם של יהודים צעירים הורגל לו, חסר אדם אחד, שהבנתו בעניין האלוהי אינה מוצאת בטוי הולם בדמות המעיין הפורץ בכל אחד: הפָּרוש לא נמצא".

המילה הצרפתיתabsent , שתורגמה כאן כ"לא נמצא" אומרת דרשני. המילון הצרפתי מציע שלוש משמעויות: 1. מי שלא נמצא במקום שהוא היה צריך להיות בו, מי שרחוק מן המקום הזה 2. מי שנפרד ממישהו 3. מי שחסר במקום שמצפים למוצאו.

האם לוינס התכוון לכל המשמעויות האלה?

האמנם רק רצה לומר שהנוער היהודי המגלה שוב את שורשיו מעדיף את סיפורי החסידים על פני שאלות הפְּרושים?

האמנם לא זכר שהמשמעות השנייה – מי שנפרד ממישהו – היא התרגום המדויק של המילה 'פָּרוש'?

בהמשך המאמר מסביר לוינס מדוע הפָּרוש "לא נמצא":

"במקום חסד ההשראה, הוא מעדיף את עמל השאלות המתעוררות, תמיד יותר פוריות, אחרי כל פתרון… מעבר לקוצר-הרוח של החיים….הוא יודע. כשהכתוב אומר: 'ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" – החכמים אומרים: הם למדו יחד אותו דף בתלמוד. ההתלהבות אינה הדרך הטהורה ביותר כדי לבוא ביחס עם ה'".

עולמו של הפָּרוש הוא עולם ההכרה: בכל כוחו הוא רוצה לדעת. גם הפילוסוף, "אוהב החוכמה", רוצה לדעת במה מתייחדת ידיעתו של ה"פָּרוש".
עלינו להבין את משמעות ה"הפרדה", שנתנה לפָּרוש את שמו.

הפילוסוף מבין שהעולם "נפרד" ממנו, ולכן הוא רוצה להבין אותו. הוא מבקש להפוך את כל מה שנמצא

מחוץ לעצמו, את כל מה שזר לו, בין אם יהיה אל, אדם או חפץ,לחלק מפנימיותו. הפָּרוש לעומתו, מכוון את דעתו אל מה שנמצא מחוץ לעצמו, מחוץ לעולם, ונשאר תמיד נבדל ממנו. הפילוסוף מבטל את הטרנסצנדטיות והפָּרוש מכבד אותה. וכך מסיים לוינס את מאמרו:

"להקשיב למה שבא מבחוץ, אהה! הפלא של החיצוניות! קוראים לזה ידיעה, או תורה. הצורות הנשגבות של האנושי אינן יותר פתטיות"

האם מדובר רק בתיאולוגיה? האם מתכוון לוינס רק ליחס בין האדם לבוראו, מפני שהבורא נשאר תמיד מחוץ להשגה האנושית? המילים האחרונות במאמר על ה"צורות הנשגבות של האנושי" רומזות לכיוון אחר לחלוטין. בעיני לוינס, ההולך כפילוסוף בדרכם של הפְּרושים, דין אחד ליחס שבין האדם למקום, ודין אחר וליחס שבין האדם לזולתו, הנברא בצלם המקום ובדמותו.

לא רק בורא האדם אלא גם הזולת, האדם ה"אחר", נמצא בחוץ, גם הוא "נפרד" מזולתו.

כשלוינס חזר מן הסטאלאג שבו נכלא במשך שנות המלחמה, פרסם ספר קטן בשם "הזמן והאחר". זו הפעם הראשונה שבה הוא מתאר את האופי המיוחד של היחס לאחר. בחיי היום-יום, אומר לוינס, האחר לא נתפס באמת כ"אחר". אין לו מקום מיוחד ואני תמיד יכול לחשוב שאני מסוגל להכיר אותו כאילו היה "אני אחר" (אלטר-אגו). אנחנו מדברים על "סימפתיה" שפירושה: הרגשת הזולת כאילו היה חלק מעצמי, וזאת מפני שאנחנו מתעלמים מיחודו של האחר.

אומר לוינס: "הזולת כזולת אינו רק 'אני אחר', הוא מה שאינני… אפשר לומר כי המרחב המפריד בינינו אינו סימטרי"

ההפרדה בין שני בני אדם שונה מן ההפרדה ביני לבין החפץ: ההפרדה מהסוד השני היא יחסית ומתבטלת בפעולת ההכרה או עם תפיסת היד. ההפרדה מהסוג הראשון היא מוחלטת ומתבטלת רק כשהמעשה האלים או ההכרה המתנכרת מדלגים על המרחב הזה ומתעלמים מן ההבדל המוחלט הזה. לוינס מחדד את טיעונו וממחיש אותו כשהוא מדבר על היחס המאופיין על-ידי ההבדל בין המינים. הוא חולק על הפירוש הנפוץ – שמקורו באפלטון – המתאר את האהבה כהתחברות, או התמזגות.

"הפאתוס של האהבה הוא בשניוּת שאינה יכולה להתבטל, זה היחס עם מי שמתחמק לעולם. אם עולם ההכרה הוא עולם שכולו אור, האהבה היא יחס אל מי שמתרחק מן האור. זו הבריחה מן האור."

כדי לאפיין את היחס הזה – יחס שבו האחר נשאר אחר ואינו מתבטל למי שרוצה להתקרב אליו ולהתאחד איתו – הפילוסוף משתמש במילה המתאימה יותר לשיח הפְּרושים מאשר לשפת הפילוסופים. הוא אומר: "דרך הנשיות הוא להסתתר, והסתרה זו פירושה צניעות".

כשכולם מדברים על קירבה, חיבור וחיבוק, הפָּרוש שומר על מרחק – והוא קורא למרחק הזה בשם "צניעות".

האם אינו מסוגל לאהוב? האם הפָּרוש "לא נמצא" מפני שאינו מסוגל להיות "in" עם כולם, ולהשתתף במחול האוהבים?

קיימת אפשרות אחרת: אולי הפָּרוש, מפני שהוא פָּרוש, מבין את קדושת היחס לאחר, בכך שאינו משתלט עליו ואינו כובש אותו, אלא מכבד את אחרותו?

התורה מספרת: "וייצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ויישא עיניו וירא והנה גמלים באים. ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק. ותיפול מעל הגמל. ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו? ויאמר העבד: הוא אדוני. ותקח הצעיף ותתכס… ויביאה יצחק האהלה שרה אמו וייקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו". (בראשית כ"ד, ס"ג-ס"ז).

יצחק הפָּרוש מבין האבות, שקוע בתפילתו. בעיני רבקה, הוא לא רק "האיש ההוא" אלא "הלזה" – כלומר, הוא "אחר". לכן "ותיקח הצעיף ותתכס". ודווקא כאן, בהקשר זה המתאים כל-כך לאיפוקם של הפְּרושים, אומר הכתוב: ויאהבה.

האחר – או האחרת – המגיע משם, מבחוץ, אינו מתמזג עם העצמי. האם יישאר זר לעולם?

הפָּרוש היודע "לשוח בשדה", יצטרך למצוא מילים מגשרות על פני התהום.

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 7: "יהודים, לכו לפלשתינה – על אנטישמיות ושנאה עצמית". לחצו כאן להזמנת הגיליון