ארץ אחרת

של מהגרי עבודה. דיתה גרי שוחחההכרה שזה כלי הנשק במלחמה נגד המתרחש בישראל כיום

עם קומץ סטודנטים, חברי קומונות,צילום: יונתן משעל

שחי ופועל ברובע שמונה, תל-אביב

"…לפני חודשיים התכנסנו לסופשבוע משותף. היתה הרגשה של משהו שונה. הסמינר היווה עבורי יריית פתיחה לשנת הקמת הקהילה בשכונת שפירא, קריית-שלום ונווה-עופר. בשיחת הסיכום רציתי להזכיר לכולם שקהילת הקבוצות עדיין לא קיימת, אבל בשנה הנוכחית אפשר לקיים ערב זיכרון לרצח רבין, ומגיעים ארבעים איש; למפגשים בדירות בימי שלישי מגיעים לא שלושה אלא שלושים… לכולנו יש את העבודה ואת המשימה, את הלימוד והלימודים, את החיים האישיים ואת חיי הקבוצה… ההרגשה שלי היא שאסור לתת להזדמנות הזו שנמצאת כאן ללכת, כי אם היא תלך היא לא תחזור".

איתמר גיל ('הפרדס הקטן'), מתוך "עלון רובע שמונה"

כלי הנשק במלחמה

אילת קסטלר, איתמר גיל, יוני משעל, לביא היציג ונועם ונקרט, גיל ממוצע 26, הם זקני השבט. כולם אשכנזים, ולבד מיוני, שהגיע בגיל צעיר מניו-יורק, כולם ילידי ישראל. הם לומדים חינוך ואמנות, פילוסופיה ובלשנות, אמנות חזותית, מחול וצילום, והם כולם יוצרים ומתעדים, ופעילים בשלל צורות בתחום החינוך: הוראה בבתי-ספר, חונכות אישית והדרכה בתנועות-הנוער במקום (יוני היה עד לפני שנה ראש שבט הצופים של שכונת שפירא). הם ארגנו קבוצת מנהיגות מקומית של סטודנטים מהשכונה וקבוצת נשים; הם מדריכים את גרעיני הנח"ל שמגיעים לשכונה ואת הסטודנטים לחינוך מסמינר-הקיבוצים שעובדים בה; במקביל כל אחד מהם עובד לפרנסתו, והכסף הולך לקופה המשותפת. חשוב להם להדגיש, שהלימודים נמצאים בראש סולם העדיפויות שלהם. הם רואים עצמם כקהילה לומדת ומלמדת, לא רק לשם ההתפתחות העצמית שלהם כיחידים וכקבוצה, אלא מתוך הכרה שזה כלי הנשק במלחמה נגד המתרחש סביבם היום במדינת ישראל. הגוף שיזם ומאגד את כל הפעילות הזו הוא "בינה", מרכז לימוד וחינוך לזהות יהודית ותרבות ישראלית השייך לתנועה הקבוצית.

אליהם הצטרפו השנה ענבל ואביגיל. אביגיל דגן, ילידת ירושלים בת 22, גדלה בבית חילוני-מסורתי. היא בוגרת תנועת הצופים ושנת שירות בבית-שמש. לאחרונה סיימה לצעוד ב"שביל ישראל" מצפון לדרום, ובאה להתגורר בשכונה. אביגיל אף מרכזת את קהילת הקבוצות המכונה לפעמים קהילת השבעים. שזה כולל את שלושת הקומונות בשכונות, וגם את גרעיני הנח"ל המחוייבים לשכונה; היא מעבירה שיעור בנושא זהות יהודית ועובדת כקופאית ב'צוותא'.

ענבל שמש, במקור מקדימה, אף היא בת 22. גם היא בוגרת תנועת הצופים, שבמסגרתה המשיכה לשנת שירות באור-יהודה ומשם לנח"ל. היא מדריכה גרעין במסלול הנח"ל, מנחה סמינרים ב'בינה' ומרכזת את מועדון הנוער בקריית-שלום. צריך לציין, ששתיהן בעצם במקור מקומונה בשם 'העמק', והן מחכות לשחרורם מהצבא של שאר חברי הגרעין, שמשרתים כלוחמים בגדוד 50 של הנח"ל.

קומונה ההגדרה המילונית של "קומונה" היא "קהילה שיתופית המבוססת על רעיונות משותפים, קבוצת אנשים החיה חיי שיתוף ברכושם ובעבודתם". הקיבוץ מוגדר כסוג של קומונה. באחד האתרים באינטרנט מסופר שקומונות, המבוססות על רעיון של צדק חברתי, נוסדו במאה ה-19, והמחבר מציין במיוחד את הקומונה הפריסאית, שהיתה לשם-דבר. נער או נערה שיפתחו אנציקלופדיה עלולים להניח שקומונה כיום – יוק; אבל בשטח מתגלה תמונה אחרת. די בהצצה בעיני האנשים, כדי שתיווכח שרעיון הקומונה לא הפסיק לפעום ברוח האדם. מי שמכיר שכונות מצוקה בירושלים, בתל-אביב, בבית-שמש ובמגדל-העמק, נוכח שמהמרכז ומהפריפריה שב ועולה הניגון: "…כי עוד אאמין גם באדם גם ברוחו, רוח עז". יוני טוען שבארץ חיים למעלה מ-5,000 איש בקומונות כאלה ואחרות. אם כך, לשם הסדר הטוב, מתבקש להוסיף לאנציקלופדיות באינטרנט את הערך "קומונה במאה ה-21"; ואם כבר בתיקון עסקינן, אני ממליצה לצייד את הערך "בית-כנסת" בקישור: "בית-הכנסת הקומוניסטי בשכונת שפירא", אבל בל נקדים את המאוחר.

האדם הקטן שהוא בעצם גדול

לכל אומה ואומה בעולם יש זיכרון קולקטיבי. הזיכרון הזה מורכב מטריטוריה, שפה, אייקונים מילוליים וחזותיים, ספרות שבכתב, תורה שבעל-פה, אמונות, אמונות תפלות, ועוד ועוד. אליאס קאנטי, איש הרוח היהודי יליד בולגריה וחתן פרס נובל לספרות אומר, ולביא מצטט מהזכרון: "ברגע שאנחנו מצהירים שאנחנו בני אומה מסוימת, מפעפע אל היחיד משהו רחב יותר מהאחד, ונוצר דו-שיח; כך מתהווה תרבות". נועם ממשיכה: "תרבות, כמו יהדות, הן דברים חיים ולכן הן משתנות, וכמו בגוף אורגני, יש בתרבות מאבק בין זרמים". "ואתם", אני שואלת, "האם אתם זרם? האם אתם חושבים שאתם יכולים להשפיע, לשרוט, לקזז, לשנות או לעצב את הזרם ההגמוני?". לביא מזכיר דברים שהם שמעו ממוקי צור, אחד ממורי-הדרך שלהם, ואיש הקרוב ללִבּם. צור, היסטוריון, סופר, מורה ומספר, שמתמחה בימי העלייה השנייה ומלמד את ההיסטוריה כמעט כרכילות, קלע בול כאשר אמר להם ש"האדם הקטן הוא זה שעושה את ההיסטוריה, האדם הקטן שהוא בעצם גדול". ברור להם שהקומונות במהלך ההיסטוריה וגם הקומונות הארץ-ישראליות מעולם לא היו הזרם ההגמוני, אבל היו ימים שהאוונגרד הוביל מהלך היסטורי.

כאשר אתה נוסע לאורכו של רחוב קיבוץ גלויות ממזרח למערב, מימינך נמצאת שכונת קריית-שלום, משמאלך – שכונת שפירא. על מפת תל-אביב המחולקת לאזורים, שתי השכונות מאוחדת תחת השם "רובע שמונה". רובע שמונה אינו פריפריה גיאוגרפית אלא פריפריה חברתית, שהמצב הכלכלי-חברתי בה אינו משופר. 47% מהתושבים משתכרים שכר מינימום, רק 24% הם בעלי תעודת בגרות, ורק 4.1% ממשיכים ללימודים אקדמיים. 25% מהתושבים מטופלים בידי משרד הרווחה, 45% משתייכים לשני העשירונים התחתונים. כשליש מתושבי השכונה הם עולים חדשים החיים בארץ רק כשלוש שנים, רובם מגרוזיה ומקווקז. בשכונת שפירא יש נוכחות גבוהה של מהגרי עבודה. מיותר לשאול את חברי הקומונה למה כאן; הרי ברור שהסטטיסטיקה היא זו שהביאה אותם לשכונות האלה ולא לנוף הפראי בנגב, לגבעה אי-שם בגליל או להר בדרום הודו. יותר מכל אחד אחר, הם יודעים שכאשר רואים את העזובה מבפנים, הסטטיסטיקה היא כאין וכאפס לעומת המציאות. את הסטטיסטיקה הזאת הם שמו לעצמם למטרה לעקור מן השורש.

בעיניהם זו שכונה תוססת, שיש לה היסטוריה ציונית מיוחדת המחכה להיכתב. והם לא היחידים שחושבים כך. איתם צועדים עמית ושרון רוטברד, בעלי הוצאת הספרים 'בבל', שחיים בשכונה, וגם קומץ הולך וגדל של יוצרים ואנשי רוח שנושאים מבטם אליהם בהערכה ויודעים שזו מלחמה, ולכן הם מתייצבים כשקוראים להם. אהוד בנאי היה כאן בשבוע הספר לפני שנה והקריא במתנ"ס מתוך ספרו האחרון, שזירת ההתרחשות בו היא שכונות הדרום, שהוא מכנה אותן "ירושלים של מעלה". אהוד בנאי ציטט את אחד המקובלים: "הרוצה להחכים ידרים", ופירש: "השכינה שוכנת בכל מקום, והאור לא צריך יותר מאשר מעט שמן זית".

חברי הקומונה, הם חלוצי קבוצת 'השבעים'; שבעים צעירים בני ובנות 18-26, המחויבים לפעילות כזו או אחרת בשכונה, ושהביעו רצון לחיות בשכונה לפחות שנה, ואולי כל החיים. הם מתקיימים בצמצום נזירי; כל אחד מהם מכניס לקופה את מה שהוא מרוויח, אבל על-פי רוב המאזן הוא שלילי והקופה ריקה. הם מנסים שלא להיעזר בהורים; יש גם הורים שלא יכולים לעזור. המצב הזה ללא ספק גורם למועקה, אבל לא כזו שתשנה את החלטת היסוד לתת לכל אחת ואחד מהם את מלוא האפשרות להתפתחות אישית, כך שכל אחד מהם לומד גם לימודים פורמאליים וגם לימוד עצמאי, שהם מקפידים לקיימו לפחות יום בשבוע.

קומו-נא

לשם ארגון המהלכים הרבים מספור שנעשים בשכונה הוקמה קבוצה שנקראת 'הפרדס הקטן', שחברות בה נועם, אילת, אביגיל וענבל, וקבוצה נוספת, 'הפרדס הגדול', שכוללת את כל חברי קומונת 'העמק' וגם כמה פעילים מהשכונה.

איתמר: "'הפרדס הקטן' ו'הפרדס הגדול' הם השמות הבלתי רשמיים שבהם השתמשו תושבי השכונות שפירא וקריית-שלום בתחילת שנות העשרים להגדרת שני החלקים העיקריים של אזורי הפרדסים. מושג 'פרדס' ביהדות הוא מושג טעון במיוחד, אך ה'רמז' האסוציאטיבי הראשון שעולה על דעתם של חילונים שכמותנו הוא הארבעה שנכנסו לפרדס ונמצאו מתים, פגועים, שלמים, אבל בעיקר אחרים. אנחנו קבוצה של אנשים שמנסים לחיות חיים של משמעות והתפתחות. 'פרדסים' בלשון רבים, כלומר, לא רק ה'פרדס' התלמודי אלא גם הפרדס הציוני. אולי זה פשוט קופירייט מוצלח שמשלב תחומים שונים בחיים שלנו: סבך של הומניזם, עשייה, חינוך, שינוי, תל-אביביות, אמנות, יהדות, סולידריות, ציונות, וכן שוני תרבותי בינינו לבין תושבי השכונות הוותיקות של הדרום, למרות שגילינו שפעלה פה קבוצה אנרכיסטית, ולמרות שפה נמצא בית-הכנסת הקומוניסטי. פעם שאלנו את עצמנו שאלות בנוסח: 'איך עלינו לנהל את הקשר עם האחר', אבל הסתבר לנו שגם אנחנו אחרים, והידיעה הזו היא פתח לדיאלוג בין שווים".

חברי הקומונות של שפירא וקריית-שלום ממשיכים את מסורת הדְרָשׁ, ומוצאים קוּמוּ-נה בקומונה. לביא רואה בכך קשר למובילי המהפכה הציונית: יוסף חיים ברנר, ברל כצנלסון, חיים נחמן ביאליק ואחרים. אני שואלת: "האם גם ה"קומו-נא!" בבחינת קוממיוּת, דיינו ללא תלות באחרים?". הם מחליפים ביניהם מבטים, חושבים, מהססים, מחייכים. סגנון התשובה חוזר ונשנה: "הרעיון בליבון", "אנחנו בודקים", או: "בקבוצה עוד יש דיון על כך". התשובות לגמרי מודעות לעצמן; הדרך היא דו-שיח מתמיד שבודק את "דע מניין באת" ו"דע את עצמך". לחברי הקומונה ברור, שיחיד או חברה אשר חיים ללא מורשת הם חסרי עתיד. הם משוכנעים, שאילו היו שואלים את הוריהם: "יהודים או ישראלים?", ההורים היו משיבים: "ישראלים". "ואתם?". נועם ויוני אומרים, ש"אם לפני חמש שנים לא היו מעלים בדעתם להכריז 'אני יהודייה', 'אני יהודי', הרי עכשיו זה אחרת".

"ומה זה אומר, להיות יהודי?". אני שואלת. לנעם ברוך ברור שזה "לדעת, במובן של חיים מלאים, את המקורות". ולביא מוסיף: "ולשלוף משם את הנסתר שכּוּסה והוחבא מטעמי נוחות, או מכל טעם אחר, לקיים אותו בדרכנו. כמו למשל "אם אין קמח, אין תורה". אני הייתי מאד רוצה רק לשבת וללמוד, לכתוב וליצור, אבל אני פוסל את האפשרות הזאת מראש. ואם אנחנו לא מרגישים שהברכה המסורתית להדלקת הנרות מחברת אותנו למקורות, אנחנו מברכים בדרכנו".

'בינה'

לבד מאיתמר, הם כולם היו חברים בתנועות-נוער ושירתו בנח"ל, ואז נוצר הקשר עם 'בינה'.בדרכם האופיינית הם מסבירים ש'בינה' היא גוף חי ומתפתח ולכן גם ההגדרות משתנות, ובכלל, אחרי חמש שנים בשכונה, הם בתהליך של התנתקות מ'בינה', שהיא "חללית-האֵם, ההשראה". נועם מסבירה שאין זו התנתקות רעיונית, אלא פיזית. לפני חמש שנים התנתקו מבית ההורים, ועכשיו מבית ההורים האידיאולוגי. המילה "התנתקות" היא לא מדויקת, לשיטתם, וגם לפי מה שאני רואה בשטח. אני מציינת בפניהם, שאחד הדברים מעוררי הקנאה אצלם הוא הקשר הבוגר שהם מקיימים עם מורי-הדרך שלהם: המתים, ולהבדיל אלפי הבדלות, החיים. עם אלו ואלו הם מנהלים דו-שיח מפרה. 'בינה' היא מרכז לימוד וחינוך לזהות יהודית ותרבות ישראלית. בית-המדרש המרכזי של 'בינה' ממוקם ברמת-אפעל; יש שם ספרייה, מחשב, חדרי הרצאות, מיחם לתה ולקפה. ואילת מוסיפה: "והדלת תמיד פתוחה". ב'בינה' כמעט אין הרצאות פרונטליות; שם הם למדו על חגים ומועדים; שם קראו בקול רם את כתבי ההוגים היהודים והציונים, פילוסופים, פובליציסטים, סופרים, משוררים ומחזאים; שם למדו מקרא, תלמוד ואגדה; שם הם מצאו את חומרי ההשראה. הם לומדים את הטקסטים היהודים והארצישראלים, ובודקים איך הם עובדים בשטח. "ברנר", ככה הם אומרים, "הוא אחד הפייבוריטים שלנו".

נוסף על כך, הם מכירים את ההיסטוריה של השכונה לפרטי-פרטים; בכוונתם להוציא לאור ספר על השכונה, ולעגן בכך גם היסטוריה אחרת בזרם הציוני. לפני כשמונים שנה ברנר חי בדיוק פה, בסוג של קומונה, על גבול קריית-שלום, ונרצח בפוגרום של 1 במאי. גופתו וגופת חבריו הונחו על הגדר של בית-הקברות המוסלמי, שנמצא כאן בשכונה, ברחוב קיבוץ גלויות. תושבי השכונה חוששים להיכנס לתחומו, מפחד עין-הרע, אבל בעיניהם הוא חלק חי מההיסטוריה היהודית והישראלית. הם מכירים את ההיסטוריה של השכונה לפרטי-פרטים, ובכוונתם להוציא לאור ספר על השכונה, ולעגן בכך גם היסטוריה אחרת, שלא היתה מהזרם המרכזי, בזרם הציוני.

זמן הצבים

נועם: "צדק לא נעשה על-ידי כסף, צדק נעשה באינטימיות".

הרעיון החרוט על דגלה של התוכנית "בינה בשכונה" הוא "לימוד המביא לידי מעשה", וגם: "אם תרצו אין זו אגדה". עם רעיון זה הם החליטו לפנות לצעירים באשר הם; בוגרי תנועות נוער וכאלה שהולכים לשנת שרות, או כאלו שמחפשים מסגרת שונה בתקופת הצבא או לאחריה. הרעיון בדבר המחויבת לעזור בבניית הבית המנטלי לעולים חדשים ולבני השכבות החלשות בישראל שבה את לִבּם של חברי הקומונות, ולפני חמש שנים הם שכרו במקום שתי דירות; מאז הם כאן. בזמן הלימודים ב'בינה' דבק בהם שם החיבה "צבים". וגם פעם שמעתי מאחורי גבם את הכינוי "משונימקים", היינו, מוזרים, יוצאי דופן, אחרים. אך הם הקשיבו היטב לערן ברוך, שיזם וריכז את המהלך של 'בינה' בשכונות שפירא וקריית-שלום וכיום הוא מנהל המכון, אשר הזכיר בפנַי שגם את דגניה ייסדו רק קומץ של צעירים משונימקים, ואסור לשכוח שגם אז רק אחד מתוך 15 – עשרים נסיונות של התיישבות קיבוצית הצליח.

האם דגניה הצליחה? הם מחייכים ואומרים: "הם צבים, אז ידוע שהצב ניצח את הארנב".

זמן הלחם

אביגיל: "לפני כמה ימים ישבתי בחדר המורים של חטיבת-הביניים בתיכון העירוני ה'; שליש מהתלמידים שם מצפון תל-אביב, ושני שלישים מהדרום. סיפרתי למורות שאנחנו עומדים להקדיש את פתיחת שנת הלימודים ב'בינה' לנושא הלחם. רובן התייחסו לערכה הקלורי של הפרוסה, ומשם עברה השיחה לדיאטה. לאחר הצלצול מחנכת של אחת הכיתות, שנשארה בחדר, הפטירה אחרי שתיקה: 'את יודעת, לחם זה הדבר שהכי חסר לנו כאן בבית-הספר'. על תמיהתי היא השיבה, ש'מרוב שהמוסד מוצף בפרויקטים של העשרה, מנהיגות, דו-קיום ומה לא, שוכחים שהילדים פה לא יודעים לכתוב, לא שמים לב לכך שאין זמן לפתח את הקשר החינוכי הבסיסי שבין מורה לתלמיד, שבין תלמיד לתלמיד; אין', כך היא קראה לזה, 'את זמן הלחם'".

"את הלחם הזה", ממשיכה אביגיל, "לא קל לשווק היום, בעידן האינטרנטי, הפלאפוני, הצ'טי, הכופה מסר מהיר ושטוח של צרכנות זולה ומהירה".

הקצב הזה מקשה על אביגיל ועל חבריה לא רק להשביע את רעבונם של אלה שהם מדריכים ומחנכים, אלא גם את רעבונם-שלהם. הם יודעים שכנגד צ'ט ממוחשב, עליהם להציע שיחה ממשית. כנגד מודל של יופי חיצוני מעוור ולא-הגיוני, עליהם להציע מודל של יופי פנימי שמקורו בבחינה ובהתבוננות עצמית. כנגד מירוץ צריכת המוצרים, עליהם להציע צריכת עניין, למידה והתפתחות. וכן, כנגד המגוון העצום של הגירויים והאפשרויות עולה הצורך בפשטות של "אני ואתה", ושל "אנחנו יחד".

קהילה חוגגת

לפני כשנתיים התלוויתי ללביא ולשראון (שכיום הוא בשנת חופשה) למפגש עם קבוצת נשים. הימים היו הימים שלפני פסח. ערן ברוך הבטיח לגרד כסף כדי לחגוג את המימונה, כי אחרת המומנטום של חגיגת השבועות עם השף חיים כהן, יליד השכונה, ילך לפח. "האם אתה, לביא, שגדלת בהוד-השרון במשפחה חילונית אופיינית, ומסיים השנה את לימודיך באוניברסיטה בחוג לפילוסופיה ובתחום הרב-תרבותי, השתתפת אי-פעם בחגיגות מימונה?". לביא מחייך חיוך המאשר לי, שאכן אין זה מגרש המשחקים הטבעי שלו. רחובות השכונה חשוכים, והשמים קודרים. כאשר אנחנו מגיעים למתנ"ס, מחכות לנו רק שלוש מתוך שמונת נשות החוג: סמדי, שושי ואיבון. לביא מביא איתו משנה סדורה על משמעות החג, ואילו הן מספרות מנסיונן. השיחה התגלתה כמעבדה חיה שנבחנות בה הלכה למעשה אפשרויות של חגיגה בקהילה לא-הומוגנית, שאנשיה הם ילידי הארץ אבל הוריהם עלו מסלוניקי, מתורכיה, ממרוקו, מבוכרה ומגרוזיה. כל משתתפות החוג באו מבתים שומרי מסורת. הן אומרות שהן פוחדות משינוי, הן פוחדות למשל לא לצום ביום-כפור, שמא יקרה להן דבר רע משמים. מתברר שהן עסוקות לא פחות מלביא. פסח כבר מידפק על הדלת, צריך לנקות, צריך להכין ויש גם עבודה מחוץ לבית, ויש ילדים; חלק מהבנות נוסעות אל מחוץ לתל-אביב, לחגוג בשדרות. ובכלל, המימונה היא חג שעל-פי המסורת חוגגים אותו דווקא בבית, ולא במרחב הציבורי. היה נהוג לפתוח את דלתות הבתים, לעבור מבית לבית ולחזור אל הבצק. לביא מקשיב.

אל המתנ"ס הגיעו לבסוף כ-400 תושבים: נשים, זקנים וטף. אולם הספורט קוּשׁט בלבן ובזהב, היתה מוזיקה חיה, משפחת אלייב שרה על משיח בן דוד שבוא יבוא, וכולם רקדו: אילת ונועם, ומולן ילדה – רקדנית מבטן ומלידה, ואישה בשחור שסלסלה בזרועותיה, ולביא. נשות החוג, בהופעה מלאה ובלבוש מסורתי, הגישו אוכל ואפילו יין.

השנה נשות החוג מקיימות לבדן את הלימוד ואת העשייה, ואם הן זקוקות לעזרה הן יודעות אל מי לפנות.

בית-הכנסת הקומוניסטי

אילת היא זו שמצאה את משה שוחמי. הכוונה הראשונית היתה, במסגרת פרויקט "סיפורי הדרום", לבקש מאנשי השכונה הצעירים, בני גילם של חברי הקומונה, לראיין את הוריהם ואת הורי-הוריהם, ולכַּנֵס את הסיפורים בספר שיראה אור בשיתוף עם הוצאת 'בבל'. כאשר הניסיון לעניין בכך אנשים מן השכונה נכשל, איתמר, יוני ואילת התעקשו להמשיך. שוחמי הוא יליד השכונה, והאיש שמחזיק אצלו את מפתחות בית-הכנסת הקומוניסטי שאביו בנה. למשה היה חשוב לספר לאילת, שהוריו עלו ממניעים ציוניים ולא בגלל מצוקה, והם הגיעו לשכונת שפירא כי כבר היתה כאן קהילה של יוצאי יוון, וגם בית-כנסת יווני. כאשר הם הקשו ושאלו: "אז למה הוקם עוד אחד?", משה, שהתגייס בזמנו לנח"ל מוצנח ואף חי זמן-מה בקיבוץ גונן, לפני שובו לשכונה, חייך את חיוך הצבים ואמר: "זה התחיל כאקט מהפכני". שוחמי מסביר: "הפרוטה לא היתה מצויה בכיסם, ובבית-הכנסת היה נהוג למכור מצוות לכל המרבה במחיר. כך שאבי וחבריו, שלא היו יכולים להזכיר נשמות של נפטרים, להוציא ספר תורה מארון הקודש ולהוביל אותו, לא יכלו לקיים אירועי בר-מצווה, חתונות ובריתות או, לא עלינו, אירועי ימי אבל, הקימו בשנת 1937 את 'בית-תפילה'". הם החליטו, הוא מספר, לא לגבות כסף, וגם שאיש מבעלי התפקידים – החזן, הרב והגבאים – לא יקבל משכורת. "הדלת היתה פתוחה לכל החלכאים והנדכאים. אנשים ידעו שפה נהוג שמה ששלך שלי, ומה ששלי שלך". משה מצביע על אחד מקירות בית-הכנסת, אל עבר לוח שעליו תלוי דף: "כמו בימים הראשונים, כל אחד מבאי בית-הכנסת יכול לרשום את התאריך שבו יש לו אירוע, או בקשה להוביל את ספר התורה. מי שרוצה תורם כסף, אבל זה לא חובה, ואני מעולם לא עסקתי בגביית כספים, כל אחד לפי יכולתו". לאחר שתיקה הוא מוסיף: "אנשים חושבים שמה ששלך שלי ומה ששלי שלך זו המצאה קומוניסטית, אבל היהדות קדמה לקומוניזם. מה אומר יותר מהפסוק 'ואהבת לרעך כמוך?'".

איך הוא מתייחס אל הקומונה שבשכונה, אני שואלת אותו.

"בהתחלה אמרתי להם שחבל על הזמן, ועובדה היא שהילדים שלי לא נשארו פה, אבל אני מתחיל לזהות בהם דבר יקר, והם יותר ויותר מוצאים חן בעיניי".

כיום, אחרי שלוש שנים של חלום, הולכת ומתגבשת קבוצה של סטודנטים שגדלו בשכונה וחיים בה. "בקרוב", כך הם אומרים, ואל קולם מתגנב צליל גשש חיוורי-שייקה אופירי, "בית-הכנסת הקומוניסטי וסיפורו יהיו האתר הכי 'קוּלי' במסלול 'תפוז' של העיר תל-אביב. איך אמרו פעם על שכונת שפירא? 'מי שלא ראה את שפירא לא ראה עולם'".

דיתה גרי היא במאית ותסריטאית

לקריאת הכתבה במלואה הזמינו את גיליון מספר 31 של "ארץ אחרת"