ארץ אחרת

דן מירון, הרפיה לצורך נגיעה: לקראת חשיבה חדשה על ספרויות היהודים, עם עובד, 2005

ארכילו ֹכו ֹס השאיר אחריו מכתם חידתי משהו , שאומר כך: השועל יודע הרבה דברים, הקיפוד – דבר אחד גדול(שורה של אודיס יאות : אנתולוגיה קלאסית קטנה, תרגם יורם ברונובסקי, הקיבוץ המאוחד , תשל"ט ). ישעיה ברלין, במסה מפורסמת על תפישת ההיסטוריה של טולסטוי, פיתח את המכתם להבחנה בין שני טיפוסים של סופרים והוגים: אלה "הכורכים כל דבר בחזון מרכזי אחד, במערכת אחת לכידה ונהירה פחות או יותר, אשר במסגרתה הם מבינים, חושבים וחשים – ע יקרון אוניברסלי אחד…" , לעומת אלה "החותרים אל מטרות רבות, תכופות חסרות זיקה ביניהן ואפילו סותרות.."(ישעיהברלין,הק יפוד והשועל : מסה על השקפת טולסטוי על ההיסטוריה, תרגם יעקב שרת, רשפים , תשל"ט, עמ' 9). את טולסטוי , כזכור ,הוא מציג כשועל שרצה להאמין שהוא קיפוד.

מכתם זה,על הבחנתו המרחיבה של ברלין, עלה בדעתי כשקראתי את המסה "הרפיה לצורך נגיעה" שפרסם דן מירון לפני חודשים אחדים.מיותר לומר, דן מירון , החוקר הגדול של הספרות העברית, הוא קיפוד. חיבוריו , שמשרטטים את פניה של הספרות העברית החדשה, מאופיינים בנ יסיון העקבי להעמיד תמונה עתירת פרטים על ע יקרון מלכד מבני, פואטי, פסיכולוגי או אחר, ובלבד שיהא אחד.

קשה שלא לראות כאן איזו תבנית אינטלקטואלית , שמכתיבה את מהלכה המתעתע של המסה. הקיפוד מבקש משום מה להצטייר כשועל ומגייס לצורך זאת את מלוא יכולתו הרטורית וההגותית, אלא שמבעד לדיון הפלורליסטי לכאורה, חוזרת ומתפרצת רוחו המוניסטית בכל פיסה של טקסט.

אנסה להראות מהלך זה ולשאול מיהו הסובי יקט של המסה, ולא אתיימר להבין את מניעיו.

כענק בגנו

בתחילה טוען מירון , שזה שניםחדלה להתקיים הכתיבה המסאית שעניינה ראייה מקפת של הספרות העברית והיהודית. זאתכדי "לפנות את השולחן"מצד אחד, ולהצדיק את כתיבת המסה בעת הזאת, מצד שני. הטענה הזאת בפשטות אינה נכונה אלא אם כן היא מצמצמת מאוד את החיבורים שניתן לכלול תחת ההגדרה שלעיל, מצמצמת עד כדי כך שרק מסה זו עצמה הולמתאותה.הוגים ומבקרים לא מעטים בארץ ומחוצה לה למן שנות החמישים והשישים עסקו ועוסקים ב"שאלות הגדולות" של הספרות היהודיתודי אם אתייחס לגרשון שקד, רוברט אלטר ובנימין הרושובסקישמירון מזכירואיזכור חטוף.

אגב נסיון להסביר למה אין דיון בשאלות הגדולות שמציבה הספרות היהודיתמתאר מירון את ירידת קרנה של ההתבוננות במאפיינים ההיסטוריים והחברתיים המיוחדים של "ספרות ישראל" , עקב פנייה לעיסוק ב"מדע הספרות". גם הטענה הזאת היא רדוקטיבית ,ומצמצמת עד כדי סילוף את העשייה הביקורתית שצמחה בארץ ומחוצה לה החל משנות החמישים והשישים , עשייה הקשורה בין השאר בכתב -העת"הספרות" שיסד וערך בנימין הרושובסקי, ועל כך כבר הגיב בועז ערפלי ב"הארץ". כלומר, בדרך אל היעד, שהוא פרישׂת התמונה המורכבת של הספרות היהודית בעת החדשה, מסלק מירון במחי קולמוסכל מה שעלול להטריח אותו בהוספת הערות שוליים, חיבורים שונים שאילו ציטטמתוכם ושוחח איתם לא רק שהיה מביא גאולה לעולם אלא גם היה מגלה שהשיחה עלהמרחב הספרותי היהודיאינה מונולוג, ולו גם מונולוג של ענק.יש לומר, שהרטוריקה הזאת של "רק אנוכי לבדי נותרתי " אופיינית לכתיבתו של מירון. כמעט כל אחד ממאמריו פותח במין מהלךשיש בו טענה מובלעת או מפורשתכי אין שָׁם ב"רפובליקה" אף אחד שיודע קרוא וכתוב , או בכלל יודע משהו. לפעמים הוא כמעט צודק. אבל על פי רוב מהלך רטורי מביך זה כרוך במחיקה של כמה מאזרחיה השוליים של הרפובליקה, והוא מעיד בעיקר על האופן שבומירון מעמיד את עצמו ביחס ל"רפובליקה" של הספרות העברית, כענק בגנו, מונרך יחיד בחורף – תמיד שלא מרשה לילדים לשחק ולעשות רעש וטעויות.

לאחר שנשאר לבדו פורש מירון את טענתו העיקרית: בעת המודרנית אין ספרות יהודית אחת רצופה ולכידה אלא ספרויות יהודיות שונות שמקיימות ביניהן מגעים רופפים; וכל ניסיון להעמיד תבנית-על מארגנת שממשמעת את מכלול התופעות הזה – כפי שהוא בא לידי ביטוי בהגותם של המבקרים בני הדור "ה"ישן": קורצווייל, הלקין וסדן – מוּעד להתבדוּת. את המקרה המיוחד של התרבות היהודית בוחר מירון לבחון דרך הרב-לשוניות שאפיינה אותהבמהלך ההיסטוריה. הבחירה הזאת ממקדת את הדיון בוויכוח שהוא מנהל עם משנתו של דב סדן – המאתגרת ביותר מבחינת היקפה – שהעמיד את תפישתובנוגע לשאלת רציפותה של הספרות היהודית על המרכיב הלשוני. ב"מסת-מבוא"(אבני בדק : על ספרותנו, מסדה ּ ואגפיה, הקיבוץ המאוחד , תשכ"ב ) ערער סדן על התפישה שרווחה בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה , אשר תחמה את גבולותיה לתנועת ההשכלה ולספרותה לבדן. סדן תבע להרחיב את הגדרתה של הספרות העברית החדשה אל מעבר להיבט האידיאולוגי ולכלול בתוכה את שלושת זרמי הספרות העיקריים שהתקיימו במקביל: ההשכלה, החסידות והמתנגדוּת. תביעה שאגב לא נענתה היענות של ממש עד היום: איפה הם אותם קוראים עברים שכוללים בתודעתם את הסיפור החסידי בספרות העברית המודרנית, שלא לדבר על הספרות הרבנית. דיונו של סדן נסמך על ההנחה שספרות לאומית נורמלית מיוסדת על לשון אחת עיקרית ועלהניבים שבשוליה. הספרות היהודית, בשל תנאי קיומו הלא -נורמליים של העם היהודי, כלומר בשל פיזורו, היא רב לשונית, ולצד העברית (שסדן מכנה אותה "לשון הנצח")התקיימו בה לשונות דיבור יהודיות(יידיש: "לשון הזמן" ולשונות לעז. לשיטתו של סדן יש לכלול בספרות הלאומית יצירות שכתבויהודים בלשונותיהם (כגון יצירתם של קפקא, היינה ואחרים), אולם בעיקרו של דבר הוא חתר להיכללותן של כל ספרויות היהודים במערכת ספרותית אחת שהעברית יא לשון הָראשָׁה בה ושאר הלשונות, היהודיות והנוכריות, מתקיימות בשוליה. על תפישתו הכּוּלית של סדן בא מירון לערער ולעצם הערעור יש טעמים רבים וטובים, ולוּ גם בשל מחצית המאה שחלפה, אבל ביסודו של דבר הוא מחטיא במקום שבו סדן קלע. סדן חתר לנורמליזציה של הקיום היהודי ות יאר בדייקנות ובחריפות את אופייה הסבוך והלאנורמלי של הספרות היהודית.

מירון מבקש להציב את האי-נורמליות כערך לעצמו, וייתכן שזה נכון, אולם הוא מחמיץ את עצםתיאור ייחודה של התופעה היהודית וספרותהכיוון שהוא כופה עליה"סכימה שאולה" כפי שמכנה זאת סדן. אף אחד מההוגים כנראה אינו פטור מסכימות שאולות, אבל מבחנהשל הגות הוא קודם כול בכוחלתאר את התופעה שהיא באה לתאר ורק לאחר מכן בפוריותןהטענות ובעיקר הטעויות שלה. סדן הפליא לתאר, עד כדי כך שהתיאור שלו גדול מטענותיו, ומכל מקום הן מתאורו והן מטעויותיו אפשר היה להצמיח שדות רבים , לו ּ קראו בה ן ם יותר. מירון מכווץ את הת יאור לטענה , וזו כשלעצמה כה מכוונת לרוח הזמן במובנה הקלוש ביותר שספק אם משהו יכול לצמוח ממנה. אבל בכך אני מקדימה את המאוחר. אםנחזור למהלכה של המסה, מירון כאמור, צועד בעקבות סדן באמצו את המאפיין הלשוני כאבןהבוחן של הספרות היהודית.

החמצת הייחוד שבספרות היהודית

מירון מציע הבחנה בין שני דפוסים של תרבות רב-לשונית: רב-לשוניות דיפרנציאלית ורב-לשוניות אינטגרלית. ב מצב תרבותי התואם את הדפוס הראשוןשהספרות היהודית -ערבית בימי -הביניים משמשת למירון כהמחשה לו, חברה המתאפיינת בדיגלוסיה מחלקת את שימושיה ב שתי שפותעל -פי הסוגות למשל :שירה בעברית, הגות בערבית וכו'. במקרה זה, אומר מירון , ניתן לדבר על ספרות אחידה ורצופה. אני מסופקת אם זה נכון, הרי אפילו אחדות המחבראינה פשוטה , כשחושבים למשל על היטלטלותו של יהודה הלוי בין הסוגות השונות של יצירתו, שדומה יותר לכעין סכיזופרניה מאשר לדפוס אחיד וקוהרנטי של יצירה, אם בכלל יש דבר כזה . ב מצב תרבותי התואם את הדפוס השני ,הספרות היהודית בעת החדשה משמשת למירון כהמחשה לו, הרב – לשוניות מתפקדת ללא שיטה; ובעצם ,כל לשון במערכת חברתית-תרבותית נתונה חותרת לטוטאליות. זהו, לטענתו, מצבהמאפיין לשונותשנמצאות בתהליך שלהתפצלות. הדוגמה המובהקת לדפוס זה היא כתיבתה של אותה יצירה בשתי לשונות. גם כאן ספק אם ניתן לדבר על דפוס עקרוני, שהרי המאבקלמעןטוטאליות לשוניתאפיין מבחינה היסטוריתאת היווצרותה של הלאומיות היהודית המודרנית. ואכןאת הספק-דפוס הזה מדגים מירון על סיפור היחסים בין שתי השפות, העברית והיידיש. הדיון כשלעצמו הוא מרתק , ובעצםזוהי מעין מסה בתוך מסה. עצם תיאור יחסיהעברית והיידיש , ששזור לאורכה של המסה כולה, הוא סוגיה לעצמה, שראויה לדיון נפרד. מקומו בתוך המסה אינו לגמרי פשוט. מצד אחד,זהו המקרה המובהק של הדו-לשוניות שאפיינה את תקופת היווצרותה של הספרות היהודית המודרנית. מצד שני , במסה שמבטה פנורמי היה מתבקשלעסוק גם בגילויים אחרים של רב-לשוניותבמרחבה של ספרות זו בעבר ובהווה ולהעלות את השאלות העקרוניות שעולות מהם. ניתן היה לדון ספרויות היהודים בלשונות לעז שונות או בלשונות יהודיות אחרות; מירון אמנם מונה אותן ברשימות קטנות בסוגריים אולם אינו מתאר את מקומן ואת תפקידן במערכת הספרותית היהודית. למעשה מירון משתמש בסוג ית היידיש כתחבולה: הוא מרחיב ומאריךומתגדר ונוקט רטוריקהשנועדה לטשטש את הכרתו של הקורא על ידי השימוש בסמכות המספר הכול -יודע. האיד יאה הזאת של כתיבה ביקורתית החותרת ל"מלאות ריאליסטית"שנשלטת ביד רמהבידי המבקר-המספר-האב(כפי שכינה זאת יצחק לאור) ואינה מותירה לקורא הצייתן והמותש ולוּ מרווח צרלהשלמת פערים, לתהייה או להעלאת קושיות, אופיינית לכלל כתיבתו והולכת ומחמירה עם השנים.מה שקורה הוא שהסמכותיות שבה מתאר מירון את יחסי הן של שתי השפות, אמורה לחלחל באופן חמקמקאל עניינה המפורש של המסהשהוא מעין תיזה על אודות ספרויות היהודים בעת החדשה. זאת התחבולה; אבל אין בעצם קשר בין הדברים. יחסי העברית והיידיש אינם פרדיגמטיים. הם מקרה אחד, שהוכרע הכרעה טראגית; לא בידי ההוגים והסופרים היהודים , אלא בידי ההיסטוריה.

ככלל , נדמה לי שמסקנתו הנחרצת של מירון בנוגע ל היותן של ספרות היידיש והעברית ,שתי ספרויות נפרדות, שאף משמשת כפרדיגמה לטענתו הכוללת בדבר נפרדותן של ספרויות היהודים,נסמכת בסמוי על יחסי שתי הפזורות היהודיות הגדולות בזמן הזה, האמריקאית והישראלית, שהן אכן נפרדות וראוי היה לנסות להבין יותר למה. אבליש לומר , שהיחסים בין הספרות היהודית האנגלית-אמריקאית ובין הספרות העברית מעולם לא היוכה סבוכים וסימביוטיים כיחסיהן של היידיש והעברית; הלוא הפרוזה העברית המודרנית יצאה, כפי שהראה סדן ובעקבותיו גם חוקרים רבים אחרים , ומירון בכללם, מתוך גלימתו של מנדלי מוכר ספרים , שתרגם את עצמו בעצמו מיידיש לעברית.

מכל מקום, מבחינת מהלך הטיעון, בנקודה הזאת פוסק מירון: "משום כך הדיבור על ספרות יהודית אחדותית ורצופה בעת החדשה הוא ריק מתוכן. אין בעת החדשה אלא ספרויות יהודיות שונות" ( הרפיה לצורך נגיעה, עמ' 150 ). משמעות הדבר היא- וכאן פונה מירון לתיאור תפקידה של הביקורת בעת הזאת ,שיש לפנות מחשיבה כּוּל ית לחשיבה מגעית(המינוחים הם שלו).

הטיעון הכולל של מירון הוא חלש מדי וחזק מדי, בעת ובעונה אחת. חלש, שהרי ממה נפשך? כדי לומר שאין ספרות יהודית אחת רצופה בעת החדשה, לא צריך לגייס צבא גדול של הוכחות. הקושי הוא, אם בהגדרות עסקינן, להוכיח את הה יפך. כלומר, אם זוהי טענה תיאורית, הרי היא פשיטא. אםזוהי טענה אידיאולוגית, ברוח המחשבה הפוסט -מודרניסטית שמירון נזקק לה באופן קלוש, כלומר , טענה שיש בה מעין העדפה או האדרה של המצב הלאנורמלי, המרובה, ההיברידי, שמאפיין את התרבות היהודית וספרותה, הרי היא מחמיצה ומטשטשת את עצם ייחודה של התופעה היהודית, שהיא אמנם לא נורמלית, מרובה וכו' אבל קשה לתארהּ כהלכה בלי לכלול בהכמה מוקדי עומק, שהזיקה אליהם יצרה הייררכיה פנים-תרבותית: כך העברית בין שלל לשונות היהודים, כך ארץ- ישראל בין הפזורות היהודיות השונות וכו'.

חזק מדי – כיוון שבבטלו את הבריח התיכון של הספרות היהודית, או את החתירה להגדרתו של בריח תיכון כלשהו , הוא מנתק את הקשר בין הספרות ללאום, ומבטל את עצם ההגדרה של תרבות וספרות יהודית לאומית(ב"לאומית"איני מתכוונת בנקודה זאת למדינת הלאום המודרנית, אלא לעצם קיומו המתמשך של קולקטיב יהודי ). למה הטיעון הוא חזק מדי?אם זוהי טענה תיאורית היא מתמיהה. בתוך הספרות היהודית התקיימוועדיין מתקיימות זו בצד זו שפות שונות, ועם זאת, במרחב הרב-לשוני היהודי היה וישנו מעמד מיוחד לעברית ולמקורה הספרותי המקרא. אין זה אומרשאין כאן מה ללמוד ואף לאשהעברית היא מין נסיכה מ ן האגדות, או כל מיתוס אחר שיוחס לה, אבל קשה להתעלם מהקשר שקשרו יהודים בכל הדורות בין יהדותם לבין לשונם העברית ומקורה הספרותי הקדום, גם כשלשון זו היתה זרה ומוזרה לא וזניהם. מה שיכול היה לאפשר למשה אבן עזרא, ליעקב פראנשיס ולאמיר גלבּע לשתות ביחד קפה הוא העברית שבפיהם, ואם לא היו מוצאים על מה לדבר היו לכל הפחות יכולים ללכת יחד להתפלל מנחה . [ (המתכונת ' "שניים מקרא אחד תרגום ' ", שקבעו החכמים , היא מ הבחינה הז ו את יותר מנוהג;זהו צופן תרבותי עמוק מאוד ,שקשה לתאר בלעדיו את הרב-לשוניות היהודית. התרגום, עצם מלאכת התרגוםהיא משהו שצריך לתאר כדי להבין את התופעה היהודית, אבל זה כבר דיון נפרד). כלומר, יש כאן הייררכיה תרבותית, או דומיננטה תרבותית , שסביבה נוצרו אמנם מערכות משתנות ולע יתים תכופות עתירות סתירותשל קיום רב-לשוני , אבל הניסיון להשטיחה או לבטלה בשם טריפת כל ההייררכיות הוא לא רציני.

אם זו הטענה אידיאולוגית,אין מירון מתחייב עד הסוף להשתמעויותיה. שהרי לשיטתו, כשם שהעברית אינה שפתם הייחודית של היהודים, כך גם לציונות, לספרותה העברית ולמרכזה הישראלי אין כל מעמד מיוחדבעולמם של היהודים, והנ יסיון התרבותי ועוּל הימים הזה שנקרא הספרות העברית החדשהשווה ערך לכל ספרויות היהודים האחרות, כשם שקיומה של מדינת ישראל הוא שווה ערך ורצוי , אף פּחוּת ערךביחס לשאר הצורות של חייםיהוד יים בתפוצות. מירון, מכל מקום, בוחר לטשטש השתמעות זו. הוא מציין בסוגריים שאינו פוסט-ציוני , אבלמציע למעשה תפישה פוסט-ציונית.

אני חוזרת לקיפוד. לכאורה, הוא הפך לשועל, אבל הניסיון לעבור מקול יחיד לקולות רבים מוחנק בכל רמות הטקסט. על עצם פינוי הזירה מבני -שיח בהווה כבר עמדתי בתחילת הדברים.שלזכור, שכאשר מכניסים לזירה קולות אחרים ,נוצרת מהומה. יתרה מזאת, נקודת המבט כולה היא אירופו-צנטרית. המקרה המיוחד של הלאומיות היהודית ולשונותיה נבחןעל בסיס תפישות ודגמים אירופיים או מערביים, ובשם מחשבה פוסט-קולוניאלית בת הזמן מודרים מן הדיון כל אותם יהודים שהיידיש, למשל, לא היתה ולא תהיה, כפי הנראה, לשונם והמרחב המזרח אירופי לא היה מרחבם.באופן מפורש ומחמת הנימוס, אמנם מציע המבקר בחינה של כל ספרות יהודית בהקשריה -שלה , אבלבעצם עיסוקו הנרחב בחשבון הלא גמורבין העברית ובין היידיש הוא מסלק כל מיני חשבונות לא גמורים אחרים. גם בזה הוא מחמיץ את האפשרויות המיוחדות, שמעניקה העברית למצב היהודי. הספרות העברית החדשה אמנם נוצרהבמזרח אירופה ובהקשר האירופי, אבל זה כשמונים שנה מרכזה הוא ארץ -ישראל,כותבים וקוראים אותה יהודים בני תפוצות שונות, ולשונותיהם שנקרעו מהם משוקעות בה בצורות שונות (לעניין זה, למשל, ראוי להקדיש מחשבה כשעוסקים בשאלות הגדולות של הספרות היהודית בזמננו).אז יש משהו מטריד בכך שמסה על ספרויות היהודים בעת החדשה ,שנכתבת ב- 2005, מציבה במרכזה סובייקט שהוא בהכרח לבן, אירופי, ורצוי גבר בעצם , רצוי שיהיה דן מירון עצמו.

המאמר המלא פורסם בגיליון מספר 34 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן